נטל ההוכחה

בהליכים הנוגעים לצוואות ובמיוחד התנגדות לצוואה והגנה על צוואה מפני התנגדות – קיים שוני מהותי בכל הנוגע לנטלי הוכחה, שכן הצד אשר הנטל עליו - מצוי במציאות כמעט בלתי אפשרית.

עילות ההתנגדות לקיום צוואה, הכוללות מספר לא מבוטל של סעיפים המאפשרים פסלות צוואה בהתקיימם – הינן עילות אשר כמעט בלתי אפשרי להוכיח את היפוכן.

מאחר ובתיקי ירושה, המצווה כבר אינו בין החיים, הרי כל ההתנהלות הקשורה למצווה – קשה מאוד להוכחה, בהעדרו של העד המרכזי.

כך לדוגמא, עילת ההשפעה הבלתי הוגנת מאפשרת פסילת צוואה – אולם באם היה על הזוכה על פי הצוואה להוכיח כי לא היתה השפעה בלתי הוגנת – היה מוצא עצמו במצב בו לא היתה לו כמעט כל אפשרות לעמוד בנטל זה.

אמנם, מגיש צוואה לקיום נחשב כתובע ואילו המתנגד לצוואה נחשב כנתבע – עובדה אשר עשויה להטיל על מבקש הקיום את נטל ההוכחה, בהיותו תובע – אולם נקבע כי מאחר והמתנגד הוא המבקש לפסול את הצוואה, הרי נטל ההוכחה להוכחת עילת פסלות, מוטל עליו.

עם זאת, ולאור העובדה שהמצווה כבר אינו יכול להעיד בבית המשפט – נקבע כי נקודת מוצא היא - שבמצבים בהם הצוואה אינה תקינה על פניה, אלא קיים בה פגם צורני כלשהו, כמו גם במקרים בהם עולות נסיבות המחשידות את כשירות הצוואה, כגון יחסי תלות בין המצווה לנהנה על פיה – הרי נטל ההוכחה עובר אל מבקש קיום הצוואה.

כך, במצבים בהם הדרישות הצורניות שבכל צוואה אינן מתקיימות בשלמותן או הוראות חוק אחרות הנוגעות לסוג הצוואה שמבוקש לקיימה – אינן מבוצעות – הרי נטל שלילת העילות המאפשרות ביטול צוואה, עובר לכתפי מבקש הקיום.

עניין הנטלים בהליכי התנגדות לקיום צוואה והגנה לאחר שהתקבלה התנגדות לצוואה – הינם עניינים קריטיים ועשויים להטות את כף ההליך המשפטי.

סגור לתגובות.