הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

6. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון (תיקונים: התשמ”ה, התשנ”ח)

(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה, או לבית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על-פי צוואה, כולה או מקצתה.

(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

(ג) הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-המשפט.

(ד) הסתלקות על תנאי – בטלה.

(ה) בחוק זה, “רשם לענייני ירושה” – כמשמעותו בסעיף 65א.

הסתלקות מחלקו כולו או מקצתו

פעולת ההסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה היא פעולה חד-צדדית. לצורך ביצוע ההסתלקות אין צורך בהסכמת האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות.

הוראת הסעיף בטרם תוקן תיקון מס’ 7 לחוק, לא אפשרה ליורש להסתלק מחלקו בנכס מסויים, אלא רק לאחר חלוקת העזבון. כל עוד לא חולק העזבון – לא יכול היה להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו.

“חלקו בעזבון הוא בעליל רק החלק שעבר אל היורש מכוח סעיף 1 לחוק, כלומר חלקו בכלל העזבון ולא חלקו בנכס מסויים. אין יורש יכול להסתלק ממה שאין לו, או ממה שעדיין אין לו, דהיינו מנכס מסויים או מחלק כלשהו בנכס מסויים.”

המילים “כולו או מקצתו” – “מתייחסות לחלקו בכלל העזבון ולא לנכס מסויים הכלול בעזבון”.

פסקי-הדין האמורים דנו בסעיף 6(א) לחוק בטרם תיקונו ובטרם הוספת המילים “או ממנה שהוא זכאי לה על-פי הצוואה, כולה או מקצתה”.

“מנה”, הוגדרה בסעיף 40 לחוק – “נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו”. בהתאם להגדרה זו, ניתן כעת להסתלק מנכס מסויים בעזבון, המהווה “מנה” לה זכאי המסתלק על-פי הצוואה. (כאמור בהבחנה בסעיף 51-50 לחוק – מנה יכולה להיות: מנה של נכס מסויים, דהיינו נכס שהוגדר כל צרכו בצוואה, או מנה של נכס בלתי-מסויים, דהיינו חסר פירוט ספציפי, כגון – “ספר מספרייתי”).

יצויין כי התיקון לחוק כאמור בשנת 1985 והוספת סיפת סעיף 6(א), נוצר לאחר שהמחוקק היה מודע לשלילת אפשרות ההסתלקות ממנה ומנכס, כקביעת בית-המשפט העליון, ולמרות זאת הוסיף וציין את האפשרות להסתלקות ממנה או חלק ממנה בלבד, ולא ציין אפשרות זו בנוגע לנכס מהעזבון.

עובדה זו מובילה למסקנה כי ההסתלקות אפשרית אך ממנה, או מנכס בעזבון שהינו בגדר מנה, אולם אין היא אפשרית בנוגע לנכס מסויים מהעזבון שאינו בגדר מנה. גישה זו מתיישבת אף עם ההבחנה שביצע בית-המשפט העליון בעניין דקלו לעיל, שכן הסתלקות מנכס מסויים בעזבון – אינה הסתלקות בטוחה, שכן לא ידוע עדיין האם תיפול בחלקו של המסתלק, על-כן הינה הסתלקות על-תנאי, וככזו – בטלה, על-פי הוראת סעיף 6(ד)8 לחוק.

כך למשל בעניין עזבון המנוח מאיר אפרתי ז”ל לא ציווה המוריש את הדירה נשוא ההסתלקות למערערת בנפרד, אלא ציווה לה את כל עזבונו, למעט דירה אחת אותה ציווה לבנו. נקבע,כי הדירה נושא ההסתלקות אינה בגדר “מנה”, ומכאן שהמערערת לא היתה רשאית להסתלק מזכייתה בדירה נושא ההסתלקות.

אדם אינו יכול להסתלק אלא מנכס שהונחל לו. הוא אינו יכול להסתלק מנטל שהוטל עליו, החורג מתחומי ה”אקטיב” הכלול במנתו והוא אינו יכול לפגוע על-ידי הסתלקותו שלא כדין בזכויותיהם של צדדים שלישיים. כלומר: הנהנה על-פי הצוואה רשאי לפי דיני הירושה להסתלק ממה שניתן לו, הוא אינו רשאי להסתלק ממה שלא ניתן לו. כך, למשל, אם המנוח השאיר בית לבנו תוך חיובו לשלם סכום כסף לבתו, ולאחר הנחלת מתנות שונות לאחרים, השאיר את יתרת עזבונו לבנו – אין הבן יכול להשתחרר מהתשלום לאחותו על-ידי הסתלקות מן הבית משום שהבת תהיה זכאית מכל מקום לתשלום ממנו.

בעניין פלונית לא ניסו התובעים להסתלק מנכסים / טובות הנאה אלא ביקשו לחלק ביניהם, על דרך של הסתלקויות הדדיות, את יתרת העזבון אשר אינה נוקבת בנכסים ספציפיים וכוללת בתוכה 3 דירות שאינן מפורטות בצוואה, כספים וזכויות נוספות שאין לדעת אם קיימות או לא במות המצווה. נקבע, כי הסתלקות שכזו אינה אפשרית על פי סעיף 6(א) לחוק הירושה שכן אין היא הסתלקות מנכס או מטובת הנאה = מנה. יתרת העזבון אינה בגדר מנה. את זאת ניתן לעשות רק על דרך של הסכם חלוקה.

הסתלקות לטובת בן-זוג, ילד או אח

הוראת סעיף 6(ב) לחוק מגבילה אפשרותו של יורש להסתלק מחלקו בעזבון, פרט להסתלקות שהינה לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו.

סדר כתיבתם של אלה בסעיף, אינו בא להעדיף את בן-הזוג על-פני ילדו, ואת ילדו על-פני אחיו.

המסתלק מחלקו בעזבון רשאי להסתלק לטובת כל אחד מהם, אף אם הקודמים לו ברשימה, או יורשיהם, בין החיים.

יצויין כי במקרה בו הותיר המוריש בן-זוג וצאצאים, הרי כאשר אחד מילדי המנוח מסתלק לטובת אח המנוח, עשויה להתעורר בעיית פרשנות, קרי – האם בן-הזוג נוטל את חלקו, כאמור בהוראת סעיף 11 לחוק, בטרם ההסתלקות, דהיינו כיורש עם ילדיו, או שמא נוטל הוא את חלקו רק לאחר הסדרת שאר היורשים, ואזי יורש הוא עם אח המנוח ונוטל שני שלישים מחלק זה.

הסתלקות לטובת יותר מאחד

לשון הוראת סעיף 6(ב) לחוק, נוקטת לשון הסתלקות לאחד מהמנויים בו (בן-זוג, ילדו או אחיו של המוריש). נראה כי אין כל מניעה שההסתלקות תהא לטובת יותר מאחד מאלה. הגיון הדברים נתמך אף בהוראת סעיף 15 לחוק, כאשר בהסתלקות שלא לטובת אחד מאלה המנויים בסעיף 6(ב) מתחלק חלקו של המסתלק בין שאר יורשי העזבון.

כאילו לא היה יורש מלכתחילה

הוראת סעיף 6(ב) לחוק מורה, כי יורש שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו, במידה והסתלק, כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

הוראה זו הינה ברורה, ולה נפקויות רבות בנוגע לזכאותו של יורש כאמור שהסתלק ולזכויות אחרים ביחס לחלקו, כמבואר בסעיף זה.

גדר הספק הוא, כאשר פעולת ההסתלקות בטלה. מה דינו של יורש שהסתלק מחלקו בעזבון לטובת אדם שאינו מהמנויים בסעיף 6(א) לחוק – האם מחמת בטלות ההסתלקות יראו בו יורש ויהא זכאי לחלקו כיורש, או שמא מאחר והסתלק רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה – למרות שהודעת הסתלקותו בטלה, ולא יהא זכאי לדבר.

כמו-כן, האם די בהודעת הסתלקות כדי להיכלל בגדר הוראת סעיף 6(ב) לחוק, גם אם לא נעשתה כדין, או שמא הודעת ההסתלקות חייבת להיות כדין, כדי שיראו במסלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

בנסיבות ע”א 734/90 נדון מקרה בו הגישה יורשת בקשה למתן צו ירושה, וכן הגישה הודעה על הסתלקות מחלקה בעזבון.

יורשת זו חזרה בה מהודעתה, ובית-המשפט קמא קיבל חזרה זו וקבע כי הסתלקותה בטלה.

הטענה שהועלתה במקרה זה היא, שלאור הסתלקות מבקשת הצו כאמור, ונפקות הסתלקותה כאמור בסעיף 6(ב) לחוק – יש לראות בבקשת יורשת זו למתן צו ירושה כבטלה מעיקרא.

טענה זו נדחתה, ונקבע:

“רק מי שהסתלקותו מחלקו בעזבון הינה תקפה, רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה; בעוד שלהודעת ההסתלקות, שהחוק אינו מכיר בה, אין כל נפקות. משמע: זכות המשיבה לרשת את המנוח – עליה ביקשה היא להכריז בצו – יכלה להיגרע רק במסירת הודעה בת-תוקף על הסתלקות מחלקה בעזבון, כולו או מקצתו. משנקבע, כי הודעת ההסתלקות שלה היא בטלה, שוב לא היה מקום לייחס לה כל משמעות.”

ולעניין נפקותה של הודעת הסתלקות שלא נעשתה כדין, נפסק:

“השאלה אם הודעת ההסתלקות של המשיבה אכן לא היתה כדין, איננו נדרשים להחליט, ולפיכך לא אתייחס לשאלה אם סעיף 6 לחוק הירושה אמנם חל על בדיקתה של שאלה זו בענייננו.”

 הסתלקות מזכות עתידית או מותנית

בעניין טובה דשת השאיר המנוח אחריו צוואה בעדים ובה נכתב כי היא נעשתה לפי חוק הירושה. אחד מסעיפי הצוואה קבע מפורשות שהיורשים על-פי הצוואה יקבלו את חלקם כאמור אך ורק לאחר פטירת האם “ובשום פנים ואופן לא לפני-כן”.

היורשים הגישו התנגדות לקיום צוואה וצרפו אליה תצהיר הסתלקות של האם לפיו היא מסתלקת לטובת כל אחד מילדיה מ-3/40 מחלקה בעזבון.

לעניין דינה של הסתלקות זכות עתידית או מותנית נחלקו דעות המלומדים:

פרופ’ שילה סבור שכל עוד לא נתמלא התנאי המתלה או הגיע מועד קבלת המנה על-ידי הזוכה, אין הוא נחשב ליורש, ולפיכך אינו יכול להסתלק מ”זכותו”, שאינה אלא ציפייה מוגנת. הוא מוצא תימוכין לגישתו בהוראות שונות של החוק, לרבות סעיף 51(ד) הקובע שפירות הנכס ויציאותיו של מי שזכה בו “במועד מאוחר יותר” יהיו לחשבונו של הזוכה רק מאותו מועד.

לעומתו סבור פרופ’ שיפמן שהחוק אינו מבחין בין מי שזכייתו בעזבון היא מוחלטת ומיידית לבין מי שזכייתו מותנית ודחויה, ששניהם יכולים להסתלק מיד לאחר פטירת המנוח.

כתימוכין לעמדתו מביא פרופ’ שיפמן את סעיף 42 לחוק, שלפיו הכיר המחוקק בהסתלקותו של היורש השני בצוואה שנערכה ליורש אחר יורש אף לפני שהתקיים התנאי המעמיד את זכותו.

בית-המשפט השאיר את ההכרעה בין גישות אלו בצריך עיון תוך שהוא מדגיש את הבעייתיות שבהפניה לסעיפים האמורים בחוק, הן משום שהמחוקק לא היה עקבי בעניינם והן משום שהסעיפים האמורים נועדו להסדיר סוגיות ספציפיות.

דינה של הסתלקות שנועדה לעקוף תנאי בצוואה ולאפשר למסתלק לרשת את חלקו לפי הדין בלא לקיים את התנאי

בספרות המשפטית הישראלית והזרה קיימת עמדה כמעט אחידה המתירה הסתלקות יורש לפי דין ממנתו בצוואה שתוצאתה היא עקיפת תנאי הנכלל בצוואה והכרזתו כיורש לפי דין הפטור מקיום התנאי.

משמעות הדבר היא כי מבחינת דיני הירושה אין מניעה להסתלקות כאמור שמטרתה עקיפת תנאי מתנאי הצוואה. אולם – שאלה אחרת היא שאלת פסלות ההסתלקות לפי דינים חיצוניים, המתווספים לדיני הירושה, כגון השימוש בחופש ההסתלקות שלא בתום-לב או בנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור.

ב-ע”א 4372/91 החליט בית-המשפט לפסול הסתלקות יורש מצוואה כאשר היה בנסיבות ההסתלקות כדי לעורר חשד לניצולו לרעה של ההליך כלפי צדדים שלישיים. בעניין זה תבעה אשתו של היורש את זכויותיה הממוניות מכוח הליכי פקיעת הנישואין בין בני-הזוג. היורש, בהליכי פשיטת רגל, מסר הודעת הסתלקות לטובת אחיו. משמעותה המיידית של ההסתלקות הינה מניעת זכויות אשתו כנושה. נקבע, כי הסתלקותו היתה דרך להברחת הנכסים מידי הנושים, שהולבשה בכסות חוקית מתוך סברה כי בדרך פורמלית זו ניתן יהא לפעול בחסות החוק.

בית-המשפט קבע כי האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום-הלב המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים והמוחלת על הסוגיה מכוח סעיף 61 לחוק זה. תום-הלב הוא העיקרון המשווה בצורה המאוזנת ביותר בין זכותו הפרסונלית של אדם שלא ליטול חלק ברכוש “שהונחת” עליו לפתע עקב פטירת קרוב משפחתו, לבין זכויותיהם של צדדים סמוכים לו התובעים את מחויבויותיו כלפיהם. לצורך תחימתו של העיקרון במקרה דנא יש לבחון האם קיימת דרך מקובלת ונאותה להסתלקות בלא להותיר משקע קשה על הנושים שבפתח.

בנסיבות המקרה, הוחלט כי ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות, הינה בניגוד לחובת הקיום בתום-לב, ושלא בדרך מקובלת – ועל-כן קבע בית-המשפט כי ניתן לבטלה.

בעניין טובה דשת למשל, עשה בית-המשפט שימוש בדוקטרינת תום-הלב (או השימוש לרעה בהליכי משפט) כדי לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורשים מצוואה במצב בו חוסר תום-הלב לא היה פוגע בצדדים שלישיים (כגון נושים) אלא ברצונו של המנוח, תוך שהוא קובע כי בנסיבות העניין עשו היורשים שימוש לא ראוי בהסתלקות על-מנת לסכל את רצונו של המנוח ולהשתחרר מהתנאי שהציג לקבלת מנתם.

לסיכום: מקום שהתניה המגבילה את זכותו של הנהנה לפי הצוואה אינה חורגת משימוש סביר של המנוח בזכות קניינו, אין ליתן תוקף להסתלקות שכל מטרתה להכשיל את רצונו ולשחרר את המנה נשוא הצוואה מתנאי סביר.

בעניין ויינשטיין סייג המנוח את זכותם של היורשים לרשת את רכושו וליהנות ממנו על ידי הוראות לפיהן כל קרן הרכוש ופירותיהם יישארו בישראל ויושקעו תמיד בישראל. היורשים יוכלו ליהנות מהקרן והפירות אך ורק בישראל.

היורשים ביקשו מבית המשפט המחוזי להצהיר שאם יסתלקו מחלקיהם בעזבון שלפי הצוואה יהיו זכאים לחזור ולרשת את הנכסים על פי דין. בית המשפט דחה את בקשתם. נקבע, כי בעניין זה כבר נפסקה הלכה, כי אין ליתן תוקף להסתלקות שכל מטרתה להכשיל את רצונו של המצווה ולשחרר את המנה נשוא הצוואה מתנאי סביר.

היורשים ביקשו לאבחן את פרדת דשת. לטענתם, שלא כבפרשת דשת, שבה היו יורשי המנוח על-פי הצוואה גם יורשיו על-פי דין, הרי שבפרשה זו אין זהות כזאת. פירושו של דבר הוא שמן ההסתלקות לא ייהנו היורשים אלא יורשים אחרים. נקבע כי דין הטענה להידחות. הסתלקויותיהם של היורשים מחלקיהם אינן בתום-לב ואינן אלא תחבולה שמטרתה לבטל למעשה את הצוואה, על מנת שהעזבון יעבור ליורשיו של המנוח, בלי לקיים את רצונו ועל-ידי הסרת המגבלות שקבע.

לשון ההוראה – הסתלקות או העברה – סעיף 7 לחוק

סעיף 6 וסעיף 7 לחוק דנים באפשרויות הוויתור של יורש, בתקופה שבין מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון.

סעיף 6 דן בהסתלקות יורש מחלקו בעזבון, ואילו סעיף 7 דן בהעברת חלקו בעזבון.

כאשר נוסח הוראת היורש ברורה, דהיינו נקיטת לשון “הסתלקות” או “העברה” – ברורה כוונתו, וברור לאיזו הוראת חוק נופלים דבריו. הספק מתעורר כאשר מלשון הוראת היורש לא עולה ברורות כוונתו, האם להסתלקות או להעברה.

הנפקות המרכזית בין שתי חלופות אלו היא, בעוד יורש המסתלק מחלקו – רואים אותו “כאילו לא היה יורש מלכתחילה”, (וככזה, לדוגמה, אינו יכול להיכלל בגדרו של סעיף 121 לחוק, לפעול בעזבון בהסכמת בית-המשפט, כאשר קיים מנהל עזבון). לעומת זאת, יורש המעביר חלקו – רואים אותו כיורש מלכתחילה.

ב-ד”נ 43/74 נדון מקרה בו נקטה יורשת בלשון “וויתור”, שאינה לשון “הסתלקות” כאמור בסעיף 6, ואינה לשון “העברה” כאמור בסעיף 7 לחוק.

שופטי המקרה היו חלוקים בדעותיהם לאיזה סעיף מבין השניים לשייך את הוראת היורש. דעת הרוב סברה, כי יש לשייך לשון “וויתור” להוראת סעיף 6 לחוק. במקרה זה בחן בית-המשפט את העובדות הסובבות את הוראת היורש, לרבות הפעולות שנעשו לשם ביצוע הוראה זו, ולפיהן הגיע למסקנה כי כוונת ההוראה היתה להסתלקות, כאמור בסעיף 6 לחוק.

המסקנה העולה מהאמור היא, כי במקרים של נקיטת לשון המעוררת ספק מבחינת סיווגה, יש לבחון את מכלול הנסיבות, ומהם להסיק את כוונתו של היורש בנקיטת לשון ההוראה. כך למשל, ב-ע”א 601/88 נקבע, כי ההסכם נופל בגדר עסקה על-פי סעיף 7 לחוק הירושה, שכן “ההסתלקות” נעשתה לטובת מי שאינו נמנה בסעיף 6(ב), ועל-כן הגדרתית אינה יכולה להיקרא הסתלקות.

הסתלקות בתמורה

בעניין זה נדונה אף נפקותה של הסתלקות בתמורה – האם בגדר הסתלקות או בגדר העברה היא. מדעת הרוב עולה כי גם הסתלקות כנגד קבלת תמורה – מהווה הסתלקות ולא העברה.

אף ההכרעה בשאלת הסיווג לא הושתתה על שיקול התמורה, אלא על הנסיבות שאפפו את הוויתור על חלק בעזבון.

הן פרופ’ ש’ שילה בספרו, והן גולדברג, פלומין, מעוז בספרם, סבורים כי על-פי ד”נ 43/74, מוניץ נגד דקלו, ניתן להסתלק ולקבל תמורה.

כך סבר גם כב’ השופט שוחט שלפניו עמדה השאלה האם העובדה שהסכום לו זכאים המסתלקים משולם מתוך עזבון המנוח עושה אותם ליורשים על-אף ההסתלקות? ב-ת”ע 11660/99 קבע כב’ השופט שוחט שלא כך הוא. יורש שהסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. בתמורה להסתלקותו מקבל היורש סכום כספי והעובדה שהוא מתוך כספי העזבון אינה הופכת אותו שוב ליורש. הטעם לכך הוא שהאדם לטובתו נעשתה ההסתלקות מקבל אמנם את זכותו הודות ליורש שהסלק אך אין הוא מקבל את הזכות ממנו אלא במישרין מן המוריש בבחינת רכישה מחמת מיתה כאמור בסעיף 1 לחוק הירושה. רוצה לומר על-ידי ההסתלקות מן העזבון זכה זה שלטובתו בוצעה ההסתלקות בעזבון שהפך להיות רכושו שלו, כך שהתמורה משולמת למעשה בפועל מרכושו שלו ולא מרכוש או מנכסי העזבון.

אולם מניתוחו של כב’ השופט גרניט בעניין מזרחי שלמה עולה לכאורה מסקנה אחרת. כב’ השופט גרניט ניתח את פסיקתו של כב’ השופט שמגר בעניין סיטין האמור בו נאמר כי “הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סיווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב-ד”נ 43/74”. הנשיא שמגר דן במהותה של התחייבותו של יגאל סיטין כלפי אחיו אביטל סיטין – “לדאוג לילדיו של אביטל”. ועל כך אומר הנשיא שמגר:

“על התחייבות זו קשה לומר שהינה בבחינת חיוב שניתן לאכפו. גם אם נראה בכך תמורה, הרי ציינו שתמורה לבדה לא די בה כדי לסווג את הפעולה כעסקה.”

אולם בהמשך, קובע הנשיא שמגר כי:

“הסכם, אם היה, לא קיבל ביטוי בכתב, כדרישת סעיף 7(א), ועל-כן התחייבותו של יגאל (המערער) כלפי אביטל קשה לסיווג כהתחייבות שניתן לאכפה.”

הנשיא שמגר מבחין, איפוא, בין עסקה המקיימת את דרישת הכתב, שהיא התחייבות אכיפה- ולכן היא תסווג כעסקה לפי סעיף 7 לחוק הירושה, לבין התחייבות לתת תמורה, שנעשתה בעל-פה ולכן היא בלתי- אכיפה והיא תסווג כהסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה.

כמו-כן פנה כב’ השופט גרניט לבחינת פסק-הדין ב-ד”נ 43/74 של כב’ השופט (כתוארו דאז) לנדוי, שאליו הצטרפו שאר שופט המותב בדיון הנוסף, למעט השופט קיסטר. כב’ השופט גרניט מצין כי פסק-הדין, שבו נקבע כי גב’ מוניץ הסתלקה מחלקה בעזבון ואינה יורשת וזתא לפי סעיף 6(א)לחוק הירושה, הסתמך על תצהיר ההסתלקות של גב’ מוניץ שבו לא נזכר כלל עניין התמורה שהיא קיבלה על-פי הסכם נפרד עם היורשים האחרים ודבר ההסכמים האלה לא הובאו כלל לידיעת השופט שילה שנתן צו הירושה מתוקן בו גב’ מוניץ לא נזכרה כיורשת וזאת על-סמך תצהיר ההסתלקות שלה.

השופט לנדוי קבע כי:

“אילו עמדו ההסכם והתוספת כמות שהם (עם אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט), הייתי מסכים לטענת בא-כוח העותרת שוויתור העותרת לא היה בבחינת הסתלקות מחלקה בירושה לפי סעיף 6 של החוק, אלא בבחינת העברת החלק לפי סעיף 7. גם בא-כוח המשיב לא חלק על כך … ליתר דיוק לא העבירה את חלקה כולו, כי בתוספת להסכם שמרה על זכותה לקבל את רבע החלק שלה בנכסים נוספים של המנוח, אם יתגלו כאלה בעתיד. את חלקה בנכסים שכבר נתגלו העבירה ליורשים האחרים תמורת 600,000 ל”י, ונוסף על כך שמרה לעצמה את ‘טובת ההנאה’ של פשרה עם המשיב, אם תגיע עמו לפשרה. מסתבר ש-‘טובת הנאה’ כזאת היתה יכולה להיות, למשל, בתשלום סכום נוסף על-ידי המשיב, בלחץ התביעה שהוגשה נגדו, עבור הנכס שהמנוח הסכים להעבירו לו, מעבר למחיר שעליו הוסכם עם המנוח.

אילו היה זה הכל, הייתי אומר שהעותרת מוסיפה עד היום להיות יורשתו של המנוח. אבל אין זה הכל, כי ביום 10.4.74, אחרי אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט, הגישו מנהלי העזבון בתיק המרצה נפרד בקשה לתיקון צו הירושה, ואליה צירפו את תצהיר העותרת…אין בהם זכר לא להסכם מיום 24.3.74 על תנאיו, ולא לתוספת להסכם. אדרבא, מסמכים אלה נוסחו כאילו כלל ויתורה של העותרת את החלק שלה כולו, ללא תנאי כלשהו. על בקשה זו החליט כב’ השופט שילה ביום 2.5.74: ‘כמבוקש’, כלומר תוקן צו הירושה באופן שהעותרת חדלה להיות יורשתו של המנוח. ושוב אין זה ברור, מדוע לא הובאו ההסכם והבקשה לתיקון צו הירושה אל בית-המשפט בעת ובעונה אחת. על כל פנים, עובדה היא שקיימת סתירה יסודית בין שתי סדרות המסמכים…ועתה, אין ספק בלבי שתצהיר העותרת מעיד על הסתלקותה מחלקה בירושה כולו לטובת אמה, בגדר סעיף 6(ב) של החוק, ולמטרה זו נוסח התצהיר כפי שנוסח, בהתאם לתקנה 52(א) של תקנות סדרי דין בענייני ירושה, התשכ”ו-1965…כוונתה עולה ברורות מן הלשון שנקטה בתצהירה, ויתר הנסיבות מורות שיהיו ההסכמים ‘הפנימיים’ בין היורשים אשר יהיו, כלפי חוץ, וקודם כל כלפי בית-המשפט שדן בבקשה לתיקון צו הירושה, היא ביקשה לעורר את הרושם שהסתלקה מחלקה ללא שיור. ואמנם כך החליט בית-המשפט לתקן את צו הירושה, והואת היורשת מרשימת היורשים מעידה עדות חותכת, שאכן היתה כאן הסתלקות גמורה…מי שמעביר את חלקו, מקצתו או אף כולו, לזולתו, לפי סעיף 7, מוסיף להיות יורש, והעברה כזאת אין בה כדי להוציא אותו מרשימת היורשים שבצו הירושה.

נשאלת השאלה, איזו סידרה מסדרות המסמכים הללו עדיפה כלפי המשיב נוכח סתירות אלה שביניהן. התשובה עולה ברורות מסעיף 71 של החוק: ‘צו ירושה וצו קיום כוחפם יפה כלפי על העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו’…הסכם הסותר זאת, אשר נעשה בין היורשים, אולי מחייב אותם לבין עצמם, אבל אל צד שלישי. גם אישור בית-המשפט על ההסכם אינו מקנה לו תוקף כלפי כל העולם, כנגד הצו שתיקן לאחר-מכן את צו הירושה.

מטעמים אלה מסכים אני לדעת הרוב בערעור שעקב תצהיר העותרת ותיקון צו הירושה שנעשה על פיו, נשמט היסוד מתחת למעמד העותרת כיורשת, בתביעתה נגד המשיב.’

מכאן מסיק כב’ השופט גרניט, שלו היו הסכמי התמורה בפני בית- המשפט המחוזי, ביחד עם תצהיר ההסתלקות של גב’ מוניץ, בית-המשפט העליון היה קובע, ב- ד”נ 43/74, כי אין לאשר הסתלקות בתמורה וכי יורש לא יחשב כמסתלק אם קיבל תמורה בעד הסתלקותו. ב-ד”נ 42/74 בחר בית- המשפט העליון, להתעלם, מטעמים השומרים עמו, מהסכמי התמורה ולהתמקד רק בתצהיר ההסתלקות, שבו לא נזכרה כל תמורה, ואשר על פיו תוקן צו הירושה, כך שגב’ מוניץ הוצאה מכלל היורשים. ואילו בפרשת סיטין, בחר בית-המשפט העליון לבדוק את מניעיו של המסתלק, שלא היה להם כל ביטוי בכתב ולפסול את הסתלקותו.

כב’ השופט גרניט מסתמך גם על דעתו של השופט (כתוארו אז) זוסמן, שהבחין בין ויתור לכלל היורשים לבין ויתור ליורש מסויים:

“ו-‘ויתור’ כזה אינו על הירושה אלא היפוכו של ויתור: בעוד שוויתור סתם, ללא תנאי, מסלק את המוותר משורת היורשים ושולל ממנו, משום כך, את האפשרות לקבוע מי יהנה מוויתורו, הרי ‘ויתור לטובת אדם אחר’- פירושו קודם כל הסכמת המוותר לקבל את חלקו בירושה. שכן אין אדם מקנה לאחר מה שאין לו, ואם הקנה את חלקו לאחר על-ידי ‘הויתור’ משמע, שתחילה זכה הוא עצמו בירושה, ואחר-כך העיברו לאותו אדם (ע”א 358/57).

לדעת כב’ השופט גרניט, גישתו הנ”ל של השופט זוסמן, היתה מביאה אותו למסקנה כי ויתור (או הסתלקות) ותמורה סותרים זה את זה.

לפיכך אמר כב’ השופט גרניט כי בבוא בית- המשפט להכריע בשאלה, האם ניתן להסתלק בתמורה, עליו לקחת בחשבון, מצד אחד את העמדה העקרונית של בית-המשפט העליון בפרשת מוניץ נגד דקלו, לפיה “הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב- ד”נ 43/74.

מתעוררים שיקולים נוספים (מלבד הסתירה ההגיונית), העשויים להיות רלוונטיים לכך שהסתלקות ותמורה אינם עולים בקנה אחד; שיקולים אלו, שיפורטו להלן, הם הן מטעמים משפטיים עקרוניים והן מטעמים של מדיניות משפטית נאותה והן בשל שאלת המיסוי.

(1) שיקולי מיסוי: כאשר נחקק חוק הירושה, עדיין חוק מס עזבון, התש”ט-1949 (להלן: חוק מס עזבון), היה בתוקף (החוק בוטל ביום 30.3.1981 בחוק מס עזבון (ביטול), התשמ”א-1981). שאלת המיסוי אינה רלוונטית כאשר מוטל מס על העזבון, הואיל ואת מס העזבון, ישלם מי שקיבל את העזבון. אולם בהעדר מס עזבון, עסקאות בזכויות היורש, על-פי סעיף 7 לחוק הירושה, כפופות עקרונית לתשלום מס הכנסה או מס שבח מקרקעין (אלא במידה והמעביר נהנה מפטור אישי). לכן, במשפט של העדר מס עזבון, קבלת תמורה בגין ההסתלקות, כאשר בגין התמורה אין משולם מס הכנסה או מס שבח מקרקעין, מהווה דרך להתחמקות מתשלום מיסים (בעוד עסקאות נעשות לפי סעיף 7(א) לחוק הירושה, חייבות בדיווח לשלטונות המס ובחיוב עקרוני בתשלום מס).יש לציין, כי החיוב במס שבח מקרקעין, כפוף לפטורים אישיים ולכן יתכנו מצבים לפיהם המסתלק לא היה נהנה מפטור בגין מכירת מקרקעין נהנה מפטור, ראה לדוגמה, סעיף 49ב(5) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ”ג- 1963). לפיכך, הסתלקות כנגד קבלת תמורה, היא עקיפת מטרת המחוקק וכוונתו שלא למסות את הוויתור על ירושה, הנעשית בדרך של הסתלקות.

המסתלק בעניין מזרחי שלמה מצהיר בתצהירי ההסתלקות, כי הוא מסתלק מנכסי מקרקעין וזכויות אחרות של המנוח; אלמלא הסתלק, היה עליו לשלם מס הכנסה או מס שבח מקרקעין (אלא במידה והוא זכאי לפטור) כאשר הוא ירצה למכור את נכסי המקרקעין אותם קיבל בירושה. לפיכך, נראה כי לכאורה מדובר בניסיון של המסתלק להימנע מתשלום מס הכנסה בגין קבלת הסך של 60,000 דולר, הואיל וכאמור, עסקאות על-פי סעיף 7 לחוק הירושה חייבות, באופן עקרוני במס הכנסה ואילו הסתלקות כדין, אינה חייבת לכאורה במס הכנסה (ויש להניח כי המסתלק אינו מדווח כלל למס הכנסה על הכנסה זו) ה-“מסתלק” קיבל את התמורה בגין היותו יורש, דבר הסותר את אי-היותו יורש מלכתחילה.

(2) שיקולי מדיניות משפטית: יורש המקבל תמורה בגין הסתלקותו, מקבל אותה כיון שהוא יורש ורק בגין היותו יורש. מצד שני, מי שהסתלק “רואים אותו במידה והסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה” (סעיף 6(ב) לחוק הירושה). האם ניתן לראות ב’מסתלק בתמורה’ כאילו לא היה יורש? נראה כי התשובה לכך היא בשלילה, הואיל וה-‘מסתלק בתמורה’ קיבל את התמורה בגין היותו יורש. לפיכך, לא ניתן לראות ב-‘מסתלק בתמורה’ “כאילו לא היה יורש מלכתחילה” ולכן הסתלקותו אינה הסתלקות.

בנוסף, הסתלקות בתמורה היא הסתלקות על-תנאי האסורה לפי סעיף 6(ד) לחוק הירושה. בהסתלקות שנעשתה כנגד קבלת תמורה מדובר בחוזה דו-צדדי או רב-צדדי המחיל תניות או לפחות תנאי אחד והוא תשלום כסף (כמו במקרה שלפנינו), כתנאי להסתלקות, לא ישולם הכסף- לא ימסר כתב ההסתלקות (כיוון שמדובר בנושא עקרוני שאת האפשרו לעשותו, המחוקק שלל במפורש בסעיף 6 (ד) לחוק הירושה, אין חשיבות לעובדה כי הכסף כבר שולם). בעוד שהסתלקות על- פי סעיף 6(א) ו- 6(ב) לחוק הירושה, היא הסתלקות חד-צדדית ומכיוון שהיא חד-צדדית היא אינה יכולה להיות מותנית בכל תנאי. בעניין זה ניתן להסיק מפסק-דינו של מ”מ הנשיא (כתוארו אז) לנדוי, שקבע ב-ע”א 837/75:

“ואם ישאל השואל מדוע לא יורשה ליורש להסתלק מראש מנכס מבויים, או מחלק בו, אם אחרי חלוקת העזבון יגיע לידיו אותו נכס או חלק באותו נכס, נשיב לו, שתהיה זאת הסתלקות על- תנאי, שסעיף 6(ד) אוסר עליה במפורש.”

דהיינו, כפי שהסתלקות מנכס מסויים היא הסתלקות על-תנאי, הסתלקות בתמורה, היא בוודאי הסתלקות על-תנאי, הבטלה על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה. ודוק, את הזכויות בעזבון מקבל האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות במישרין מהמוריש ולא מהיורש.

יש לתת את הדעת כי מתן אפשרות להסתלק בתמורה, עלולה להביא לסיטואציה שיורש יבצע התמחרות בין היורשים האחרים, לגבי הסתלקותו; מדיניות משפטית נאותה אינה צריכה לאשר תופעה כזאת.

בעיה אחרת שיש לתת עליה את הדעת, היא המצב שבו התמורה צריכה להשתלם בעתיד, דהיינו לאחר מתן הודעת ההסתלקות; מדיניות משפטית נאותה צריכה למנוע מצבים של הגשת תביעות משפטיות לאכיפת התחייבותו של מסתלק לשלם את התמורה (התרופה של ביטול התחייבותו לשלם תמורה (הכלולה בתצהיר ההסתלקות), נשללת כנראה מהיורש שלטובתו נעשתה ההסתלקות, הואיל וההסתלקות נכנסה לתוקף עם מתן הודעת ההסתלקות והמסתלק אינו יורש לפי צו הירושה או צו קיום הצוואה שניתן.)

לאחר פירוט מכלול השיקולים, לא הכריע כב’ השופט גרניט בשאלה, וביקש את עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה, של פרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), של היועץ המשפטי של מס הכנסה ושל האפוטרופוס הכללי, בשאלה, האם תצהירי ההסתלקות של אברהם מזרחי בטלים, מהנימוקים הנ”ל, לרבות בשל ההימנעות לכאורה מתשלום מס.

הסתלקות לאחר חלוקת העזבון

הסעיף הגביל והגדיר את התקופה בה חלות ההוראות הכלולות בו, בנוגע לדרך ההסתלקות, היקפה ומגבלותיה – ממועד מות המוריש ועד לחלוקת העזבון.

בתקופה הקודמת למות המוריש עוסק סעיף 8 לחוק, הדן בירושה עתידה, ואילו בתקופה שלאחר חלוקת העזבון – אין לדבר עוד על עזבון וירושה, שכן כל יורש קיבל חלקו ויכול לעשות בחלק זה כרצונו.

“העזבון כיחידה משפטית אינו קיים עוד. על-כן, לאחר חלוקת העזבון, היורש הרוצה להעביר נכס כלשהו, מעביר אותו בדרך הקבועה להעברת אותו נכס.”

לפיכך, לאחר חלוקת העזבון, זכאי כל יורש להעביר חלקו בעזבון בכל דרך שהיא, כגון לתתם במתנה, למכרם, להפקיעם וכו’.

הסתלקות לאחר מתן צו ירושה או צו קיום

יורש זכאי להסתלק מחלקו בעזבון “כל עוד לא חולק העזבון”. האם זכאות זו עומדת ליורש לאחר שבית-המשפט נתן צו ירושה או צו קיום צוואה? – האם מתן הצו מהווה סיום הליך, או שמא זכאות זו ממשיכה “כל עוד לא חולק העזבון”.

בדבר מהות הצו, קבע כב’ השופט לוין:

“פטירת המוריש ואפילו צו ירושה, שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים… וזכותו של היורש בנכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו בהתאם לחוק.”

דהיינו, רק לאחר ביצוע האמור בסעיף 107 לחוק, סילוק חובות העזבון. לפיכך, צו ירושה אינו מאפשר חלוקת העזבון, כל עוד לא בוצעו הדרישות האמורות בסעיף 107 לחוק, ושאר הוראות החוק הנוגעות לחלוקת העזבון. עולה מכך, שאין מתן צו כאמור מונע “הסתלקות יורש” מחלקו, אף לאחר מתן הצו.

כאשר ההסתלקות נעשתה לאחר מתן צו הירושה ולפני חלוקת העזבון יש לפנות ולתקן את צו הירושה.

הודעת הסתלקות – כניסתה לתוקף – אימתי?

המסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו “כאילו לא היה יורש מלכתחילה”.

משמעות הוראה זו הינה, שיורש שהסתלק מחלקו – לא זו בלבד שאין לו עוד חלק בעזבון, אלא ההתייחסות אליו כאילו לא היה זכאי לדבר מלכתחילה.

להוראה זו מספר נפקויות, והפרקטית שביניהם – הימלטות יורש מציפורני נושה המעוניין לתפוס רכושו.

בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, ממועד פטירת המוריש, זכאי נושה להטיל עיקול על זכויות היורש, ואזי אין אותו זוכה יכול עוד להסתלק מחלקו בעזבון. לשם הימלטות מאפשרות זו, יפעל היורש במהירות ובזריזות לשם הסתלקות מחלקו בעזבון, כך שהנושה יהיה מנוע מלהטיל עיקול על זכות שאינה קיימת עוד, מחמת ההסתלקות.

לעניין זה ושכמותו, חשיבות רבה לשאלה ממתי הסתלקות היורש נכנסת לתוקפה, ומה המועד אשר ממנו והלאה רואים בו “כאילו לא ירש מלכתחילה”.

המענה לשאלה זו הינו פשוט וחד-משמעי.

באותו רגע שהיורש ביצע את הפעולות המוטלות עליו, קרי כתב הסתלקות בתצהיר ומסירתו לבית-המשפט – יראו אותו כמי שהסתלק מחלקו.

החוק אינו דורש את אישור בית-המשפט להסתלקות, המתנה למתן צו ירושה או צו קיום צוואה, חלוקת העזבון וכו’.

בנסיבות אלו, סביר כי במקרים כאמור יתפתח מירוץ, מצד היורש – לביצוע ההסתלקות, מהר ככל הניתן, ובטרם יוודע דבר הירושה לנושים, ומצד הנושה – להטלת עיקול לשם מניעת אפשרות ההסתלקות.

הודעת הסתלקות – ביטולה בידי נושה

האפשרות המוקנית ליורש להסתלק מחלקו בעזבון – הינה זכות המעוגנת בהוראת סעיף 6 לחוק, ושורשיה בהעדר הרצון לכפות על יורש את זכות הירושה – כמו גם האפשרות לגרום לחלקו ליפול מיני אחר. בין מגוון השיקולים המניעים יורש להסתלק מחלקו בעזבון – קיים אף המניע הפרקטי – חסימת דרכו של נושה לטובת חובו מחלקו של המסתלק בירושה.

בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק, זכאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון ולהיפרע ממנו. כדי לחמוק מידי נושה – מסתלק היורש מחלקו בעזבון – ואנו רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה, והנושה אינו יכול עוד להיפרע מנכסי העזבון.

האם יכול נושה, במקרה שכזה, לבקש את ביטול ההסתלקות מהטעם שפעולת ההסתלקות ננקטה במטרה להשתמט מתשלום החוב?

בעניין סיטין, השיב בית-המשפט בחיוב. בעניין זה, הסתלק יורש מחלקו בעזבון – כאשר בטרם ההסתלקות חב הוא כספים לאשתו ולנושה אחר.

כב’ הנשיא שמגר ראה בהוראות סעיף 6 לחוק הוראה הנוגעת לסדרי-הדין בדבר הסתלקות כאשר סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות תחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי-צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

נכון הוא, שעקרונית, מניעי ההסתלקות של היורש אינם רלוונטיים על-פי הוראות חוק הירושה, אולם כאשר בסיס ההסתלקות נובע מכוונת רמיה או פגיעה בזכויות אחרים – יש להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, כדי שלא לאפשר לאדם לגרוע מזכויות אחרים בצילו של חוק זה.

מסקנת בית-המשפט, תוך דחיית טענות של “אי-חוקיות” או “פעולה למראית עין” כבסיס לביטול ההסתלקות – כי האכסניה הראויה לבחינת היקפה של הסתלקות הינה ברישת “תום-הלב”, המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אשר מוחלת על מקרה זה מכוח סעיף 61 לחוק זה.

וכדברי כב’ הנשיא:

“תום-הלב הוא העיקרון המשווה בצורה המאוזנת ביותר בין זכותו הפרסונאלית של אדם שלא ליטול חלק ברכוש “שהונחת” עליו לפתע עקב פטירת קרוב משפחתו, לבין זכויותיהם של צדדים סמוכים לו התובעים את מחויבויותיו כלפיהם.”

במקרה זה, בחינת המצב העובדתי מלמדת כי בעת ההסתלקות היה ברור כי היורש אינו מסוגל לפרוע חובותיו לנושיו בלא שייעזר בנכסים הכלולים בחלקו בעזבון, ממנו הסתלק.

בית-המשפט הגיע, לפיכך, למסקנה – כי משמעותה המיידית והברורה של ההסתלקות, הינה מניעת זכויות מהנושים.

נראה לי, כי אין לראות בכל מקרה שבו, כפועל יוצא מן ההסתלקות נפגעים צדדים שלישיים, כפעולה הנגועה בחוסר “תום-לב”, וככזו בת-ביטול.

אפשרות ההסתלקות, המוקנית ליורש בהוראת סעיף 6 לחוק – מושתתת על מצע העקרונות של חוק הירושה, והוא – שנכסים משפחתיים ראוי שישמרו בתוך המשפחה (ראה סעיף 10 לחוק). לפיכך, במקרים בהם נראה בעליל כי קיימים שיקולים “תמי-לב” להסתלקות, שיקולים “משפחתיים” או אחרים אמיתיים – יהא על בית-המשפט לבחון את משקלם, משקל הפגיעה ב”משפחה” בביטול ההסתלקות – כנגד משקל הפגיעה בצדדים שלישיים. אף כוונתו האמיתית של המסתלק בבחינת שיקוליו השונים ומשמעותן האובייקטיבית – יכולה ללמד על העדר שלילת תום-הלב אף במקרה של פגיעה כלשהי בצדדים שלישיים.

ב-רע”א 5103/95 הוסיף השופט שלמה לוין, כי הפסיקה הישראלית לא נרתעה בעבר מלעשות שימוש בדוקטרינת תום-הלב כדי לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורשים מצוואה, אולם עד כה נעשה שימוש בדוקטרינה האמורה רק בהקשר לשימוש שלא בתום-לב בזכות ככל שהדבר נוגע לצדדים שלישיים, כרגיל נושים. בית-המשפט ציין כי איננו רואה כל סיבה להגביל את תחום התפרשותה של דוקטרינה זו רק למקרים אלה.

הסתלקות מעיזבון כדי להבריח נכס מנושה עשויה להיות גם בגדר שימוש לרעה בזכות. הדין אמנם מתיר הסתלקות מהעזבון, אולם הפעולה המשפטית נעשתה מתוך מניע פסול כדי לגרום נזק לזולת. לפיכך, גם על-פי הדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות ניתן לבטל הסתלקות זו.

עם זאת, קיימת קירבה בין עיקרון תום-הלב ובין הדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות. פרופ’ וייסמן סבור, כי ניתן לוותר על הדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות, ולהסתפק בתחולה של עיקרון תום-הלב על כל הזכויות במשפט הפרטי.

ניתן לראות בהסתלקות מעזבון גם כהעברת מרמה או כהעדפת מרמה אשר היתה בטלה כלפי הנאמן אילו היה היורש מוכרז פושט רגל. בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מוגדרים “נכסים” בהאי לישנא:

“מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם”.

הנה כי כן, נקטה הפקודה בהגדרה רחבה של המונח “נכסים” אשר אינה מתייחסת לנכסים מוחשיים בלבד, אלא גם לנכסים שאינם מוחשיים. הגדרה זו כוללת גם את הזכות לרשת מן העזבון, זכות אשר שוויה הכלכלי אינו מבוטל. ויתור מצד החייב על זכותו זו כמוהו כוויתור על כל נכס אחר שלו, והוא כפוף להורואות פקודת פשיטת הרגל, וזאת על-אף הסדר ההסתלקות הקבוע בסעיף 6 לחוק הירושה.

כאשר התכלית שעמדה מאחורי הסתלקות היורש אינה אלא להרחיק את נכסי העזבון מנושיו, יש לראות בכך מעשה מרמה אשר מקים מעשה פשיטת רגל.

הסתלקות- ביטולה עקב עושק/ השפעה בלתי הוגנת/ אי חוקיות

בעניין מחקשווילי ביקשו התובעים להצהיר כי כתב הוויתור אשר נחתם על-ידי אביהם המנוח, לפיו הוא מסתלק מחלקו בעזבון אחיו לטובת אחיותיו, בטל.

כבוד השופטת גדות פסקה כי האכסניה הראויה לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה היא חוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973 (להלן: “חוק החוזים). כדי להוכיח את עילת העושק יש צורך להוכיח את כל היסודות הנדרשים בסעיף 18 לחוק החוזים במצטבר. אין די בהוכחת ניצול של מצוקה או של חולשה או של חוסר ניסיון, אלא יש להצביע גם על תנאי חוזה הגרועים מן המקובל.

באותו עניין היה ברור כי המנוח לא רק שהיה תחת השפעה בלתי הוגנת מתמשכת, אלא היה גם נתון במצוקה אותה ניצלו הנתבעות ועקב כך חתם על כתב הוויתור. משום כך הוכיחו התובעים את יסוד ניצול המצוקה, הנדרש על-פי סעיף 18 לחוק החוזים, אשר בעקבותיו חתם המנוח על כתב הוויתור. אולם על-פי סעיף 18 לחוק החוזים, לאחר שהוכיחו התובעים כי כתב הוויתור נחתם תוך ניצול מצוקת המנוח על-ידי הנתבעות, עליהם להוכיח כי “תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל”. התובעים לא הוכיחו תנאי זה ומשום כך לא הוכיחו את עילת העושק.

ההלכה היא כי צריך להביא לפני בית-המשפט לא רק את התניה הנחשבת בעיני הצד שביטל את החוזה לגרועה במידה בלתי סבירה, אלא גם את אמת המידה ההשוואתית על-פיה יוכל בית-המשפט לבחון מהו המקובל אשר לא אימצו אותו במקרה הנתון במחלוקת, ואם הסטייה מן המקובל היא שולית או מגיעה לכדי מידה בלתי סבירה. לצורך נקיטת עמדה בשאלה מהו המקובל, יכול בית-המשפט להתייחס לראיות הבאות כדי להוכיח מהם בתנאים אותם מאמצים ברוב המכריע של המקרים הדומים. כאשר לא ניתן להביא מקרים דומים, מכיוון שמדובר בנושאים שאינם שגרתיים, יש לקבוע מעין תנאי דמיוני שישמש בגדר אמת מידה תיאורטית לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה, כאשר מלאכת הגיבוש של התנאי התיאורטי האמור מעוגנת במידה רבה בהערכה של בית- המשפםט מהו בדרך כלל הוגן וצודק במערכת יחסים, כדוגמת זו שבין הצדדים הקונקרטיים שלפניו.

הספרות המשפטית מתייחסת לקריטריונים בהם ניתן להיעזר בבחינת קיומו של יסוד עילת העושק, לפיו תנאי החוזה/ההענקה/הוויתור הינם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. פרופ מ. ראבילו במאמרו מביע את הדעה לפיה אין מניעה לדון גם בהסכם מתנה במסגרת עילת העושק, כאשר תנאי המתנה ייבחנו על-ידי בדיקת היחס בין אובייקט המתנה, מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל.

כך היה על התובעים להתייחס, לדוגמה, לעזבונו של האח משה, לגודלו ולהיקפו, כדי לדעת מהו היקף הוויתור של המנוח בחתימה על כתב הוויתור. על התובעים היה להתייחס גם להיקף רכושו של המנוח בהשוואה להיקף הרכוש עליו ויתר במצעות כתב הוויתור. ייתכן והשוואה שכזו היתה מגלה כי מדובר בוויתור על רכוש קטן יחסית בהשוואה לרכושו של המנוח, ואז לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בכתב ויתור גרוע במידה בלתי בסירה מן המקובל. ייתכן והיה צורך להתייחס גם לשאלה האם כתב הוויתור נעשה על-ידי המנוח כתבמורה ליחס ו/או טיפול ו/או כספים ו/או רכוש שנתנו לו הנתבעות.

העובדה לפיה ויתר המנוח על חלקו בירושת אחיו משה (1/4) לטובת אחיותיו, אשר לא היו נשואות ואין להן ילדים, אינה מוכיחה, כשלעצמה, ולו לכאורה, כי כתב הוויתור בנסיבות העניין גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל בעניינים דומים. משלא הוכיחו התובעים כי תנאי כתב הוויתור גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, כי אז לא הוכיחו את עילת העושק.

התובעים טוענים כי דין כתב הויתור להתבטל גם מכוח דיני ההשפעה הבלתי הוגנת. אולם נקבע כי עילה זו, של השפעה בלתי הוגנת, אינה מופיעה עוד בחוק החוזים ובמקומה בא סעיף 18 שעניינו עילת העושק. מאחר שחוק החוזים אינו מכיל אפשרות של ביטול הסכם מחמת השפעה בלתי הוגנת, הרי שאין עוד בסיס משפטי לביטול הסכם מחמת עילה זו.

עילת ההשפעה הבלתי הוגנת נזכרת בחוק הירושה, התשכ”ה- 1965 (סעיף 30 לחוק), ואינה מופיעה כלל בחוק החוזים. לפיכך, תחולתה היא בענייני צוואות ואין להחילה כעילה עצמאית במסגרת דיני החוזים, שכן סעיף 30 לחוק הירושה מתייחס לצוואות בלבד. ובענייננו, מקום בו אין מדובר בצוואה אלא בהענקה חד-תדדית אשר חוק החוזים חל עליה, אין מקום להחיל את סעיף 30 לחוק הירושה, אשר עניינו עילת ההשפעה הבלתי הוגנת.

התובעים טענו עוד כי כתב הוויתור בטל מכוח הוראות סעיף 30 לחוק החוזים בהיותו חוזה פסול אשר מטרתו והאופן בו נערך עומדים בניגוד להשקפות המוסר, הצדק ותפיסות היסוד החברתיות. אולם נקבע כי בכתב הוויתור, כלעצמו, בעצם חתימתו או בתוכנו, אין משום אי חוקיות או חוסר מוסריות. החלתו של סעיף 30 לחוק על עניין שאינו חורג מגדרו של סכסוך בין שני אנשים פרטיים ואשר השלכותיו הציבוריות אינן נוקבות, אינה במקומה.

באותו עניין נמצא גם כי אין מקום להחיל את סעיף 39 לחוק החוזים אשר קובע את החובה לקיים חוזה בתום- לב. בענייננו, חוסר תום-הלב לא בא לידי ביטוי בעצם החתימה על כתב הוויתור ועל -ידי החותם על כתב הוויתור, אלא עובר לחתימה ועל-ידי הנתבעות. אי לכך אין מקום לבטל את כתב הויתור מכוח סעיף 39 לחוק החוזים מחמת חוסר תום- לב בקיומו של החוזה.

סעיף 12 לחוק החוזים, אשר עניינו ניהול משא ומתן בתום-לב, לא הוחל באותו מקרה מכיוון שהוא אינו מכיל סעד של ביטול החוזה, והסעדים הכלולים במסגרתו הם סעד של השבה ופיצויים. ראוי לציין כי התובעים לא התייחסו למבנה המשפטי של כתב הוויתור, לאפשרות היות כתב הוויתור חוזה לטובת צד ג’ (הנתבעות) ולשאלה מדוע וכיצד חל עיקרון תום-הלב בנסיבות. נקבע כי טענה כללית לחוסר תום-לב אינה יכולה להוות תחליף לטיעון משפטי ממוקד ומפורט.

הסתלקות שלא לטובת בן-זוגו, צאצאו או אחיו של המוריש

הוראת סעיף 15 לחוק דנה באופן חלוקת חלק העזבון של המסתלק – וראה סעיף 15 להלן.

 אפשרות לבצע “תקיפה עקיפה” במשפטי מזונות

קטין הזכאי למזונות מאחד מהוריו יכול תקוף הסתלקות ההורה מירושה המגיעה לו (להורה) על-ידי ביצוע “תקיפה עקיפה” באופן שיורחב היקף הרכוש של ההורה החייב, ממנו יפסקו המזונות.

מכוח הדוקטרינה של תום-לב יהיה ההורה מנוע מלטעון לחוסר יכולת.

התקיפה הישירה מאפשרת ירידה לנכסים לצורך גביית המזונות. התקיפה העקיפה מאפשרת קביעת חבות כספית מדין המזונות לפי נכסים שהיו לבעל ערב ההברחה.

התקיפה העקיפה מפעילה, מכוח הדוקטרינה של תום-לב, את כלל ההשתק והיא אפשרית בדיני מזונות גם אם לא הוגשה תובענה על דרך של תקיפה ישירה.

הסתלקות נוספת וחזרה מההסתלקות

מבחינת הוראות החוק, נראה כי ההסתלקות הינה חד-סטרית. יכולה היא להמשיך ללא הגבלה, אולם אפשרות החזרה הימנה נראית חסומה.

כאשר מסתלק יורש מחלקו לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, רואים את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, ולכן אין מי שהסתלקו לטובתו בגדר מקבל העברה, אלא יורש תחתיו.

מאחר ומעמדו של מי שהסתלקו לטובתו הינו כיורש, הרי לא נראית כל מניעה לכך שאף הוא יסתלק מחלקו בעזבון, וכן הלאה.

השאלה היא מהו הדין בכיוון החוזר – קרי – חזרה מההסתלקות. החוק אינו מאזכר אפשרות זו. בעניין תומא, אשר נדון בטרם חקיקת החוק – נקבע כי מסתלק זכאי לחזור בו מהסתלקותו, כאשר הסתלקותו היתה ללא תמורה. נשאלת השאלה מהו הדין לאחר חקיקת החוק.

בעניין זעפרני הסתלקו התובעות מהעזבון אימן המנוחה לטובת אחיהן, הנתבעים, בתמורה להתחייבות הנתבעים כי יתירו לשני אחים נוספים להמשיך ולהתגורר בדירת האם. לאחר מתן צו הירושה הפרו הנתבעים את התחייבותם והתובעות עתרו להשבת חלקן בעזבון. בית-המשפט קבע כי הסתלקות מזכות בעזבון שוללת למפרע את מעמדו של המסתלק כיורש ורואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. חוק הירושה אינו מזכיר את האפשרות של חזרה מן ההסתלקות. אין מדובר בלאקונה אלא בהסדר שלילי, המונע על-ידי הצורך בוודאות לגבי ההסתלקות מן הירושה.

אשר ליחס בין חוק הירושה וחוק המתנה, תשכ”ח-1968 נקבע בעניין זעפרני כי ההסתלקות על-פי דיני הירושה אינה בגדר העברה, ועל-כן ממילא לא ניתן לפנות לחוק המתנה שדן בהעברה ללא תמורה. התפיסה בחוק הירושה היא, שעם עשיית ההסתלקות נעקר היורש מן הירושה, ולפיכך קיימת אבחנה בחוק הירושה בין הוראת סעיף 6 (הסתלקות מזכות בעזבון) לבין ההוראה בסעיף 7 לחוק הירושה (העברת חלק בעזבון). חוק המתנה אינו מתאים ליישום גם מהסיבה, שפעולת ההסתלקות משתכללת עם הגשת הודעת ההסתלקות, ומשהשתכללה פעולת ההסתלקות לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורנית ולאפשר חזרה מן ההסתלקות כדוגמת ההסדר של התחייבות לתת מתנה הקבוע בחוק המתנה. חזקה על פעולה משפטית שהיא בלתי-הדירה החל מן השעה בה שוכללה הפעולה. “התוצאה היא, שמבחינת מבנה ההסתלקות בחוק הירושה – המדובר בהסדר שלילי, שאינו מאפשר חזרה מהסתלקות, ולפיכך אין תחולה לחוק המתנה”.

עם זאת, בית-המשפט עשה שימוש בדיני עשיית עושר שאמנם אינם כופרים בזכות היורש שלטובתו נעשתה ההסתלקות, אולם מאפשרים להגיב בצורה ראויה על הדרך הבלתי-נאותה בה נרכשה זכאות זו. בית-המשפט פסק כי התעשרות הנתבעים היתה בלתי-צודקת ועל-חשבון התובעות, ועליהם להשיב לתובעות את השווי הכספי של חלקן המקורי בעזבון.

בעניין סקלצקי, לעומת זאת, קבע בית-המשפט המחוזי אחרת. בעניין זה הסתלק סקלצקי, בעלה של המנוחה, מחלקו בירושת המנוחה לטובת בתה מנישואים קודמים (איציקס), וזאת ללא תמורה. לאחר-מכן הדרדר מאוד מצבו הבריאותי והכלכלי והוא ביקש לחזור בו מן ההסתלקות. כב’ השופטת ר’ אור מתמקדת בשאלה האם “יש להחיל את חוק המתנה על הסתלקות יורש מהירושה, בהיות חוק המתנה חוק מאוחר לחוק הירושה וספציפי למתנה; או שמא יש לראות בחוק הירושה חוק ספציפי לענייני ירושה עד שאין להחיל עליו את חוק המתנה גם כשמדובר במתנה שיורש אחד נותן ליורש אחר על-ידי הסתלקותו מחלקו בירושה”. נקבע כי “בנסיבות העניין ניתן לראות בכך לקונה בחוק הירושה, ולא הסדר שלילי, ועל-כן, נראה לי, כי אין מניעה להשתמש בחוק ספציפי בנושא מתנה, המאוחר לחוק הירושה – כדי למלא את החלל שהותיר חוק הירושה בנדון”.

נקבע כי הסתלקות סקלצקי על זכותו כיורש שישית מהזכויות בדירה – היא מתנה על-פי הגדרת סעיף 1 לחוק המתנה, וכי מאחר שרשם המקרקעין טרם רשם את העסקה – הרי לפי סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין זוהי התחייבות לעשות עסקה. לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות; ולפי סעיף 5(ג) רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת, למשל – בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. במקרה שלפנינו אכן חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של סקלצקי, כאשר בתה של המנוחה טרם שינתה את מצבה בהסתמך על תצהיר ההסתלקות של סקלצקי ואף לא יכלה לשנות את מצבה כל עוד לא ניתן צו ירושה. “בנסיבות מיוחדות אלה נראה לי כי סקלצקי אכן היה זכאי לחזור בו מן המתנה לאיציקס שבהסתלקותו מהירושה, וכך אני קובעת”.

דעה דומה הביע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופט מ’ נאמן) בעניין ליבנאוי באותו עניין ביקשה התובעת סעד הצהרתי לפיו הסתלקות שהסתלקה התובעת מלרשת בעיזבון אביה בטלה ולכן מבוקש להצהיר גם שציו הירושה שניתן לפיו הוכרזו שני אחיה- הנתבעים כיורשים יחדים של העזבון,בטל אף הוא. טענת התובעת היא שההסתלקות שהסתלקה היתה למעשה בגדר מתנה שנתנה לאחיה, מתנה שניתנת לביטול אם מקבלה התנהג התנהגות מחפירה כלפי הנותן. בית המשפט דחה את הטביעה, בקובעו כי המתנה אותה מבקשת התובעת שתוכרז כבטלה כבר הושלמה ודי בכך כדי שהתביעה תדחה. אך השופט נאמן ביקש להביע דעתו גם בשאלה, האם יוכל מסתלק לחזור בו מהסתלקות. הוא ציטט את השופט שילה בסיפרו “פירוש לחוק הירושה תשכ”ה 1965″ לפיו יורש שהסתלק שוב אינו יכול לחזור בו, שכן ס’ 6 (ב) לחוק הירושה אומר:” מי שהסתלק רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה”ץ אם רואים אותו כמי שלא היה יורש מלכתחילה בטלה זכותו לרשת מדעיקרא ולכן הוא לא יכול עוד להיות יורש מכח ביטול ההסתלקות.

אולם לדעת השופט נאמן אין הדבר כך. לו זו היתה הפרשנות הנכונה לס’ 6ב’, הכיצד זה נאמר באותו סעיף שאפשר להסתלק לטובת בן זוג, ילד ו/או אחיו של המוריש? אם רואים את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה איך מי שלא היה יורש יכול ליתן את החלק שלא ירש למאן דהוא? המחוקק אמר בס’ 6ב’ שרואים את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה כדי לשלול את האפשרות שילדי המסתלק יבואו במקומו. אמנם דבר זה נאמר במפורש בס’ 15, אך ס’ 15 הוכנס לחוק במסגרת התיקונים שנעשו בו בתשמ”ה (1985) וכאשר נכתב בס’6 שרואים את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, תיקון זה לא היה קיים.

טול למשל את המקרה הבא: מוריש השאיר שני קרובים, אחד מפרנטלה שניה (אחיין) ואחד מהפרנטלה שלישית (בן דוד). מאחר וקיומו של יורש מהפרנטלה השניה דוחה את היורש מהפרנטלה השלישית מלהיות יורש, הרי שהבן דוד אינו בגדר “יורש” כלל. נניח עתה שהאחיין מסתלק, לוליא נאמר מה שנאמר בסעיף 6 ב התוצאה היתה שהמדינה היתב יורשת מכוח סעיף 17. עתה כאשר סעיף 6ב אומר שרואים את האחיין שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, הרי שמשהסתלק האחיין הופך בן הדוד ל-“יורש”.

גם הקוהרנטיות של דברי החקיקה מחייבת, לדעת השופט נאמן, מתן אפשרות לחזור מהסתלקות כל עוד לא הרע המפיק תועלת מההסתלקות את מצבו שהרי הנפקות של ההסתלקות היא למעשה מתנה שנותן המסתלק למי שמפיק תועלת מההסתלקות. גם פרופ’ שילה כותב שהסתלקות הינה כמתנה שהרי סעיף 1(ג) לחוק המתנה מגדיר מתנה בין היתר “כויתור של הנותן על זכות כלפי המקבל”.

שאלה אחרת היא האם יכול מסתלק לחזור בו גם לאחר שעל יסוד ההסתלקות כבר ניתן צו ירושה.

התשובה לשאלה זו, לדעת השופט נאמן, היא חיובית, שכן סעיף 6(א) תחם את זמן ההסתלקות החל ממות המוריש ועד לחלוקת העזבון. מאחר וצו ירושה אינו קובע את הזכויות אלא הוא דקלרטיבי בלבד הרי שאין סיבה לשלול אפשרות של חזרה מהסתלקות רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זהות היורשים וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות גם בעקבות חזרה מהסתלקות. לפיכך, רק אם שינה מי מהיורשים את מצבו לרעה על יסוג ההסתלקות או מהשחולק העזבון אין אפשרות של חזרה מהסתלקות.

במקרה שנדון בעניין ליבנאוי העזבון כאמור כבר חולק ודאי הוא שיש לדחות התביעה גם לו הטענה בדבר התנהגות מחפירה היתה מוכחת, כל שכן שהיא הוכחשה ולא הוכחה. אשר- על-כן נדחתה התביעה.

בעניין ג’ורי אמרה כב’ השופטת דורנר כי:

“גם בטענה בדבר פקיעת זכויות המשיבים בשל פטירת האם אין כל ממש. אכן, על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ”ח-1968, בכפיפות לחריגים הקבועים בחוק זה, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. ברם, זכות החזרה הינה אישית, היא נתונה לנותן בלבד ולא לעזבונו, החייב לכבד את רצון המת… אשר להודעת ההסתלקות, להבדילה מן ההתחייבות לתת מתנה, הרי משנתקבלה הודעה זו, שוב אין למסתלק זיקה לעזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש (סעיף 6(ב) לחוק הירושה).”

גם בעניין עזבון המנוחה בלה כץ ז”ל אמרה כב’ השופטת שיצר:

“ערה לכך כי ברגיל אין לאפשר חזרה מהסתלקות. פעולת ההסתלקות היא פעולה חד-צדדית, וכל שהיא דורשת היא הודעת המסתלק בתצהיר לבית-המשפט על הסתלקותו. לאחר-מכן לא ניתן לחזור ממנה ומי שהגיש הודעת הסתלקות כדין, אינו יורש עוד… יחד עם זאת, כשמדובר בקטין, כל עוד אין אישור של בית- המשפט, אין תוקף להודעת ההסתלקות. בנסיבות אלה, כלל לא מתעוררת שאלת החזרה מההסתלקות, אלא עצם אישור ההסתלקות. כאמור אינני מוצאת לנכון לאשר ההסתלקות של הקטין יאיר”.

בעניין אליאס אוזכר פסק-הדין בעניין ג’ורי, וכן צוטט ספרו של שילה, בו נאמר:

“אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו. עם הסתלקותו הוא חדל להיות בעל מעמד לעניין אותו עזבון ואין לטעון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, זה לדעתנו המצב המשפטי לנוכח חוק הירושה, שאיננו מזכיר את אפשרות החזרה מן החזרה.”

עוד נאמר, כי לפני כניסת חוק הירושה לתוקפו אמנם הכירה הפסיקה באפשרות של יורש שהסתלק מזכויותיו בירושה לחזור בו, אך אפשרות זו לא עוגנה בחוק ואף נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק כי “ההודאות של הוויתור דורשות, שבו ברגע שהוגשה הודעת הוויתור יהיה ברור מיד ולחלוטין אם אמנם מסתלק המוותר מהירושה”.

יש לציין גם, כי סעיף 6(ד) לחוק הירושה קובע במפורש כי הסתלקות על תנאי בטלה.

כב’ השופט גרניט סיכם ואמר, כי מדובר בסעיף 6 לחוק הירושה בהסדר שלילי. לפיכך, טענתם המשתמעת של המסתלקים כי הם הסתלקו על תנאי, שאימם תקבל את חלקם בירושה וכי כוונתם זאת סוכלה עקב מותה, היא אפשרות שחוק הירושה שלל אותה. סעיף 6(א) לחוק הירושה מאפשר ליורש להסתלק מחלקו בעזבון כל עוד לא חולק העזבון וזאת בין לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה ובין לפני כן, כך שאין רלבנטיות לעניין זכות החזרה מההסתלקות לשאלת מועד החזרה. לפיכך, נדחית הודעת המסתלקים לגבי חזרתם מההסתלקות, ונקבע כי הם אינם יורשים של המנוח.

 הסתלקות של קטין

בעניין עזבון המנוחה בלה כץ צורף לתיק תצהיר הסתלקות של הבן הקטין לטובת אביו. האב ביקש לאשר את הסתלקותו של בנו מן העזבון לטובתו. בינתיים התנגד האפוטרופוס הכללי, בשמו של הבן, לאישור ההסתלקות הוא הפנה אל מכתב ששלח הבן אל מנהלת העזבון, בו סיפר כי בשעתו הסכים לוותר על חלקו לטובת אביו עקב לחץ משפחתי. הוא סיפר כי הוריו נפרדו והוא חי כיום עם אמו. מצבים הכלכלי בכי רע ואביו אינו תומך בהם. על-מת שיתאפשר ל ו לכסות את הוצאותיו עבור לבוש, חינוך, טיפול שיניים וכו’ הוא מבקש להעביר לו את חלקו בירושה. מאידך חיים טוען כי השקיע כאב בגידול בנו, ולאור מצבו הוא זכאי לחלקו של הבן בעזבון.

נפסק על-יד יבית-המשפט המוזי בתל-אביב (כב’ השופטת שיצר) כי לפי סעיף 6 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 הסתלקותו של קטין טעונה אישור בית-המשפט. אישור כזה טרם ניתן. בנסיבות העניין ההסתלקות מהעזבון אינה לטובתו של הקטין. הקטין שבינתיים גדל הוא כבן 17 וכבר מבין את צרכיו ומתאר אותם היטב במכתבו. לפיכך, אין מקום לאשר את ההסתלקות.

השופטת מציינת כי ברגיל אין לאפשר חזרה מהסתלקות. פעולת ההסתלקות היא פעולה חד צדדית, וכל שהיא דורשת היא הודעת המסתלק בתצהיר לבית המשפט על הסתלקתו. לאחר-מכן לא ניתן לחזור ממנה ומי שהגיש הודעת הסתלקות כדין, אינו יורש עוד. יחד עם זאת, כשמדובר בקטין, כל עוד אין אישור של בית-המשפט, אין תוקף להודעת ההסתלקות. בנסיבות אלה, כלל לא מתעוררת שאלת החזרה מההסתלקות, אלא עצם אישור ההסתלקות. כאמור אין לאשר ההסתלקות של הקטין והבקשה נדחית.