הסכמי ירושה והסתלקות מירושה

תמצית ההרצאה:

מגמות חדשות בחקיקה בענייני משפחה וירושה / אוניברסיטת חיפה

בספר החוקים סעיפים רבים שאין להם כבר מקום, אבל כשמביאים הצעת חוק חדשה, כמו חוק הירושה, אף אחד לא מעז למחוק אותם. נתמקד בשני נושאים.

סעיף 8 לחוק הירושה – הסכמי ירושה

סעיף שאבד עליו הקלח ומעולם לא היה בו טעם. טוב היה אם מישהו באומץ רב היה מוחק אותו מספר החוקים.

לשון החוק:

(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר פטירתו של הנותן, אם אינה נעשתה בצוואה היא בטלה.

המטרות והסיבות שבגינן הסבירו את הרעיון בפסקי דין שונים:

פס”ד ברדיגו:

בית המשפט העליון מסביר שלא רצו לתת לאדם שיקשור את עצמו, רצו לתת את האפשרות שיוכל להוריש את עזבונו בצורה חופשית, יוכל לצוות את אשר ירצה.

יש כבר סעיף שקובע שאדם שמתחייב שלא ישנה את צוואתו זה סעיף בטל. מה הקשר בין כך לבין סעיף 8?

פס”ד שרון:

“אדם אינו יודע מה מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד הרגע האחרון ולכן לא נקשור אותו”. לא מבין את ההגיון, אנו עוסקים פה בהעברה לאחר פטירה. אנחנו לא קושרים את ידיו בחייו.

“אדם עלול בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים לקשור את עצמו… ויהיה מהצועקים שאינם נענים”. גם לא מבין את הרעיון. הרי מדובר כאן על העברות שלאחר פטירה

אנחנו דואגים שאדם יעשה הסכם שבמסגרתו יקשור את עצמו במסגרת הפעולות שיקרו לאחר מותו. אבל מה יקרה אם אותו אדם יעשה הסכם בחייו, שהוא מעביר מיד את כל רכושו לבנו או לשכנו או לכל אחד אחר, ועוד יחתום על יפוי כח בלתי חוזר, או הוראה בלתי חוזרת שלפי חוק המתנה הוא גם לא יוכל לחזור בו? לא צריך להגן עליו יותר? הרי הוא צריך את הרכוש בחייו. יש פסיקה עניפה בעניין שהולכת ומחמירה – אדם שהתחייבותו בלתי חוזרת לא יכול לחזור בו. אבל התחייבות לאחר פטירה? פה לא.

דומני כי טוב היה אם המחוקק היה מסתפק בחוק המתנה שכן בכל מקרה הסכמים שהם בתמורה לא צריך להגן עליהם. אין שום הגיון להגביל הסכמים שהם בתמורה ולטעון שהם נוגדים את טובתו של האדם. להיפך, הם עוזרים לנו. הם תומכים בטובתו של האדם.

במקרים בהם ההסכמים נעשים ללא תמורה, דהיינו הסכמי מתנה או פעולות מתנה או מתנות, הרי בעניין הזה יש לנו את חוק המתנה. חוק התנה הוא חוק שיוצר איזון, הוא קובע שיש התחיבויות חזקות בחוק החוזים, ויש התחייבויות חלשות בחוק המתנה. אדם שמתחייב לתת מתנה יכול לחזור בו בנסיבות מסויימות: שינוי מצב לרעה, התנהגות מחפירה וכדומה, ולכן די היה בכך כדי לאפשר לאנשים במצבים מסויימים לחזור בהם.

ובכלל, למה לקבוע שהוראות שנוגעות לירושה בטלות? ניתנות לביטול. אדם ערך הסכם עם משנהו שבמסגרתו הוא מתחייב לפעולות לאחר פטירה. רוצים להגן עליו? תאפשרו לו לבטל. הוא יחתום על התחייבות, אם הוא לא יבטל אותה, ההתחייבות תקפה. אם ירצה לבטל אותה – יבטל. למה ללכת לפתרונות הדרסטיים של ביטול? למה לא ללכת לפתרונות ביניים שבעצם עולים בקנה אחד עם אותם הסברים המנמקם את נחיצותו של סעיף 8, אבל יוצרים גמישות מסויימת ולא פוגעים למעשה באף אחד?

כל זה ניחא בהסכמים עם המוריש, אבל מה מפריע ששני יורשים או יורש וצד ג’ יעשו הסכם שהוא מעביר את זכות הירושה לאחר. למה מונעים מיורש להעביר זאת בהסכם? אין פה כל הגיון.

מנגנונים שפותחו לשם התמודדות עם סעיף 8 לחוק הירושה

בית המשפט כמעט בכל פסקי הדין הגיע למסקנה שאת סעיף 8 יש לפרש על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה.

ברבות הימים, עורכי הדין ובעקבותם השופטים שדנו בעניינים הללו אימצו כמה מנגנונים כדי לחיות איכשהו עם קיומו של סעיף 8, כאשר אדם מעוניין לערוך הסכם שמדובר בו בהעברות לאחר פטירה.

שני המנגנונים:

1. מנגנון המתנה

2. מנגנון האיון

מנגנון המתנה:

פס”ד רסקין – דן במקרה שבו להורים היתה נחלה. נחלה לא ניתן לפצל. ההורים עשו הסכם עם שני ילדיהם. הם קבעו שאת הנחלה יקבל אחד הילדים והוסכם שלאחר פטירתם, הבן שיקבל את הנחלה ימכור אותה ויעביר מחצית מהתמורה לאחיו. כדי להבטיח ההורים רשמו משכנתא לטובת האח שהתשלום הוא לאחר פטירה.

הנכס עבר לאח שעל שמו נרשמה הנחלה וזה סירב למכור את המשק משום שהמשכנתא צריכה להיות משולמת אחרי פטירה. זו התחייבות אחרי פטירה ולכן, עפ”י סעיף 8, זה בטל.

בית המשפט קבע כי הכל תלוי באופייה המהותי של העסקה. ההורים נתנו מתנה לילדים. נכון שההעברה היא לאחר מיתה, אבל למעשה ההקניה היתה בחייהם. כלומר השימוש שעשו פה השופטים הוא שימוש בחוק המתנה.

אם נבחן מקרים נוספים נראה שהרעיון שעומד מאחורי “הכל תלוי באופייה המהותי של העסקה” זה השאלה האם מדובר בסוג של הקנייה לאלתר שמועד פרעונה בעתיד, או בהתחייבות לאחר פטירה.

הסכם הגברת לולה עם אוניברסיטת בן-גוריון – הגברת לולה התחייבה להעביר לאוניברסיטה מיליון דולר בתשלומים, לאחר התשלום הראשון של 50,000 דולר הלכה לעולמה, והאוניברסיטה הגישה תביעה לאכוף את המשך התשלומים.

היורשים טענו כי שאר התשלומים זה התחייבות לאחר פטירה – ההתחייבות בטלה.

בית המשפט העליון היה יכול לומר בצורה פשוטה כי מדובר פה במתנה מוגמרת שמועד התשלום בעתיד. הבעיה הייתה שלולה היתה בת קרוב ל-90. כלומר התשלום היה אמור להסתיים כאשר היא היתה בערך בת 110. כלומר, היה ברור לחלוטין שכאשר התחייבה היה מדובר בהתחייבות לאחר פטירה והיא נוגדת את סעיף 8.

בית המשפט קבע בצורה ברורה שאמנם יש כאן עירוב בין השניים, אבל “זאת בעיקר לאור הנסיבות שמהן עולה כי המנוחה הבטיחה את שהבטיחה מתוך רצון חופשי, מחפץ לב, מתוך נדיבות” כלומר, זה לא פגע בה והשופטים ראו בזה סוג של מתנה בחיים.

הסכמי איון:

פס”ד דרומי – אדם חתם הסכם עם קק”ל ובמסגרת חוזה החכירה צויין שבמקרה שילך לעולמו הקרקע חוזרת לקק”ל. האם מדובר בהסכם לאחר פטירה או בהסכם איון, כלומר זכות עד פטירה.

ברדיגו – במסגרת תקנון החברה נקבע שכאשר בעל מניות הולך לעולמו חלקם של השאר מתרבה. בית המשפט קבע כי סעיף 8 מדבר על הסכם בדבר ירושתו של אדם. בתקנון לא כתוב ירושה, אלא קביעה שהזכויות הן עד הפטירה. כלומר בית המשפט מעדיף את הלשון המילולית, גם אם מבחינה מהותית מדובר בעקיפה מוחלטת של סעיף 8, אך הוא עושה את זה “רק כאשר ההסדר המאיין מייצג אינטרס כלכלי בריא ונעשה בתום לב”

שותפות עו”ד אקסל את פרידמן –ערכו הסכם שכשאחד מהם הולך לעולמו חלקו בשותפות הולך לשותפו. השותפות שילמה פרמיית ביטוח חיים של מיליון דולר אשר עברה ליורשים. לאחר פטירת אחד מהם האלמנה קיבלה את כספי ביטוח החיים אך ביקשה גם חצי שותפות, בטענה כי ההסכם שהנותר בחיים מקבל את חלקו של הנפטר מנוגד לסעיף 8, כי זו התחייבות לאחר פטירה שלא בדרך של צוואה.

בית המשפט אמר שהוא רואה בהסכם הסכם מאיין. בעצם הוא לא מעביר את השותפות, אלא כשאחד מהם הולך לעולמו הוא מאבד את חלקו, וממילא חלקם של השאר מתרבה.

האם הצעת חוק הירושה מביאה לנו בשורה חדשה?

האם הצעת החוק החדשה נותנת רוח גבית או מקשה?

הצעת החוק – “פעולה משפטית שבה מתחייב אדם להקנות נכס לאחר ופטירתו של מתחייב מהווה תנאי או מועד להקנייה”.

לא די בכך שהשאירו את המצב הקיים, שזה תלוי בפטירה אלא גם הוסיפו מועד להקנייה. כלומר לפי הצעת החוק החדשה אי אפשר להשתמש במנגנון הסכמים מאיינים. כלומר, הצעת החוק החדשה מרחיבה את תכולתו של סעיף 8.

מצד שני הרעיון המרכזי של סעיף 8 – הסכמי הורשה, בכלל לא מוזכרים. ההסברים להצעת החוק מראים כי אין כוונה לגעת בסעיף 8, אלא רק לחסוך מילים ולהשתמש במשפט אחד שיכסה את שני הסעיפים. המשפט מדבר רק על הקניית נכס. האם העברת ירושה זה הקניית נכס? האם ויתור על ירושה בכלל מופיע בנוסחו של הסעיף החדש? לפי דברי ההסבר לא, לפי הפרשנות המילולית הפשוטה כן.

היבטים פרקטיים לסעיף 6 לחוק הירושה- סעיף ההסתלקות מירושה

גם הסעיף הזה הוא אות מתה. אין שום משמעות לכל נושא ההסתלקות מירושה, לא עושים בזה שימוש, ואם כן נעשה שימוש אז לרוב זהו שימוש שגוי. כמעט תמיד כדאי לעשות שימוש בהסכמים בין יורשים ולא בהסתלקויות. המקרה היחיד שבו יש יתרון להסתלקות הוא כאשר רוצים להעביר נכס שיש בו חיוב מס לאחד משלושת היורשים (אח, צאצא או בן זוג) שלא מופיע במסגרת הירושה. בהסתלקות אפשר להעביר שלא במסגרת עסקה במקרקעין.

האם ניתן לחזור מהסתלקות? ישנם פסקי דין רבים וסותרים. יש לעשות את ההפרדה המהותית: אם מישהו הסתלק בטעות אזי לא מדובר בחזרה מהסתלקות אלא בפעולה שנעשתה מחמת טעות, ולכן דומיני כי במצב כזה אדם יוכל לבטל את ההסתלקות.

אף אחד מהעניינים שנדונו שוב ושוב בפסיקה לא זכה להתייחסות בהצעת החוק. הדבר המרכזי של הסתלקות ממנה במסגרת צוואה נשאר כפי שהוא: מותר להסתלק רק מנכס שהוגדר כמנה. במקום לתת אפשרות להסתלק מכל נכס השאירו את המצב כפי שהוא.