97. סמכויות מנהל העזבון
מנהל העזבון מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; את הפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לעשות בלי שבית-המשפט אישרן תחילה;
(1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה;
(3) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק;
(4) מתן ערובה;
(5) כל פעולה אחרת שקבע אותה בית-המשפט, בצו המינוי או לאחר-מכן, כטעונת אישור כאמור.
בנסיבות המקרה הנדון ב-ע”פ 308/85 פעל מנהל עזבון למכירת דירה וביצע את המכירה ללא אישורו של בית-המשפט כנדרש בהוראת סעיף זה.
במסגרת הדיון בהליך הפלילי כנגד מנהל העזבון, סבר בית-המשפט, כי מנהל העזבון פעל מכוח מינוי כמנהל עזבון ממונה, ובתור שכזה – נכנס הוא לגדרו של סעיף 97 לחוק, האוסר על מנהל העזבון להעביר את הדירה ללא אישור מוקדם מאת בית-המשפט.
“משהוכח, כי המערער פעל בניגוד להוראת חיקוק מפורשת ומכר את הדירה ללא אישורו של בית-המשפט (שאם היו פונים אליו בוודאי היה בודק את סבירות המחיר המוצע), … נוצרה מציאות, המחייבת את המערער לתת דין וחשבון על מעשיו הן בבית-משפט אזרחי והן בהליך הפלילי שנפתח נגדו.”
“ההוראות שבית-המשפט רשאי לתת למנהל העזבון במקרים כאלה או כיוצא באלו מכוח הסעיפים 83 ו97- לחוק אינן מוגבלות בסייג כלשהו.”
במקרה זה נדון סעיף 107 (א) לחוק.
בית-המשפט מוסמך לאשר מכירתם של נכסי העזבון עוד לפני תחילת הליכי החלוקה (כדוגמת סעיפים 113-111).
אולם אין כל ספק, ששומה על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו בדרך הנאותה, תוך התחשבות, ככל האפשר, ברצונם של היורשים, בזכויותיהם הפרוספקטיביות מחד גיסא, ובחוות-דעתם לגבי תנאי העסקה הנדונה וכדאיותה, מאידך גיסא.
לבד ממקרים, שבהן אין ברירה אלא למכור מנכסי העזבון בדחיפות, כגון כאשר נכס עשוי להתקלקל אם לא יימכר לאלתר – ישתדל בית-המשפט, ככל האפשר, לקבל את תגובת היורשים במידה ורק הדבר ניתן.
אין בית-המשפט חייב לשעות דווקא להתנגדותו של יורש זה או אחר למכירה. מאידך, רשאי בית-המשפט, אך לא חייב, להתחשב ברצונו של הרוב המכריע מבין היורשים, ורשאי הוא להביא בחשבון, שרק מיעוט מבוטל מביניהם מתנגד למכירה.
שקילת תגובותיהם של היורשים מהווה את החוליה המקשרת בין ההוראות האמורות בחוק, החלות בין מנהל העזבון והיורשים, ובין ההוראות המסמיכות את מנהל העזבון למכור את נכסי העזבון לזרים.
הוראת סעיף 3(97) לחוק הירושה עשויה לחול גם על הסמכות שהוקנתה למנהל העזבון בסעיף 121(א) לחוק הירושה, לתת ליורשים רשות לעשות בנכסי העזבון.
לפיכך, מנהל העזבון חייב לקבל את אישורו של בית-המשפט גם לנתינת רשות למכר מקרקעין שמהווה נכס עזבון, אפילו כשהדבר נעשה במסגרת הסכם בין היורשים לחלוקת העזבון. כלומר, יש צורך באישור בית-המשפט למכר מקרקעין, שהינו נכס עזבון, בין אם פעולת המכר מבוצעת ישירות על-ידי מנהל העזבון, ובין אם רק נתבקשה רשות מנהל העזבון להסכם חלוקת העיזבון.
“פרשנות מרחיבה זו הנה רצויה, ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, וזאת כל עוד המנוי שניתן למנהל העזבון לא פג תוקפו.”
דין זה לעניין נכסי מקרקעין אינו חל על נכסי עזבון, שאינם מנויים בקטגוריה של סעיף 3(97) לחוק הירושה. כאשר הסכם חלוקת העזבון מתייחס רק לכספים או מיטלטלין אין צורך באישור בית-המשפט של ירושה, ומתן רשות של מנהל העזבון, כאמור בסעיף 121(א) לחוק הירושה, מועילה.
ניתן גם לבקש ביטול המינוי של מנהל עזבון, ואז אין צורך באישור להסכם חלוקת העזבון, שנערך על-ידי כל היורשים.