איך מסדירים במסגרת הסכמי ממון נושאים שלאחר הפטירה

תמלול ההרצאה:

בעשר הדקות שיש לי - שלוש דקות אני אחדד את הבעיה, שלוש דקות אני אסביר לכם מה המצב המשפטי, ושלוש דקות אני אתן לכם את הפתרון שאני נוהג לתת בעניין הזה, ואני מדבר על איך מסדירים במסגרת הסכמי ממון נושאים שלאחר הפטירה.
כולכם נתקלים ביומיום במצב כזה, ונחדד את הבעיה: יש לי לקוח שהכרתי אותו לפני כעשרים שנה, הוא הגיע אלי אחרי הגירושים הראשונים, והוא בא אלי שוב לפני שנתיים, כשהוא התגרש מאשתו החמישית ורצה להינשא לאשתו השישית. סיפור אמיתי. המיוחד באדם הזה הוא שמאז שהכרתי אותו, כבר אז הוא היה אדם אמיד מאד, אבל הוא פשוט הפך למיליארדר. ממש כך, אדם עם הון עצום. והוא אמר לי: תשמע, הכרתי בחורה, צעירה ממני אמנם בשלושים שנה, אבל זו אהבת חיי, זהו זה, אותה אני רוצה. הוא אמר, תראה, יש לה הכל, כל מה שאפשר, יש לה כל מה שבחורה יכולה להציע, חוץ מדבר אחד וזה כסף, ואת זה אני רוצה לציין. ואז הוא ביקש – תערוך לי הסכם ממון, שאם היא תהיה איתי עד הפטירה, ואני לא ארצה להיפרד ממנה או להתגרש ממנה עד הפטירה – כלומר היא באמת היתה טובה עבורי – אני רוצה לתת לה סכום של חמישה מיליון דולר. עכשיו כולכם בוודאי מבינים מה הבעיה, נכון? אין אף אחד שיכול לנסח לו הסכם שיסדיר את העניין הזה.

הבעיה היא מאד פשוטה: אנחנו לא יכולים היום לנסח הסכמים שמשמעותם העברה לאחר פטירה, כי סעיף 8 לחוק הירושה קובע שכל העברה לאחר פטירה בטלה. אבל בכל זאת, יש פה סיטואציה כל כך פשוטה, כל כך ברורה, כל כך הגיונית – ואנחנו רוצים לעגן אותה, איך נעשה את זה? אולי תאמרו לי, תעשה צוואה. הבעיה היא שאז היועץ המשפטי של האשה יאמר לה שמחר הוא יוכל לשנות את הצוואה בלי להגיד לה – הרי אי אפשר לעשות צוואה בלתי חוזרת. אז אולי תאמרו – אפשר לעשות צוואה הדדית. אלא שצוואה הדדית אפשר לבטל במסירת הודעה. ודרך אגב, אני בטוח שהתיקים שיעסיקו את בית המשפט עוד עשרים שנה יהיו סביב כל הצוואות שנערכות עכשיו לפי החוק החדש – הצוואות ההדדיות – בשאלה אם היה ביטול או לא היה ביטול, ומה המשמעות של הביטול, ואיך אפשר להוכיח, וכיו"ב.

הנושא של עיגון הסדרים לאחר הפטירה הגיע לבית המשפט העליון בפסה"ד הידוע שי נ' שי בשנת 1985. בית המשפט אמר, אכן שאלה נכבדה – מה גובר, חוק יחסי ממון או חוק הירושה? האם חוק יחסי ממון הוא חוק ספציפי? והוא השאיר את זה ב"צריך עיון", ומאז, שלושים שנה העניין הזה תלוי ב"צריך עיון" בבית המשפט העליון. כולנו מכירים את המחלוקות הידועות בין פרופ' שיפמן לפרופ' רוזן-צבי המנוח – אחד אומר שהסדרי ממון הם הסדרים ספציפיים והם גוברים, ואחד אומר שלא, ושהם גוברים רק במצב שבו אנחנו לא מעגנים את נושא הירושה הספציפית במסגרת ההסכם, אלא גובים רק במקרה של פירוד, לא חשוב אם כתוצאה ממוות או כתוצאה מגירושין. ולכן, כשאנחנו בודקים את פסקי הדין בנושא הזה, אנחנו מוצאים את עצמנו בבוקה ומבולקה. אף אחד לא יודע מה קורה בדיוק. יש פסקי דין שאומרים שחוק הירושה גובר, ולכן על פי סעיף 8 ההסדרים האלה בטלים. יש פסקי דין כמו בפסה"ד אחירם של פרוקצ'ה בבית המשפט בירושלים, שעשתה ניתוח של חוק הירושה יחד עם חוק יחסי ממון וקבעה שחוק יחסי ממון גובר. יש פס"ד של השופטת גאולה לוין מבית המשפט למשפחה בבאר שבע, שמבינה שזה לא הגיוני שחוק יחסי ממון לא יגבר ושאי אפשר יהיה בהסדר ממון להסדיר עניין כל כך פשוט וברור – ובכל זאת קובעת ש"נראה מה הלשון". כלומר, אם משתמשים ב"ירושה", זה לא יהיה תקף, אבל אם לא נעשה שימוש במילה "ירושה", אלא ההסכם קובע הסדרים בין בני זוג, יינתן לו תוקף. באחד מפסקי הדין האחרונים של כבוד השופט שילה, פס"ד א"ב נגד ג', שהתייחס לעניין הזה, כבוד השופט שילה הלך אחרי דעת אביו, פרופ' שילה, שכבר לפני תקופה ארוכה כתב בספרו שיש להעדיף את חוק יחסי ממון כחוק ספציפי. וכאן אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות בלתי אפשרית.

והנה מגיע פסק דין לבית המשפט העליון, בבקשת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, פס"ד 74/68/12, פלוני נ' אלמונית. הנושא הגיע אל כבוד השופט הנדל, שסוף כל סוף יש לו הזדמנות לעשות סדר בסוגייה הזאת. אבל במקום לעשות את הצעד המתבקש ולומר: ברור שחוק יחסי ממון הוא חוק מאוחר, וברור שאין שום היגיון להעדיף את סעיף 8 לחוק הירושה – בא בית המשפט ומאמץ את מה שאמר בית המשפט המחוזי: "אין מלכות אחת נוגעת ברעותה." כלומר, כאן זה חוק יחסי ממון וכאן זה חוק הירושה, ובעצם נותן את ההרגשה שאנחנו לא נעדיף את חוק יחסי ממון. אם כי לדעתי לא מדובר בפסק דין מנחה, כי הסוגייה שם היא אחרת, אבל זה כבר להרצאה נפרדת.

ועכשיו לפתרון – איך אני נוהג לעשות כשמגיע אלי מקרה כזה? זה פתרון פרקטי, משהו מעשי שאפשר ללכת איתו הלאה. אני קורא לזה "השיטה המקובצת" – לקחת את החוקים הבאים ולקבץ אותם ביחד: חוק הירושה, פקודת הנזיקין שאוגדת את כל העניין הזה, וחוק המתנה. חוק הירושה, עוד בפסה"ד יקותיאל נ' ברגמן, עשה הבחנה בין ירושה לעיזבון, כאשר הקו הוא שצריך לעשות שימוש במילים הנכונות, ככל שזה נשמע אבסורדי. כלומר: אל תשתמש במילה "ירושה", תשתמש במילה "עיזבון". אדם לא יכול להתחייב שהירושה שלו תעבור למישהו אחר, אבל הוא יכול להתחייב שמה שהוא יירש יעבור למישהו אחר. אחר כך אני לוקח את חוק המתנה ועושה את ההבחנה בין מתנה לאלתר לבין מתנה לאחר פטירה (פס"ד לולה נ' אוני' בן גוריון). אני מנסח את זה כמתנה לאלתר, גם אם התמורה היא לאחר הפטירה. ואת כל זה אני עוטף במסגרת הוראה מפקודת הנזיקין, שאומרת: אמנם אי אפשר לעצור אותי מלשנות את הצוואה, אבל כן אפשר לכתוב בהסכם סעיף שאומר שאם אני לא אעשה את כל הפעולות הנדרשות כדי לגרום לכך שהצוואה תקוים, אני אשלם סכום פיצוי כגובה הסכום. יש פתרונות שונים לנושא הזה, כמו למשל הקמת נאמנות, שהיא אמנם בעייתית, אבל בכל אופן יש פתרונות, ולכן אם אני לא פעלתי בחיי למציאת הפתרון הנכון, אין שום סיבה שבית המשפט לא יממן את הסנקציה מנזיקין. לסיכום, אני חושב שהשילוב בין שלושת החוקים האלה יכול לתת את הפתרון הנכון. והכי חשוב כשמגיע אליכם מקרה כזה, תודיעו לביטוח ותהיו זהירים, כי זה שאמור לזכות בירושה יכול להגיש נגדכם תביעה.