תנאים בצוואה

איך לנסח באופן נכון ומדויק תנאים בצוואה?

בהרצאה זו נבחן היבטים פרקטיים לשימוש בתנאים בצוואה.

נבחן את המקרה הבא:

מטפלת בשם בלה טיפלה באדם מבוגר שערך צוואה לטובתה, בה הוריש לה את עזבונו וכתב בצוואה כך: “אני מוריש לבלה את עזבוני. הוראות הסעיפים שצויינו לא יחולו באם בלה לא תטפל בי כיאות עד לפטירתי. במידה והתנאי לא יתקיים, תזכה בכל רכושי, אחותי רחל”.

לאחר פטירת האדם טוענת בלה כי טיפלה בו והעזבון מגיע לה ומנגד טוענת אחותו שבלה לא טיפלה בו. כידוע, נושא כזה הוא קשה מאד להוכחה לאחר המוות. קשה מאד להמציא ראיות לכך שטיפלה או לא טיפלה בו כיאות.

לכן עלתה שאלת נטל ההוכחה: האם בלה צריכה להוכיח שהיא טיפלה ואם לא תוכיח תזכה רחל? או שרחל צריכה להוכיח שבלה לא טיפלה ואם לא תוכיח תזכה בלה?

נושא הנטלים בחוק הירושה הוא קריטי והוא נדון רבות בהתנגדויות לצוואה: כשירות, מעורבות, הטיה, השפעה בלתי הוגנת וכו’. כל אלה נושאים שקשים מאד להוכחה לאחר מות המצווה.

נדון בסעיפים 43, 44 לחוק הירושה ולאחר מכן נחזור לסיפור הזה ונראה איך פותרים אותו.

סעיף 43: יורש על תנאי דוחה

אדם יכול לכתוב בצוואה שבנו יקבל את עזבונו רק אם יתקיים תנאי כלשהו, או לדחות את הירושה למועד כלשהו. סעיף 45 לחוק הירושה דן בחיובי יורש: אדם יכול להוריש עזבון למישהו ולחייב אותו לעשות בעזבון פעולות מסויימות.

ההבדל בין יורש על תנאי דוחה לחיובי יורש: במקרה של וינשטין נגד פוקס, אדם קבע בצוואתו כי כל רכושו יינתן לילדיו בתנאי שישתקעו בישראל.

האם זה יורש על תנאי דוחה או חיובי יורש? ההבדל הפרקטי הוא שבחיובי יורש הם קודם כל מקבלים. ביורש על תנאי דוחה הם לא מקבלים עד שלא יוכיחו שישתקעו בישראל. בית המשפט קבע שזה יורש על תנאי דוחה ובכך אפשר למנות מנהל עזבון שיפקח על מילוי התנאי וכך יתמלא רצון המצווה.

עקרון הנפילה המיידית בחוק הירושה: עפ”י סעיף 1 לחוק הירושה: העזבון נקבע מייד עם פטירה. החריג היחיד בחוק הירושה לחוק הנפילה המיידית הוא סעיף 43: יורש על תנאי דוחה.

אם מנסחים צוואה וחוששים שבמועד הפטירה יהיו נושים ליורש, ניתן להוריש על תנאי דוחה ולציין שהעזבון עובר רק אם אין נושים: “בני יירש את העזבון רק בתנאי שאין לו נושים”. ניתן לפתח את זה: לציין שאם יש נושים, העזבון עובר למישהו אחר (לפי זכות בחירה סעיף 29), ולפי סעיף 45 הוא מחוייב לא להשתמש בעזבון אלא לשמור אותו בקרן כלשהי ולאפשר ליורש זכות שימוש מוגבלות לצורך כיסוי הוצאות בסיסיות בלבד. כך ניתן לבנות מנגנון שגם ימנע העברת העזבון לנושים וגם יאפשר ליורש להשתמש בעזבון לצרכיו.

סעיף 45 לחוק הירושה קובע: “המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון”. אני יכול לתת לך מיליון ש”ח ולומר לך שאתה צריך לקנות רכב לשכן.

האם יכול המצווה לחייב את דני, אחד היורשים, להעביר את הרכב שלו (של דני) לאחיו? זה לא חיוב על תנאי דוחה. חיובי יורש הם רק בנכסי עזבון. פה החיוב אינו שייך לעזבון. האם אחיו יכול לתבוע את הרכב מדני? מסתבר שכן!

יש דוקטרינה אנגלית שנשאבה למשפט הישראלי בפסק דין צ’סלר:

אדם כתב צוואה על פיה הוא מחלק את עזבונו ל 3 בנותיו. חלק מהעזבון היה דירה בדיירות מוגנת. לא ניתן להוריש דירה בדיירות מוגנת. אחת הבנות גרה איתו ולכן לפי חוק הגנת הדייר, הדירה שייכת לה. בית המשפט קבע שאמנם הדירה שייכת לה, אבל היא מחוייבת לחלק אותה עם אחיותיה על פי הצוואה.

אדם לא יכול לבחור את הוראות הצוואה הנוחות לו. או שהוא מקבל את הצוואה על כל הוראותיה או שהוא מסתלק ממנה. לכן דני לא חייב להעביר את הרכב, אבל אם הוא לא מעביר, עליו להסתלק מהצוואה כולה. זו ההלכה ואני משתמש בה רבות.

דוגמא נוספת:

מה קורה במצב בו צווה המוריש שדירתו תעבור לאחיו, אבל הדירה שייכת גם לאשתו עפ”י הלכת השיתוף? חצי דירה שלה.

האח יכול לטעון שבצוואה צווה המצווה לתת גם את החצי שלה. בדיוק כמו הצווי על דני להעביר את רכבו. אם האישה לא מקבלת את זה, עליה לוותר על חלקה בעזבון ולהסתלק מהצוואה.

דודו טופז ביקש בצוואתו למנוע השתלטות של נשותיו על העזבון ולכן ציווה שהילדים יקבלו את העזבון רק בגיל 30. הנשים ביקשו לה��דים את מועד התשלום. אני ייצגתי את אחיו וטענתי היתה שההתערבות של בית המשפט בנוגע למועדים צריכה להיות טכנית ולא מהותית. יש לנהוג על פי רצון המצווה ולא מדובר בהסדר בין שני אנשים או בסימביוזה בין מוריש ליורש, אלא ברצונו של המוריש בלבד. בית המשפט קיבל את הטיעון.

סעיף 44 – יורש על תנאי מפסיק

“המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”.

סעיף 44 הוא היפוכו של סעיף 43. הוא קובע מועד בו מפסיק אדם להיות יורש. נניח: “אם לא תתחתן עד גיל 22 לא תהיה יורש” או “אם תעזוב את הארץ תחדל להיות יורש”. השימוש המקובל ביותר לסעיף זה הוא בהתניית סילוקין: “אם מישהו מתנגד לצוואתי, הוא לא יירש”.

נתבונן במקרה הבא:

אדם הותיר עזבון של 20 מיליון ש”ח. לאחד הבנים הוריש 2 מיליון ולאחר 5 מיליון. היורש של ה 2 מיליון שוקל להגיש התנגדות בטענה של השפעה בלתי הוגנת של האח השני. אם הוא יזכה בתביעה הוא יקבל את ה 5 מיליון ש״ח. אם הוא יפסיד, הוא יפסיד את ה 2 מיליון ש״ח. מה עושים?

בפסק דין אנגלמן נגד קליין היתה התניית סילוקין בצוואה: “במידה וזוכה יתנגד לצוואתי, יסולק מעזבוני”. התניה כזו נוגדת את תקנת הציבור בכך שהיא מונעת בדיקה לגיטימית בבית המשפט. בפסק הדין קבע השופט ברק כי יש להבחין בין שני מצבים: אחד של התנגדות סרק ובמצב כזה התניית הסילוקין תהיה בתוקף. מצב שני הוא התנגדות בטענה צודקת לכאורה. במצב כזה התניית הסילוקין נוגדת את תקנת הציבור ולכן תבוטל, גם אם בסופו של דבר ההתנגדות לא תתקבל.

באותו מקרה פסק בית המשפט שההתנגדות היתה התנגדות סרק ומגיש ההתנגדות לא זכאי לרשת.

מקרה נוסף שהגיע לבית המשפט העליון: יונה נגד אדלמן. קבע המנוח בצוואתו: “כל מי שיתנגד לצוואתי מנימוק כלשהו, יאבד אוטומטית את חלקו בצוואה”.

המנוח ציווה את כל עזבונו לידועה בציבור ולילדיו. אשתו הגישה תביעה על חלקה בעזבון מכוח חזקת השיתוף. מכיון שהילדים לא הגישו כתב הגנה, טענה הידועה בציבור, שבכך שלא פעלו, הם כאילו התנגדו לצוואה, ומכיון שהתנגדו לצוואה, הם לא רשאים לרשת.

באופן עקרוני היא צודקת: מצב בו אדם עושה מעשה או מחדל שמשמעותו צמצום מסת העזבון, נחשב כהתנגדות. אבל במקרה הספציפי הזה ביהמ״ש קבע שההמנעות מכתב ההגנה היתה תמת לב ולכן במקרה הספציפי הזה לא הפעילו את התניית הסילוקין נגדם.

כאשר מגיעים אליי מקרים של התנגדויות לצוואות עם התניית סילוקין, ויש דילמה האם להתנגד, אני מנצל את האבחנה של בית המשפט העליון לגבי תביעות סרק. אני אוסף מראש תצהירים ועדויות שמתוכם אפשר יהיה לכאורה להוכיח אי כשירות או השפעה בלתי הוגנת. זו תהיה תעודת הביטוח שלי כנגד הטענה שזו התנגדות סרק.

תנאי דוחה לעומת תנאי מפסיק

לא קל להבחין בין תנאי דוחה לתנאי מפסיק.

אדם הותיר צוואה ובצוואה הוריש את הדירה לראובן בתנאי שיאפשר לשמעון לגור בה כל חייו. האם זהו מקרה של יורש על תנאי דוחה או תנאי מפסיק? האם קודם כל מקבל ראובן את הדירה ורק אם לא יאפשר לשמעון לגור בה הוא יפסיק להיות יורש?

נחזור למקרה של רחל נגד בלה מתחילת ההרצאה (סלע נגד בלה): המנוח הוריש הכל לבלה המטפלת בתנאי שתטפל בו עד מותו, אחרת לרחל האחות. האם קודם כל בלה יורשת ואז אם היא מפסיקה לטפל בו היא מפסיקה להיות יורשת? או שבלה אינה יורשת כל עוד התנאי לא מתקיים?

האם זה תנאי דוחה או תנאי מפסיק?

כמובן שבמקרה כזה בו התנאי חל לפני הפטירה, מדובר בתנאי דוחה ולא בתנאי מפסיק. זה לא יכול להיות תנאי מפסיק כי היא מעולם לא היתה יורשת. מאחר ומדובר ביורש על תנאי דוחה, נטל ההוכחה הוא על בלה: היא חייבת להוכיח שטיפלה בו כיאות. במקרה זה, בלה לא הצליחה להוכיח זאת ולכן הפסידה.

במצב כזה בו התנאי קשה להוכחה, צריך היה המצווה לנסח את הצוואה בצורה טובה יותר ע”מ להבטיח את קיומה.

סעיף 42 לחוק הירושה: יורש אחר יורש

סעיף פרקטי שנדון בצוואות רבות. סעיף 42 קובע: “המצווה רשאי לצוות לשניים ע”מ שיזכה השני לאחר שזכה הראשון. השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם”.

האם יכול היורש הראשון לעשות בעזבון כבתוך שלו? אם אדם מצווה את רכושו לזוכה הראשון ולאחר פטירת הראשון יקבל השני את כל רכושו, הזוכה הראשון יכול לעשות עם העזבון מה שהוא רוצה. השני יקבל רק את מה שנשאר. עפ”י סעיף 53 ניתן להגביל את זכותו של הראשון.

הבעיות מתחילות בניסוח לא ברור, למשל: “לאחר פטירת היורש הראשון, יקבל היורש השני את כל רכושי הרשום כאן”. האם הכוונה כאן היא להגביל את זכויותיו של היורש הראשון?

חשוב מאד להקפיד על ניסוח מדויק בהוראת יורש אחר יורש. ביהמ”ש קבע שליורש הראשון יש חובה מוסרית לא לעשות עם העזבון כבשלו. זוהי חובה מוסרית שאין בצידה חובה משפטית.

נתבונן במקרה הבא:

ראובן, היורש הראשון, שונא את שמעון היורש השני, ולכן מעביר את הירושה לגרושה של שמעון. האם הוא יכול לעשות זאת?

אם אדם מעביר דירה במתנה בחייו ונפטר לפני השלמת המתנה, המתנה שייכת למקבל המתנה ולא ליורשיו. המתנה אינה חלק מהעזבון.

בפסק דין שחם נגד רוטמן, ראובן נתן מתנה דירה שהיתה שייכת לו מכוח היותו יורש ראשון. הוא נתן אותה ללוי אבל לא השלים את המתנה.

במצב כזה קבע בית המשפט כי יש לאזן בין זכויות לוי לבין זכויות שמעון, היורש השני אחרי ראובן. בית המשפט העדיף את זכויות שמעון, היורש השני. זאת למרות שהוא יכול היה לעשות בעזבון כבתוך שלו ולמרות שהמתנה שייכת ללוי. כלומר, במצב שבו ראובן עושה פעולה חסרת תום לב, בית המשפט צפוי לצמצם עוד יותר את הרשאות “לעשות כבתוך שלו” והחובה המוסרית תהיה גם חובה משפטית.

סיטואציה נפוצה היא שמגיעים אליי בני זוג לערוך צוואה ורוצים שכאשר אחד מהם יילך לעולמו הירושה תעבור לשני, ולאחר מות השני, לילדים. זו הוראת יורש אחר יורש קלאסית. במקרה הזה אני שואל את בני הזוג האם ירצו שהיורש הראשון יוכל לעשות מה שהוא רוצה או שחשוב לכם להבטיח שהעזבון יעבור לילדים?

ואז מתחילה התהיה… מצד אחד בני הזוג מבינים שזה שיישאר בחיים יכול להתחתן ולהעביר את העזבון לבן הזוג מבלי שיעבור לילדים ומצד שני אינם רוצים לשים מגבלה על בן הזוג שלא יעשה שימוש בעזבון. אף אחד לא רוצה להתקע עם חצי דירה.

ההמלצה שלי במצב כזה היא להגביל רק את הזכות לתת מתנה. רק במתנה ללא תמורה, נכסים יוצאים החוצה. תשאירו ליורש הראשון את האפשרות למכור את הנכס.

לאחר פטירת היורש הראשון, יכול היורש השני להתחיל להשגיח על העזבון. הוא רשאי לבקש למנות מנהל עזבון שיעקוב אחר העזבון. ליורש השני יש זכויות בחיי היורש הראשון. הוא יכול לבקש מהיורש הראשון דוח אחת לשנה לגבי מצב העזבון.

ליורש השני יש 7 שנים ממות היורש הראשון לדרוש את זכויותיו. לאחר מכן יש התיישנות.

ירושה לאדם שלא נולד באמצעות סעיף 42

אדם רוצה להוריש את כל הנכס לנכדו שעדין לא נולד. לפי סעיף 3 לחוק הירושה, מי שלא נולד תוך 300 יום מפטירת המוריש לא יכול לרשת. הפתרון הפרקטי לבעיה זו נמצא ביורש אחר יורש, סעיף 42 ג’: “השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה”.

זהו הסעיף היחיד שמאפשר להוריש לאדם שלא בין החיים. לכן בהוראת יורש אחר יורש אפשר להוריש ל-א’ ואחריו ל-ב’ גם אינו בחיים. ניתן להוסיף שהראשון יהיה יורש על תנאי מפסיק ואז לציין שהשני יירש ברגע שיוולד הנכד. כך ניתן לעקוף את המגבלה של סעיף 3.

הורשה לדורי דורות

אישה ערכה צוואה בה ציוותה את דירתה בישראל לצאצאיה לדורי דורות. סעיף 42 ד’ מציין שבהוראת יורש אחר יורש ניתן להוריש רק לאדם אחד שאינו בין החיים. כלומר הדור הראשון יוכל להשתמש בדירה. הדור הבא לא.

מה עושים אם כן רוצים להוריש לדורי דורות? ניתן להקים חברה ולציין אותה כיורש שני. מגבלת סעיף 42 ד’ היא לבני אדם. כאשר אתה מוריש לתאגיד, השימוש יכול להעשות לעולם ועד. אופציה אחרת היא הקמת נאמנות למסגרת של הורשה וכך לעקוף את המגבלה הזו.