לתכנן את המחר: ירושות וצוואות עתידיות – כשלים ופתרונות בצוואות מיוחדות

 

אנחנו ננסה למקד היום את הפאנל במספר נושאים שנוגעים לתכנון המחר כאשר אנחנו נתקלים בתכנון הורשה או תקיפת תכנון הורשה שמישהו אחר עשה. ניגע בהיבטים שונים. אני רוצה לפתוח את פרק הזמן המוקצב לי בלהפנות את תשומת ליבכם להוראות חוק בחוק הירושה שעורכי הדין בדרך כלל לא שמים לב אליה, ואם הם שמים לב, זה בדרך כלל בכתיבת הוראות בצוואה בלי לשים לב שהם בעצם מפעילים את הוראת סעיף  53 לחוק הירושה.

אני למעשה חפץ לשים בפניכם זרקור על שני היבטים שנוגעים לסעיף 53 לחוק הירושה.

האחד –  כיצד משתמשים בו בהיבטים הפרקטים.

השני – איפה עומדת הפסיקה בסוגיה הזו היום ומדוע לדעתי הפסיקה עומדת להשתנות בקרוב.

אביא בפניכם דוגמה כדי להבין את חשיבות הוראת סעיף 53 לחוק הירושה ואתן לכם דוגמה מהוראות סעיף 42 לחוק הירושה.

המקרה שאני רוצה להביא בפניכם הוא כך: בני זוג ערכו צוואה הדדית (במקרה הזה עוד לפני התיקון  לחוק). במסגרת הצוואה ההדדית הם כתבו את ההוראה הבאה: “אנחנו מורישים את העזבון זה לזה, ובמות האחרון שביננו, יוקנו כל הנכסים שיימצאו בעיזבונו של כל אחד מאתנו לאגודה זו וזו”… איזו הוראה יש לנו כאן? הוראת סעיף 42 קלאסית,  “יורש אחר יורש”.

מה שקרה הוא שהבעל נפטר אחרון. האישה נפטרה ראשונה והבעל נפטר שני. אחרי שהאישה נפטרה הוא ערך צוואה חדשה. במסגרת הצוואה החדשה הוא הוריש את הכול לאחיינים שלו. לאחר פטירתו הגיעו אלי האחיינים ואמרו לי שהם רוצים לרשת לא רק את חלקו בעיזבון, אלא גם את מה שהוא ירש מאשתו. הוא הרי היה היורש הראשון (כזכור) אשתו כתבה שאחרי שהוא ילך לעולמו, העיזבון יעבור לאגודה, והם רצו לקבל את זה. האם מישהו מכם היה ממשיך את הפגישה מהנקודה הזו ואילך?

מה שעשיתי במקרה הזה הוא לקרוא את המשך הוראות הצוואה. בהמשך הוראות הצוואה היה רשום כך “אנו זכאים כל אחד מאתנו לשנות את הצוואה, ולתקנה ואף לבטלה כליל”. זה סעיף סטנדרטי שבדרך כלל מופיע בצוואות, לא בגלל שמצווים מבקשים אותם, אלא בגלל  שזה “גזור הדבק”. תמיד אני אומר שלכל הצוואות יש אב קדמון אחד שיצר וזה עבר ממאמן למתמחה וכך הלאה…

וכעת אתם מבינים שבצוואה הזו היה רשום גם שכל אחד יכול לשנות את הצוואה בכל עת. האם כעת, כשהמידע הזה בפניכם, הייתם משנים את דעתכם? האם אתם חושבים היום שהייתם יכולים לגרום לכך שהאחיינים יקבלו גם את עיזבונה של האישה שהורישה לבעלה?

מה שאני רוצה להפנות את תשומת לבכם אליו זה להוראה שפתחתי בה, הוראת סעיף 53 לחוק הירושה. הוראת סעיף 53 לחוק הירושה קובעת, ואני מצטט: “הוראות סעיפים 41 ועד 52 חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות”. זאת אומרת, כל ההוראות שנוגעות לתכנון המחר בצוואה: 41 – “יורש במקום יורש”,  42 – “יורש אחר יורש”, 43-44 – “יורש על תנאי דוחה”, “יורש על תנאי מפסיק” כל הסעיפים שמאפשרים לנו לעשות בצוואה כל מה שאנחנו רוצים, ולדעתי ממעטים מאוד להשתמש בהם, כל הסעיפים האלו הם סעיפים שחוק הירושה בסעיף 53 מאפשר להתנות עליהם.

אז כשאנחנו מבינים שאפשר להתנות על הוראת סעיף 53, מהי בעצם הבעיה שלנו? במקרה הזה הבעיה שלנו היא הוראת סעיף 42ב. ההוראה הזו אומרת שהיורש הראשון יכול לעשות מה שהוא רוצה בעיזבון מלבד לצוות. זאת אומרת, העובדה שהיורש הראשון יכול לעשות בעיזבון מה שהוא רוצה, אבל הוא לא יכול לגרוע מזכותו של היורש השני על פי צוואה. לכן, במקרה שהבאתי לפניכם ובו האישה הורישה בצוואתה לבעלה, ואחרי פטירתו לאגודה, הבעל לא יכול על פי הוראת סעיף 42ב לחוק הירושה לשנות מזכותה של האגודה בצוואה שהוא יערוך.

אז כשאנחנו מבינים את כל זה. האחיינים יירשו או לא יירשו? וודאי שהם יירשו! כי סעיף 53 קובע שאפשר להתנות. אנחנו כעורכי דין מקובעים כשאנחנו לא שוחים ב”מאטריה” בכך שיורש ראשון לא יכול לפגוע בזכותו של היורש השני על ידי צוואה שהוא יערוך. אבל אם הצוואה מאפשרת ביטול הצוואה, היא מאפשרת להתנות גם על ההוראה הזאת. לכן, אם ההוראה מאפשרת ביטול, היא מאפשרת גם ליורש הראשון לערוך צוואה חדשה ולפגוע בזכותה של האגודה.

ואכן במקרה הזה בית המשפט קיבל את הטיעון כי זוהי הוראת החוק. הבאתי לכם מקרה פשוט שמראה איך אפשר על פי סעיף 53, שאליו אנחנו לא שמים לב לחלוטין, להגיע לפתרונות משפטיים שנראים לנו בלתי אפשריים.

הוראת החוק – מפורשת או משתמעת?

הזווית השנייה שאני חפץ להביא בפניכם היא כשאנחנו מפעילים את סעיף 53, עד כמה הפעלת סעיף 53 חייבת להיות מפורשת או חייבת להיות משתמעת. אני רוצה לשתף אתכם במקרה שנמצא כיום בעליון, תיק שלי. המקרה היה פשוט כדלקמן :

בני זוג ערכו צוואה הדדית, כאשר בצוואתו כתב הבעל “אני מוריש את כל רכושי לאשתי, ולאחר פטירתה, כל הרכוש שהורשתי לה יעבור לשני ילדנו בחלקים שווים.” זאת אומרת, הוא הוריש את הכול לאשתו, כיורשת ראשונה, וקבע הוראה נוספת בצוואה, הוראת “יורש אחר יורש”, שאחרי פטירת האישה יעבור כל הרכוש שהוריש לה ליורשים השניים, שני ילדיו.

הבעל נפטר, ואשתו, שנים אחרי פטירתו, העבירה את המגרש שירשה מבעלה לבתה בלבד, וכך למעשה סיכלה את הוראת הצוואה. אני הגשתי תביעה לכך שיש לבטל את הצוואה וטענתי שהאישה לא הייתה יכולה לתת מתנה כי היא היורשת הראשונה ואמנם הוראת סעיף 42ב לחוק אומרת שהיורש הראשון יכול לעשות כבתוך שלו בעיזבון, אבל קיימת הוראת סעיף 53 שמאפשרת להתנות על הזכות הזו לעשות בעיזבון כרצונו.

ואיפה ההתניה? באילו מילים שאמרתי קיימת ההתניה? אני חוזר שוב: בצוואה היה כתוב: “אני מוריש את הכל לאשתי ולאחר פטירת אשתי, כל הרכוש שהורשתי לה יעבור לילדים…” איפה ההתניה? במילים “כל הרכוש”. (פונה לקהל) – הנה, כולכם מסכימים. אם הייתם פונים לשופטים, מה הייתם אומרים? הוראה מגבילה? גם אני סברתי כך.

ניגשתי לבית המשפט וביקשתי שיקבעו שקיימת כאן הגבלה על פי הוראת סעיף 53 לחוק הירושה שקובעת שאמנם אשתו היא היורשת הראשונה ואמנם על פי סעיף 42א היא יכולה לעשות בעיזבון כרצונה, אבל יש כאן הוראה אחרת על פי סעיף 53 כי הבעל כתב בצוואתו במפורש שהוא רוצה שכל הרכוש יעבור. זאת אומרת, אם הוא רוצה שכל הרכוש יעבור, היא לא יכולה לעשות ברכוש כרצונה.

בית המשפט המחוזי בלוד שדן במקרה הזה (השופט ויצמן) קבע שהוראה אחרת חייבת להיות הוראה מפורשת. היא יכולה להיות גם משתמעת, אבל להשתמע באופן ברור. אם היה כותב באופן ברור שזהו רצונו שכך יהיה, אז היינו למדים.

אני הגשתי בר”ע לבית המשפט העליון שאמורה להתברר בימים אלו.

ישנו פסק דין “שחר נגד רוטמן” שבו השופט חשין דן בסוגיה דומה. שם אמנם ההיבט לא היה פרקטי, אבל הוא אמר את זה אגב אורחא למקרים הבאים. הוא שאל “האם אנחנו באמת צריכים להסתפק רק בהוראה מפורשת”? על פי הפסיקה שהוא סקר לפניה הוא אמר שלדעתו אפשר גם (להסתפק) בהוראה משתמעת. והוראה משתמעת זה גם להבין דבר מתוך דבר כדרכו של נבון.

על פי אמירת אגב זו, שלא הייתה רלוונטית לאותו מקרה, ברור לחלוטין, וזו דעתי, שבצוואות, בשונה מכל תחום משפטי אחר כמו חוזים, שם אפשר להגיד “צריך בהירות, צריך חד משמעיות… לא ללכת לכוונות משתמעות”, בצוואות יש לנו עיקרון על, עיקרון שבית המשפט קבע שיש לקיים אותו, “מצווה לקיים דברי המת”. וכאשר מצווה לקיים את דברי המת, חובה עלינו לפרש את הצוואה בצורה מקסימלית כדי שדברי המת יישמעו. ולכן דווקא בצוואות אני חושב שהוראות משתמעות הן הוראות שחייבים לתת להן משקל כמו הוראות מפורשות.

תכנון המחר

אחת הבעיות שאנחנו נתקלים בהן בתכנון המחר נוגעות בעיקר לבני זוג. יש לי ידיד שמצא את עצמו לאחר שנים של ירידה במזרח אירופה מאדם שלא היה לו כמעט שום דבר לאדם ששווה מיליארדים. הכרתי אותו אחרי שהוא התגרש מאשתו השנייה. הוא הגיע אלי כשהוא רצה להתחתן ולערוך הסכם עם בת הזוג החמישית שלו. הוא אמר לי שהוא רצה לחיות איתה ואני רוצה מסמך שיבטיח כך “אם אנחנו נפרדים היא לא מקבלת שום דבר, אם היא נשארת איתי עד לפטירתי, היא מקבלת חמישה מיליון דולר”. אני רוצה שבאמת היא תתוגמל אם היא תהיה איתי עד פטירתי ואני רוצה שיהיה להם גם אינטרס להיות איתי.

אמרתי לו שאפשר להכין צוואה, אבל מה יגיד היועץ המשפטי של האישה? הוא יגיד שצוואה זה מסמך שאפשר לשנות כל יום, מסמך שלא שווה כלום. לעשות הסכם שהוא מתחייב לאחר פטירה להעביר את הכספים?!… זה הסכם פסול בגלל סעיף 8 (לחוק הירושה).

זה בדיוק ההבדל בין עולם האקדמיה לבין  עולם המעשה. חברי אמר “אל תנסו את זה בבית”, ואתם בוודאי שואלים את עצמכם איך אתם הולכים ופורטים את זה לפרוטות? אני אקח דקה אחת ואגיד לכם איך אתם כן מנסים את זה בבית. בסופו של דבר לדעתי הבעיות או המקרים שניצבים בפנינו הן לא שלושת הדוגמאות האלו, הם אלף דוגמאות אחרות שלא נמנות עימן. הפתרון שאני אציע, על קצה המזלג, רק כדי שתדעו שיש פתרון, הוא שכאשר באים להתייעץ איתי במקרה כמו זה שבו פתחתי “איך כותבים צוואה שלא ניתן לשנות?”.

ובכן, אפשר לכתוב צוואה שלא ניתן לשנות אותה על ידי שילוב של שלושתה החוקים הבאים:

1.חוק הירושה

2.חוק המתנה

3.פקודת הנזיקין

באופן רעיוני אני יכול היום להקים נאמנות ולשים שם את מה שאני רוצה למסור לאחר פטירה ולתת הוראות. סעיף 8 לחוק הירושה לא תקף לגבי נאמנויות. אבל מי ישים את הכסף היום?! אף אחד… לכן, באופן עקרוני, אם אני עורך הסכם על פי חוק הירושה ואני מנצל את פסק דין “יקותיאל נגד ברגמן” ומדבר על עיזבון ולא על ירושה, כשאני לוקח את חוק המתנה ומנצל את פסק דין דרומי ומדבר על מתנה לאלתר, לא על מתנה לאחר פטירה, מתנה לאלתר עם תנאי. וכשאני לוקח את פקודת הנזיקין ואומר שחובה עליו להקים נאמנות. ואם הוא לא יקים נאמנות, יוטל עליו קנס כספי בגובה הנאמנות,  יצרתי מנגנון שבעצם משלב את שלושת החוקים האלו ומאפשר לי לתת הוראות לאחר פטירה, וגורם לכך שבשל השילוב שלהם, ההוראות האלו בסופו של דבר יהיו מיושמות לאחר פטירה. אני מבין שלא תוכלו “לפרוט את זה בבנק” כרגע אבל תדעו שיש פתרון והפתרון הזה עובד בעולם המעשה.

כדי שנבין את הדבר הזה בצורה יותר מעמיקה, אביא בפניכם את העניין הבא: היה לי מקרה שנמצא כרגע לפני פסק דין ובו בני זוג ערכו הסכם שבמסגרתו הם כתבו “הסכם שותפות”. במסגרת “הסכם השותפות” הם נתנו הוראות לאחר פטירה. שניהם חתמו והכל היה בכתב ידו של הבעל. ופה השאלה היא האם הסכם כזה שמכיל בתוכו את כל הפרמטרים הצוואתיים, הוא הסכם תקף?

כאן אני אומר לכם, אם אתם עושים הסכם, תדאגו שהוא יהיה גם צוואה. תוסיפו “הסכם זה הוא גם צוואה” ותחתימו שני עדים למטה או נוטריון או מה שלא יהיה… ההוראה היא שכל הסכם הוא לא תקף כל עוד הוא לא נעשה באופן של צוואה. זה נכון שכל צוואה היא ברת שינוי, אבל מה יקרה אם תוסיפו להסכם הזה סעיף אחד פשוט? שני הצדדים מתחייבים לערוך צוואה (והם מתחייבים שאי אפשר להתחייב וזו הוראת ברת שינוי), אבל מי שלא יעשה את זה ישלם לצד השני סכום כספי או פיצוי בגובה של ההתחייבות.

אלו פתרונות כל כך פשוטים שלאחר מכן יאפשרו לממש את ההסכמים האלו גם אם הצוואה השתנתה.

נימוק בצוואה

(פונה לעו”ד אחרת בפאנל)

את אומרת “כמה חשוב לנמק בצוואה”. אז אני אומר לכם שכשאני מקבל צוואה להתנגדות ואני רואה שם נימוק, אני יודע שיש לי כבר סיכוי לפסול אותה, מכיוון שאם יש נימוק בצוואה, אתם שואלים את השאלה, “האם הנימוק נכון?”, “אולי השתנו הנסיבות?” וכדומה…

לכן, עצה פרקטית שאני יכול לתת לכם זה שנכון שלפעמים מאוד חשוב לנמק ולפעמים זה יכול לעשות את ההבדל בין צוואה שתקוים או לא תקוים כשיש בעיתיות. אבל תמיד להוסיף את הסעיף “במסגרת הצוואה אני מבקש להוסיף כי בין אם ההסבר שלי יהיה נכון או לא נכון, זהו רצוני.” ברגע שמוסיפים את ההוראה הזו במסגרת הצוואה, אזי אי אפשר לתקוף את הצוואה גם אם יסתבר שההסבר שלך הוא הסבר לא נכון, ואז אנחנו נהנים מכך שיש הסבר בצוואה.