זכות הירושה של בן זוג

11. זכות הירושה של בן-זוג (תיקונים: התשל”ג, התשל”ו (מס’ 2), התשמ”ה)
(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים, השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון -
(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;
(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון;
(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף-קטן (א), יורש בן הזוג את העזבון כולו.
(ג) המגיע לבן-זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזיר כשיפקעו.


זכויות בן-זוג מקשר נישואין – בנוסף לזכאות הירושה  

הוראות סעיף זה בדבר חלוקת העזבון חלות על “העזבון” בלבד.

העזבון אינו כולל את חלקו של בן-הזוג הנותר בחיים בנכסים המשותפים, מכוח חייהם המשותפים, בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל”ג-1973, או מכוח הלכת השיתוף.

לפיכך, במות אדם, מפרידים מהעזבון את חלקו של בן-הזוג הנותר, השייך לו מכוח חייהם המשותפים, כאשר בדיקה זו הינה על בסיס השאלה – למה זכאי היה בן-הזוג הנותר בחיים, לו חפצו הצדדים לפרק את רכושם המשותף, על-פי חוק. הנותר בלבד – מהווה את עזבון הנפטר. יתרה זו תחולק בהתאם להוראות פרק זה.

יצויין, כי במקרים בהם קיימים חובות לעזבון, אין לבן-הזוג כל יתרון במימוש חלקו מכוח קשר הנישואין, על-פני נושים אחרים של העזבון.

הוראת סעיף 104 לחוק, הדנה בסדר העדיפות בין חובות העזבון, מעמידה את המגיע לבן-זוגו של המוריש על-פי עילה הנובעת מקשר האישות בדרגה נמוכה יותר (סעיף 104(א)(4)) מיתר חובות העזבון לנושי העזבון (סעיף 104(א)(3)).

נראה כי העדפת נושי העזבון על-פני זכותו של בן-הזוג מכוח קשר האישות – אינה הגיונית.

אמנם החשש כי בן-הזוג יקבל “הענקת יתר” עם פטירת המוריש – הינו חשש שיש בו ממש, עם זאת תחושת הצדק אינה עולה בקנה אחד עם הפליית בן-הזוג לרעה לעומת שאר נושי העזבון.

ההליך לבירור החלק שאינו כלול בעזבון

ההליך הנכון לבירור שאלה זו, אינו במסגרת תיק העזבון, אלא במסגרת תובענה רגילה נפרדת, אשר תתברר על-פי כל הכללים הפרוצדוראליים החלים על ניהול תובענה רגילה.

“אין זה רצוי, שתיק ירושות ישמש כלי קיבול לבירורן של תביעות מהסוג דנן” (היקף העזבון).

מקרה בו בקשו לקבוע את חלקו של בן-הזוג מקשר האישות נדון, עקרונית, ב-ע”א 253/81, שם פסק כב’ השופט לוין:

“…מקרים בהם נפטר פלוני, וקיים סכסוך בין מנהל עיזבונו לבין רעייתו-אלמנתו לגבי השאלה, אם נכסים מסוימים, שנמצאו ברשות המנוח, היו בבעלות משותפת אם לאו, האם יעלה על הדעת, שסכסוכים כאלה יתבררו בגדרו של תיק הירושה?…”.

הבעייתיות בתביעת העזבון מכוח קשר הנישואין

תביעת חלקו של בן-הזוג הנותר, מכוח קשר הנישואין – בין על-פי הלכת השיתוף ובין על-פי חוק יחסי ממון בין בני-זוג – אפשרית כאמור אף לאחר פטירת בן-הזוג.

עם זאת, התביעה למתן פסק-דין המצהיר מהם הנכסים להם זכאי בן-הזוג הנותר, לאחר פטירת בן-זוגו – קשה יותר להוכחה, וזאת משני טעמים.

ראשית, בתביעה כנגד עזבון נדרשת רמת הוכחה גבוהה מהמקובל.

שנית, העובדה שבן-הזוג הנותר לא תבע זכויותיו עוד בחיי בן-זוגו – מקימה הנחה כי בן-הזוג לא סבר שיש בידיו עילה אמיתית לתביעה, וכעת, כאשר לא ניתן לשמוע עוד מפי המנוח את גרסתו – עומד לו הדבר לרועץ. כמובן שנימוק זה הוא בעייתי משום שהימנעות בן-הזוג הנותר לתבוע זכויותיו עוד בחיי בן-זוגו (בעודם נשואים) לא צריכה בהכרח להקים הנחה כי בן-הזוג לא סבר שיש בידיו עילה אמיתית לתביעה, שכן אין מנהגם של בני-זוג החיים באושר להגיש תביעות רכושיות אחד נגד השני, וראה להלן בהקשר השהוי (בעניין יהלום).

 

זכויות בן-זוג מכוח הלכת השיתוף– זכאות היורשים לתובעם  

בן-הזוג הנותר בחיים, זכאי לדרוש את חלקו בעזבון בן-זוג המנוח, וזאת מכוח היותם נשואים (הלכת השיתוף, או חוק יחסי ממון בין בני-זוג – לזוגות שנשאו לאחר 1.1.74), ורק הנותר, לאחר בירור חלקו של בן-הזוג מכוח חזקת השיתוף – מהווה את עזבון המנוח שיחולק ליורשיו.

אולם מה דינה של זכות תביעה זו מכוח הלכת השיתוף, שבן-הזוג הנותר בחיים לא מימשה עד לפטירתו הוא? (יצויין, כי טענת “שיהוי” בהגשת תביעה על-ידי בן-הזוג הנותר בחיים מכוח “הלכת השיתוף” אינה קיימת עוד, וראה דברי כב’ הנשיא שמגר ב-ע”א 177/87. יצויין כי הלכה זו סויגה בפסק-הדין על-ידי השופט ד’ לוין אשר קבע כי היא לא תחול כל אימת שמעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע. אזי יאמר לבן-הזוג שישן על זכויותיו כי רואים אותו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי).

לדוגמה, במות בן-הזוג הותיר אחריו המנוח דירה הרשומה על-שמו.

על-פי הלכת השיתוף, זכאי בן-הזוג הנותר בחיים לעתור למתן פסק-דין המצהיר כי מחצית הדירה שייכת לו, מכוח חיי נישואיהם, ורק המחצית הנותרת מהדירה – תהווה את עזבון המנוח.

עניין זה ברור כמבואר לעיל. אולם מהו הדין כאשר בן-זוג זה לא תבע זכותו עד לפטירתו הוא? – האם יורשיו זכאים לעתור תחתיו למתן פסק-דין המצהיר כי עזבונו זכאי למחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף?

בעניין יהלום ואח’ נגד מס שבח, נדון מקרה בו ביקשו יורשי מנוחה להצהיר על חלקה של המנוחה בנכסים הרשומים על-שם בעלה המנוח, על בסיס חזקת השיתוף (המנוחה נישאה למנוח עוד בטרם הוחק חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל”ג-1973).

המנוחה לא הגישה, בחייה, כל דרישה ותביעה למימוש זכויותיה על-פי הלכת השיתוף ואף לא התנגדה להוצאת צו ירושה לבעלה המנוח, שנפטר לפניה, בהתאם לזכויותיו הרשומות.

כשמונה שנים לאחר פטירת המנוחה, פנו ילדי המנוחה ויורשיה לבית-המשפט, בבקשה להצהיר כי חזקת השיתוף חלה על הוריהם וכי אימם המנוחה זכאית למחצית רכושו של המנוח על-פי חזקה זו, עוד בחייו. יצויין, כי ילדי המנוחה נזקקו להצהרה זו, לצרכי חיסכון במס שבח בעסקאות עתידיות שיערכו בנכסים שירשו.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בקבעו כי מדובר בזכות אישית השמורה אך ורק לבן-זוג כנגד בן-זוגו, ולא בזכות חפצית אשר יכולה להיתבע גם על-ידי מי שבא במקום אחד מבני-הזוג או במקום שניהם.

עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי מקום שבן-הזוג התובע אינו מגלה עד ליום פטירתו את דעתו כי מעוניין הוא ורוצה במימוש חזקת השיתוף, מעלה עליו הכתוב את ההנחה כאילו הוא ויתר עליה מרצונו, וכי לא התכוון מלכתחילה לממש אותה אי-פעם.

במקביל לעניין זה נדון מקרה נוסף בעניין מס שבח נגד שריג ואח’, שם קבע בית-המשפט המחוזי, במקרה דומה, כי אי-עמידתו של בן-זוג על זכותו הפורמאלית בנכסים על-פי חזקת השיתוף הינה לגיטימית, ואין לראות בה משום ויתור וזניחת זכות התביעה. לפיכך כל עוד לא נפגעו זכויותיו של צד שלישי מן השיהוי, יכולים גם יורשיו להעלות הטענה ולבקש להחיל את חזקת השיתוף על הוריהם המנוחים.

השופט ד’ לוין, אשר דן במאוחד בערעורים שהוגשו על החלטות סותרות אלה, בחן את מהותה של הזכות הנובעת מ”הלכת השיתוף”, ומסקנתו העקרונית כי אין המדובר בזכות אישית-פרסונאלית (הגדרה המונעת כליל את זכותו של יורש לבוא בנעלי בעל הזכות), אולם מאידך – אי-הגבלת הזכות, מפאת שיקולים של מדיניות שיפוטית – עלולה לגרום לתקלות לא מעטות.

הבסיס הרעיוני להגבלת הזכות, מונח בהנחה כי בן-הזוג אשר בשמו מבקשים לתבוע זכויות על-פי הלכת השיתוף, ויתר, בחייו, על האפשרות לתבוע זכויות אלה.

בן-זוג יחשב כמוותר על זכותו על-פי הלכת השיתוף, הינו בן-זוג אשר במשך חייו היתה לו “הזדמנות סבירה” לתבוע מימוש זכות זו, ולא עשה כן.

משמעות הדברים, שבן-זוג יחשב כמוותר על זכותו לתבוע על-פי הלכת השיתוף – לא רק כאשר ויתר על זכות זו במפורש – אלא אף אם היתה לו “הזדמנות סבירה” לפעול למימוש השיתוף והוא לא עשה כן, דהיינו היתה לו אפשרות בחירה והוא בחר לממש את זכותו.

השאלה מהי “הזדמנות סבירה” לפעול למימוש הזכות, הינה כמובן שאלה של “מדיניות שיפוטית”, ולא בכדי קבע השופט לוין כי – “איני נדרש בענייננו לקבוע מסמרות בשאלה מהי “הזדמנות סבירה” אשר בהתקיימה נראה את בן-הזוג כמוותר על זכותו”.

עם זאת, בחינת הדוגמאות אשר מביא השופט לוין וניתוחם, מביאה להבהרת הגבולות התוחמות את “ההזדמנות הסבירה”.

בדוגמא המובאת כגבול קיצוני למתן אפשרות ליורשים להעלות טענת חזקת השיתוף בשם בן-הזוג המנוח, ובמילים אחרות לאי-קיומה של “הזדמנות סבירה” כאמור – במקרה זה, בני-הזוג חיו בהרמוניה, הרכוש רשום היה על-שם הבעל בלבד והאישה הלכה לעולמה לפני הבעל ומבלי שתבעה בחייה הצהרת זכויותיה על-פי חזקת השיתוף.

בדוגמא זו מציין השופט לוין כי, מקרה שכזה מציג מצב קלאסי בו אין למנוע מהיורשים לתבוע זכות האם לאחר פטירתה. עצם העובדה שהאישה לא תבעה כן מהטעם שחייה עם בעלה נוהלו בהרמוניה ולא היה כל קרע ומשבר שהצדיקו פעולה שכזו – אין בה כדי לשלול זכות יורשיה לבוא בנעליה.

כך, לא יהיה זה צודק במקרה זה, לדברי השופט לוין, לגרום לכך שכל הרכוש יישאר בידי הבעל (שרשאי לעשות בו כראות עיניו ואף להעדיף יורש זה על-פני אחר) ויש לאפשר ליורשי האם לעמוד על זכויות האם המנוחה על-פי הלכת השיתוף.

מקרה נוסף אותו מביא השופט לוין כדוגמא למתיחת הזכות לממש את הלכת השיתוף הוא המקרה הנדון בעניין וינפלד.

במקרה זה דובר באישה אשר בעלה הלך לעולמו ועזבונו חולק על-פי צו ירושה שניתן בינה לבין ילדיה. בעת מתן צו הירושה, לא טענה האישה לזכויות בנכסים המחולקים, על-פי הלכת השיתוף, אלא קיבלה את חלוקת הנכסים במלואם על-פי צו הירושה. רק כעבור שתים-עשרה שנים ממות בעלה פנתה האישה לבית-המשפט להכיר בזכותה על-פי הלכת השיתוף.

בית-המשפט, באותו עניין, פסק כי האישה זכאית לתבוע זכויותיה על-פי הלכת השיתוף, ואין בחלוף השנים הרבות מאז פטירת בן-זוגה כדי לפגום בזכותה זו. אולם אף בעניין זה ציין השופט לוין, אשר דן בעניין וינפלד – כי כאשר זכויותיו של צד שלישי עשוית להיפגע מהשיהוי בהגשת הבקשה, אזי בית-המשפט יראה בבן-זוג זה כמי שוויתר על זכותו לתבוע, עקב השיהוי בהגשת התביעה.

ההבדל הברור בין עניין וניפלד למקרה הנדון, הוא בכך שבעניין וינפלד תבעה את הזכות האישה עצמה בחייה, ולא יורשיה, אולם עיקרון “הוויתור” הנובע משיהוי בהגשת הבקשה לאחר פטירת אחד מבני-הזוג, נקבע כבר שם.

בערעורים הנדונים קבע השופט לוין כי אין לאפשר ליורשי האישה לבוא בנעליה ולתבוע את זכויותיה על-פי הלכת השיתוף.

הנסיבות העובדתיות הדומות בשני הערעורים, הוא בכך שבן-הזוג שבשמו מבקשים היורשים לתבוע זכויות על-פי הלכת השיתוף – הוא בן-הזוג שהלך לעולמו אחרון.

בשני הערעורים דובר באישה שנותרה בחיים שנים רבות לאחר בעלה (כחמש-עשרה שנה), הנכסים רשומים היו על-שם בעלה, וניתן, במהלך חייה, צו ירושה לעזבון בעלה. בשני המקרים לא טענה האישה דבר בנוגע לזכויותיה על-פי הלכת השיתוף למרות שניתן צו ירושה ועזבון בן-זוגה.

על-בסיס נתונים אלה, קבע השופט לוין כי בפני האלמנות לא עמדה כל מניעה שהיא, אשר שללה או מנעה מהן, בעודן בחיים, את ההזדמנות לתבוע הכרה בזכותן על-פי הלכת השיתוף.

אלמנות אלה יכלו לתבוע זכותן בשלב מתן צו הירושה לעזבון בן-זוגם ואף בשלב מאוחר יותר – ומשבחרו לא לעשות כן, יש לראותן כמי שוויתרו על זכותן לתבוע הכרה בחלקן, ולהוכיח קיומה של חזקת השיתוף בעניינן.

מניתוח פסק-הדין והמדיניות השיפוטית שהונחה בבסיס הדברים, ניתן להבחין באופן פרקטי במספר מצבים יסודיים המונחים בשני צידיה של הגדרת “ההזדמנות הסבירה”.

המצב הראשון, נבחן על בסיס המועד בו הלך לעולמו בן-הזוג אשר בשמו מבקשים היורשים לתבוע זכאות על-פי הלכת השיתוף, ביחס לבן-הזוג האחר. כאשר בן-הזוג שבשמו מבקשים לתבוע כאמור הלך לעולמו לפני בן-הזוג השני, ובהנחה שהיחסים בין בני הזוג היו הרמוניים עד למועד הפטירה – יש לראות בן-זוג זה כמי שלא היתה לו “הזדמנות סבירה” לתבוע במהלך חייו, ולפיכך יורשיו זכאים להכיר בנעליו.

בעניין פישלר סרב בית-המשפט להתיר ליורש להגיש תביעה להכיר בזכותה של אימו המנוחה (שנפטרה לפני בעלה) לשיתוף בנכסים מן הטעם שלאחר מות האם ניתן צו ירושה שחילק את עזבונה בין היורש ובין אביו ובאותו מועד לא תבע הבן כל הכרה בזכויות אימו מכוח הלכת השיתוף. מכך בלבד אמנם אין להסיק על ויתורו של הבן-היורש לתבוע הכרה בזכויות אלו, אולם לנ”ל מצטרפת העובדה שמאז מות אימו ומתן צו הירושה חלפו 17 שנה ובהן לא הגיש הבן כל תביעה בדבר זכויות האם. הבן הגיש תביעתו רק לאחר מות אביו ומתן צו ירושה המחלק את עזבונו בין הבן לבין הידועה בציבור של אביו שהסתמכה, במידה מסויימת, על הנכסים שהיו מצויים בידי האב – וכעת, קובע בית-המשפט, מנוע הבן מלטעון לשינוי בעזבון אביו. בית-המשפט קובע כי הבן צריך היה לצפות כי הידועה בציבור של אביו אכן תזכה במחצית עזבונו ובכך שלא טרח לתבוע כל זכות במשך 17 השנים שבין מות אימו למות אביו – יש לראותו כעת מי שוויתר על זכותו לתבוע.

בעניין נ.ר., תמ”ש 7203/00, טען בו של המנוח, כגד אשתו השנייה של אביו, כי דירת המגורים שרשמה על-שמה עוד בטרם נישאה למנוח, נקנתה למעשה על-ידי המנוח, ולכן הינה חלק מעיזבונו.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של הבן, בקובעו כי המנוח לא הגיש תביעה לבעלותו על הזכויות בדירה בחייו, ומניין לו, לבן, לבוא כעת בנעליו ולתבוע כאמור.

כב’ השופטת צילה צפת פסקה כי, הזכות להיכנס לנעלי המנוח מוגבלת לאותם מקרים בהם לבן-הזוג לא הייתה הזדמנות סבירה לפעול למימוש נכסיו. במקרה הנדון, המצב שונה, שכן מדובר בתביעה לבעלות בטענת מראית עין או תרמית, ואין כל סיבה לאפשר ליורש להיכנס לנעלי המנוח כאשר זה לא תבע את זכויותיו במשך 19 שנה.

לשיטתה, העובדה שהמנוח לא תבע את זכויותיו בדירה במשך כל אותן שנים ארוכות, מלמדת אחת משתיים: או שלא היו לו זכויות או שהוא ויתר עליהן.

לפיכך פסק בית-המשפט, כי משלא הגיש המנוח תובענה בנוגע לדירה, אין לאפשר לנתבע להיכנס לנעלי המנוח אף אם הייתה ו עילה לגופו של עניין.

(יצויין כי במקרה הנדון, חל על הצדדים חוק יחסי ממון, שכן הם נישאו זל”ז אחרי שנת 1974).

ההגיון המונח בבסיס זכאותו של בן-זוג על-פי הלכת השיתוף, נראה לי כמחייב פרשנות מצמצמת לאפשרות שלילת זכאות יורש של בן-זוג (ובוודאי בן-הזוג עצמו) מלתבוע זכויות על-בסיס הלכת השיתוף.

במקרה של התחייבות בכתב של בן-הזוג אשר על-שמו רשומות הזכויות ברכוש, כלפי בן-זוגו או צד שלישי, המקנה לו חלק מרכוש זה – ברור הוא כי התחייבות זו מזכה אף את יורשי מי שלזכותו ניתנה ההתחייבות, לתבעה ולממשה, ככל התחייבות אדם המחייבת אף את עזבונו. לא זו אף זו, התחייבות זו מחייבת את העזבון אף אם הצד השלישי “תכנן את עתידו” מבלי לדעת על קיומה של התחייבות זו.

ומה שונה הזכאות על-פי הלכת השיתוף? הרי זכאות זו הינה מן המפורסמות, וכל מי ש”מתכנן” ובונה את מהלכיו על-בסיס עזבונו של בן-הזוג המחזיק ברכוש – אמור לכלול בשיקוליו את חיובו של בן-זוג זה כלפי בן-זוגו או יורשיו. ניתן לומר כי קיימת חזקת ידיעה כללית דוגמת ידיעת מלווה כנגד משכון על זכותו של בן-זוג בדירה הממושכנת, על-אף היותה רשומה על-שם אחד מהם בלבד.

שלילת זכותו של יורש לתבוע ולדרוש זכויות בשם ומכוח עזבונו של בן-הזוג הזכאי – מעשירה יורשים אחרים ונתפסת כתוצאה בלתי-צודקת על-פניה.

לפיכך, נראה כי נכון יהיה לסייג ולהגביל את הלכת פישלר לנסיבותיו המיוחדות והמורכבות של אותו מקרה, הכוללות מתן צו ירושה לשני בני-הזוג, הזמן הרב שחלף והסתמכותו של צד ג’ על צווי הירושה כפי שהוצאו זמן רב בטרם תביעת הזכויות.

יצויין, כי במקרים בהם היה קרע או סכסוך בין בני-הזוג במהלך חייהם – יש לראות את בן-הזוג כמי שוויתר על זכותו לתבוע גם אם הלך לעולמו לפני בן-זוגו (כמובן שגדר הספק והבחינה במקרה זה יתייחס לרמת הקרע והסכסוך המצדיקים ראיית בן-הזוג שנמנע מלתבוע, כמוותר על זכותו לתבוע, וכן את מועד היווצרותם של אלה ביחס למועד הפטירה).

המצב השני, הוא המצב בו בן-הזוג אשר בשמו מבקשים היורשים לתבוע את חזקת השיתוף, הלך לעולמו אחרון. במקרה שכזה, קיימים מספר פרמטרים המונחים בבסיס הבחינה האם היתה לבן-זוג זה “הזדמנות סבירה” לתבוע זכותו על-פי חזקת השיתוף. פרמטרים אלה מסייעים לבחון את “רצון” בן-זוג זה לתבוע ומידת “ויתורו” על זכות זו מעצם אי-תביעתו. בין פרמטרים אלה, נראה לי לכלול עניינים כדלקמן:

- האם ניתן צו ירושה לעזבון בן-הזוג שהלך לעולמו ראשון;

- פרק הזמן שחלף מאז פטירת בן-הזוג הראשון;

- פרק הזמן שחלף מאז מתן צו הירושה (ככל שניתן כזה);

- האם מוגש עזבון המנוח, וחולק על-פי הירושה;

- קיומו של צורך או כדאיות כלכלית בתביעה הידועים לבן-הזוג עוד בטרם פטירתו;

- קיומה של מניעה מוסרית או תרבותית בהגשת תביעה על-ידי בן-הזוג מבחינת פגיעה בכבוד בן-הזוג שנפטר או בשמו.

במקרים בהם ניתן צו ירושה וחלף פרק זמן ארוך מאז פטירת בן-הזוג הראשון – נקבע מפורשות כי יש לראות את בן-הזוג הנותר כמי שהיתה לו “הזדמנות סבירה” לתבוע במהלך חייו, ולפיכך כמי שוויתר על זכותם לתבוע אם לא עשה כן.

נראה בברור, שאף אם הלך בן-הזוג שבשמו מבקשים לתבוע, אחרון, אולם בסמוך לפטירתו של הראשון ובטרם ניתן צו ירושה – דומה מקרה זה למצב הראשון ולא יראו בן-זוג זה כמי שהיתה לו “הזדמנות סבירה” בחייו, לתבוע.

בקשת האפשרויות שבין קטביו של המצב השני, וכאמור, תחומה אמירתו של השופט לוין בנוגע לאי-רצונו “לקבוע מסמרות” בשאלה מהי “הזדמנות סבירה” ונראה כי “הנקודה הגיאומטרית” המדויקת להנחתה – ראויה להישזר בשיקוליו של בית-המשפט במקרה הספציפי אשר ידון בפניו.

בעניין עיזבון המנוחה ע’ א’ ז”ל הגישו הזוכים על-פי צוואות בני-הזוג המנוחים, בני אחיו של הבעל, תביעה למתן פס”ד הצהרתי לפיו סעיפים מסוימים בצוואת המנוחה בטלים ורבע מהזכויות בדירה שייכות לתוביעם, מכוח זכויותיו של בעלה המנוח של המנוחה, על-פי הלכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג.

הדירה בה עסיקנן הייתה רשומה של-שם המנוחה בלבד, על-אף שבני-הזוג התגוררו בה יחד שנים רבות.

המנוחה כתבה בצוואתה כי בהמשך להחלטה משותפת, שלה ושל המנוח, יועברו הזכויות בדירה לנתבעת, עומתת בית חינוך עיוורים, לשם הנצחת שמם של המנוחים.

בית-המשפט קבע כי אין חולק שהמנוח בחר לרשום את הזכויות בדירה על-שם המנוחה מרצונו הטוב והחופשי, ולא נמצא בצוואתו של המנוח ולא בעדות התובע 1 כל הסבר להימנעות מרישום חלק מהזכויות על-שם המנוח עצמו.

על-פי הדין האנגלי רישום נכס על-שמה של אישה על-ידי הבעל, אשר סיפק את התמורה, או כסף שאישה מקבלת מבעלה, יוצרים חזקה הניתנת לתסירה, שהנכס, או הכסף, ניתנו לה במתנה. הלכה זו נקלטה במשפט הישראלי כחלק מדיני היושר של המשפט המקובל.

לפיכך נקבע כי המדובר במקרה דנן במתנה שנתן המנוח למנוחה ואשר העברתה הושלמה בעצם רישום הזכויות בה על-שם המנוחה.

בית-המשפט הוסיף כי גם אם טעה במסקנתו, וייקבע כי המנוח לא נתן את הדירה במתנה לרעייתו, עדיין נותרה השאלה אם ניתן להפוך את הגלגל ולקבוע שהתובעים זכאים לחלקים בדירה מכוח חזקת השיתוף.

בית-המשפט בוחן את המקרה בהתאם ליסודות שהותוו בהלכה הפסוקה ובראשה- הלכת יהלום. לאחר יישום מספר קריטריונים מן ההלכה הפסוקה, כפי שהם מפורטים להלן, החליט בית-המשפט לדחות את תביעת היורשים לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע מכוח הלכת השיתוף:

א. פער הזמן שחלף מאז שבן-הזוג הזכאי יכול היה להעלות את טענת חזקת השיתוף ועד מותו ופער הזמן שחלף מאז מות בן- הזוג הזכאי ועד העלאת הטענה על-ידי יורשו. ככל שחלף זמן רב יותר תקטן נכונותו של בית-השמפט להיעתר לבקשה. במקרה דנן חלפו כ- 16 שנה מאז נרכשה הדירה ועד שנפטר המנוח.

ב. השאלה אם נתן המנוח ביטוי, ולו ברמז, לרצונו לתבוע מכוח חזקת השיתוף. (פסק-דין יהלום). במקרה הנדון לא נתן המנוח כל ביטוי לאפשרות שכזו.

ג. מה דרגת הקרבה בין מבקש הסעד לבין הזכאי המקורי לתבוע מכוח הלכת השיתוף? הואיל והמדובר בזכויותיו של בן-הזוג עצמו העברתן ליורשיו עלולה לגרום להתעוררות סיטואציה בעייתית ולא רצויה (כל נקבע בפרשת יהלום) יטה בית-המשפט לצמצם את מעגל התובעים הפוטנציאליים. הסיכוי להיעתר לבקשות מעין אלו גדול יותר כאשר המדובר בילדי הזכאי המקורי, מאשר לקרובי משפחה רחוקים יותר.

נראה שמדיניות זו התבססה הן על שיקולי צדק והן בשל סיבות פרקטיות הנובעות מבעיות הוכחה הטענה מבחינה עובדתית. ככל שקיים קיחוק בין התובע הזכות לבין הזכאי המקורי קטן המידע הראוי וממקור ראשון לגבי טיב היחסים בין בני-הזוג הרלוונטיים.

במקרה דנן התובעים הם בני אחיו של המנוח.

ד. הנטייה להיעתר לבקשה תקטן במקרה שניתן בינתיים צו ירושה וחולק העיזבון (ראה: ת”ע 3030/04) במקרה דנן ניתן צו קיום צוואה הן לגבי עיזבון המנוח והן לגבי עיזבון המנוחה.

ה. בית-המשפט לא ייעתר לבקשה, כאשר הסעד המבוקש יפגע בזכויות צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה. ניתן לראות בהגדלת חלקם של התובעים בירושה, כתובצאה ממסקנתה של המנוחה שהדירה שייכת לה בלבד, פגיעה בזכויותיהם של צדדים שלישיים שחלקם בעיזבון קטן.

ו. כאשר לא נושל היורש מהעיזבון אלא להיפך ישמש שיקול זה שקול נוסף במכלול השיקולים לחובת המבקש. במקרה דנן לא נישלה המנוחה את התובעים אלא אף הוסיפה על חלקם.

בע”מ 1052/04, הגישה אשתו השנייה של המנוח, שהייתה חסויה, באמצעות בניה, שהיו אפוטרופוסיה, תביעה לפסק-דין הצהרתי, לפיו ייקבע כי הלכת השיתוף חלה על דירת מגוריה עם המנוח, וזאת חרף העובדה שהדירה נרכשה טרם מועד הנישואין השניים ונרשמה במלואה על-שמו. לעומתה, טענו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, אשר להם ציווה המנוח את הדירה בצוואתו, כי הדירה הייתה בבעלותו הבלעדית של המנוח, וכי הלכת השיתוף אינה חלה לגביה. את טענותיהם חיזקו ילדי המנוח בעובדה שהתובעת מתגוררת, למעשה, מזה שנים בבית-אבות סיעודי, והדירה הושכרה בעבר.

עוד טענו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, כי יש ליתן משקל מכריע לעובדת היותם של הנישואין- נישואין שניים של שני בני- הזוג, כשלכל אחד מבני-הזוג ילדים מנישואין קודמים, אך לא מנישואי הצדדים. מה גם שהכספים שנצברו בחשבונות הצדדים, לא היו כספים שנצברו במהלך תקופת הנישואין. המערערים הצביעו על סממנים נוספים המעידים על היעדר שיתוף בין בני-הזוג, אולם טענו כי אם תוחל הלכת השיתוף, הרי שמן הראוי לזקוף לזכות עיזבון המנוח- אף את מחצית חסכונותיה של המשיבה, שכן הלכת השיתוף בנכסים מוחלת הדדית על בני-הזוג.

כמו-כן, הועלתה הטענה כי מכיוון שכל חיי המנוח לא הוגשה כל תביעה בעניין הלכות השיתוף מצד המשיבה, הרי שיש לראות בה כמי שוויתרה על זכויותיה על-פי חזקת השיתוף.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענת “הוויתור” מצדה של המנוחה, כפי הנראה, לנוכח העובדה שבני-הזוג חיו חיים בשיתוף ובהרמוניה, ללא קרע ומשבר, במשך כ- 30 שנה.

לעניין החלת הלכת השיתוף על בני-הזוג במקרה הנדון, קיבל בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, אשר קבע כי 3/4 מהדירה שקיבל המנוח מאביו, הם רכוש המנוח בלבד, ולא תחול על חלקים אלה חזקת השיתוף, ואין לאלמנתו, היא המשיבה והמערערת שכנגד, כל חלק בה לעומת זאת, על 1/4 מהדירה כאמור, ועל חשבונות הבנק של המנוח, תחול חזקת השיתוף, מאחר ש-1/4 מזכויות הבעלות נרכשו לאחר הסתלקות אחיו של המנוח, מירושה אביהם, בתמורה לתשלום סכום של 53,000 ש”ח, ששולמו במהלך תקופת הנישואין המשותפים, מכספים שחלה עליהם הלכת השיתוף.

אשר לסכומי הכספים שנותרו בחשבונותיו של המנוח, מצא בית- המשפט קמא, כי למרות השמירה על מסגרת חשבונאית נפרדת, שהתבטאה בבעלות נפרדת על חשבונות בנק נפרדים, הרי שמן הראוי להחיל את הלכת השיתוף בשל קיומה של “מעין קופה עיונית משותפת” בין בני-הזוג, אשר תרמו במשותף לדאגה לצורכי הבית ולתפקוד חייהם התקין.

ב-ע”א 7613/98 נקבע, כי בהוראה בצוואה המשותפת, לפיה לשני בני-הזוג זכויות בנכס, יש משום הודאה מצד בת-הזוג שעל-שמה רשום הנכס בקיום בעלות משותפת בנכס יחד עם בעלה. כן מעידה הוראה זו על מודעות מצד בן-הזוג השני לזכותו בנכס. בנסיבות אלה אין הבעל צריך לנקוט בצעד כלשהו כדי לממש את זכויותיו מכוח חזקת השיתוף. “לכן, אין מקום לטענה לא של שיהוי ולא של ויתור מצד בן-הזוג”.

אולם, אומר עוד כב’ השופט אנגלרד בהערת אגב, כי “הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות ויתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן-זוג במשך החיים המשותפים, גישה שמצאה ביטוי בפרשת יהלום הנזכרת ובפרשת פישלר”.

התיישנות תביעת היורשים מכוח הלכת השיתוף

בעניין זיסרמן דחה בית-המשפט לענייני משפחה (כב’ השופט שוחט) את תביעתו של התובע מכוח חזקת השיתוף עקב התיישנות. בית-המשפט חזר על הלכת ע”א 74/53, בה קבע השופט חשין, כי בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות, אלא-אם-כן מצויה חזקה נוגדת. ההנחה היא שחזקת יורש אחד היא חזקתם של כל היורשים הנותרים. ואולם, כאשר המחזיק בנכס מתעלם מדרישות החלוקה של היורשים האחרים מקבל הכנסות ומסרב לחלקן עם היורשים האחרים או לתת להם חשבון והם יודעים על כך, זוהי חזקה שיש עמה הצגת זכות בעלות בלעדית בנכס של אותו יורש מחזיק, ותביעת היורשים מחוסרי החזקה מתיישנת עם עבור תקופת ההתיישנות. כב’ השופט חשין קבע, כי התנהגותו של היורש המחזיק כאמור לעיל מהווה חזקה מנוגדת פסיבית והיא מקימה בידי היורשים מחוסרי החזקה את העילה לקום ולתבוע את זכותם והחל ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. השופט חשין ממשיך וקובע, כי במצב בו היורש המחזיק עושה שימוש שיש בו משום שינוי יסודי בנכס הכרוך בהוצאת ממון זוהי חזקה מנוגדת אקטיבית שיש בכוחה כדי לסתום את הגולל על תביעת היורשים האחרים לא רק עם עבור תקופת ההתיישנות כי אם על-סמך מניעות. הכלל הוא כי אדם אשר אינו מרים את קולו ומכריז על זכויותיו החוקיות, רואים אותו כאילו הסכים עם מצב הדברים שנוצר על-ידי יריבו, והוא לא יישמע כשיבוא לאחר זמן לדרוש את זכויותיו החוקיות.

בעניין זיסרמן הלך המנוח לעולמו ביום 5.4.72. זהו המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות, בכפוף לכללים בדבר יצירת חזקה נוגדת לאחר מועד הפטירה. מועד זה נדחה ליום 1.11.76, מועד בו בגר התובע והיה לבן 18 שנים – סעיף 10 לחוק ההתיישנות.

התובע בעצמו מצהיר בתביעתו, כי לאחר מות המנוח ניתקה עמו הנתבעת כל קשר, וגם כשבגר נמנעה מלהיפגש עמו ו/או לשוחח עמו, למרות ניסיונותיו לעשות כן. לאחר מות המנוח ועד יום הגשת התביעה סירבה הנתבעת להעביר לו ו/או בעבורו כספים ו/או זכויות ו/או רכוש מכל מין וסוג שהוא, למרות פניות שנעשו אליה על-ידי אמו ז”ל של התובע והן על-ידי התובע עצמו. למרות “החזקה המנוגדת הפסיבית” של הנתבעת ישן התובע על זכויותיו, והוא הגיש את תביעתו זו – 29 שנים לאחר מות אביו, כ-27 שנה לאחר מתן צו הירושה ולמעלה מ-24 שנים לאחר שבגר.

לפיכך, בנסיבות המקרה קם מחסום בפניו של התובע מלתבוע את זכותו זו מהטעם של התיישנות. סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 קובע כי “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה”. משכך, אילו אביו של התובע היה בין החיים, לא היתה מבחינתו כל מניעה להגיש את התביעה, על בסיס הילכת השיתוף, גם שנים רבות לאחר נישואיו, כל עוד היה הוא נשוי לה. משהלך האב לעולמו, המועד הקובע לעניין מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעת יורש, מכוח חזקת השיתוף של בן-הזוג המנוח, הוא ממועד יצירת חזקה נוגדת לאחר פטירת האב. בענייננו הבהרנו שמועד יצירת החזקה הנוגדת הפסיבית היה מייד לאחר פטירת האב.

תקופת ההתיישנות שצריכה להימנות ברכיב זה של עתירת התובע היא 7 שנים. הטעם לכך שהתובענה היא כספית ולא תובענה לפסק-דין הצהרתי מכוח הילכת השיתוף. גם אם תאמר שבתביעה לפי הילכת השיתוף עסקינן אין זו יותר “תובענה במקרקעין”, שהרי הדירה נמכרה בשנת 1994 ורק לחלק היחסי בתמורתה הכספית עותר התובע. לעניין זה אין למנות את תקופת ההתיישנות של 7 שנים מיום מכירת הדירה, שכן לא מכירת הדירה יצרה את העילה אלא פטירת האב, שאז הוקנתה לתובע הזכות לעתור, ואם השתהה בעניין זה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

הקושי הראייתי שבתביעת יורשים זכויות מכוח הלכת השיתוף כאשר שני בני-הזוג אינם בחיים

בעניין פישלר וכן בעניין יהלום נאמר כי העובדה שהבן היורש בחר להגיש את תביעתו לזכויות אימו על-פי הלכת השיתוף רק לאחר מות אביו עומדת לו לרועץ גם מטעם ראייתי, שכן בשלב שבו שני בני-הזוג הלכו לעולמם, הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה, משום שזה יכול להביא להתעוררות סיטואציות בעייתיות ובלתי-רצויות, שכן אותם שניים שעל טיב ואופי היחסים שביניהם מושתתת ונסמכת החזקה אינם עוד בין החיים ואחרים (אפילו הם קרובי משפחה) מעידים על טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם. עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה בידיעתם של בני-הזוג עצמם.

אף בנקודה זו, נראה לי כי ראוי ורצוי לבצע אותה הבחנה הנערכת עת בני-הזוג היו שניהם בחיים – בין דירת המגורים לגביה אין כמעט כל צורך בהוכחת שיתוף לבין נכסים עסקיים. עוד יוער כי הקושי בהוכחת משטר השיתוף יכול להתברר במקרה מסויים כקושי מהותי, ובמקרה אחר – כעניין ברור וקל להוכחה. לאור הערתנו כי שלילת הזכאות לממש את זכות בן-הזוג המנוח על-פי הלכת השיתוף ראוי ורצוי להחילה בצמצום ובמקרים קיצוניים בלבד – הרי אף שאלת הקושי להוכיח משטר שיתוף ראוי שייבחן בנסיבותיו של כל מקרה ולהימנע מלהניח הנחה גורפת כי קיומו של קושי עקרוני ישלול זכאות לתבוע.

טענה מכוח הלכת השיתוף לביטול פעולות שנעשו בנכסים על-ידי אחד מבני-הזוג

בעניין בלשאי נדון מצב מצב בו טענו הבנות היורשות כי אביהם, שהנכסים היו רשומים על-שמו, העניק נכס מסויים במתנה לאחד הבנים ללא ידיעת אימם. בית-המשפט קבע כי ישנה חזקה, שאי-אפשר בלעדיה, שפעולות הבעלים הרשום ברכוש המשותף נעשות על-דעת בן-זוגו בעל הזכות, כשלוחו וכנאמנו, וכל עוד לא נסתרה חזקה זו ולא הוכחה מעילה של הבעלים הרשום באמון של בן-זוגו, אין עילה לביטול הפעולה.

זכות היורשים מכוח חוק יחסי ממון בין בני-זוג

האמור בדבר העדר זכאות היורשים, מתייחס לזכאות על-פי “הלכת השיתוף”, שהינה פרוזומציה שנוצרה על-פי פסיקה ונוהג, ולפיכך הינה זכות שביושר, “שכל עוד לא הוצהר עליה – אין היא קיימת בפועל”.

הדבר מתייחס לזוגות שנשאו עד ליום 1.1.74. ומה הדין בהקשר לזוגות שנשאו לאחר יום זה – עליהם חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל”ג-1973?

חוק זה קובע מפורשות את “הלכת איזון המשאבים”, לפיה זכאי כל אחד מבני-הזוג, בכפוף לחריגים הקבועים בחוק, למחצית מכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין.

החוק קובע חזקה הפוכה לזו שהיתה קיימת על-פי הדין הקודם, כלומר חזקת הפרדה ברכוש ולא חזקת שיתוף (סעיף 4 לחוק).

לעיתים קרובות כאשר לבני-הזוג או לאחד מהם אלה נישואין שניים, אכן קיים משטר של הפרדה רכושית.

זכות זו מתגבשת, בהתאם להוראת חוק זה, במקרה של פקיעת קשר הנישואין – בין בגט ובין בפטירת אחד מבני-הזוג.

עולה מן האמור, כי בשונה מ”הלכת השיתוף”, שהינה “זכות שביושר”, שמתגבשת עם תביעתה – הרי הזכות הקבועה בחוק יחסי ממון בין בני-זוג – מתגבשת עם פטירת בן-הזוג, ולפיכך, בהיותה זכות שהתגבשותה בחוק – סביר כי עוברת היא ליורשים.

בן-זוג נשוי – אימתי?  

לעניין חוק הירושה, יחשב אדם כ”בן-זוג” כאשר היה “נשוי” למצווה בעת פטירתו. אדם יחשב כ”נשוי” גם אם לא נישא כדין, אולם בית-הדין הרבני היה קובע, לו היה נדון העניין בפניו, כי האישה זקוקה לגט פיטורין, באם רצונה להינשא לאחר.

ב-ע”א 524/87, נדון מקרה בו בני-זוג התגרשו, אולם שבו להתגורר יחד לאחר הגירושין.

בית-הדין הרבני, לפניו הובא העניין, קבע כי “יש לראותה כמי שלא היתה נשואה אך גם לא גרושה”, ולא היתה יכולה להינשא לאחר ללא קבלת גט נוסף.

נפסק, כי מאחר והאישה היתה זקוקה לגט פיטורין, אילו רצתה, לפני פטירתו, להינשא לאחר – ממילא רואים אותה כנשואה לצורך הסוגיה שלפנינו. (כמו לצורך רישומה במרשם אשר זכויותיה נקבעות על-פי כך).

לפיכך, יש לקבוע את זכויותיה של האישה בעזבון המנוח, כאילו היא היתה נשואה למנוח.

ב-ע”א 247/97 נדון מקרה בו חויבה אישה בגט אך סירבה לקחתו, ובשל כך הושלש גיטה והופקדה כתובתה וניתן לבעלה היתר לשאת אישה נוספת על פניה. נשאלה השאלה, האם האישה הראשונה זכאית לרשת את מחצית עזבונו של המנוח יחד עם האישה השניה. להלכה, היתר הנישואין שקיבל המנוח אינו מנתק את קשר האישות שלו עם אשתו הראשונה, אך למעשה, ממלא ההיתר תפקיד של גירושין, בהתירו לגבר להינשא לאישה השניה שרק עמה הוא חי.

נקבע, כי הרציונאל העומד בבסיס היתר הנישואין שקיבל המנוח, יחד עם הרעיון, שבהיעדר צוואה הקובעת אחרת, צריכים נכסיו של מת לעבור לקרובים לו, לפי סדר קרבתם וחשיבותם, מובילים למסקנה, שבמקרה זה יש לדבוק בפרשנות המהותית של המונחים שבחוק ולא במשמעותם הפורמאלית, שמא תצא החוטאת נשכרת. “במילים אחרות, יש לקרוא את סעיף 146 לחוק הירושה בהקשר של סעיף 10 לחוק זה. לו כך קבענו, התוצאה היתה, שלצורך העניין אין לראות את המשיבה כמי שהיתה נשואה למנוח, וכי המערערת היא בעלת הזכות היחידה לרשת את חלקה של בת-הזוג בעזבונו, לפי סעיף 10″.

אלא שלאחר מתן היתר הנישואין פסק בית-הדין הרבני, כי אין לכוף את האישה לקבל את הגט, מפני שהבעל אינו מקיים חיוב שבית-הדין הטיל עליו בעניין הרכוש. נוצר מצב, שבו נפסק, מחד, שעל האישה לקבל גט, אך מאידך, שאין לכוף אותה לכך ומכאן שאינה “סרבנית גט”. לפיכך אין לראותה כגרושה לצורך חוק הירושה.

לאור האמור נפסק כי שתי הנשים יחלקו את חלקן בירושת המנוח שווה בשווה, אולם משלא ניהלה האישה הראשונה משק בית משותף עם המנוח בשנים האחרונות לחייו, היא אינה זכאית לחלק במיטלטלין של המנוח, ורק לאישה השניה זכות בהם.

בדיון הנוסף בעניין קוסר, דחה בית-המשפט העליון את העתירה לדיון נוסף. העתירה סבה על השאלה מהן זכויותיה של אישה לרשת את בעלה, לו נישאה בהיחבא ומבלי שנישואיהם נרשמו כדין. העותרים חזרו על טענתם בערעור כי המשיבה אינה זכאית לרשת את המנוח, לפי שנישואיה עמו לא נרשמו כדין, ולכן אין היא נחשבת כבת-זוגו לעניין סעיף 11 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965. הם הוסיפו וטענו, כי המשיבה גם אינה זכאית לרשת מכוח סעיף 55 לחוק, מפני שאינה עומדת בדרישת הסעיף כי היא והמנוח “אינם נשואים זה לזה”.

בית-המשפט העליון קבע כי צדק בית-המשפט המחוזי בדחותו את בקשת העותרים מאחר ובקשתם לא עמדה בתנאי סעיף 72(א) לחוק הירושה. בקביעה זו הוכרע גורלו של הערעור לטובת המשיבה, וממילא לא נדרש בית-המשפט לפסיקת הלכה בסוגיה שהונחה לפניו, שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, עשויה היתה להקים עילה לקיום דיון נוסף. לפיכך גם העתירה לדיון נוסף נדחתה.

עם זאת ראוי לציין, כי המשנה לנשיא הביע את דעתו מעבר לנדרש לצורך הערעור, כי “בן-זוג” לצורך סעיף 11 לחוק אינו רק מי שנרשם או הוכר בהחלטה שיפוטית כנשוי, וש-”מצב של ‘נפילה בין הכיסאות’ של סעיפים 11 ו-55 אינו קיים”.

 הצורך בחיוב בגט – מי קובע?

הקביעה כי גבר ואישה היו נזקקים לגט פיטורין בכדי להינשא לאחר, גם אם לא נישאו, לצורך חוק הירושה – יכולה להיקבע על-ידי בית-הדין הרבני או בית-המשפט המחוזי, בהתאם לראיות שיובאו בפניו, וכלשון כב’ השופט שמגר:

“מוטב היה שבית-המשפט המחוזי היה שומע בעצמו ראיות בעניין מגוריהם ויחסיהם של הצדדים לאחר הגירושין. לאור הראיות יכול היה לקבוע… אם נתקיימו הנסיבות שבהן דן סעיף 55 לחוק הירושה, או שמא אכן חל סעיף 11 שבו.”

 קביעת העדר זכאות עקרונית בבית-הדין – הניתנת לשינוי?

זכויות יורש נקבעות אך ורק על-פי הוראות חוק הירושה, וקביעת בית-הדין הדתי, לפיה לא היתה האישה זוכה לחלקה בעזבון, לו תבעה כיורשת לפי דין תורה – אינה חורצת את גורל תביעת האישה. אין בהכרח זהות בין הזכויות המוקנות לפי דין תורה, לבין אלו המוקנות לפי חוק הירושה, ובית-המשפט המחוזי מכריע בעניין זכויותיו של יורש על-פי חוק זה.

גביית הכתובה – רק מן העזבון  

גביית הכתובה תעשה מנכסי העזבון בלבד. לפיכך, בהעדר עזבון – אין לגבות את הכתובה.

הוראה זו ישימה במקרה בו הותיר המנוח נכסים, אולם נכסים אלה הוצאו מכלל העזבון.

דוגמה מעשית ונפוצה לכך, הינה ביטוח-חיים וקופת-תגמולים, אשר תשלומים על-פיהם לנהנים, לאחר פטירת המנוח, הוצאו במפורש מגדר העזבון, כהוראת סעיף 147 לחוק.

ב-ע”א 293/72 הועלתה הטענה כי הוראת סעיף 11(ג) לחוק הינה, כי יש לגבות את הכתובה מן העזבון, ולפיכך, בהעדר עזבון – ניתן לגבותה מנכסים אחרים. נפסק:

“הכתובה היא בבחינת חוב הרובץ על העזבון, ואם הכסף משתלם על-ידי קופת התגמולים… אינו חלק מעזבונו של המנוח, הרי אין אפשרות לגבות את הכתובה מאותם התשלומים.”

זכות האישה לכתובתה, הינה זכות הרובצת כחוק על העזבון. לפיכך, במידה וחובות העזבון לנושי העזבון עולות על שווי העזבון כולו – לא ייוותר לאלמנה כל עזבון ממנו תהיה זכאית לרשת. במקרה שכזה, תצטרף האלמנה כנושה נוסף של העזבון ותגבה כתובתה.

(וראה לעניין סדר פרעון חובות העזבון ועדיפות הכתובה על-פני נושים אחרים – בהוראת סעיף 104 לחוק).

זכאות האלמנה לכתובתה, קיימת, כל עוד זכאית היא לגבות כתובתה על-פי הדין הדתי.

במקרה ובעת פטירת בן-הזוג אין האלמנה זכאית לגבות כתובתה מטעמים המעוגנים בדין הדתי, כגון – מרידה ובגידה – נכון יהיה להניח כי שלילת הוראות על-פי הדין הדתי – תשלול מהאלמנה זכאות לגביית כתובתה על-פי הוראת סעיף 11(ג) לחוק.

נכון הוא, שבהוראת סעיף 57(ב) לחוק, הדן בזכאות למזונות מן העזבון, ציין המחוקק מפורשות כי “בן-זוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו”, הוראה שהמחוקק נמנע מלציינה בסעיף 11(ג) לחוק. עם זאת, חוק הירושה קובע מפורשות בהוראת סעיף 148 לחוק, כי על הזכות למזונות מן העזבון יחולו הוראות חוק הירושה בלבד, ולפיכך נצרך להוראה מפורשת השוללת זכאות בן-הזוג למזונות, באם שהדין הדתי יקבע כן.

מלבד עניין המזונות והירושה לא דן חוק הירושה ולא בא לפגוע בהוראות הדין הדתי בכל שאר העניינים הנוגעים לבני-הזוג, ובהעדר הוראה בחוק השוללת השפעת הדין הדתי עליהם – אין צורך בהוראה מפורשת המחזירה חלותו של הדין הדתי.

לפיכך נראה, כי במקרה וזכאות האלמנה לכתובתה היתה נשללת על-פי הדין הדתי – לא תהיה האלמנה זכאית לגבותה על-פי הוראת סעיף 11(ג) לחוק.

הכתובה – התחייבויות הכלולות בה

הכתובה מכילה, עקרונית, שני עניינים מרכזיים:

עיקר הכתובה ותוספת כתובה – המהווים סכום אותו מתחייב הבעל לשלם לאשתו עם פקיעת הנישואין.

נדוניה ותוספת נדוניה – המהווים פירוט הנכסים או שוויים שהאישה הכניסה לנישואין, ואשר יושבו לאישה עם פקיעת הנישואין (תוספת הנדוניה – הינו סכום נוסף מעבר לנכסים שהביאה האישה).

הוראת סעיף 11(ג) המתייחסת לכתובת האלמנה ולניכוי חלקה מהעזבון – מתייחס לעיקר הכתובה, תוספת הכתובה ותוספת נדוניה.

הנדוניה הכלולה בכתובה, כלולה בסיפת הוראת סעיף 11(ג) לחוק – “ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקע”.

הבעייתיות ביישום החלוקה בין עיקר הכתובה לנדוניה – נעוצה בכך שעל-פי רוב נהוג לרשום סכום אחד כולל בכתובה ללא חלוקתו לנושאים, בעיקר את הנדוניה ותוספת הנדוניה.

במקרה שכזה, יהיה צורך להוכיח את החלק המתייחס לנדוניה, עליו תחול הוראת סיפת סעיף 11(ג), כאמור, וזאת בדרך הבאת ראיות לנכסים או שוויים, שהביאה האישה לנישואין.

ניכוי סכום הכתובה מחלקה של היורשת

את המגיע לאישה על-פי הכתובה יש לנכות מחלקה כיורשת. הוראת קיזוז זו משמעותה, שכאשר סכום הכתובה נמוך מן המגיע לאלמנה מכוח ירושה, ינוכו דמי הכתובה מחלקה מהעזבון, וכאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאלמנה מכוח הירושה על-פי דין – זכאית האלמנה לגבות את דמי הכתובה במקום את חלקה בעזבון. פרשנות זו מתחייבת מקריאת סעיפים 11(ג) ו-104(א) לחוק הירושה.

הפרשנות של המילים: “ומה שאישה מקבלת על-פי כתובה ינוכה מחלקה בעזבון” משמעותן – מחלקה של האלמנה נטו בעזבון. על-פי אותו עיקרון פרשני, רק כספים שקיבלה האלמנה בפועל, על-פי הסכם חלוקת העזבון, ינוכו מדמי הכתובה, אם דמי הכתובה עולים על ערך חלקה בעזבון. כך למשל, לא יקוזז סכום פדיון רכב, שיועד בהסכם חלוקת עיזבון לרכישת ספר התורה, באשר כספים אלה לא הועברו בפועל לבעלות האלמנה.

חליצה אינה מבטלת את זכות האלמנה לדמי כתובתה, אלא מבשילה זכות זו למימוד.

ויתור על דמי כתובה צריך להיות מפורש ולא מכללא.

שיערוך הכתובה

בפסק- הדין בעניין הלוי נפסק כי על הסכום הנומינלי הנקוב בכתובה, אין מניעה להחיל את דיני השיערוך של הדין הכללי, כפי שחלים הם גם על חובות אחרים של העזבון. דיני השיערוך של הדין הכללי מחזירים עטרה ליושנה, ומביאים ליישום תכליתה של הכתובה – לדאוג לשיקומה הכלכלי של האלמנה, שנשבר מטה לחמה לאחר פטירת בעלה. נורמה זו יכול ויהיו לה חריגים בהתאם לנסיבות. הפרשנות שכל עוד לא נקבעה הצמדה בכתובה, הסכום של החיוב יהיה נומינלי – אינה תואמת את כללי הצדק ואת עיקרון תום-הלב החל בדיני החוזים, ופורש מצודתו על כלל המערכת של המשפט הפרטי.

על פסיקה זו של עניין הלוי חלק כב’ השופט ד”ר גרמן בעניין וקסל:

(1) הכתובה היא מוסד משפטי של המשפט העברי. היא נוצרה על ידו (בין לשיטה שכתובה דאורייתא ובין לשיטה שכתובה דרבנן) והיא מלווה את עם ישראל אלפי שנים. אכן, כתובה היא שטר התחייבות ממונית, אך שטר זה הוא חלק מהותי של הנישואין ואסור לאדם שישהה עם אשתו ללא כתובה.

(2) הסמכות לדון בענייני הכתובה נתונה לבית-הדין הרבני כחלק “מענייני נישואין וגירושין”, כמשמעותו בחוק שיפוט בתי-דין רבניים(נישואין וגירושין), התשי”ג- 1953. בית-הדין הרבני פורש מצודתו, מכוח סמכותו השיפוטית הייחודית, על מכלול ענייני הכתובה, לרבות שאלת שיערוכה.

(3) ההתייחסות המשפטית אל הכתובה, לכל ענייניה, צריך שתצא מתוך כללי ההלכה. אין ראוי לגרוע מרכיב אחד מן המכלול של המוסד המשפטי ולהחיל עליו, כמעשה שעטנז וכלאיים, מערכת משפטית אחרת, אפילו אין הוא תואם את המערכת המשפטית האחרת, אלא אם הדבר ניתן להעשות על-פי גדרי ההלכה.

(4) כאשר המחוקק הסגיר בחוק הירושה את גביית כתובת האלמנה מן היורשים הוא התייחס לאותו מוסד משפטי של כתובה בו דן בית-הדין הרבני במקרה של גירושין. אין זה ראוי שאותו מוסד משפטי על כל מערכת הכללים שבו, שמקורו במשפט העברי, יופעל באופן אחד בבית-הדין הרבני (במקרה של גרושה) ובאופן אחר בבית-המשפט (בתביעת אלמנה מן העזבון).

(5) מוסד הכתובה איננו מוסד שקפא על שמריו במשפט העברי. הוא מושא לדיונים ולשאלות ותשובות רבות ברצף הדורות, ללא הפסקה, עד ימינו אלה, לרבות שאלת שיערוך הכתובה.

(6) הפתרון, אם אכן קיימת בעיה, צריך שימצא, איפוא, מתוך מסגרת המשפט העברי.

אשר לעמדת המשפט העברי בשאלת שיערוך הכתובה- כב’ השופט ד”ר גרמן מזכיר מספר שיטות אפשריות:

א. אין לשערך את סכום הכתובה (שיטה זו בלבד עלתה בפסק-הדין בעניין הלוי).

ב. שיערוך על-ידי הצמדה לשער הדולר (שיטה זו מציע בא-כוח הנתבעים).

ג. הצמדה למדד יוקר המחיה (כעמדת התובעת).

ד. השיערוך יעשה על דרך תשלום הסכום הנקוב בכתובה במטבע החדש.

ה. לפשר בערך ההצמדה, דהיינו לשקול השיערוך בכפוף לנסיבותיו של המקרה. בכל מקרה אין להבחין בין “עיקר כתובה” ל-”תוספת כתובה”, כאשר נקוב בכתובה סכום כללי מסכם (כמקרה דנן).

ו. שיערוך על דרך הצמדה לערך הכסף של מאתיים זוז “עיקר כתובה”, ושל 200 “זקוקין” כסף, שהם, הנדוניה ותוספת זהה של הבעל כנגדה.

ז. שיערוך לפי שיעור פרנסה לשנה- לפי שיטה זו יש לשערך את סכום “עיקר כתובה” באופן שלא יפחת משיעור מזונות האישה לשנה.

ח. שיערוך לפי דינא דמלכותא. הכלל “דינא דמלכותא דינא” הוא אחד מצינורות היבוא, או אחת התשתיות ליסד עליה את שילובו של משפט המדינה במשפטה של ההלכה.

אמור מעתה, שהסובר להרכיב את כללי השיערוך של המשפט האזרחי על כללי המשפט העברי, לעניין שיערוך הכתובה, מן הטעם שלדעתו אין במשפט העברי פתרון הולם, לא דק פורתא.

בפועל, נקטו בתי-הדין הרבניים בשיערוך הכתובה בגישות הבאות:

(1) אין לשערך את הכתובה (תיק 2966/מג).

(2) שיערוך על דרך הפשרה, ספציפית למקרה שנדון (תיק 1-21-926823).

(3) שיערוך על דרך הצמדה לדולר (תיק 1-64-8975).

(4) שיערוך על דרך הצמדה למדד יוקר המחיה (תיק מב/1530). באחד מפסקי-הדין בו שוערך סכום הכתובה על דרך הצמדה למדד יוקר המחיה התייחס בית-הדין ל-”נוהג” ואמר: “…הרי שרוצה (=הבעל) לדון על-פי הנוהג וכיום הנוהג וגם החוק שכל חוב מוצמד”.

לאור המחלוקת ההלכתית בתחום השיערוך, בית-המשפט יכול לברור מתוך הגישות ההלכתיות השונות את הגישה התואמת את עמדתו ויפסוק על פיה.

על-פי הדין הישראלי אנו עוסקים בהתחייבות שלא הוסכם בה על הצמדה כלשהי, וקודם שהגיע זמן הפרעון (כשאין פגם מחמת העדר תום-לב) חל שינוי בשער המטבע או במדד יוקר המחיה. השיערוך איננו אוטומטי, וגם אם יש מקום לשיערוך, על דרך הצמדה למדד, אין בהכרח ששיעור ההצמדה יהיה במלואו ב- 100%. “הבחינה כולה נעשית במסגרת שיקולי הצדק, והגורם הקובע, בסופו של דבר , הוא ההתרשמות של בית-המשפט ממכלול העובדות”. גם באשר לשיעור השיערוך “אין למצוא כללים נוקשים, וכי על בית-המשפט לבחון את מערכת העובדות כולן”.

בעניין וקסלר המחלוקת היתה האם זכאית התובעת לסכום הכתובה הכולל הנקוב בה (החלק השלישי) כשהוא משוערך. התובעת טוענת שהיא זכאית לסכום הנקוב בכתובה, כאשר השיערוך יעשה תוך הצמדת הסכום הכולל הנקוב למדד יוקר המחיה ואילו הנתבעים טוענים לתשלום הסכום הנקוב, נומינלית, בלבד ולחילופין, צמוד לשער ה-$.

נפסק שיש לשערך את סכום הכתובה. הכל מסכימים שחישוב אריטמטי על בסיס המעבר ממטבע של ל”י למטבע של ש”ח מעמיד את סכום הכתובה על סך של 2.5. ש”ח במקום סך של 25,000 ל”י. יש לשערך את הסכום הנקוס בכתובה. השאלה העומדת לדיון היא, איפוא, לא אם ראוי לשערך את סכום הכתובה אלא על איזה בסיס יש לשערכה ומה שיעור השיערוך. לא הובאו ראיות על כוונת הצדדים או על כוונת הבעל (=המנוח) בעת שקיבל על עצמו את ההתחייבות שבכתובה. בכתובה דנן שלושה מרכיבים:

א. 200 זוז, “עיקר כתובה”= 960 גר’ כסף טהור (שיטת הרמ”א).

ב. 200 “זקוקין” כסף טהור. אלה מורכבים מערך הנדוניה שהכניסה הכלה לחתן (100 “זקוקין”), שהוא מתחייב להחזיקם לה בהגיע זמן פרעון הכתובה+ 100 “זקוקין” כסף טהור נוספים שנתן החתן לכלה כנגד נדונייתא (המונח “זקוקין” שנוי במחלוקת בין הפוסקים).

ג. סכום נוסף בלתי-ידוע.

סה”כ שלושת המרכיבים עולה ל- 25,000 ל”י, כאשר שני החלקים הראשונים ניתנים לשיערוך, לפי ערך הכסף.

יש לשערך את הכתובה בהתאם לתכליתה ולראות את תוספת הכתובה, שבאה לביטוי (ביחד עם “עיקר הכתובה”) בסכום הכולל, בכפוף לתכלית זו. הן לפי כללי השיערוך של המשפט הישראלי (במיוחד באשר לתקופת החוזה המקויים ובהעדר הפרה) והן על-פי כללי ההלכה, יש שיקול-דעת לבית-המשפט, בכל מקרה לגופו, לקבוע את דרך השיערוך ושיעורו. נראה שיש להשתית את השיערוך במקרה דנן, על שלושה אדנים התואמים את האמור לעיל, כדלקמן:

ירושה על-פי צוואה – הזכות לכתובה

הוראת סעיף 11, ובכללה סעיף 11(ג), כלולות בפרק הדן בירושה על-פי דין.

האם הוראת סעיף 11(ג) המורה כי יש לנכות את החלק אותו קיבלה האישה ככתובתה, מחלקה בעזבון, מתייחסת אף לחלק בעזבון אותו ירשה בת-הזוג על-פי צוואה – או רק במקרה בו ירשה חלקה על-פי דין.

נראה, כי הוראת הסעיף ממוקמת, ומתייחסת לפיכך לירושה על-פי דין בלבד, ובמקרה בו ירשה בת-הזוג את חלקה בעזבון על-פי צוואה – תיבחן שאלת ניכוי סכום הכתובה בכוונת המוריש כפי שעולה מתוך הצוואה, ולבירור כוונתו האם ביקש להוריש חלקה בנוסף לכתובה או בניכוי הכתובה.

ב-ת”ע 2560/99, לעומת זאת, אמר כב’ השופט גייפמן כי יש להחיל את הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה גם על ירושה מכוח צוואה “בדרך של התאמה שיפוטית”, אלא אם יוכח שכוונת המצווה היתה אחרת.

הסמכות וההליך לגביית סכום הכתובה

בעניין לוי נערכה כתובה, בה נקבע סכום של 1,200,000 ש”ח שהבעל (או עזבונו) ישלמו למשיבה במקרה של גירושין או מוות. עם מותו של הבעל פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני ותבעה את תשלום כתובתה, ולחילופין מדור ומזונות מן העזבון. הנתבעים בתביעה זו היו העותר (אבי בעלה המנוח), על-שמו העביר המנוח את הדירה, ואשתו. נטען בכתב-התביעה בפני בית-הדין הרבני האיזורי כי העברת הדירה על-שם העותר בטלה ומבוטלת, בהיותה מעשה מרמה כלפי המשיבה. לטענתה של המשיבה, היא זכאית לכתובתה, וזכותה זו מהווה שיעבוד על העזבון, המעניק לה זכויות כלפי העותר ואשתו. בית-הדין הרבני האיזורי קבע בפסק-דינו, בין השאר, כי עם מות הבעל יש לפרוע הכתובה. הדירה – אף שהועברה לעותר – משועבדת לאישה בכתובתה, והיא רשאית לגבותה מהדירה. בית-הדין הרבני הגדול דחה את הערעור. העותר טען כי על-פי חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953 (להלן: חוק השיפוט), אין לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בעניין נשוא העתירה.

 

כב’ הנשיא ברק פסק, כי אין לעגן את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בזכות האישה על-פי כתובתה כנגד חותנה בהוראת סעיף 1 לחוק השיפוט. נקבע, כי המסגרת הראויה לבחינת טענותיה של האישה, כי היא זכאית לגבות את כתובתה מהדירה, מצויה בחוק הירושה. על-פי הוראותיו של חוק הירושה, המגיע לאישה על-פי כתובתה הוא חוב של העזבון (ראו סעיף 104(א)3 לחוק הירושה). את המגיע לאישה על-פי הכתובה יש לנכות מחלקה כיורשת (סעיף 11(ג) לחוק הירושה). תביעתה של האישה, המבוססת על זכותה לכתובה, צריכה על-כן, להתברר במסגרת הליך על-פי חוק הירושה. תוך כדי הליך כזה עשויה להתעורר שאלה בדבר היקף העזבון ובדבר הבעלות על נכסים מתוך העזבון. שאלות אלה צריכות להתברר על-ידי הערכאה המוסמכת.

מהי ערכאת השיפוט המוסמכת לדון בענייני העזבון? תשובה לכך מצויה בסעיף 151 לחוק הירושה, וסעיף 6(1)(ה) לחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995. על-פי שתי ההוראות, סמכות השיפוט נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה. עם זאת, נקבע בחוק הירושה (סעיף 155(א)), כי אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו בכתב, מוסמך בית-דין דתי לדון בדבר.

מכאן, שאם העותר הביע בכתב הסכמתו לשיפוטו של בית-הדין הרבני, מוסמך בית-הדין לדון בתביעתה של המשיבה לכתובתה, גם אם העותר עלול להיפגע מדיון זה. בהיעדר הסכמה כנדרש – וכך הוא המקרה שלפנינו – אין לבית-הדין הרבני סמכות לכך.

זכאות בן-הזוג במיטלטלין  

בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק, נוטל בן-הזוג הנותר, את כל המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים – “השייכים לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק הבית המשותף”.

הוראת הסעיף באה להיטיב עם בן-הזוג הנותר בחיים, ולמנוע זעזועים בחייו של בן-הזוג הנותר בחיים.

הוראת הסעיף מעמידה שלושה מבחנים מצטברים להוכחת הזכאות: קיומו של משק בית משותף; המיטלטלין היו שייכים בפועל למשק הבית המשותף של הצדדים (בדיקה סובייקטיבית); המיטלטלין ששימשו בפועל למשק הבית המשותף – הינם מטלטלין שלפי המקובל שייכים למשק בית משותף (מבחן אובייקטיבי).

 

מבחנים מצטברים אלה שוללים זכאות מבן-זוג אשר חי בפרוד מהמוריש עובר לפטירתו, שכן לא התקיים בהם “משק בית משותף”, וכן בנוגע למיטלטלין שלא התקיים בהם אחד המבחנים, האובייקטיבי או הסובייקטיבי.

יצויין כי השאלה העובדתית האם מיטלטלין מסויימים שימשו למשק בית משותף ושייכים לנותר בחיים, או היו מיטלטלין אישיים של הנפטר ואינם בגדר נכסים משותפים – תדרוש הכרעה ספציפית בידי בית-המשפט הדן בכך.

כך, השאלה האם פסל נוי, לדוגמה, שימש את משק הבית המשותף או שמא הינו חפץ אישי של המנוח, הינה שאלה בעלת היבטים דו-צדדיים ותדרוש הכרעה עובדתית.

זכאות בן-זוג בדירת המגורים  

הוראת סעיף 11(א)(2) לחוק מעניקה את זכות הירושה, בחלקו של המנוח בדירת המגורים, לבן-זוגו הנותר בחיים, וזאת בהתקיים מספר תנאים מצטברים:

* היורשים עם בן-הזוג הם אחים, צאצאי אחים או הורי הורים;

* הדירה כלולה, כולה או חלקה בעזבון;

* משך הנישואין של המוריש עם בן-הזוג, עובר לפטירה, היה שלוש שנים לפחות;

* בן-הזוג גר עם המוריש בדירה ערב מותו.

הוראה זו הוספה בשנת 1985 במסגרת תיקון מס’ 7 לחוק.

מטרת התיקון והוספת הוראת זכאות זו לבן-הזוג הנותר – היתה לאפשר לבן-הזוג להמשיך בשגרת חייו ולמנוע ממנו שינוי טראומתי במגוריו, בנוסף לקשייו עקב פטירת בן-זוגו.

הוראת הסעיף, למרות בהירותה, עשויה לעורר בעיות מספר בעת יישומה.

מקרים אלה יבחנו להלן.

  ”דירה” – היקף תחולת ההגדרה

המחוקק העניק זכויות קנייניות לבן-הזוג הנותר, בחלקו של בן-זוגו המנוח ב”דירה”, כאשר בנסיבות המקרה קיימים התנאים האמורים בסעיף – כמגורים בה אותה שעה, נישואין במשך תקופה שלא תפחת משלוש שנים וכו’.

במקרה שהדירה הנדונה היא דירה בבית משותף וכד’ – גבולותיה ברורים והיקפה ידוע.

אולם מה דינה של דירה הבנויה כיחידה אחת על שטח קרקע גדול? – האם המבנה לרבות שטח הקרקע כולו ייכלל בהגדרה “דירה”, או שמא היקפה יצומצם למבנה, ושטח הקרקע בכללותו, הצמוד למבנה, יחולק בין היורשים על-פי דין, בהתאם לחלקיהם?

בעיה זו קיימת אף בדירה המהווה מבנה בן מספר קומות, כאשר ניתן בבירור לקבוע כי כל קומה יכולה להוות, למעשה, דירה לכשעצמה.

ב-ה”פ (ת”א) 1307/89 נדון בפני כב’ השופט גורן, מקרה בו על-פי הוראת הסעיף זכאית היתה האלמנה לרשת את חלקו של המנוח בדירת המגורים.

במקרה זה, דירת המגורים היתה בנויה על שטח קרקע גדול ורחב.

תוך הסתמכות על מטרת תיקון החוק ומטרת הרחבת זכאותו של בן-הזוג בדירת המנוח – העדיף בית-המשפט ליישם את דרך הפרשנות המצמצמת בהגדרת המונח “דירה” בסעיף זה.

“לדעתי יש לפרש את המונח דירה בתיקון הנ”ל באופן מצמצם, מאחר ומטרתו של התיקון הייתה שלא להעדיף יורש זה או אחר אלא המטרה היתה לאפשר לבן זוג שנותר להמשיך בשיגרת חייו על-פי דפוסי החיים שהיו מקודם בדירת בני הזוג… כולל המשמעויות הקנייניות הכרוכות בכך.”

לאור פירוש המונח באופן מצמצם, פסק בית-המשפט במקרה זה:

“מכאן, שכאשר דירת מגורים בנויה על שטח קרקע רחב וגדול, אין מקום להחיל את המונח “דירה” גם על השטחים הבלתי אינטגרליים למגורים אלא רק על המבנה המשמש למגורים בלבד.”

בפועל, מצא בית-המשפט לנכון ליישם את הסדרת זכויות הצדדים, בדרך של מכירת הקרקע והמבנה אשר עליו, ובהתבסס על הערכת שמאי – חלקה של האלמנה יהיה בשיעור שוויו של המבנה בלבד, ואילו בתמורת מכירת הקרקע יחלקו האלמנה ושאר היורשים על-פי חלקיהם בכללי החלוקה על-פי דין.

 

יצויין, כי במקרה זה, עת עמד העניין לדיון – לא היתה האלמנה בין החיים, ויורשיה עמדו בנעליה. בית-המשפט יחס משמעות לעובדה זו – “…אלא ביורשיו, לגביהם אין כל סיבה להעדיפם מטעמים סוציאליים”.

 דירת מגורים – בעלות ושכירות

הוראת הסעיף מציינת זכאות בן-זוג בדירת מגורים, אולם אינה מאבחנת בין מצבים שונים של זכויות המנוח בדירה. כך, בשונה לדוגמה מהוראת סעיף 115 לחוק, לא ציין המחוקק האם זכאות בן-הזוג הנותר קיימת, אף אם זכויות המנוח בדירה היו זכויות חכירה, שכירות או שטרם נרשמה על-שמו. לאור מטרת המחוקק בתיקון הוראת הסעיף והוספת הזכאות בדירת המגורים כהטבה עם בן-הזוג הנותר, תהא זכאות זו קיימת אף כאשר למנוח היו זכויות פחותות מבעלותו, כאמור.

 מגורים ביותר מדירה אחת, לסירוגין

כאשר בני-הזוג, במשך שנה בטרם פטירת אחד מהם, התגוררו, לסירוגין, במספר דירות – האם זכאותו של בן-הזוג הנותר תשתרע על הדירות כולן, או שמא תצטמצם לאחת מהן בלבד?

מטרת חקיקה זו, שהינה הטבה ומניעת הטרדות ואי-נוחות מבן-הזוג הנותר – מטה את הכף לטובת הפרשנות השניה, המצמצמת.

אין במטרת החקיקה בכדי להעשיר את בן-הזוג, ולפיכך יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת, כאמור. בהקשר זה ניתן ליחס משמעות תומכת בעובדה שהמחוקק נקט לשון “דירה” ולא “דירות”.

עם זאת, אין לשון הסעיף מונעת אפשרות לפרשנות רחבה, אשר תכלול את מכלול הדירות במסגרת זכאות זו.

במידה שתתקבל הפרשנות המצמצמת – איזו דירה מבין הדירות האמורות תבחר כדירה בה יזכה בן-הזוג הנותר? – נראה שבחירה זו תתבסס על בדיקת הקשר המירבי של בן-הזוג לאחת הדירה. עניין זה טרם נדון בפסיקה.

 גר עמו אותה שעה

דרישה זו למגורים בדירה הנדונה, ערב מותו של המונח, עלולה ליצור עיוותים בלתי-צודקים.

ברור, כי היעדרות מהדירה למשך תקופה קצרה עובר לפטירת בן-הזוג, כגון שהייה בחו”ל, מגורים במקום אחר עקב עבודה וכו’ – אין בהם להצדיק שלילת זכאות זו, במיוחד לאור מטרת הענקת הזכות ובסיסה הסוציאלי של מטרה זו.

עיוות נוסף עלול להיווצר, במקרה בו בני-הזוג רכשו דירה, אולם עובר למגוריהם בה – נפטר אחד מהם. היש הצדקה לשלול זכאות בן-הזוג הנותר, אך מפאת פטירתו של בן-הזוג במועד המעבר בין דירתם הקודמת לזו הנוכחית שנרכשה?

המלומדים א’ רונן צבי ו-א’ מעוז, מציעים ליישם פרשנות רחבה לדרישת הסעיף – “אותה שעה”, או למונח “מגורים”. פרשנות רחבה זו תאפשר להגמיש את הדרישה ולאפשר הכללת המקרים האמורים בגדר זכאותו של בן-הזוג.

 זכות ידועים בציבור בדירת המגורים

בהתאם להוראת סעיף 55 לחוק הירושה, דין זהה לידועים-בציבור כבני-זוג.

מטרת חקיקת סעיף 55 לחוק היתה להשוות את מעמדו של הידוע-בציבור למעמדו של בן-הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55, באשר לדירת המגורים, או באשר לכל תחום אחר.

גם מבחינת המדיניות הרצויה, אין לשלול מהידוע-בציבור את הזכות לדירת מגורים, רק בשל היעדרו של קשר נישואים פורמאלי, ולכן יש להחיל את סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה אף על ידועים בציבור.

נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן-הזוג במשך שלוש שנים לפחות לפני פטירת המוריש, רובץ על הטוען למעמד של הידוע-בציבור, על-פי הכלל המוציא מחברו עליו הראיה.

 

בן-זוג היורש עם הורה ואח  

כאשר נפטר אדם והותיר אחריו בן-זוג, וכן הותיר הורה אחד ואח – עשויה להתעורר בעיה ביישום הוראת סעיף 11(א) לחוק.

בהתאם להוראת סעיף 11(א)(1) לחוק – “אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי”, והוראת סעיף 14(א) סיפא לחוק – “הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן זוג, וכן הורים או הורי הורים, כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה”, חלקו של בן-הזוג בסיטואציה זו, בו יורש הוא בקיומם של הורה ואח, הינו ברור – מחצית מהעזבון.

השאלה היא, מה דין מחציתו השניה של העזבון – האם זו תעבור כולה להורה, והאח לא יקבל מאומה, כיוון שבהתאם להוראת סיפת סעיף 14(א) הנ”ל – אין הוא יכול להיות חליפו של ההורה השני שנפטר, או שמא תחול על מחצית זו הוראת סעיף 14(א) רישא – ואזי ירש האח את חלקו של ההורה שנפטר.

החלופה הראשונה מבוססת על פרשנות סיפת סעיף 14(א) לחוק כמתייחסת הן לעניין קביעת חלקו של בן-הזוג והן לעניין קביעת חלקיהם של ההורה והאח ביחסים הפנימיים ביניהם. פירוש זה מתיישב עם הוראות הסעיפים הנ”ל, אולם יוצר תוצאה שאינה צודקת, בכך שהאח מנושל לחלוטין מעזבון אחיו, וירושת המנוח עוברת, במלואה, להורה הנותר.

פרופ’ מ’ שאוה מציע פירוש אחר, אשר יש בו כדי למנוע תוצאה בלתי-הגיונית זו.

לדעתו, ניתן לפרש את הסיפא לסעיף 14(א) לחוק – כהוראה המתייחסת רק לקביעת חלקו של בן-הזוג בלבד, ולא לעניין קביעת חלקיהם של ההורה והאח ביחסים הפנימיים ביניהם. בהתאם להנחה זו, יקבעו חלקיהם של ההורה והאח, לאחר הורשת חלקו של בן-הזוג (מחצית) – לא על-פי סיפת סעיף 14(א), אלא על-פי רישת סעיף זה, והאח יכנס לנעלי ההורה שנפטר.

בהתאם לפרשנות זו – הסיפא של סעיף 14(א) מתייחס רק לצורך קביעת חלקו של בן-הזוג.

דעות אלו נבחנו על-ידי בית-המשפט ב-ת”ע (ת”א) 2710/87, בו נדון מקרה כאמור.

כב’ השופטת סירוטה, בהתבססה על ההנחה כי במקום שהמחוקק אימץ פתרון ברור – אסור לו, לבית-המשפט, להעמיד את תחושת הצדק שלו מעל למצוות המחוקק – העדיפה את הפירוש הדווקני, ויישומה של הוראת סעיף 14(א) סיפא, אף על החלק הנותר לאחר ניכוי חלקו של בן-הזוג.

“נראה לי, כי המחוקק בחר בפתרון הקל ביותר בנסיבות. אילו הוכר חלקם של האחים כחליפיהם של ההורים, היה מעמיד את האחים במצב טוב יותר מזה שהוענק להם בסעיף 11(א)(2) לחוק – הואיל והם נחסמו ע”י הסעיף 11(א)(1) – וכתוצאה מכך האלמנה מקבלת אך מחצית מן העזבון. אין מקום להעניק להם חלק בעזבון מכוח הרישא של סעיף 14, כאשר המחוקק אמר בבירור מה רצונו בסיפא של סעיף 14(א) לחוק כי אם לא תאמר כן, הנך מקפח את האלמנה. ואם תרצה לצאת ידי חובת האלמנה והאחים – מה הועילו מחוקקים בתקנתם – הנך מוצא עצמך חבוק בזרועות הלכת פינקלשטיין שנית.”

 זכויות בן-זוג על-פי הסכם ממון

בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל”ג-1973, זכאים בני-זוג לערוך הסכם ממון, אשר מסדיר את ענייני הממון הכלולים בו עם פקיעת הנישואין, כתוצאה מגירושין או מוות.

לעניין תקפות הסכם ממון בעת פקיעת הנישואין כתוצאה ממות אחד מבני-הזוג – ראה ניתוח דעות המלומדים נוכח קביעת סעיף 8(א) לחוק הירושה – בפרשנות סעיף 8(א) לעיל.

 מכונית נוסעים

בתיק מספר 5418 קבע הרשם לענייני ירושה, מר זילברגר, כי לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 11(א), הקובע כי בן-זוגו של המוריש נוטל את מכונית הנוסעים השייכת למשק הבית המשותף, כחל אף על רכב משא. למסקנה זו הגיע הרשם לאחר שהחיל הן את מבחן תכלית החקיקה והן מבחן הלשון ביחד ולחוד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מי יורש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.