הרצאתו של עורך דין בעז קראוס – דנה בסוגיית ההשפעה בלתי הוגנת, מדוע עילת התנגדות זו אינה צריכה לעמוד בפני עצמה, על הלכת החוטים השזורים, התייחסות לפסק דין מרום בראיה רחבה של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת ותפקידו של מומחה רפואי.
שלום לכולם.
אני רוצה לפתוח בתיאור של מקרה קצר ואבקש את עזרתכם בפסיקה מהירה, אני קורא לזה פסיקת ההמונים. אני מתאר לכם סרט, סרט שלא אוכל להקרין לצערי. הסרט הוצג בפני בית המשפט ושם רואים שניים, את המצווה ואת הנהנה מנהלים שיחה ביניהם. הסרט הוסרט במצלמה נסתרת ותוכן השיחה הוא כזה :
רואים את הנהנה אומר למצווה “אני ממש ממש רוצה שתעשה צוואה לטובתי” (כמובן שאלו לא המילים אחת לאחת, אני נותן תיאור קצר של הדברים). המצווה שואל מדוע ולמה, ורואים את הנהנה לוחץ עליו ואומר לו שזה הכי נכון והכי הוגן לעשות צוואה לטובתו. רואים את המצווה מהרהר והנהנה ממשיך ואומר לו “מי יטפל בך כשתהיה זקן…? אף אחד לא יהיה פה, אף אחד לא יסתכל עליך בכלל. זה אני, אני הוא זה שיהיה שם…”.
וככה מתנהלת השיחה במשך עשר דקות והנהנה לא מפסיק ללחוץ עליו (על המצווה) בסוגיה זו ולהסביר לו למה הצוואה הזו צריכה להיעשות לטובתו. בסופו של דבר רואים את האדם זע באי נוחות בכיסאו ואומר לו “טוב, תקרא לו” (לעורך הדין).
(פונה אל הקהל) – ממש בהצבעה מהבטן, מי מרגיש שהייתה כאן השפעה בלתי הוגנת? וכעת אני אומר לכם שהשיחה הזו התקיימה בין ראש הממשלה המכהן לבנו. מי כעת חושב שהייתה השפעה בלתי הוגנת…? וכעת אני אומר לכם שהשיחה הייתה בין אדם בן שמונים וזה שהיה מולו זה השכן מהקומה למטה שעבר לגור שם לפני חצי שנה… מי חושב שהייתה כאן השפעה בלתי הוגנת?
מה שאני מנסה לומר זה את הדבר הבא – אני בחרתי בנושא של השפעה בלתי הוגנת לפאנל… שכן אני לא זוכר מתי הנושא הזה עלה לדיון כאחד הנושאים באחד הפאנלים בשנים שחלפו. לאחרונה אני מוטרד : יש לי צבר של תיקים, כמו לכולכם, שהתרכז בנושא של השפעה בלתי הוגנת. יש לי תיק אחד שנמצא בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובו אני משוכנע שאוכל לשכנע את בית המשפט העליון שהגיע הזמן לשנות את פסק הדין המנחה בעניין מרום, ואני מקווה שאכן תינתן רשות ערעור.
אבל הסוגיה הזו מטרידה אותי בעיקר בגלל העניין הבא, ואני מקווה שהפאנל, עם כל האנשים החכמים והנבונים שיושבים כאן היום באמת יעזור לראות את זה מזווית אחרת. כשטיפלתי בתיק ג.א נגד ג.א בבית משפט למשפחה, פסק הדין היה כזה – נכון שהיה מדובר באישה גוססת, חולת סרטן, רזה וכולי וכולי, אבל המומחה הרפואי קבע שאי אפשר לקבוע שלא הייתה כשירה, ולכן אין פה מצב שהיא לא הבינה בטיבה של צוואה. היא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. ונכון שהבת היא זו שלקחה אותה לעורך הדין ונכון שהיא חיכתה בחוץ, אבל כולנו מכירים את הפסיקה בנושא של מעורבות, כאשר המצווה ישב לבדו עם עורך הדין וכולי. ונכון שהבת היא זו שליוותה אותה ולכן אפשר להגיד שהייתה פה אולי איזושהי תלות, אבל בכל זאת בת… כאילו, ממי מצפים ללוות את האימא אם לא מהבת?
ולכן בית המשפט אמר, שבסופו של דבר, לא הוכחה אף עילה. כשהתיק הגיע לערעור בבית המשפט המחוזי, הטענה שהעליתי הייתה שעילות התנגדות לא יכולות לעמוד בבדידותן. השפעה בלתי הוגנת לא עומדת בבדידותה. היכולת להבחין בטיבה של צוואה לא עומדת בבדידותה. ואכן בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והפך את פסק הדין. וכך נולדה בסופו של דבר בעליון, כשזה הגיע להנדל (השופט ניל הנדל) במסגרת בקשת רשות ערעור, “הלכת החוטים השזורים”. האמירה של השופט הנדל בבית המשפט העליון לגבי הלכת “החוטים השזורים” היא, כשהוא נוקט במשפט הבא – “חוטים שונים של עילות שונות, הגם שלא היה בכוחן לבסס עילה עצמאית, יכולים להישזר יחד לרבדים…” וכולי וכולי.
לשמחתי, הלכת “החוטים השזורים” הזו הולכת וצוברת תאוצה ביותר ויותר פסקי דין שאנחנו רואים גם בבתי משפט למשפחה שבהם בעצם אוגדים עילות יחד.
וכשאני עובר עכשיו לנושא הפאנל, שזה השפעה בלתי הוגנת, הדבר שמטריד אותי בעיקר זו העובדה שכאשר דנים בהשפעה בלתי הוגנת, ישר המחשבה נודדת לפסק דין מרום. אני חושב שאם תבדקו אצל רובכם, שעוסקים בתחום דיני הירושה, כשאתם מדברים על השפעה בלתי הוגנת, ישר עושים “גזור הדבק” של ארבעת המבחנים של פסק דין מרום. לאחר מכן, אני מניח, גם בפסק הדין יש “גזור הדבק” של פסק דין מרום וכל הניתוחים שלו.
הבעייתיות הגדולה היא שכאשר מדברים על השפעה בלתי הוגנת מדברים על תלות. ואני חושב שכאשר מדברים על השפעה בלתי הוגנת, צריך לדבר על חוטים שזורים. הרי להוכיח השפעה בלתי הוגנת זו פעולה כמעט בלתי אפשרית. זה רק לנסות להפוך את הנטל בדרך של הוכחת תלות. ולכן אני חושב שהפוקוס צריך לעבור ממצב של מחשבה על תלות ועל ממבחני פסק דין מרום למחשבה של חוטים שזורים. איך בעצם כל הנושא של השפעה בלתי הוגנת נשזר יחד עם כל עילות ההתנגדות האחרות.
אני רוצה להקריא שתי שורות מפסק הדין “מרום”. אומר בית המשפט כך – “כוחותיו הנפשיים תשו. יכולתו לגבש רצון משל עצמו הלכה ודעכה. אכן עשיית צוואה בנסיבות המתוארות, נראית על פניה כמעשה חריג”. ואני שוב רוצה שוב להיעזר כאן בחוכמת ההמונים. מתוך שיחותי בפאנלים השונים עם השופטים השונים, אני יודע שיש שתי גישות : יש כאלו שאומרים “מתי אדם עושה צוואה? ברגעיו האחרונים!” ויש כאלו שאומרים “אני רואה צוואה שנערכה ברגעים האחרונים – ישר זה מתחיל ממינוס שלוש מאות!”. אני אז רוצה לשאול אתכם, מי מכם, למעלה מ-99% אחוז מצוואותיו היו לא ברגע האחרון, כשהוא ערך אותה?”
“מי יותר מחצי אחוז מהצוואות שהוא ערך בחייו היו כאלו שהיו בימים האחרונים לחייו של האדם?”. מה שאני מנסה לשאול זה האם יש כאן עורכי דין שיותר מחצי אחוז מהצוואות שהם ערכו נערכו בימים האחרונים לחייו של האדם?”. זאת אומרת, יש פה עורכי דין שעורכים אין סוף צוואות ואנו רואים שכמעט אף אחד מכם לא עורך צוואה בימיו האחרונים… מתי הצוואות נערכות בדרך כלל?
כשאנחנו מגיעים לבית המשפט בתיקי השפעה בלתי הוגנת בדרך כלל, ורובכם תסכימו איתי, כשמבקשים מינוי מומחה רפואי, התגובה של בית המשפט היא שזה לא קשור למינוי רפואי ההחלטה היא שלנו וזו לא שאלה רפואית. אני חושב שתסכימו איתי שאין נושא מתאים יותר למינוי מומחה רפואי מאשר השפעה בלתי הוגנת. כפי שאתם יודעים, רוב רובם של פסקי הדין, לא כולם, שבהם נקבעה השפעה בלתי הוגנת, עוסקים באנשים חלשים, אנשים בסוף חייהם. לא תמצאו השפעה בלתי הוגנת שבה השפיעו על מישהו בריא שאין לו שום בעיה רפואית. לא תמצאו פסק דין כזה.
אני חושב שבמסגרת הראייה החדשה על כל הנושא של השפעה בלתי הוגנת, חובה בכל תיק שבו יש טענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת – למנות מומחה רפואי, אבל השאלה לא צריכה להיות כמו בשאלת כשירות – כשיר לא כשיר, שגם שם לדעתי צריך לעבור רביזיה חדשה. למומחה רפואי אסור לקבוע אם אדם כשיר או לא כשיר. הוא צריך לתת לשופט כלים. הוא צריך לקבוע מה דעתו על יכולת השיפוט שלו, מה יכולת התובנה. כמובן שישנם מצבים בהם לא צריך בכלל מומחה רפואי ורואים בחומר הרפואי בעין בלתי מזוינת שמדובר באדם לא כשיר או כשיר לחלוטין. אבל באותם מצבי הביניים שבהם השופט שואל “כמה בין אחד לעשר” והמומחה אומר “6” או אומר “4” זה מצב שלדעתי למומחה אסור לומר את זה. איך הוא יכול לדעת? זו שאלה משפטית. המומחה הרפואי צריך לתת כלים בידי השופט ולהגיד לו “לדעתי התובנה שלו הייתה פגומה ברמה כזו או אחרת. השיפוט היה פגום…, ופה אני מגיע להשפעה בלתי הוגנת, היכולת שלו לעמוד בפני לחצים הייתה מאוד חלשה. “בין אחד לעשר הייתי אומר שזה חמש.”
זה יכול לתת לשופט כלים לדעת האם די בהשפעה קלה, האם כאן עורך הדין היה צריך לעשות תחקיר עמוק ולוודא הרבה מאוד דברים. שאם לא כן, אני אומר שהאדם לא הבין מה הוא עושה מבחינת השפעה בלתי הוגנת, או שדי היה בארבע שאלות שעורך הדין שאל, או בכלל לא שאל, כדי לדעת אם אדם כשיר. שהרי המומחה הרפואי קבע שהשיפוט והתובנה שלו תקינים לחלוטין ואי היה אפשר להשפיע עליו וכולי וכולי.
אנחנו מדברים על השפעה בלתי הוגנת, ויש לנו כאן עוד נקודות רבות לדון בהן כמו הנושא של חזקות, אילו חזקות בעצם מקימות השפעה בלתי הוגנת. צוואות שנערכות עם אנשי אמון. הדוקטרינה של חזקה בגין יחסי אמון מגיעה אלינו כמובן מן המשפט האנגלי. גם עצם השאיבה היא מאוד מעניינת אולם יש אינספור מצבים שבהם אפשר ליהנות מהחזקות שקיימות בחוק כאשר אנחנו מדברים על יחסי אמון. אז אם פעם זה היה אפוטרופוס וחסוי, אז היום יש לנו את דוקטרינת האפוטרופוס למעשה. זאת אומרת, כל אדם שהוא קרוב למישהו יכול להיכנס לקטגוריה של יחסי אמון מיוחדים… אנחנו לא מדברים על מטפלים או על נותני שירות כאלו ואחרים שיכולים להיכנס למסגרת החזקה. אבל “הבייס” של השפעה בלתי הוגנת הוא במילים “בלתי הוגנת”. כשאנחנו קוראים את פסקי הדין השונים, במיוחד את פסק דין מרום, פסק הדין המנחה ובמיוחד את דבריו של השופט חשין המנוח בסגנון היפהפה שלו שבו הוא מתאר את אותו זקן בימיו האחרונים… ומי אנחנו שנמנע ממנו לתת את כספו לאותה אחת שנתנה לו חסד בימים האחרונים של חייו. אנחנו מבינים שכל הנושא של אי ההגינות הוא, במילים לא משפטיות, סוג של “מכבסת מילים”.