עו”ד בעז קראוס מרצה אודות צוואות הדדיות ואינטרס ההסתמכות במסגרת פאנל ירושה בכנס הקיץ של לשכת עורכי הדין באילת, יולי 2018.
שלום לכולם. צוואות הדדיות זה נושא שלעניות דעתי ועל פי ניסיוני הרב הולך לתפוס את מירב נפח ההליכים המשפטיים בשנים הבאות בבתי המשפט.
אם כן כפי שאמרתי צוואות הדדיות הולכות לתפוס את הנפח הרחב ביותר של ההליכים המשפטיים והסיבה לכך מאוד פשוטה. אני מניח שכל מי שיושב כאן באולם עורך צוואות. אם אני אשאל אתכם מי מביניכם מירב הצוואות שהוא עורך הן צוואות הדדיות. בהרמת יד.
אני יכול לומר כמי שעורך צוואות רבות שלדעתי כ-80 אחוז מהצוואות הנערכות הן צוואות הדדיות. בטח אחרי התיקון לחוק, אבל גם הרבה לפני התיקון לחוק, דברי הסבר בסעיף 8א’ רבתי לחוק הירושה מדברים על 20 אחוז, אני חושב שסטטיסטיקה לא נכונה, אני חושב שכמעט רוב רובן של הצוואות שנערכות הן צוואות הדדיות.
היום מי שעורך את עיקר הצוואות הם בני זוג, ובני זוג בדרך כלל עורכים צוואות הדדיות. אני גם יכול לומר כמי שעיקר עיסוקו הוא בהתנגדויות לצוואה או הגנה כנגד התנגדויות, שבמירב ההליכים שאלת הצוואה ההדדית וההוראות המקבילות ועיקרון ההסתמכות וכו’ עולה במסגרת ההליך כחלק מהליך ההתנגדות, כחלק מהשאלה אם הצוואה ברת שינוי או לא ברת שינוי.
כדי להבין את המהות של צוואה הדדית ועיקרון ההסתמכות לפני שניגע בפרק הזמן הקצר שיש לנו אני גם ארצה לתת לכם דברים פרקטיים, קצת טיפים כדי לראות איך מתנהלים נכון במסגרת צוואה הדדית וכדי להבין את המהות נבין מה זה צוואה הדדית, מה זה עיקרון ההסתמכות.
העניין המרכזי או הדבר היחיד אפשר לומר שהפסיקה במדינת ישראל ברבות השנים הגנה עליו זה רצון המצווה. הדבר היחיד שראוי להגנה על פי הפסיקה הישראלית זה רצון המצווה. רצון היורשים מעולם לא זכה להגנה ואף לא לאבק של הגנה, יורש לא יכול לומר הסתמכתי על צוואתו של זה ועל רצונו של זה להוריש כך או אחרת, העיקרון היחיד שזכה להגנה בפסיקה במשך עשרות שנים זה רצון המצווה.
רצון המצווה הוא רצון שיש להגן עליו מכל וכל ומכאן נגזר גם, נגזרות כל הוראות חוק הירושה שמאפשרות למצווה לשנות את צוואתו בכל עת וכל הוראות חוק הירושה שאוסרות על כל הגבלה ביכולת לשנות צוואה. אבל כאשר אנחנו עוברים לצוואה הדדית אנחנו בעצם נתקלים במצב שבו יש לנו רצונות, רצון של מצווה אבל כנגד הרצון של המצווה הזה יש מצווה נוסף. כי בני זוג עושים צוואה הדדית לכל אחד יש רצון משלו שראוי להגנה, אבל כאשר עורכים צוואה הדדית ומהותה של צוואה הדדית בדרך כלל שמורישים אחד לשני ולאחר מכן הם מורישים נניח לילדים משותפים, הרצון כאן הוא רצון כפול.
הרצון של האישה כשהיא עורכת צוואה הדדית שבעלה יירש אותה. אבל לאחר מכן היא רוצה שהילדים יקבלו את זה. כשהיא עושה את הצוואה היא רואה את המכלול, היא רואה את הצוואה שלה ואת הצוואה שלו. אותו דבר כשבן הזוג עורך את הצוואה, הוא אמנם רוצה להוריש את הכל לאשתו, אבל הוא רואה את המכלול, הוא מבין שאם הוא ילך לעולמו ראשון, לאחר מכן אשתו תוריש את הכל לילדים במסגרת הצוואה הדדית שערכו. לכן בצוואה הדדית יש לנו רצון מצווה כפול, והשאלה היא את רצונו של מי אנחנו נקיים. איזה רצון משניהם הוא רצון שראוי להגנה כל כך רחבה במסגרת הפסיקה הישראלית, איזה רצון מצווה נבחר. זו בעצם הבעיה המרכזית.
אבל כדי להבין באמת את המהות של הדברים אנחנו ניגע בפסק דין זמיר נגד גמליאל. פסק דין זמיר נגד גמליאל ניגע בו מכמה מישורים, פסק דין זמיר נגד גמליאל הוא פסק הדין המנחה במדינת ישראל לגבי צוואות הדדיות, שהוא למעשה דן בשאלת עיקרון ההסתמכות. זה פסק דין הראשון שבא אחרי פסק דין מלמד. פסק דין מלמד זה פסק דין של השופט ברק שהעלה את כל סוגית עיקרון ההסתמכות לתודעה הישראלית במסגרת הפסיקה וכאשר השופט ברק העלה את הסוגיה הזאת הוא אמר במקרה הספציפי הזה אני לא יכול להחיל את עיקרון ההסתמכות אבל אין ספק שזה עיקרון שהוא ראוי להגנה, השאיר את השאלה בצריך עיון, אז זה הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בפסק דין זמיר נגד גמליאל. החשיבות היא כפולה.
למה חשוב לדעת מהו עיקרון ההסתמכות ומה מצב לפני תיקון סעיף 8א’ לחוק הירושה?
משתי סיבות. סיבה אחת, רוב הצוואות שנדונות היום בבתי המשפט הן צוואות שנערכו לפני שנת 2005. לכן השאלה כיצד נכריע בצוואות האלה האם מדובר כאן בצוואה הדדית, האם חל עיקרון ההסתמכות, היא שאלה מרכזית שנוגעת לכל מי שעוסק בתחום דיני הירושה.
העניין השני הוא שעיקרון ההסתמכות וצוואה הדדית הוא לא רק בין בני זוג. סעיף 8א’ רבתי לחוק הירושה שתיקן את כל הנושא של צוואות הדדיות מתייחס אך ורק לצוואות בין בני זוג. אבל צוואות הדדיות אינן צוואות רק בין בני זוג. צוואות הדדיות הן צוואות גם בין הורים לילדים, בין אחים. יש מגוון רחב של צוואות הדדיות, לגבי הצוואות האלה המצב חל לפני תיקון 8א’ לחוק. זאת אומרת כל שאלת עיקרון ההסתמכות חלה לגבי צוואות הדדיות של הורים וילדים, אחים וכדומה.
פסק דין זמיר נגד גמליאל הוא מקרה קלאסי של סוגית עיקרון ההסתמכות. מה שהיה שם מר וגברת זמיר, יעקב זמיר ויוספה זמיר ערכו צוואה הדדית. בצוואה הם כתבו כך – יעקב כתב שהכל יעבור לאשתו יוספה, ואם היא לא תהיה בחיים זה יעבור לשלושת ילדיהם. יוספה כתבה בצוואה שהכל יעבור לבעלה יעקב, ואם זה לא יהיה בחיים זה יעבור לשלושת ילדיהם. אחרי שהם ערכו את הצוואות האלה קרה מקרה מאוד, מאוד נדיר. האישה הלכה לעולמה והבעל הכיר אישה אחרת וגם חי איתה, וגם נולד להם ילד. ומה שהוא עשה ברבות הימים זה מה שקורה בדרך כלל בסיפורים המאוד, מאוד רגילים נדושים ותדירים האלה. מה שקרה הוא שהוא שינה את הצוואה שלו. הוא שינה את הצוואה ובצוואה הוא הוריש את הכל ל-? נכון. לאישה החדשה.
ואז יעקב הלך לעולמו והילדים נותרו עם צוואה של אימם שנפטרה ראשונה שהורישה את הכל לבעלה, ונשארו עם צוואתו החדשה של אביהם שהוריש את הכל לאשתו ואז קמה ועולה השאלה מה עושים במצב הזה? האם הולכים לפי צוואתו החדשה של יעקב והכל יעבור לאשתו השנייה? או שמא אנחנו עכשיו אומרים רגע, רגע, רגע. בוא נראה מה קרה כאשר הם ערכו את צוואותיהם יעקב ויוספה, מה קרה באותו רגע? כאשר יוספה ערכה את הצוואה מה היא חשבה? האם היא חשבה שרצון המצווה זה הדבר הקדוש ביותר ולכן בעלה יוכל לעשות מה שהוא רוצה? הוא יוכל לשנות את צוואתו? או שהיא חשבה רגע, אני הורשתי את הכל לבעלי, בעלי הוריש את הכל לי. אני הסתמכתי על הצוואה שלו, כשאני הורשתי לו את הכל אני ידעתי שגם הוא ערך צוואה והוא בעצם הוריש את הכל לילדים. אוקי? ולכן השאלה שעמדה על הפרק בפסק דין זמיר נגד גמליאל מה נעדיף? את צוואתו האחרונה של הבעל או שמא נעדיף את הצוואה ההדדית ואת עיקרון ההסתמכות.
עכשיו תראו, כל מי שעוסק בתחום דיני הירושה בין באופן ישיר בין באופן עקיף אמור להכיר את פסק דין זמיר נגד גמליאל בעל פה והוא יודע שהיום בבתי המשפט יש בסיס, הבסיס הוא כזה. בעצם פסק הדין נכתב בדעת הרוב של השופטת נאור נגד דעת המיעוט של השופטת ארבל, השופט ג’וברן הצטרף לנאור בלי פירוט רחב מדי ולכן פסק הדין המנחה הוא פסק הדין של השופטת נאור. אבל כאשר אנחנו בוחנים את הדברים, קודם כל לומר מה השופטת נאור אמרה. מה פסק הדין המנחה, מה היום ההלכות בבתי המשפט למשפחה בתחום דיני הירושה.
אנחנו מבחינים בין שלוש סוגי הצוואות הבאות. צוואה שבה כתוב באופן מפורש שאפשר לשנות את הצוואה. צוואה כזאת כמו פסק דין מלמד, אפשר לשנות אותה בכל עת, לא חל עיקרון ההסתמכות.
אומרת השופטת נאור – אם כתוב בצוואה מפורשות שאנחנו מגבילים את זכותו של בן הזוג הנותר בחיים לשנות את צוואתו, יש הגבלה מפורשת, במצב שכזה ההגבלה דרושה עיון נוסף. היא השאירה את הסוגיה הזאת בצריך עיון. פסק הדין הזה ניתן ב-2007, לפני למעלה מעשור ועד היום הסוגיה לא חזרה לבית המשפט בשאלה של צוואה שכתוב בה מפורשות שאי אפשר לשנות אותה. אבל השאירה את זה בצריך עיון.
במקרה התדיר היא אמרה שהצוואה שותקת שאין התייחסות בכלל לשאלה אם אפשר לשנות את הצוואה או אי אפשר לשנות את הצוואה. במצב שכזה בית המשפט השאיר את זה באמירה הבאה. לפני שאני אומר לכם את האמירה אני רוצה לעשות כאן משאל קצר.
אם היינו עכשיו הולכים לגב’ גמליאל המנוחה יוספה גמליאל, דופקים על קברה מעירים אותה מקברה ושואלים אותה גברת גמליאל, תאמרי לנו, כשאת ערכת את הצוואה ההדדית, מה רצית? רצית שבעלך היקר יוכל לעשות מה שהוא רוצה גם לשנות את צוואתו? או את רוצה כשערכת את צוואתך רצית להבטיח שבסופו של דבר זה יעבור לשלושת הילדים.
אז בואו נעשה משאל קצר מי לדעתכם חושב שגב’ גמליאל אם היינו מקימים אותה מקברה היתה אומרת אני רוצה שבעלי יעשה מה שהוא רוצה, לא אכפת לי מהילדים שלי. בהרמת יד. – אפס.
עכשיו נשאל אתכם מי שחושב שגב’ גמליאל הייתה ברור שסברתי שבסופו של יום זה יעבור לשלושת הילדים וזה רצוני גם עכשיו אם היו מעירים אותי מקברי. מי חושב שזו היתה דעתה? תראו מה זה, כמעט 100 אחוז. עכשיו כשאתם מעיינים בעשרות העמודים של פסק דין נאור אתם שואלים את עצמכם איך זה יתכן שהיום שופטי בתי המשפט למשפחה מתייחסים למסקנה של פסק דין זמיר נגד גמליאל כמסקנה כל כך ברורה שצוואה שותקת היא צוואה שאפשר לשנות לשנות אותה?
אם אנחנו מעיינים עיון מעמיק בפסק הדין וקוראים את כל עשרות העמודים אנחנו רואים שבעצם המחלוקת המרכזית בין השופטת נאור לשופטת ארבל היא בעצם בסוגיה הבאה. היא נוגעת בדיוק לשאלה ששאלתי אתכם. מה היתה המנוחה רוצה. ואז, אם המנוחה היתה רוצה שזה יעבור לבעלה בלי הגבלה זו נקודת הבסיס, אם תביאו לי אומרת השופטת אינדיקציות פרשניות אחרות שמראות בין מתוך הצוואה או בין בהוראות חיצוניות שהיה לה רצון אחר נשקול את זה, אבל עם כל מה שיש לנו זה צוואה שותקת נקודת המוצא שלי היא שהאישה רצתה שבעלה יעשה מה שהוא רוצה. ולכן צוואה שותקת, צוואה הדדית שכזאת באופן רעיוני הבעל יכול לשנות את הצוואה. אוקי? אלא אם כן תביאו לי אינדיקציות פרשניות אחרות.
אומרת השופטת ארבל מה פתאום. אני חושבת בדיוק אחרת. אני חושבת שהאישה שעורכת צוואה או בעל שעורך צוואה לא חשוב, כשהוא עורך את הצוואה ויודע שבן הזוג שלו עורך צוואה זהה, הפוכה, צוואת ראי רוצה להבטיח בסיכומו של דבר בן הזוג הזה שבסופו של יום הילדים יקבלו את העיזבון ולכן מאחר וזו נקודת המוצא אז זוהי ההנחה, ואם הצוואה שותקת אנחנו מניחים שבן הזוג שהלך לעולמו רצה את עיקרון ההסתמכות ומי שרוצה לשלול את עיקרון ההסתמכות שיביא לי בבקשה אינדיקציה פרשנית אחרת, בין מתוך הצוואה ובין מחוץ לצוואה.
אני שואל את עצמי את השאלה הבאה, איך זה יתכן שעשור לאחר מכן עוד לא הגיע אפילו מקרה אחד לבית המשפט העליון שידון בסוגיה הזאת ובדילמה הזאת. זה ממש לא ברור וזה נובע בעיקר מכך שעורכי הדין וגם השופטים יוצאים מנקודת מוצא רעיונית ואני רואה את זה בעוד דיון ועוד דיון שאני בא לבית המשפט ואני אומר זו צוואה שותקת, ברור שאפשר לשנות את הצוואה. אף אחד לא אומר לי מה פתאום, אף אחד לא מתרעם נגד זה. אוקי? ולכן אני מעיר את עיניכם בסוגיה הזאת ואומר לכם באופן חד משמעי, המקרה הבא ואני מחכה למקרה באופן אישי להגיע לעליון, ההלכה תשונה, ואם ההלכה תשונה אז כדאי לכם באופן רעיוני שמגיעה לכם צוואה כזאת לא להתייחס לצוואות לפני התיקון לחוק כי צוואות ברות שינוי.
אחרי שהבנו את הרעיון המרכזי של עיקרון ההסתמכות ואת המצבים שבהם אפשר לשנות או אי אפשר לשנות את הצוואה, אנחנו ניגע מעט במצב של לאחר התיקון לחוק. את כל מה שאני אומר אני אומר לכם בצורה די טלגרפית כמובן, לאור פרק הזמן העומד לרשותנו, אבל הרצון שתצאו מכאן עם מטען מעשי זו בעצם המטרה של ההרצאה.
כאשר אנחנו באים לערוך צוואה לאחר התיקון לחוק על פי סעיף 8א’ רבתי יש לנו מישורים רבים שאנחנו נוגעים בהם, יש לנו את המישור של עריכת הצוואה, יש לנו את המישור של שינוי הצוואה ויש לנו את המישור של מה אנחנו עושים בבית המשפט כאשר אנחנו מגיעים בסופו של דבר עם צוואה חדשה שנוגדת צוואה הדדית, האם היא תהיה בתוקף, האם היא לא תהיה בתוקף.
אז נבחן תחילה באמת את הנושא של עריכת צוואה הדדית. ראשית דבר אנקדוטה ראשונה היא צוואות הדדיות הן לא תמיד צוואות שממשיכות לדור השני והשלישי בהוראת יורש אחרי יורש, או הוראת יורש במקום יורש וכו’. צוואות הדדית הן לפעמים רק בין בני זוג, כפי שאתם יודעים על פי הוראת סעיף 49 לחוק הירושה כאשר זוכה על פי צוואה נפטר לפני מוריש אם יש לו צאצאים הם נכנסים לנעליו, אם אין לו צאצאים הוראת ההורשה לטובתו מתבטלת. מה קורה אם כן בצוואה הדדית שבני זוג מורישים אחד לשני ולאחר מכן אחד מהם הלך לעולמו, נניח בצוואה שבו הבעל והאישה ערכו צוואה הדדית מורישים אחד לשני הבעל הלך לעולמו והאישה זכתה בכל. מה יקרה כשהאישה הלכה לעולמה? מי זוכה על פי צוואתה?
כתוב בצוואה שלה שהבעל זוכה. אבל הבעל נפטר לפניה, אז הולכים לפי סעיף 49 שאומר שאם יש צאצאים נכנסים לנעליו, אם לא הוראת הורשה לטובתו מתבטלת, נכון? לא נכון. סעיף 49 לא חל בצוואות הדדיות. זה תרשמו בפניכם. סעיף 49 חל בכל מצב חוץ מאשר בצוואה הדדית, כי בהוראת צוואה הדדית על פי הפסיקה כאשר הצוואה התקיימה פעם אחת אי אפשר לקיים אותה פעם שנייה ולכן במצב שכזה כאשר הבעל הלך לעולמו האישה תירש, כשהאישה הלכה לעולמה לא יתחשבו בצוואתה אלא ילכו על פי הוראת ההורשה על פי דין.
עריכת צוואה הדדית היא, בעיני, מתבצעת באופן הבא. יש עניינים רבים שצריך לחשוב עליהם ולהתייחס אליהם כאשר עורכים צוואה הדדית. בדרך כלל כשבני זוג מגיעים אלי כדי לערוך צוואה הדדית הדינאמיקה שקורית היא כך. בני הזוג מגיעים, מתיישבים ואני שואל אותם מה הם חפצים, הם אומרים כמובן להוריש אחד לשני את הכל ואחרי זה לילדים.
ברור לי כשמש שאחרי 4 דקות בערך יתרחש התרחיש הבא – אני כמובן מחובתי כעורך דין זהיר להפנות את תשומת ליבם לעניינים שונים, ובמסגרת הזאת אני אומר להם אוקי, אז אתם רוצים שאחד ילך לעולמו, השני ירש את הכל. אומרים כן. ברור. ואז השני יכול לעשות מה שהוא רוצה? כן. אם הוא יתחתן בשנית אז ככה הכיסא אחורה ורגע, רגע, אני רואה את האישה בעיני רוחה רואה את בעלה עם איזה גברת צעירה לידה שתיקח את כל העיזבון ולא תשאיר שום דבר לילדים וכו’, ואז השאלה היא באמת מה אנחנו עושים עם מצב שכזה?
כי מתוך באמת מקרים רבים מאוד שראיתי והיו לפניי יש פה דילמה מאוד, מאוד פשוטה. כל אחד מאיתנו כבן זוג היה רוצה שאם בן הזוג שלו ילך לעולמו יישאר לו חופש פעולה. כולנו סומכים על עצמנו, כולנו רוצים שהרכוש יישאר בידינו. במיוחד במצבים בהם לא מדובר על רכוש של עשרות מיליונים שגם בחצי אני אסתדר, אלא רכוש משפחתי, דירה, קצת כספים, פה ושם וכו’, שבעצם אני כל אחד מאיתנו חושב שהוא יצטרך את זה כאשר יגיע היום ובן הזוג ילך לעולמו, אולי לבית אבות, אולי למוסד, אולי לחיים טובים, ולכן במצב שכזה יש דילמה מאוד, מאוד קשה.
האם באמת להותיר את הכל לבן הזוג או האם להבטיח את זה לילדים. זה סוג של מאזניים, ככל שאנחנו נבטיח את זה לילדים בצורה רחבה יותר נגרע מחופש הפעולה של בן הזוג, כי אם אנחנו למשל על הדירה נרשום הערת אזהרה ונגיד לא, הדירה הזאת נשארת לילדים תוכל רק להשתמש בה, אם בכספים לדוגמא אנחנו נגיד לא, תוכל להשתמש רק בריבית וכדומה, אבל הסכום כולו יישאר במסגרת תכנית או חלקו, אנחנו מצד אחד מבטיחים את הילדים, אבל מגבילים בצורה מאוד משמעותית את חופש הפעולה של זה שנותר בחיים.
ולכן מתוך הניסיונות הרבים למצוא את האיזון המתאים אני אוכל לומר לכם מניסיוני מה לדעתי בסופו של דבר מצאתי כאיזון הנכון ביותר. והאיזון הנכון ביותר בעיניי הוא לאפשר חופש פעולה, אבל לאסור את הזכות לתת מתנה. ברגע שאנחנו אוסרים את הזכות על בן הזוג לתת מתנה אנחנו יוצרים שני דברים. דבר ראשון אנחנו מונעים ממנו בעצם מלכלות את העיזבון. רעיונית, נניח שהוא שומר על ההוראה. תמיד שואלים אותי איך מבטיחים את זה? אבל בוא נאמר רעיונית. רעיונית ברגע שאסור לתת מתנה ללא תמורה כמובן, אזי אנחנו מבטיחים שמסת הנכסים תישאר בתוך העיזבון.
כי אם הוא ימכור את הדירה ייכנסו כספים, אם יקנה בכספים דירה, תיכנס דירה. אם יקנה רכב, יהיה רכב. זאת אומרת זה סוג של מעגל סגור. בכל מקרה אם אנחנו אוסרים, אם אנחנו מונעים בעצם את הזכות מבן הזוג לתת מתנה אנחנו במצב שכזה מונעים ממנו בעצם מלגרום לכך שהעיזבון יתכלה. החלק שהוא קיבל למעשה.
אנחנו גם מאפשרים לילדים במצב שכזה יש הוראה בצוואה שאוסרת העברת מתנה ולכן אם נניח אדם מזדקן ואז מתלבשת עליו מטפלת או בת זוג חדשה או מה שלא יהיה הילדים רואים רגע, יש פה סכנה, יש הוראה נפלאה בצוואה שיכולים להשתמש בה, אסור לתת מתנה. יכולים לפנות לבתי המשפט, להוציא צווי מניעה וכו’, ולהבטיח שאכן הדברים האלה ייעשו. לפעמים בצוואה אנחנו כותבים גם שההגבלה הזאת מותנת בהסכמת הילדים, אני נוגע באמת על קצה המזלג כי יש תתי אופציות רבים לסוגיה הזאת, אבל רעיונית הקו הרעיוני הוא בעצם לאסור את הזכות לתת מתנה. במצבים כאלה אתם יכולים לרשום גם אם אתם לא רושמים, הטאבו באופן אוטומטי רושם הערת אזהרה אם יש הוראת יורש אחר יורש. אבל אני במקרים לא מעטים מתנה באופן מפורש שלא תירשם הערה כדי לשמור על חופש פעולה מלא, זה לא פוגע באיסור לתת מתנה וזה לא פוגע בזכותם של הילדים לפעול במצבים המתאימים כדי להגביל את בן הזוג מלעשות פעולות שהמטרה שם בעצם הוצאת חלקים מהעיזבון למקומות אחרים.
השאלה הנוספת היא שאלה מאוד מעניינת היא האם אפשר להגביל את רכושו של בן הזוג הנותר בחיים? היה לי מקרה שנדון בבית משפט לא מזמן שבו העלנו את הטענה הבאה, והטענה היא שבני זוג עורכים צוואה הדדית ואחד מהם הלך לעולמו, ההגנה היא לא רק על רכושו של בן הזוג שהלך לעולמו, הטענה שהעלינו היא שגם רכושו של בן הזוג הנותר בחיים הוא רכוש מוגבל. הוא לא יכול לעשות פעולות שהמהות שלהם הוצאת הרכוש ממסת העיזבון שתפגע בסופו של דבר בילדים. זאת אומרת לא רק על הרכוש של בן הזוג שהלך לעולמו, אלא הגנה גם על הרכוש שבן הזוג שנותר בחיים. אוקי? זה טענה מרחיקת לכת ללא צל צלו של ספק, אבל אם אנחנו מעיינים בדעת המיעוט של פסק דין זמיר נגד גמליאל, בדעתה של השופטת ארבל, הסוגיה הזאת עלתה שם, והיא הפנתה לסוגית תום הלב.
סוגית תום הלב כפי שאתם יודעים חל באופן חד משמעי על פי הפסיקה על כל סוגי על חוק הירושה ולכן רעיונית כאשר בן הזוג הנותר בחיים עושה פעולות כדי להעביר את הרכוש שלו לרבות במתנה או בהעברה או בכל דרך אחרת לאחרים הוא למעשה פוגע ברעיון המרכזי שבני הזוג ערכו את הצוואה ורצו ש-100 אחוז מהרכוש בסופו של דבר יעבור לילדים. כשהאישה עשתה את הצוואה ואמרה בעלי ייקח את העיזבון זה שהיא הותירה הוראת יורש אחר יורש אחרי זה שיעבור לילדים זה נחמד, אבל נקודת המוצא שלהם היתה ש-100 אחוז מהמסה תעבור בסופו של דבר לילדים.
כמובן שהפסיקה עדיין לא אישרה את הסוגיה הזאת, אני באופן אישי העליתי את זה בהליכים בפני בית המשפט, אבל כפי שאני אומר אם משהו ניטע, בסופו של דבר הוא צומח, ואם הדבר הזה כבר ניטע בפסיקה והפסיקה לא שללה את זה, אמנם בדעת מיעוט, הדבר הזה ניטע ולדעתי במקרה המתאים הדבר הזה אכן יקרה. כפי שאתם יודעים מקרים מתאימים שהם דורשים שהם זועקים שהפתרון הצודק בהם הוא ברור כשמש הפסיקה תעשה את הסטיות המתאימות כדי שבסופו של דבר המקרה הזה יתממש. לכן לדעתי במקרה המתאים העניין הזה ילך צעד אחד קדימה, אבל עד אז מה נעשה?
כאשר בני זוג יושבים בפניכם ואומרים לכם אנחנו רוצים להבטיח שלא רק הרכוש של זה שהלך לעולמו יובטח במסגרת הצוואה ההדדית, עיקרון ההסתמכות, 8א’, הוראת יורש אחר יורש, כל ההגנות שנותנות לכך שהרכוש של זה שהלך לעולמו בסופו של דבר יעבור לילדים, איך אנחנו יכולים להבטיח שגם הרכוש של זה שנותר בחיים יעבור לילדים?
ובכן, המנגנון שאני מצאתי לנכון הוא כזה, להתנות את עצם ההורשה בכך שבן הזוג שנותר בחיים יעשה פעולות כדי להגביל את הרכוש של עצמו. זאת אומרת אם אנחנו לוקחים את בני הזוג כצוואה הדדית, האישה כותבת בצוואה אני מורישה את הכל לבעלי בתנאי, סעיף 43 ו-44 הוראה יורש התנאי מפסיק, יורש התנאי דוחה, אני מתנה את זה בכך שבעלי ירשום הערת אזהרה על הנכסים שלו עצמו כדי להבטיח שהוא לא יוכל לעשות פעולות ולהעביר אותם לאחרים ועוד כהנה וכהנה כפי רמת ההגבלה.
זאת אומרת ברגע שאני מתנה את ירושת בן הזוג במקרה הזה נניח את ירושת הבעל, אם הוא נשאר שני, בכך שיעשה פעולות שיגבילו את הרכוש שלו אזי אם הוא ירצה לרשת את אשתו הוא יהיה מחויב קודם כל לעשות סדרה של פעולות שיבטיחו שגם הרכוש שלו יעבור, וכך אנחנו יכולים במיוחד במצבים שהרכוש הוא לא רב, כי ברכוש רב אתה אומר עזוב אותי, יש לי מספיק.
אבל אם בן הזוג אין לו ברירה והוא רוצה לקבל גם את החצי דירה, הוא רוצה חצי מהכספים והוא רוצה כי הוא צריך את זה לקיום לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב להגביל את הרכוש של עצמו מה שנקרא, לשים אזיקים על הידיים שלו במו עצמו כדי לקבל את הרכוש של אשתו. אז קחו מזה כמובן על קצה המזלג. יש לכך תתי סעיפים רבים, אבל זה בעצם סוג של רעיון שיכול להבטיח בעריכת צוואה שלא 50 אחוז אלא 100 אחוז מהרכוש בסופו של דבר יעבור לילדים.
כל הסוגיה של הוראה אחרת בצוואה היא סוגיה מרתקת שהיא למעשה היום תופסת נפח רחב מהשאלות בבית המשפט כאשר מגיע בפני בית המשפט צוואה הדדית ששונתה על ידי אחד מבני הזוג. כפי שאתם יודעים סעיף 8א’ רבתי מאפשר להתנות על הוראות ההגבלה, זאת אומרת אם צוואה הדדית זה דבר שמגביל אותי מלשנות, מעצם קיומה צוואה הדדית, אומר החוק אני יכול להותיר הוראה אחרת ואני יכול למעשה לשנות את ההגבלה הזאת ואני יכול לגרום לכך שבן הזוג יוכל לשנות את צוואתו.
כשבני זוג עושים צוואה מה שקורה זה מאחר אני בדרך כלל בהרצאות אני שואל מי ערך צוואה מתחילתה ועד סופה, בדרך כלל אולי צדיק אחד שמרים את היד, בדרך כלל אני אומר זה כמו DNA של הכוהנים, יש אב קדמון אחד שערך צוואה אולי כמה שגלגלו את הסטנסיל הלאה מעורך דין לעורך דין, כולנו היום רוב עורכי הדין בעצם ירשו מהמאמן שלהם את הנוסח של הצוואה ועשו התאמות מתאימות.
מה שקרה זה כאשר נולדו הצוואות ההדדיות עורכי הדין לקחו את הצוואה הרגילה והפכו אותה לצוואה הדדית. אז נוצר סוג של כלאיים שיש בהם פגמים רבים, היום כמעט ולא מגיעה אלי צוואה שאני רוצה לתקוף אותה שאני לא מצליח לזהות בה משהו שאפשר להתחיל לפרוץ אותה בשביל לפצח את הצוואה וזה תולדה של כך שאף אחד לא לוקח צוואה מהמילה הראשונה צוואה ומתחיל לקרוא את כל הוראות החוק והפסיקה ולבנות צוואה כפי שצריך.
כולכם מכירים את הצוואות הרגילות שהיה כתוב בהם וכמובן זכותי לשנות את הצוואה בכל עת וכו’, וכו’. אז עורכים צוואה הדדית לא מוחקים את הסעיף הזה שהופיע בסוף הצוואה או בתחילת הצוואה, זוהי צוואתי אלא אם כן אערוך צוואה אחרת או כל מיני סעיפים כאלה בלשון כזו או אחרת שמופיעים באחד מסעיפי הצוואה, ואז בני זוג עורכים את הצוואה הזאת. לימים אחד מהם הולך לעולמו, זה שנותר בחיים משנה את הצוואה ומגיעים לבית המשפט ואז הסוגיה שעולה על הפרק האם הוא יכל לשנות צוואתו או לא יכל לשנות צוואתו, אז אנחנו נתקלים בכל מיני אמירות בסעיפים שעורכי הדין לא דלו אותם החוצה מתוך הצוואה, שבעצם מאפשרים לנו לשנות את הצוואה.
לכן הפרוז’קטור שאני שם לכם שימו דגש ברור על שאלת ההוראה האחרת. א’, כאשר אתם עורכים צוואה תבדקו עם בני הזוג מה רצונם? האם רצונם לאפשר חופש פעולה או לא, ותכתבו את זה בצורה מפורשת.
תוודאו שאין בשאר הסעיפים שום דבר שיש בו כדי לסתור את העניין הזה, וכאשר אתם מתנגדים לצוואה תמיד תשימו לב במסגרת הצוואות ההדדיות לסעיפים שמתחבאים או למילים שמתחבאות בתוך כל מיני סעיפים שאפשר לפרש אותם, כי שינוי צוואה על פי הפסיקה וההוראה האחרת שכתובה במסגרת הוראת סעיף 8א’ רבתי לחוק הירושה, אינה רק הוראה מפורשת, אלא גם הוראה משתמעת. זאת אומרת אם אני יכול להוכיח בדרך משתמעת בין מתוך הצוואה ובין מנסיבות חיצוניות.
אם אנחנו מסתכלים בפסק דין זמיר נגד גמליאל שדן בסוגיה הזאת של הוראה במסגרת צוואה ההגדרה של משתמעת היא מאוד, מאוד רחבה. היא יכולה להיות גם מחוץ לגוף הצוואה, יכולה להיות גם על ידי ראיות חיצוניות. לכן כל הסוגיה של הוראה אחרת היא לא כל כך פשוטה. היא מאוד סבוכה ודברים סבוכים אנחנו אוהבים, כי דברים סבוכים מאפשרים לנו פרשנויות כאלה ואחרות במקרים רבים.
מה קורה כאשר אנחנו רוצים לשנות צוואה, ואז כשמגיע אלינו אדם ואומר עשיתי צוואה הדדית, אני רוצה לשנות אותה. אנחנו בוחנים כמובן מה המצב. אם בני הזוג עדיין בחיים אז אנחנו צריכים לשלוח הוראה, הוראה בכתב. כל הוראה בכתב היא לדעתי רוב רובן של הוראות החוק בקשר לצוואה הדדית עדיין לא זכו להתייחסות פסיקתית מלאה. חלקית ביותר. הלא ברור עדיין גובר בצורה משמעותית על הברור.
אז אני צריך למסור הודעה בכתב. אז ראשית, האם הודעה בכתב מספיק, יש תמיד את הדוגמא שבן הזוג צמח שוכב בבית חולים ואני שולח הודעה בכתב, מניח לו את זה על המיטה, הנה מסרתי הודעה בכתב, ואני אפילו מצלם את זה בוידאו שמסרתי את ההודעה, אז כמובן למרות שזה עדיין לא הוכרע בפסיקה, אבל בעיניי ברור לחלוטין שהודעה חייבת להימסר רק לאנשים שיכולים להבין מה מהותה של ההודעה ומה משמעותה של ההודעה, אם כשירים ברמה מסוימת, גם המסירה עצמה היא שאלה. מה קורה, היו מקרים בהם הודעה בכתב מה זה הודעה בכתב, האם צריך אישור מסירה? ברור לכך שיש הודעה בכתב. האם די לי בכך שאני יכול להראות שהוכנה הודעה בכתב לסוגיה הזאת.
זה מצב אבל שאנחנו רוצים לשנות צוואה. מה קורה כשאחד מהם הלך לעולמו? שאחד מבני הזוג הלך לעולמו? מצב שכזה אני יכול לשנות את הצוואה רק אם טרם חולק העיזבון אני מסתלק, אם לאחר חלוקת העיזבון אני מחזיר את מה שקיבלתי או את שווי מה שקיבלתי. אם מדובר במצב שבו העיזבון טרם חולק ואני מסתלק, יש כאן סוגיה מאוד מרתקת, כי אם בני הזוג ערכו צוואה הדדית הבעל הלך לעולמו האישה נשארה בחיים, רוצה לשנות את הצוואה וחותמת על הסתלקות, מה קורה אז? מי יורש?
יורשים על פי דין. מי יורש על פי דין? האישה. אז היא מסתלקת לטובת, אסור להסתלק לטובת עצמה הסתלקות ספציפית, מותר להסתלק הסתלקות כללית. בהסתלקות כללית היורשים יורשים על פי דין, לכן אנחנו רואים פה לקונה עצומה, כי בעצם אומרים לה את רוצה לשנות את הצוואה תשני, אבל תסתלקי, היא מסתלקת וזוכה בעיזבון מחדש כיורשת על פי דין. סוגיה זו עלתה בבתי משפט כמה פעמים, לא זכתה להכרעה. צריך לשים את הדגש לעניין הזה. מצב אחר זה שבו העיזבון כבר חולק. אם העיזבון כבר חולק אומרת הפסיקה, אומר החוק סעיף 8א רבתי מצב כזה תחזיר את מה שקיבלת או תחזיר את שוויו של מה שקיבלת. אז יש פה שאלה כפולה.
א’, לאיפה בדיוק להחזיר? זאת אומרת הדירה עברה בטאבו על שמי, מה בדיוק לאיפה להחזיר את זה? מישהו יכול, אפשר להחזיר דירה, להעביר דירה על שם מנוח? קשה לו לחתום אני מבין. אז איפה להחזיר? או כסף שעבר לחשבון בנק ונסגר, נפתח חשבון בנק על שם המנוח ונעביר? למי אני אחזיר? ליורשים העתידיים? השאלה היא לאיפה להחזיר היא בכלל סוגיה בפני עצמה.
ובכלל יש לי עכשיו מקרה מאוד מעניין שנדון בבית משפט למשפחה אצל השופט שקד ששם בני זוג ערכו צוואה הדדית במסגרת הצוואה הדדית הם הורישו את הכל לבן שלהם. את הבת הדירו לחלוטין. הבעל הלך לעולמו, לימים האם השלימה עם הבת, והלכה וערכה צוואה חדשה שבה חילקה את הכל בחלקים שווים, חצי לבן חצי לבת. האישה הלכה לעולמה, כרגע הסוגיה בבית המשפט היא מה בעצם איזה צוואה תגבור. האם הצוואה ההדדית שבאה ואומרת שהכל עובר לבן, או שמא צוואה החדשה של האישה שמחלקת את הכל בחלקים שווים? הסוגיה שעומדת על הפרק זה האם האישה שכבר קיבלה את הרכוש, כי הדירה כבר עברה על שמה בטאבו וקיבלה את הכספים, האם היא החזירה את הרכוש או לא החזירה את הרכוש? זו הסוגיה. זאת אומרת האם היא יכלה לשנות צוואתה, החזירה את הרכוש ויכולה לשנות צוואתה או לא?
הטענה שאנחנו העלינו שכל סוגיית החזרת הרכוש זו טענה די תקדימית, כל סוגיית החזרת הרכוש היא סוגיה עקרונית, לא סוגיה מעשית. אנחנו טוענים בפני בית המשפט שמה שמחוקק דורש להחזיר את הרכוש כתנאי לעריכת הצוואה, זה לא החזרה פיזית. כי החזרה פיזית כמו שאמרנו היא בלתי אפשרית, היא החזרה רעיונית ולכן כשהאישה ערכה צוואה והורישה 50 אחוז לבן ו-50 אחוז לבת בעצם היא החזירה.
היא החזירה רעיונית כי אם היתה מחזירה פיזית נניח מי היה מקבל את זה? בוא נניח שאת כל מה שהיתה מחזירה מבעלה הבן היה מקבל, נלך לפרשנות הכי קיצונית. כמה מקבל מהעיזבון? 50 אחוז כי אז 50 אחוז היתה יכולה להוריש לבת. מה קרה בצוואה החדשה שעשתה? הורישה 50 אחוז לבן. ולכן רעיונית היא עשתה פעולה, נקטה בפעולה שהבטיחה שבסופו של יום הבן יקבל את ה-50 אחוז המגיעים לו. לכן במצב שכזה אנחנו טוענים שצריך לראות את זה כאילו הצד השני הגיש בקשה למחיקה על הסף, אנחנו טענו טענה, השופט שקד טען שאכן יש ממש מאוד בדברים, ולא דחה את ההליך על הסף, אני מניח שזה עוד יגיע למחוזי ושם הסוגיה הזאת תתברר.
נקודה אחת קטנה בזה נסיים. שימו לב, הוראת יורש אחר יורש והוראת יורש במקום יורש.
הוראת יורש במקום יורש, והוראת יורש אחר יורש 41 ו-42 לחוק הירושה, אנשים לא שמים לב לכך, הרבה פעמים בצוואה הדדית הם מורישים כותבים לבעלי ואם הוא לא יהיה בחיים לילדים והאישה כותבת, הבעל כותבת לאשתי אם לא תהיה בחיים לילדים, שזה הוראת יורש במקום יורש קלאסית, במקום לנקוט בלשון, לבעלי ולאחר מכן לילדים, לאשתי ולאחר מכן לילדים, ההבדל הברור בסוגיית יורש במקום יורש ויורש אחר יורש תשימו לב בעצם לדעת המיעוט בפסק דין זמיר נגד גמליאל למה שארבל אמרה.
היא אמרה זה נכון שיש הבדל מהותי בין יורש במקום יורש לבין יורש לאחר יורש, אבל כשיש צוואה הדדית יורש במקום יורש זה יורש אחר יורש, כי כשאני מורישה לבעלי ואם הוא לא יהיה בחיים לילדים, והוא מוריש לאשתו ואם הוא לא יהיה בחיים לילדים, בעצם כשאנחנו מצרפים את שתי הצוואות יחד ומסתכלים עליהם כמקשה אחת, אנחנו רואים פה הוראת יורש אחר יורש. לכן גם במצבים שבהם יש בפניכם צוואה הדדית שבה יש הוראת יורש במקום יורש, ואם אתם מייצגים את הילדים ומבקשים לטעון שבסופו של יום לפחות החצי של בן הזוג שהלך לעולמו יעבור אליכם, כי בן הזוג שנותר בחיים שינה את הצוואה, תמיד תשימו לב שגם אם זה הוראת יורש במקום יורש, אל תרימו ידיים כי תמיד אפשר לנסות לפרש את הצוואות ההדדיות במשותף כהוראת יורש אחר יורש.
נגענו על קצה המזלג בסוגיה של צוואה הדדית, זה באמת ים, אפשר לדבר על זה עוד שעות רבות. אבל כעורכי דין תמיד תשימו לב בין אם אתם עורכים צוואה, מתנגדים לצוואה, מגנים על צוואה, תמיד שימו לב לכך שמה שידוע כביכול ולשון החוק כפי שהיא כתובה כל זה רחוק מאוד מהמציאות האפשרית.
תהיו יצירתיים כך תגיעו תמיד לתוצאות הרבה יותר טובות ממה שנראה על פני השטח.
שיהיה לכם בהצלחה.