צוואות הדדיות – קריאה לשינוי הפסיקה בנוגע לצוואות שנערכו לפני התיקון לחוק

עו"ד בעז קראוס מרצה במסגרת פאנל ירושה בכנס לשכת עורכי הדין ה 16, שנערך באילת באפריל 2016.

תמלול הסרטון:

כפי שאנחנו רואים, צוואות הדדיות הולכות ותופסות נפח הולך וגדל מכלל הצוואות שנערכות במדינת ישראל. אם אנחנו מסתכלים לדוגמא בדברי ההסבר שנכתבו לתיקון חוק הירושה ביחס לסעיף 8 א' שעוסק בצוואות הדדיות, אנחנו נוכחים לדעת ששם דיברו באותה תקופה על כך ש-20% מנפח הצוואות שנערכות הן צוואות הדדיות.
אני יכול לומר מתוך ניסיון אישי של 10 השנים שחלפו מאז התיקון לחוק: נפח הצוואות ההדדיות גדל, לדעתי, בצורה דרמטית. אני יכול לומר מניסיון אישי כמי שעורך צוואות, שלמעלה מ-80% מהצוואות שאני עורך הן צוואות הדדיות. [אם אני אשאל פה בקהל מאלה שעורכים כאן צוואות, שירים כאן את ידו: מי עורך דין ועורך צוואות? עכשיו מי שערך למעלה מ-50% מהצוואות שלו כצוואות הדדיות בשנים האחרונות, גם שירים את ידו. אתם רואים שאכן כך, הנפח הולך וגדל].
אנחנו במסגרת הפאנל ניגע בכמה נקודות כשאנחנו מתייחסים לתיקון לחוק בחלוף 10 שנים.
אולם לפני כן, אני רוצה להקדיש את הדקות הקרובות לצוואות שנערכו לפני התיקון לחוק. אני רוצה לנצל פה את הבמה, זה זמן טוב לניצול במות כדי לנסות ולבצע מהפכה. אני חושב שהגיע זמן לשנות את הפסיקה הקיימת ביחס לצוואות שנערכו לפני התיקון לחוק.
מורה הנבוכים של צוואות שכאלה, הוא כמובן, פסק דין זמיר נגד גמליאל, שניתן בדעת רוב של השופטת הנשיאה נאור. פסק הדין הזה עסק במקרה קלאסי של צוואה הדדית. פסק הדין עסק במקרה שבו בני זוג ערכו צוואה הדדית - האישה כתבה בצוואה שהכל יעבור לבעלה, ואם הוא לא יהיה בחיים זה יעבור לילדים, ואותו דבר גם בעלה כתב בצוואה: שהוא מוריש את הכל לאשתו ואם היא לא תהיה בחיים- זה יעבור לילדים. מה שקרה הוא מה שקורה בדר"כ בצוואות הדדיות, אחד מהם נפטר ראשון. במקרה הזה, נפטרה האישה, והבעל לאחר מכן, הכיר אישה חדשה וערך צוואה חדשה לטובתה. והשאלה שעמדה על הפרק בפסק דין זמיר נגד גמליאל היתה האם הבעל שערך צוואה חדשה, צוואתו תקפה, או שמא לא ניתן לתת תוקף לצוואה הזו לאור העובדה שהוא ערך צוואה הדדית עם אשתו. כאמור, אנחנו מדברים על צוואות לפני התיקון לחוק.

ההכרעה באותו פסק הדין של השופטת נאור היתה כמובן, שיש לתת תוקף לשינוי הצוואה ואין תוקף לצוואות הדדיות. אבל אם אנחנו בוחנים את פסק הדין, שניתן בדעת רוב, אנחנו רואים שהנשיאה נאור למעשה הבחינה בין 3 מצבים:
1. המצב הראשון הוא מצב שבו הצוואה מאפשרת שינוי. במצב שכזה, כמו שהיה לפני-כן, בפסק דין מלמד של השופט ברק, במצב שכזה ברור שכל אחד יכול לשנות את צוואתו.
2. הסיטואציה השניה היא סיטואציה שבה כתבו באופן מפורש שלא ניתן לשנות את הצוואה. מצב כזה, אמרה השופטת נאור, צריך להשאיר את זה ב"צריך עיון".
3. הסיטואציה השלישית דנה במצב שבו הצוואה שותקת. הם הורישו את העיזבון זו לזה, אבל הצוואה עצמה שותקת. במצב הזה שזה המצב של רוב רובן של הצוואות ההדדיות, ניתן פסק דין שבמסגרתו קבעה השופטת נאור, שצוואה שכזו אי אפשר להכיל את עקרון ההסתמכות, ובן הזוג הנותר בחיים יכול לשנות את הצוואה.

ועל מה הזעקה שאני רוצה לומר אותה כאן עכשיו ומדוע אני חושב שהמציאות המשפטית היא מציאות לא נכונה שצריך לשנות אותה?
על פי הפסיקה, האינטרס היחיד שבצוואה שראוי להגן עליה, כך קובעת הפסיקה במשך עשרות שנים, מכל הזוויות, זה רצון המצווה. זה האינטרס היחיד שמעניין אותנו, זה האינטרס היחיד שמעניין את בית-המשפט שהוא פוסק ודן בצוואה: מהו רצון המצווה. לא מעניין אותו הזוכים, לא מעניין אותו ההסתמכות של הזוכים, מה המצווה רצה. אלא מאי? מה הבעיה שלנו בצוואות הדדיות? לפני כן, אני רוצה לשאול אתכם שאלה, והשאלה היא כזו: באותו מקרה החליטו בפסק דין זמיר נגד גמליאל: כאשר אישה ערכה צוואה וכתבה שהיא מורישה את הכל לבעלה, ואם זה לא יהיה בחיים- הכל יעבור לילדים ואותו דבר הוא כתב, והבעל שינה את צוואתו, אחרי שהיא נפטרה, והוריש את הכל לאשתו. אם היינו שואלים את בת הזוג הראשונה, שנפטרה ראשונה: תאמרי לי: כאשר ערכת את צוואתך, נניח היינו יכולים להקים אותה מקברה, או אפילו לשאול אותה בשעת מעשה כשהיא ערכה את הצוואה, תאמרי לי כאשר ערכת את הצוואה למה התכוונת? מה היה הרצון שלך? האם הרצון שלך היה שבעצם בן הזוג של יקבל ויעשה עם זה מה שהוא רוצה ויוריש את זה למי שהוא רוצה, גם אם הוא יכיר בת זוג חדשה? או בעצם, הרצון שלך היה שאם תלכי לעולמך ראשונה, בסופו של דבר הילדים יקבלו את זה?

אני שואל אתכם עכשיו על אישה רגילה, רגילה מהציבור, מה אישה כזו היתה עונה לו היינו שואלים אותה. מי שחושב שהאישה היתה עונה, אני רוצה שבעלי יקבל ויעשה עם זה מה שהוא רוצה, שירים את ידו. ומי חושב שהרצון שלה היה, שאם היא תמות ראשונה, בעלה לא יוכל לשנות את צוואתו וזה יעבור בסופו של דבר לילדים המשותפים שלהם.
למה שאלתי את השאלה הזו? לא שאלתי אותה סתם. אמרתי לכם שהאינטרס היחיד שראוי להגנה על פי הפסיקה, זה רצון המצווה. אבל מה הבעיה שלנו בצוואות הדדיות- הרצון של מי? הרצון של הבעל בצוואה החדשה שלו, או הרצון של האישה שמתה, בצוואה הראשונה שלה? על איזה רצון נגן? כשיש 2 צוואות שצריך להתייחס אליהן, איזה רצון נעדיף?
אם אתם קוראים בעיון את פסק הדין זמיר נגד גמליאל מתוך עשרות עמודי פסק הדין, אתם רואים שבעצם יש מאבק ברור בין השופטת נאור מחד, לשופטת ארבל מאידך: נאור קבעה שאין להכיל את עקרון ההסתמכות של צוואה שותקת באותו מקרה ששאלתי אתכם, ואילו השופטת ארבל אמרה שיש להכיל את עקרון ההסתמכות. אבל אפשר לתמצת את המחלוקת שמתפרשת שם על פני עשרות עמודים ל-4 שורות, שזה לב המחלוקת, ולב המחלוקת שם עומד על כך- הנשיאה נאור אומרת שצוואה שותקת, שהאישה הזו שעשתה את הצוואה כותבת שהיא מורישה הכל לבעלה- נקודת המוצא שלנו היא שהיא רצתה שהכל יעבור לבעלה, והוא יעשה עם זה מה שהוא רוצה, אלא אם כן, יוכח אחרת. באה השופטת ארבל ואומרת, מה פתאום?! נקודת המוצא הפוכה- היא בטוח רצתה שאם הוא ילך לעולמו, זה יעבור לילדים, ומי שרוצה להוכיח אחרת, עליו הנטל.

אם כן, מה אנחנו בעצם רואים? אנחנו רואים שיש לנו פסק דין של בית המשפט העליון שניתן לפני כ-10 שנים, קצת פחות. בפסק הדין הזה יש עמדת רוב ודעת מיעוט, דעת הרוב לא נתמכת.. השופט ג'ובראן הצטרף לשופטת נאור, לא נימק שם נימוקים כבדי משקל, ולכן, במצב שכזה, שבו, במשאל פשוט אנחנו רואים שמה שהשופטת נאור חשבה כמאוד הגיוני, לא בהכרח כזה.
אני חושב שהגיע הזמן לגרום לכך בפסיקה, שתתחיל אני מניח, בבית המשפט למשפחה ושופטי בית המשפט למשפחה שנמצאים שומעים את הדברים. לאחר מכן תעבור למחוזי ותגיע גם לעליון. אני חושב שהגיע הזמן להשוות צוואות הדדיות לפני התיקון לחוק למצב שלאחר התיקון לחוק, על-בסיס הנקודה שציינתי.
אסיים בטיפ אחד קטן: כאשר מגיעה אליכם צוואה הדדית לפני התיקון לחוק והצוואה שותקת, אל תתייחסו כמובן מאליו לעובדה שהצוואה הזו ברת שינוי, ואני לא מדבר כרגע על שינוי הפסיקה שצריך להגיע. יש היום כלים משפטיים רבים שלא זה הזמן לפרטם, לרבות בנושא של עקרון תום הלב, עקרון של אינדיקציות פרשניות אחרות שעולות מנסיבות חיצוניות, וגם בצוואות לפני התיקון לחוק, בהחלט יש מקום להכיל עליהם את עקרון ההסתמכות, גם כאשר הצוואות שותקות.