השפעה בלתי הוגנת, אונס ואיום

30. השפעה בלתי הוגנת, אונס ואיום
(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.


השפעה בלתי-הוגנת

ההשפעה הבלתי-הוגנת האמורה בסעיף 30 לחוק, אין משמעותה דווקא "מעשה בלתי-הוגן". אין הדברים נבחנים על-פי מטרת המעשה או התוצאה - וגם השפעה לצרכים חיוביים ביותר - יכולה להיחשב לבלתי-הוגנת.

היטיב להגדיר זאת כב' הנשיא שמגר:

"ההשפעה, המכונה בלתי-הוגנת, נושאת שם-תואר כאמור לאו דווקא בשל מטרת המעשה או בשל התוצאות, אשר אותן מבקשים להשיג, אלא בשל אופייה של מערכת היחסים שבין המשפיע ובין המושפע... אין בוחנים את שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן שמי שאיים על אחר נתכוון לטובתו של המצווה, כאשר כפה עליו את דעתו... כי מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן תוקף לצוואה, שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה...".

"על מי חלה חובת ההוכחה כי צוואה נערכה תחת השפעה פסולה? - אין ספק, שהחובה רובצת על מי שטוען לקיומן של הנסיבות יוצאות הדופן, שביטוין בהשפעה בלתי-הוגנת."

יש להבחין בין דברים הנאמרים על-ידי הנהנה למוריש ומתקבלים על-דעת המוריש, ושאין בהם שום שמץ של אי-הגינות, לבין השפעה בלתי-הוגנת שמשמעותה היא - שהמוריש מבטל את רצונו בפני רצון הנהנה מתוך חולשה, פחד וכד'.

החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של הנהנה על המצווה, כל עוד ההשפעה או השכנוע נעשים "בנימוס וללא לחץ ואיומים, מפורשים או מכללא."

הבחנה בין "השפעה" לבין "השפעה בלתי-הוגנת"

יש להבחין בין השפעה לבין השפעה בלתי-הוגנת - רק השפעה בלתי-הוגנת מביאה לבטלות הצוואה. הדברים הובאו לעיל ויש להדגישם. השפעה שאינה מגיעה לכדי השפעה בלתי-הוגנת אינה מבטלת הצוואה.

ב-ע"א 3828/98 נאמר כי:

"ההשפעה על המצווה כשלעצמה אינה פוסלת צוואה. נדרש שההשפעה תהיה לא הוגנת - היינו, השפעה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה."

"חוסר הגינות בהשפעה - משמעותו שימוש בהשפעה על-מנת להביא לעריכת צוואה אשר לולא אותה השפעה לא היתה נערכת, או היתה נערכת אך בתנאים ובנסיבות אחרות."

במקרה זה, למרות שהוכח שהמצווה היה תלוי בזוכה ופיתח תלות נפשית בה, וזו עזרה לו למלט את רכושו מאשתו בכל דרך - נפסק, כי תלות זו לא עברה את המותר ולא הגיעה לכדי השפעה בלתי-הוגנת.

"לא הובא בפני בית-המשפט המחוזי כל ראיה על ניסיון כל שהוא של המערערת להניע את המנוח לערוך צוואה ולקבוע את תנאיה."

ב-ע"א 157/89, הבחין כב' השופט אור בין ההבחנה האמורה בהתייחס לפסיקה הנדונה ב-ע"א 718/89, כאשר בנסיבות מקרה זה - "עולה כי ההשפעה שהפעיל המערער על המנוחה חצתה את קווי "אי-ההגינות", והיתה לה השפעה בלתי-הוגנת".

כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והשפעות אלה הינן מרכיב ברצונו האמיתי של אדם. השפעה בלתי-הוגנת הינה השפעה שאינה השפעת שיגרה אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות. המושג "אי-הגינות" הוא מושג מסגרת, ותוכנו יימצא בהכרעות אינדיווידואליות שתיעשנה מעת לעת על-פי השקפת הפרט והכלל בתקופה מסויימת ובמערכת מסויימת.

בעניין אלוני, נדון מקרה בו ציווה מנוח את עזבונו לידידיו. הקשרים בין הצדדים היו קשרי ידידות עמוקים במשך תקופה של עשרות שנים, ובמהלך התקופה שקדמה לפטירת המצווה - אף סייעו ותמכו בו רבות.

בית-המשפט בשקלו את שאלת קיומה של "אי-הגינות" בהשפעה, ציין את הקושי הרב בקביעת קיומה או העדרה של "אי-ההגינות" כאשר העובדות מצביעות על קיומה של השפעה בפועל, אולם זאת במסגרת יחסי גומלין, שבה סייע "המשפיע" למצווה ותמך בו בשעותיו הקשות. נסיבות אלה מקימות יסוד סביר למסקנה כי המצווה אכן חש רגשי הכרת תודה ורצון כן לגמול למיטיבו.

הדילמה הקיימת במקרה זה, היא בשאלת הסיבה לציווי. האם ערך המנוח צוואתו מתוך רצונו החופשי וכהכרת טובה ותודה, או שמא עשה הוא את רצונו של האחר, ובהיותו נתון להשפעתו, לא פעל עוד על-פי רצונו החופשי והעצמאי. קושי בסיסי זה, מעמיד את שאלת נטל ההוכחה ולפתחו של מי רובץ נטל זה, לשיקול המכריע.

דילמה זו בין יחסי האמון המיוחדים הנובעים מסיוע כזה למצווה ובין ניצול יחסים אלה להשפעה בלתי-הוגנות הועלתה אף בעניין לנדאו.

במקרה זה התקיימו יחסי אמון מיוחדים בין אם לבנה, ובמהלך קיומם שינתה המנוחה את צוואתה, הדירה את בתה וצוותה את כל עזבונה לבן זה.

בית-המשפט המחוזי סירב להכיר ביחסי האמון המיוחדים כבסיס לקיומה של השפעה בלתי-הוגנות.

בסיס הסירוב נבע אף מההנחה שאכן ככלל תיפסל צוואה לטובת מי שדואג למצווה, נמצאנו מרחיקים את הדואג מן המוריש דווקא כשהלה זקוק לו או מסכלים את רצונו של המצווה, תוך פסילת הזוכים שתמכו בו וסייעו בידו.

במסגרת הערעור על החלטה זו, אימץ השופט צ' טל אמירה זו, אולם, ובכך איזן בין אפשרויות מתנגשות אלה הנובעות מיחסי אמון מיוחדים, ציין כי במקרה הנדון עולה מן הראיות תמונה קשה מאוד של השתלטות המשיב על אמו המנוחה ועל רצונה, עד כדי כך שיש בה לפסול את הצוואה.

הינה כי כן, האפשרויות הנוגדות העולות מיחסי האמון, והעובדה כי יש בהם כדי להשפיע על רצונו האמיתי של המצווה, מותירים את הצורך לבחינת "אי-ההגינות" תוך שקילת עוצמתם של המרכיבים והאפשרויות הנוגדות, בין המסתברות ובין אלו שהוכחו בפועל.

מבחנים לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת

להבדיל מקביעת קיומה של השפעה, שהיא קביעה עובדתית - הרי קביעת "אי-ההגינות" בהשפעה הינה שאלה ערכית נורמטיבית. השאלה אילו נסיבות של השפעה יחשבו כהשפעה הגובלת באי-הגינות - הינה שאלה סובייקטיבית, וזווית ראייתו של הבוחן, כמו גם הבסיס הנורמטיבי של ראייתו - הינן ללא ספק, בעלות משקל מכריע.

בעניין גודמן הגיע בית-המשפט למסקנה המתבקשת, כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או העדרה של השפעה בלתי-הוגנת.

חקירת צפונות נפשו של המצווה ובחינת רצונו החופשי והחלטתו העצמאית, כדי לעמוד על קיומה או העדרה של "אי-ההגינות" בהשפעה - תוכרע על-פי נסיבותיו הכוללות של כל מקרה. המקרים הרבים שנבחנו בפסיקה כמו גם המבחנים החלקיים שנקבעו לאותם מקרים, מהווים בסיס מסייע נאות להסקת מסקנות.

אם נבחן מקרים אלה, ניווכח כי כחוט השני עוברות הנסיבות הבסיסיות אשר יש לבחנן לקיומה או שלילתה של השפעה בלתי-הוגנת. שיעור נסיבות המתקיימות בפן השלילי, דהיינו במציאות המצביעה על השפעה ומעורבות או על קיום אפשרות עובדתית וקרקע פוריה להשפעה בלתי-הוגנת - יהיה בכך כדי לבסס אפשרות זו:

- תלות מקיפה ויסודית;

- היקף התלות ועומקה (תלות כלכלית, תלות טיפולית, תלות נפשית וכו');

- גיל המצווה;

- מצב בריאותי ונפשי;

- הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה;

- הנסיבות בהם נחתמה הצוואה;

- לחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש החסר כוח להתנגד;

- מעורבות בעריכת הצוואה, של הנהנה על-פיה;

- קרבה משפחתית;

- עדים לצוואה המקורבים לנהנים על-פיה;

- מידת אמינות המשפיע בהגינות השפעתו;

- קרבה פיזית;

- יכולת המצווה להיוועץ באחרים באותו מועד;

- מידת "הסודיות" בעריכת הצוואה;

- חתימת המצווה על צוואה מוכנה להבדיל מצוואה הנערכת במקום;

- חתימת המצווה בדרך שונה מהרגיל;

- צוואה ארוכה וסבוכה מול צוואה פשוטה וקצרה;

- יכולת לבטל הצוואה לאחר עריכתה ואי-ביטולה;

- פירוש הצוואה מפניה ומתוכה (בעיקר נוסח לא סביר בצוואה או טעות המצביעה על אי-סבירות בניסוח או קריאה מדוקדקת של הצוואה;

- העדר הגיון או סיבה נראית לעין לנישול קרובים בצוואה לטובת רחוקים יותר;

- שינוי ברצונם של המנוחים תוך תקופה קצרה (קיום הוכחה על רצון שונה זמן קצר לפני עריכת הצוואה).

 

משקלה של כל נסיבה והרכב הנסיבות המכריע, אינן יכולות להיקבע אלא על-פי המכלול הכולל של העובדות המתקיימות בכל מקרה לגופו.

כך, במקרים מסויימים נקבע כי שאלת התלות של מנוח בנהנה היא חזות הכול, וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. לעיתים צירף בית-המשפט קרבה משפחתית לתלות ובאחרים צורפה לתלות חולשה שכלית או גופנית.

כאשר הושלם שלב איסוף העובדות, ובפני בית-המשפט מונחת תשתית עובדתית סופית, אשר מאירה מספר מהנסיבות הקיימות באותו מקרה, כמו גם את עוצמתן - נותרת בפני בית-המשפט הכרעה אובייקטיבית שהיא בעיקרה נורמטיבית, והיא האם מכלול זה מקיים השפעה בלתי-הוגנת, ובמילים אחרות - עד מה עמוקה הפגיעה ברצונו האמיתי של המצווה ועד כמה נכונה המסקנה כי לא את רצונו ביטא המצווה אלא את רצון הזולת.

זווית ראיה שונה בבחינת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת הוצגה על-ידי השופט חשין בעניין מרום. אמנם מסקנתו בפסק-הדין נותרה בדעת מיעוט, אולם ראייתו הנורמטיבית אומצה בפסק-הדין, כמו גם מאוחר יותר בעניין גודמן.

בעניין מרום נדון מקרה בו חתם מנוח על צוואה לטובת מי שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים.

אמנם, השופט חשין מנתח את שאלת "אי-ההגינות" שבהשפעה, בנוגע לאדם המבקש להשיג תמיכה ועזרה באחרית ימיו, אולם הרעיון הבסיסי הגלום בגישה זו, כמו גם שכיחות מקרה זה ודומיו במכלול המקרים בהם מועלית טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, מביאים גישה זו לפן מאזן בראיית "אי-ההגינות".

להלן דבריו היפים של השופט חשין במקורם:

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשיו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח - כדבר המובן מאליו - כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת ... ואולם המנוח, האדם תלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים ... אין ספק שמצבו הנפשי והפיזי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? ... הבה נבחון את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? ... מוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו...".

יצויין, כי במקרה זה המתואר על-ידי השופט חשין - לא היתה למצווה אופציה אחרת לקבל את "מעט הטובה" ממקום אחר, ועובדה זו מביאה זווית ראויה זו לחידודה.

הינה כי כן, שאלת אי-ההגינות הינה נורמטיבית בבסיסה, מעורבים בה שאלות של חברה ומוסר כמו גם מדיניות חברתית, שבהכרח משתנה עם חלוף העיתים והנסיבות.

גם בעניין עיזבון המנוח ש.י. נדון מקרה, בו המנוח ציווה את כל רכושו למי שטיפלה בו.

בית-המשפט מציין, כי קו הגבול בין "השפעה בלתי הוגנת" לבין "הכרת תודה, הינו דק ביותר, וכי בתי-המשפט התבלטו רבות בפסיקותיהם, בניסיון לקבוע את מיקומו של קו גבול זה. בית-המשפט מאזכר את פסק-הדין בעניין מרום, ומציין כי במקרה הנדון, לא מדובר בהיכרות קצרה אלא במערכת יחסים ארוכת שנים, שהלכה והתפתחה לכדי יחסי קרבה אמיתיים.

המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה ומצבו השכלי-הכרתי, כמו גם הפיזי, היה עמו לעת עשיית צוואתו.

היוזמה לעשיית הצוואה הייתה של המנוח ללא כל מעורבות של התובעת, אשר אף לא ידעה על קיומה של הצוואה אלא שנה לאחר עשייתה.

העדים לצוואה, עו"ד מקצועיים, עשו עבודתם נאמנה וביררו אם ברצונו לזכות את התובעת ברכושו, ונוכחו לדעת, כי אכן זהו רצונו החופשי והאמיתי.

הנתבעים לא השכילו להראות, כי המנוח היה מבודד ומנותק מבני משפחתו. להיפך, הם היו אלה שטענו, כי הם טיפלו בו ודאגו לו יומם ולילה. טענה זו, ככל שאמיתית היא, חותרת תחת האפשרות שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת של התובעת. טענה זו ככל שלא נכונה היא, מסבירה את הגיונה של הצוואה בהדרת שארי בשרו ובמתן רכושו לתובעת, אשר שירתה אותו בנאמנות ובמסירות במשך למעלה מ-10 שנים עד לעשיית הצוואה, ובמשך קרוב ל-20 שנה עד לפטירתו.

בית-המשפט קבע, כי יש לפרש את היחס של התובעת למנוח כאצילות נפש וגדלות רוח - רצון כן ואמיתי לסעוד איש קשיש מטעמים אנושיים גרידא, ושלא על-מנת לקבלפרס.

בעניין אלוני, מגיע בית-המשפט למסקנה, כי הקושי הבסיסי הקיים בבחינת רצונו של המצווה, כאשר זה אינו בחיים עוד ודעתו אינה יכולה להישמע - מביא למסקנה המתבקשת כי בית-המשפט יכריע מקרים אלה על בסיס נטל ההוכחה.

אכן, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ניתוח פסקי-הדין בהם הועלתה טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת. רובם המכריע של המקרים, הוכרעו על בסיס אי-יכולתו של הצד שנטל ההוכחה רבץ לפתחו, להרימו.

העובדה כי הוכחת קיומה או העדרה של השפעה בלתי-הוגנת קשה ביותר, מעבירה את הצדדים למאבק על נטל ההוכחה.

במסגרת זו, ינסה המתנגד, עליו מוטל נטל ההוכחה הבסיסי, להוכיח קיומה של הנחה לכאורה כיחסי אמון מיוחדים, או פגם צורני בצוואה, שיש בהם כדי להעביר הנטל, ואילו מבקש הקיום, ינסה לסתור הנחות אלה, תחת שלילת ההשפעה הבלתי-הוגנת.

חריג לכלל ראייתי זה:

בפסק-דין בן נון נקבע חריג לכלל המטיל את נטל הבאת הראיה על המתנגד לקיום צוואה. על-פי חריג זה, כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, עוברת חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.

העברת נטל הראיות מהמתנגד לקיום הצוואה אל המבקש לקיימה:

בעניין מרום נקבע שנטל השכנוע מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, וכי עם הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת על-ידי המתנגד - עובר נטל הבאת הראיות אל המבקש לקיים את הצוואה. נטל השכנוע הסופי אינו מוסר מכתפיו של המתנגד לעולם. חיובו של המבקש צו קיום צוואה להביא ראיות לסתירת החזקה - מטיל עליו נטל משמעותי בהבאת הראיות.

לצורך העברת נטל הבאת הראיות, בתחילת המשפט, מהמתנגד למבקש - יש צורך בהקמת חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת. יש לצאת מנקודת הנחה שהעובדות המעמידות את החזקה מוסכמות בין הצדדים. אם הסכמה כזו אינה מצויה בפני בית-המשפט, לא ניתן יהיה להפעיל את החריג לכלל הראייתי.

בהתקיים המאפיינים של המבחנים שנקבעו בפסיקה להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, מוקמת לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראית על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה, תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה, או תוך שלילת קיומה של "אי-ההגינות" בהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים.

כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית, בין זו הנובעת מקרבה משפחתית לבין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעיזבון, לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה, ובכך לכוון להגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות או מקרה נתון, הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

עם זאת, בסופו של דבר, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית-המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על-ידי השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב"הבאת ראיותיו לסתור", נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה.

בעניין עיזבון המנוח ש.י. הוקמה החזקה העובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ונטל הבאת הראיות לסתור עבר על שכמה של התובעת, תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה, אך נפסק כי התובעת עמדה בנטל לסתור, שהועבר אליה, ובסופו של יום לא עמדו הנתבעים בנטל השכנוע, שהיה ונותר על שכמם, להוכיח שהצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.

בעניין ת"ע 7670/99 נקבע כי יש להוכיח שההשפעה שהייתה, אם הייתה, בלתי-הוגנת הייתה. לא קיומה של השפעה פוסל את הצוואה אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה. בנוסף, על בית-המשפט להשתכנע שבדבר קיומה של השפעה ובדבר קיומו של היסוד הבלתי-הוגן בה. אין די בחששות, חשדות וסברות בעלמא, על בית-המשפט להשתכנע שקיים קשר סיבתי בין ההשפעה הבלתי-הוגנת לצוואה כך שהצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.

בעניין פלונים, המנוח הותיר שתי צוואות: בצוואה הראשונה היורשים הינם כל ילדיו, משתי נשותיו, ובצוואה המאוחרת יותר (היא נשוא ההתנגדות) היורשים הינם המשיבים בלבד (ילדי המנוח מאשתו הראשונה).

לטענת המתנגדים, ילדיו של המנוח מאשתו השנייה, המצווה היה תלוי בנהנים על-פי צוואה.

בית-המשפט קבע כי אכן, הנטל הראשוני להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, אולם במקרים חריגים עובר הנטל מכתפי המתנגד לכתפי מבקש ביצוע הצוואה.

העברת הנטל מתבצעת כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקפיה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון, היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.

עם זאת, על סמך חומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט במקרה הנדון, נקבע כי הנסיבות לא יוצרות חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ולא חל החריג המעביר את נטל ההוכחה.

עדותהשל עוה"ד שערכה את הצוואה הייתה ברורה ובהירה, לפיה מבטאת הצוואה את רצונו של המנוח, ללא כל השפעה בלתי הוגנת.

לעניין השאלה האם היה המנוח נתון, באופן כללי, להשפעה ? האם היה עצמאי או נזקק לסיוע, העיד בנו כי פרט לארבעת החודשים האחרונים לחייו, התגורר המנוח כל חייו בביתו, יצא למתנ"ס עם הקלנוע שלו, קם כל יום בארבע לפנות בוקר והיה יוצא לבית-הכנסת. אף המתנגדים מאשרים כי בתקופה הרלוונטית היה המנוח אדם עצמאי שאינו תלוי באחרים.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי גם לעובדה שהצוואה הראשונה נערכה בפני רב בית-הכנסת בחינם, ואילו הצוואה הנשנייה נערכה בפני עו"ד תמורת תשלום, אין לייחס חשיבות מיוחדת. ייתכן כי המנוח היה מודע לבעייתיות של צוואה שנייה ושונה, והוא רצה "לחזקה", ולכן עמד על כך שתיעשה בפני עו"ד, ואף הביא עמו תעודה רפואית המעידה על כשירותו, ועמד על רכית תצהיר בנוסף לצוואה. ייתכן אף, כי להקפדת המנוח על קיומם של כל ההליכים הללו יש כדי לתמוך דווקא בטענות המשיבים, מאחר שיש בכך כדי להדגיש את נחישותו של המנוח לשנות את צוואתו הראשונה, ולהדגיש כי זהו רצונו האמיתי; ומכל מקום, אין בכך כדי לתמוך בטענות המתנגדים.

לגישת בית-המשפט, גם העובדה שהמנוח הגיע למשרדה של עוה"ד, כשהוא "מצוייד" במס' תעדותו הזהות של המשיבים, אין בה כדי לפגוע בכשרות הצוואה, שכן אין זה יוצא דופן שמוריש מברר את מספרי תעודות הזהות של יורשיו הצפויים, ואין בכך כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת, או נטילת חלק בעריכת הצוואה.

בסופו של יום קבע בית-המשפט, כי נטל ההוכחה להראות כי הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, היה מוטל מתחילתו ועד סופו על כתפי המתנגדים, והם לא הרימו נטל זה, ולא הוכיחו את טענותיהם.

נטלים והנחות לכאורה

כלל גדול הוא, כי המתנגד לקיום צוואה, בשל טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת - עליו הראיה שהיא אכן נערכה תחת השפעה בלתי-הוגנת.

הלכה היא, שאם אין הצוואה פגומה מבחינת הדרישות הפורמאליות - נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת הינו של מי שטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת כזו, כלומר, המתנגד לקיום הצוואה.

"חוק הירושה אינו יוצר כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי-הוגנת."

המתנגד לקיום הצוואה נושא בנטל הבאת הראיות להוכחת טענתו - ועליו לפתוח ראשונה ולהתחיל בהבאת הראיות, שכן נטל הראיה מוטל עליו.

הכלל הוא, שאותו בעל דין שנטל הראיה מוטל עליו - פותח ראשונה במסכת הראיות, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע, בין אם הוא המבקש או המשיב.

עם זאת, יש לקחת בחשבון שבהליכי התנגדות לקיום צוואה יש חוסר איזון מבחינת הידע העובדתי בין מגיש הבקשה לקיום, הוא הזוכה על פיה והתובע בבית-המשפט, לבין המתנגד הנתבע בבית-המשפט, כך למשל נסיבות עריכתה של הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה בעשייתה מצויות, בדרך-כלל, בידיעתו של הזוכה על פיה ומכל מקום בוודאי לא בידיעתו של המתנגד, בין בהיותו יורש על-פי דין שהודר מהעזבון ובין בהיותו זוכה על-פי צוואה קודמת ששונתה. כך למשל מידת תלותו של המנוח בזוכה על-פי הצוואה. מקום ונטענת טענה של השפעה בלתי-הוגנת, ידוע לזוכה אשר היה בקרבתו, טיפל בו, סיפק תרופותיו וכיו"ב, יותר מאשר לאותו מתנגד. בשל חוסר איזון זה הביע כב' השופט שוחט דעתו, כי אין לעמוד על קוצו של יוד עם המתנגד ולדרוש ממנו לפרט את מהותה של ההשפעה הבלתי-הוגנת וכיצד היא באה לידי ביטוי מקום ואין בידיו מידע ממשי על כך, או לפרט את נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבותו של הזוכה בעשייתה. יש להקל עם המתנגד בעניין זה וליתן לו את יומו בבית-המשפט.

בפרשת מרום מונה השופט מצא אבני בוחן שיסייעו לבית-המשפט להכריע האם הוכח קיומה של השפעה בלתי-הוגנת:

(א) תלות ועצמאות - האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית ועד כמה. (ב) תלות וסיוע - מקום שמתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו.

(ג) קשרי המצווה עם אחרים - עד כמה היה המצווה תלוי בנהנה. היבט זה עשוי להיות מושפע גם מהיקף הקשרים עם אחרים.

(ד) מבחן נסיבות עריכת הצוואה - אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכתה, אך תהיה ראיה לכאורה להשפעה בלתי-הוגנת.

בעניין עזבון המנוח ש.י. הובאו "אבני בוחן" אלו בהרחבה בפסק-הדין, ובית-המשפט לציין, כי גם אבני בוחן אלו אינם בגדר רשימה סגורה, ובית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו - מבחנים הנגזרים או המתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון בפניו, גם אם מתאימים הם למקרה הנתון שבפניו בלבד.

בית-המשפט הוסיף, כי התואר המפוקפק "בלתי הוגנת", המתלווה על ההשפעה, הינו תוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע והמושפע על כל מרכיביה, והוא נלמד מנסיבות ההפעלה של יכולת ההשפעה, שהייתה נתונה בידי הנהנה, ומנסיבות ההפעלה של ההשפעה עצמה. המטרה העומדת ביסוד ההשפעה ו/או התוצאות שאותן ביקש הנהנה להשיג אינן רלוונטיות "להדבקת" תואר זה להשפעה, במקרה נתון. רוצה לומר, לא תוכנה של הצוואה הוא הקובע את קיומה של אי-ההגינות בהשפעה אלא נסיבות עריכתה והליכי עריכתה.

השימוש במבחנים הללו, כפי שנאמר על-ידי כב' השופט מצא בפסק-דין בעניין מרום, חייב שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה; והוא מסביר - מהיותו של המצווה בלתי עצמאי (מבחן העצמאות) ניתן להסיק תלותו באחר. אך בהיותו תלוי באחר אין להסיק, כי את צוואתו לטובת האחר עשה מתוך השפעה בלתי הוגנת. לא בהכרח ניתן להסיק ממנה, כי הקומה חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. הרציונל העיקרי לקביעת החזקה שבעובדה הוא הסתברות קיומה של העובדה המוחזקת. הוכחת תלות מספקת רכיב חשוב להקמת החזקה, אך ניסיון החיים מוכיח, שבנסיבות בהן אדם מבקש לצוות על רכושו, קיומה של תלות היא מצב נפוץ בהרבה מקיומה של השפעה בלתי הוגנת. היינו, לא התלות היא העיקר אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר אינה בהרח שוללת את רצונו החופשי או מקימה בסיס לחזקה, בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצוואה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה.

כך, גם תלות הנובעת מבידוד אינה מהווה ראיה מספקת לכך שצוואת המצווה לטובת הנהנה נעשתה על ידו בהשפעתו הבלתי הוגנת של הנהנה. בהערכה בשאלה אם ניתוקו של המצווה מן העולם אומנם מעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, נודעת חשיבות רבה לסיבה שבגללה היה המצווה כה בודד. אם הסיבה לכך הייתה התנהגות הנהנה יש בכך כדי לתמוך במסקנה כי לכאורה הופעלה על ידי הנהנה השפעה בלתי הוגנת. אולם, אם הסיבה לבדידותו של המצווה נבעה ממצבו האובייקטיבי, מכך שהוא עצמו הרחיק מעליו את כל האחרים זולת הנהנה, או מכך שהאחרים הם שהרחיקו את עצמם ממנו, ספק אם ניתן יהיה להסתייע בתלות הנובעת מן הניתוק לעניין הקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

בעניין עזבון המנוחה יפה וולף בית-המשפט הגיע למסקנה, כי המתנגדת נקטה השפעה בלתי הוגנת על אמה המנוחה, והמנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת עקב השפעה בלתי הוגנת; זאת לאור הנסיבות הבאות: המנוחה בחולשתה ועקב ריחוק המגורים של המבקשת ממנה, הייתה קלה להשפעה ונתונה לחסדי המתנגדת. בנוסף, המתנגדת הייתה זו שביררה עבור אמה לאיזה עו"ד היא צריכה ללכת ודאגה להכין לנוטוריון את המסמך הרפואי. הוכחה נוספת למסקנה זו הייתה פעולה המתנגדת לאחר שנתיים וחצי, בעת שהחתימה את עמה כביכול על ההסכם ועל ייפוי-הכוח הבלתי חוזר, שבאמצעותם הועברו זכויות מקרקעין ללא תמורה על שמה לפי שטר המכר. גם חוות דעת גרפולוגית תמכה במסקנה הנ"ל, דהיינו, כי המנוחה חתמה על הצוואה בתשישות - ואילו על ההסכם ועל ייפוי-הכוח הבלתי חוזר לא חתמה המנוחה. לפיכך נפסק, כי הצוואה הנ"ל בטלה.

בעניין ע.מ. הוכחה טענה של השפעה בלתי הוגנת, בין היתר על בסיס עובדות שנקבעו בהליך פלילי בהם הורשע הנהנה על פי הצואה בעבירות של הזנחה ועושק של המנוחה.

באותו מקרה ערכה המנוחה צוואה לטובת אחד מנכדיה עת התגוררה בביתו.לאחר תקופה בה התגוררה עם הנכד, הוצאה המנוחה מביתו על יד שירותי הרווחה ומצבה חייב את אשפוזה. כנגד ההנכס נפתח הליך פלילי והוא הורשע בעבירות של הזנחה ועושק.

מתנגדי הצוואה שנערכה לטובת הנכד טענו שיש לפסול את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת על סיס הקביעות שבפסק הדין הפלילי החלוט בו הורשע, כאמור, הנכד בעבירות של הזנחה ועושק של המנוחה.

בית-המשפט קבעי כי משהפכה הכרעת הדין בהליך הפלילי לחלוטה, אין עוד מקום לטענה בדבר חוסר היכולת להגיש את הכרעת הדין כראיה לכאורה בהליך בעניין הצוואה, וזאת בהתאם לסניף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. כפועל יוצא מהגשת הכרעת הדין, יש להתייחס אל הקביעות העובדתיות שבהערכת הדין כראיות שהוכחו בהליך הנדון, כאשר הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין משמשות בעיקר להבנת נסיבות עריכת הצוואה.

עיקרי הממצאים העובדתיים ביחס לתלותה של המנוחה בנגד היו:

א. המנוחה הייתה כבת 85 כאשר עברה להתגורר אצל נכדה. מצבה הגופני והנפשי היה ירוד והיא נזקקה לעזרה יומיומית. חוסר הישע של המנוחה, הותיר אותה בלא יכולת להתנגד לשתלטנתו של נכדה כלפיה, ובפועל הייתה נטולת הגנה מפני ניצול לרעה מצדו. המנוחה הושארה ללא השגחה, למרות היזקקתה הפיזית והנפשית. הנוכח כי המנוחה סבלה מתת תזונה ומהתייחסות שאינה הולמת מצד נכדה.

ב. נקבע שהוכח מעבר לכל ספק שהנד ניצל את מעמדו כלפי הנמוחה. הנכדידע היטב את מצב התלות של המנוחה בו, שהרי הוא עצמו דאג שמצבה יתפתח כך.

ג. הנגד דאג לבודד את המנוחה מכל השפעה פיזית או נפשית שעשויה להיות במגע עם בני המשפחה האחרים. הנגד מנע מבני המשפחה אחרים להתקרב אליה או לדבר איתה בנפרד. הוא דאג לענות במקומה, לבודד אותה ובכך למנוע כל יכוי שלה שפעה מצד הסובבים אותה.

ד. מעדות המנוחה בהליך הפלילי עלה כי הנכד ניצל את חולשתה, פחדה ומצוקתה כיד לסחוט ממנה כספים. הוא הביא אותה בנק בהיותה מטושטשת והורה לה לחתום על מסמכים. בעדותה בהליך הפלילי הצליחה המנוחה להיזכר בהדרגתיות בעוד מקרים בהם גרם לה הנכד לחתום על מסמכים שהורה לה.

מכיוון שהממצאים והקביעות שבהליך הפלילי לא נסתרו, קבע בית-המשפט כי יש לקבל את הממצאים שבהערכת הדין כמות שהם ולקבוע שהצוואה נערכה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד הנכד, ואשר על כן דין הבקשה לקיומה להידחות.

יורש המביא את המוריש אל משרדו של עורך-דין

בעניין שדה נדון מצב בו הבן הביא את אביו מבית-החולים למשרדו של עורך-דין, שם נכתבה הצוואה (לטובת הבן), מסר הנחיות לעורך-הדין בדבר הוראות הצוואה וגם נכח בשעת חיתום הצוואה.

לאחר שלא נותר מקום אף לספק קל שהמנוח ידע היטב את אשר הוא מבקש והוא ציווה את אשר ציווה לפי רצונו הוא, קבע בית-המשפט כי ליווי האב החולה על-ידי בנו אין בו, כשהוא לעצמו, להראות על השפעה בלתי-הוגנת כלשהי.

לעומת זאת, בענין עצמון קבע כב' השופט גייפמן, כי התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצד התובעים את קיום הצוואה, בין יתר הנסיבות, הם מיהרו להביא את אביהם לעורך-דין בכדי לערוך צוואה.

באותו מקרה התרשם בית-המשפט מדר פעולות שבוצעו, ובעיקר מהבהילות שבעריכת הצוואה, אשר תוארה באופן דומה על-ידי הפרקליט שערך את הצוואה. התובעים את קיום הצוואה התלוו לאב למשרד עורך-הדין, שמעולם לא טיפל בענייני אביהם ולא היה מוכר לאב. כל השלבים נעשו לאלתר, ובאותה פגישה יחידה במרש עורך-הדין גם הודפסה הצוואה ונערכה לאלתר.

שני הזוכים בצוואה לעניין נכס המקרקעין, התובעים, טרחו והתייצבו עם אביהם במרד עורך-הדין שערך את הצואוה במועד עריכת הצוואה. אחד מהם הסיע את אביו מהבית למשרד עורך-הדין, והשני, שנוכחותו כלל לא הייתה נחוצה, הגיע באוטובוס למשרד עורך-הדין שערך את הצוואה, ואף נטל חופש מעבודתו במיוחד לשם כך. רק הבן שהודר מירושת נכס המקרקעין, לא הוזמן לעריכת הצוואה ולא עודכן על-ידי אחיו.

בעניין גולדמן קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בהבאת המצווה לעורך דין המוכר לזוכה, ולו יהא זה עורך-דין אשר טיפל בענייניו של הזוכה, כדי להצביע על עילת פסול - לא על-פי סעיף 30 ולא על פי סעיף 35 לחוק הירושה, וזאת כאשר הוכח שהמצווה הוא אשר הנחה את עורך-הדין באשר לתוכן הצוואה.

הנחה לכאורה במסגרת יחסי אמון

יש להבחין בין סוגי מקרים: הראשון הוא כשההשפעה הבלתי-הוגנת צומחת מתוך נסיבות העניין, הכוונה למצב של חוסר שוויון בין הצדדים מבחינה מנטלית, מוסרית או חברתית. סוג שני של מקרים הוא השפעה בלתי-הוגנת הצומחת מתוך דפוס היחסים שבין הצדדים, מבוסס על אמון של אחד ברעהו כשיחסים אלה מקנים בדרך-כלל לצד האחד מעמד של עליונות כלפי האחר, כשההשפעה הלא הוגנת משמעה ניצול האמון או התלות שזכה בהם בעל ההשפעה. קטגוריה זו מתאימה יותר להגדרת "עושק" שבסעיף 18 לחוק החוזים, אם כי "עושק" מושתת על ניצול מצוקה וחולשה ואילו השפעה בלתי- הוגנת מקורה ביחסי תלות ואמון.

ראוי להדגיש כי החלוקה בין הקטגוריות אינה כה חדה. היא עשויה לשמש מבחן עזר, אולם החשיבות המרכזית נוגעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. על-פי דיני היושר, בעוד שבמקרים הנמנים עם הקטגוריה הראשונה על הטוען לבטלות להוכיח שהופעלה ההשפעה הבלתי-הוגנת, הרי במקרים הנמנים על הקטגוריה השניה, נוצרה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואזי על הטוען לקיום העסקה להוכיח העדר השפעה בלתי-הוגנת. אולם באותם מקרים המשתייכים לקטגוריה השניה, אך אינם נכללים באותם דפוסי יחסים קבועים וברורים המעלים קיומה של חזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, על הצד הטוען להשפעה כזו להביא ראיות לכאורה בדבר קיומה, שיש בהן כדי להקים את החזקה ואז עובר הנטל הסופי על הכופר בקיומה.

נטל ההוכחה כאשר הצוואה פגומה

הנטל להוכיח קיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" מוטל על המתנגד לקיום הצוואה - כל עוד הצוואה, על-פניה, נטולת פגמים.

כאשר נפל בצוואה פגם צורני כלשהו - עובר הנטל לשכמו של המבקש את קיום הצוואה.

הסיבה לכך נעוצה בהוראות החוק כדלקמן:

מאחר שהצוואה פגומה, הרי לשם תיקון הפגם הצורני - על המבקש להוכיח, כי נסיבות העניין מצדיקות הפעלת סעיף 25 לחוק, הדורש, בין השאר, כי לבית-המשפט לא יהיה ספק באמיתות הצוואה.

כדי להוכיח שהצוואה היא אמיתית - מוטל על המבקש להראות כי המצווה היה בצלילות-דעת ולא תחת לחץ או השפעה בלתי-הוגנת.

יוצא איפה, כי בשל הפגם בצוואה והצורך לתקן פגם זה - על המבקש לקיימה להוכיח כי המצווה לא היה תחת השפעה בלתי-הוגנת, וכן עובר למעשה הנטל, מהמתנגד אל המבקש.

וכלשון כב' הנשיא שמגר:

"...הרי על מי שמבקש לקיים את הצוואה החובה להוכיח את הטענה, כי יש מקום ליישם את הוראותיו של סעיף 25 לחוק הנ"ל - ובין היתר כי אין מקום לכך שלבית-המשפט יהיה ספק באמיתותה של הצוואה. כדי להוכיח כי הצוואה היא אמיתית, על הטוען לקיום הצוואה להוכיח, כי הצוואה... ולא תחת לחץ ותחת השפעה בלתי-הוגנת."

היקף הנטל הנדרש במקרה זה ממבקש קיום הצוואה, הוא נטל גבוה ביותר, נטל המצריך שכנוע של העדר כל ספק (וראה לעיל בפרוש סעיף 25 לחוק).

למעשה, המתנגד לקיום הצוואה, עליו מוטל הנטל הבסיסי להוכחת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת - יכול להעביר נטל זה במקרה בו הוכיח קיומו של פגם צורני בצוואה או במקרה בו הוכיח קיום יחסי אמון מיוחדים המעמיד חזקה להשפעה בלתי-הוגנת. השוני הבסיסי בין שני המקרים הוא היקף הנטל המועבר. בעוד שבהוכחת יחסי אמון מיוחדים המעבירים את נטל ההוכחה, מוטל על מבקש הקיום להוכיח ברמה רגילה העדרה של השפעה בלתי-הוגנת, הרי שבמקרה של פגם צורני בצוואה מוטל עליו להוכיח זאת מעבר לכל ספק.

בעניין גודמן, העלה בית-המשפט ספק בנכונות הדרישה לנטל הוכחה כה גבוה.

הספק בנכונות הדרישה לנטל כה גבוה, נובע ממספר נימוקים:

ראשית, רמה כזו של שכנוע, מטילה על מי שעליו נטל ההוכחה, נטל כמעט בלתי-ניתן להרמה.

שנית, אין בנטל זה בכדי להבחין בין דרגות שונות של פגמים בצוואה.

שלישית, אין בדרישה הקיימת בכדי להבחין בין מידת השכנוע הדרושה בנושאים הנוגעים לפגם בצוואה לבין הנושאים שאינם נוגעים לפגמים (צלילות-דעת, העדר השפעה בלתי-הוגנת).

רביעית, אין הבחנה בין מידת השכנוע הדרושה כדי לשכנע באמיתות הצוואה ככל שהדבר נוגע למהות המסמך שאותו מבקשים לקיים כצוואה, לבין הוכחת עובדות המתייחסות לתקפות הצוואה.

אמנם בעניין גודמן לא נדרש בית-המשפט להכרעה בספקות אלה ונימוקיהם, והדבר הושאר "בצריך עיון", אולם נראה לי כי גישה שונה זו העומדת בבסיס הנימוקים שהוצאו, תוכרע בעניין בו להיקף הנטל תהיה משמעות מעשית. מזווית ראיה של הגינות וצדק, ברור הוא שאין זה נראה צודק לדרוש נטל זהה, כה גבוה, בכל מקרה של פגם, ללא כל הבחנה בין פגמים קלים לחמורים.

לא זו אף זו, היקף הנטל אינו מתייחס רק לפגם עצמו, אלא מחיל מיידית חובה להוכיח עניינים קשים להוכחה מעצם טבעם - כהעדר השפעה בלתי-הוגנת. הוכחת עניין זה קשה עד בלתי-אפשרית גם כך, ובוודאי בדרישת נטל של "העדר כל ספק".

העדר הגינות בקביעה גורפת שכזו, בצרוף הקושי העובדתי בהרמת נטל זה, מצדיקים שינוי בגישה הקיימת תוך בניית מדרג מאזן בין אופי הפגם וחומרתו, לבין היקף נטל ההוכחה ודרגתו.

בעניין אלוני, ככל פגם צורני בצוואה, בהיעדר ציון העובדה כי המנוחה הצהירה בפני העדי כי זו צוואתה, וכן לא צוין על-גבי הצוואה, שזו תורגמה למנוחה לשפתה.

במקרה זה, הועבר נטל ההוכחה על בסיס הוכחת יחסי אמון מיוחדים שהיה בהם כדי לבסס הנחה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת. מאחר שכך, לא נצרך בית-המשפט להכריע בשאלה האם יש בפגמים אלה כדי להעביר את הטל ההוכחה לכתפי מבקשים הקיום.

השופטת ד' בייניש ציינה כי לו היה עליה להכריע אם יש בפגם צורני של אי-ציון תרגום הצוואה, בגוף הצוואה, כדי להעביר את נטל ההוכחה, ספק אם הייתה פוסקת כן.

בכל מקרה בנסיבות מקרה זה, בו קיים פגם חיצוני נוסף של אי-ציון הצהרת המנוחה בפני העדיםם כי זו צוואתה ובצירוף הנסיבות המחשידות של עריכת הצוואה - מציינת היא כי אכן ראוי היה, במקרה זה, להעביר את עול ההוכחה על כתפי מבקשי הקיום.

בית-המשפט, במקרה זה, לא נצרך להכרעה בשאלת היקף הפגם המצדיק העברת נטל ההוכחה, אולם יש בהערתו בכדי לקבל את הגישה הביקורתית כנגד העברת נטל מוחלטת, בכל מקרה של קיום פגם צורני, ללא מתן משקל לסוג הפגם ולנסיבות הכוללות. בית-המשפט אף ציין כי פטור הוא, בנסיבות האמורות, בכדי להכריע בהיקף הנטל המוטל על מבקשי הקיום (אליהם הועבר נטל ההוכחה) להוכיח העידרה של השפעה בלתי-הוגנת, באשר מבקרה זה הנטל לא הורם על-פי כל אמת-מידה ולא הביאו ראיות לסתירת החזקה.

אף פגם שאינו פגם פורמאלי האמור בסעיף 25(א) לחוק (הפגמים שכדי להתגבר עליהם יש צורך להוכיח את אמיתות הצוואה), די בו כדי להטות את הכף להעברת נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום.

בעניין חלילי נ' דרשני המבקש היה אחיה של המנוחה, והמשיבה הייתה בתה והיורשת היחידה לפי דין. המבקש הגיש בקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה, שהייתה כתובה עברית וחתומה בטביעת אצבע, לפיה הוא היורש את דירתה. המשיבה הגישה התנגדות לבקשה לקיום הצוואה, בה טענה כדלקמן:

אין אפשרות לדעת האם טביעת האצבע היא אכן של המנוחה.

בצוואה לא צוין שתוכנה תורגם והסובר למנוחה, אשר לא ידעה לקראו כלל ואף הבינה רק השפה הפרסית.

יש לראות את המבקש כמי שלקח חלק פעיל בעריכת הצוואה.

לאחר העברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה, טענה המשיבה כי על מבקש קיום הצוואה מוטל נטל השכנוע, ולפיכך עליו לפתוח בהבאת הראיות.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המשיבה, בקובעו כי המתנגד לצוואה התקינה על פניה, עליו הנטל להראות כי נפל פגם מהותי בצוואה המביא לבטלותה, ועל-כן עליו לפתוח בהבאת ראיותיו. במקרה הנדון כללה הצוואה חתימה ועדים, אשר אחד מהם הוא עו"ד ונטוריון, ועל-כן נראתה כשירה.

המשיבה הגישה בר"ע לבית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה, בקובעו כי משאין מחלוקת בין הצדדים כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, ובהיעדר רשום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראת הצוואה למנוחה והסבר דבר תוכנה, הרי שיש בכך פגם צורני על פני הצוואה, והנטל עובר לכתפי המבקש לקיים את הצוואה.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, וטען כי יש להתספק בהצהרת העדים החתומים על הצוואה, לפיה נחתמה הצוואה מרצונה הטוב של המצווה, כמשקפת את הבנת הצוואה על-ידה, ומכל מקום אין להפוך את סדר הבאת הראיות לגבי טענות ההתנגדות האחרות, אשר עיקרן בטענות לזיוף והשפעה בלתי הוגנת.

בית-המשפט העליון קבע כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי נטל ההוכחה יוטל על המבקש, על-אף שהועלו נגדו טענות בדבר השפעה בלתי הוגנת וטענות זיוף, וזאת מכיוון שנפל על פני הצוואה פגם צורני - המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, אולם לא נערך רשום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראת הצוואה למנוחה והסבר בדבר תוכנה.

הנטל במקרה כזה מוטל על המבקש לקיים את הצוואה.

לעומת זאת, בעניין פלוני לא העביר בית-המשפט את נטל ההוכחה למבקשת את קיום הצוואה.

באותו מקרה הוגשה התנגדות כנגד צוואה, שלא כללה אישור העדים כי המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. יחד עם זאת, בצוואתה של המנוחה נאמר מפיה "ולראיה שהצהרתי בפני שני עדי הצוואה המפורטים להלן כי זאת צוואתי, באתי על החתום... בתל-אביב", ואילו העדים אישרו כי "חתמה על צוואתה הנ"ל", ולא ציינו במפורש כי גם הצהירה. המתנגד לצוואה טען כי העידר אישור העדים מהווה פגם המעביר את נטל ההוכחה למבקשת את קיום הצוואה, בשל היעדר אישור העדים.

בית-המשפט העליון קיבל את עמדתן של שתי ערכאות דלמטה, וקבע כי קשה להלום שבצוואה הנדונה, שבה נאמר מפורשות כי החותמת מצהירה כי זו צוואתה, ובהמשך אותו עמוד עצמו מצהירים עו"ד עורך הצוואה ועדה נוספת באשר לחתימה, נפל פגם ברמה ובמקשל המעבירים את הנטל.

אמנם, עדיף היה אילו גם באישור העדים היה ניתן ביטוי מלא לדרישות סעיף 20, אך יהא זה מנוגד לשכל הישר ומלאכותי לסבור כי במקרה דנן אכן עבר הנטל.

לגישת בית-המשפט, לפחות לעניין נטל השכנוע, יש חשיבות לעוצמת הפגם שנפל. אכן, ישנם בהחלט פגמים שהיו מהווים עילה להעברת הנטל, אם לא לפסלות, ברם, עוצמת הפגם הנטען במקרה דנן, על פניו, אינה כזאת המצדיקה את הדבר.

בעניין ליברמן נ' דנוס נפל פגם בהליך עריכת הצוואה בפני רשות - השופטת לא אישרה על גבי הצוואה בחתימתה כי הצוואה הוקראה וכי המצווה הצהירה כי זו צוואתה.

בית-המשפט אשר פסק, כי במקרה דנן הוכח בראיות מהימנות מספיקות שיש לפסול את הצוואה עקב השפעה בלתי הונגנת מצד הבן על האם, הוסיף כי גם אם היה נפסק אחרת, הרי שלאור הפגם בצוואה בפני רשות - נטל השכנוע עבר לשכמו של הבן, המבקש לקיים את הצוואה, ונטל זה כולל גם את הנטל בדבר אי קיום השפעה בלתי הוגנת. נטל זה לא הורם, וגם מטעם זה יש להורות על בטלות הצוואה.

ערעור שהוגש על פסק-הדין התקבל, מן הטעם שבית המשפט קמא לא ניתח נכון את חומר הראיות שהובא בפניו, ועל כן הגיע למסקנה שגויה כי הייתה על המהוחה השפעה בלתי הוגנת - ולא היא.

ביחסים בין בני-זוג

יש הגיון רב בתיזה השוללת את קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי-הוגנת ביחסים בין בעל לאשתו, למרות שמדובר במסגרת יחסי-אמון, שהרי אך טבעי הוא שבן-הזוג הבריא יותר יסעד את בן-זוגו בחוליו, כשם ששכיח הוא כי בן-זוג יצווה את כל רכושו לבן-הזוג האחר.

לפיכך, ההנחה לכאורה האמורה במסגרת יחסי אמון - אינה חלה על יחסיהם של בני-זוג, אלא על הטוען לקיומה של השפעה זו - עליו הנטל להוכיחה. העובדה כי אחד מבני-הזוג יזם צוואה הדדית - היא לכשעצמה, אין בה דבר.

אולם, כאשר רק אחד מבני-הזוג הוא הנהנה והשני רק חסר - יתכן ובנסיבות מסויימות ניתן יהיה להניח, הנחה לכאורה, בדבר השפעה בלתי-הוגנת.

צוואה הדדית

בני-זוג העורכים צוואה הדדית בהתבסס על העיקרון של "היוותרות בחיים" - הינה תופעה רגילה ומקובלת.

הטוען כי צוואה כזו נגועה בפסלות כאמור - עליו הראיה.

נטל זה אינו מורם בהוכחת יוזמתו של אחד מבני-הזוג לעריכת הצוואה ההדדית, שכן טבעי הוא כי בני-זוג נדברים ביניהם על עיקריהן של צוואותיהם ההדדיות, ומוסרים הנחיות בהתאם, לעורך-הדין. לעניין זה, אין כל נפקות אם הצוואה ההדדית נערכה במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים.

יצויין, כי יתכנו בהחלט נסיבות בהם תהא השפעה בלתי-הוגנת בין בני-זוג - אולם העובדה כי אחד מבני-הזוג יזם את הצוואה ההדדית - היא לכשעצמה - אינה מהווה כל ראיה. ב-ע"א 290/78, אובחן המקרה בו נערכה צוואה הדדית הוגנת מהמקרה בו נערכה צוואה לטובתו של אחד מהם בלבד.

גם העובדה שנוסח צוואות בני-הזוג זהה, אי בה כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על-ידי מי מבני-הזוג כלפי רעהו. כך, במקרה פלונים דחה בית-המשפט טענה מסוג זה וקבע כי המדובר בצוואות הדדיות, כאשר ההוראה העיקרית בשתיהן היא כל אחד מבני-הזוג, קרי - המנוח ציוו קודם כל את מלוא עיזבונם לבן-זוגם ורק לאחר מכן, במקרה של מותו של בן-הזוג, יעבור העיזבון למבקשים, אחייניו של המנוח.

בעניןי א.מ. ואחרים ביקשו התובעים לקיים את צוואת אמם המנוחה, שהייתה צוואה הדדית לצוואת אביהם המנוח. הנתבעים טענו כי יש לבטל הצוואה כיוון שזו נכתבה שלא מרצונה החופשי של האם המנוחה, אשר, לדבריהם, הייתה נתונה למרותו ולשליטתו המוחלטת של אבי המשפחה המנוח.

בית-המשפט שב על ההלכה הפסוקה כי כאשר מדובר בני זוג שערכו צוואה הדדית משותפת (עקרון ההיוותרות בחיים), יש צורך בראיות מהימנות כדי להוכיח טענה של השפעה בלתי הוגנת, וכי יחסי האמון בין בעל לבין אשתו אינם מקימים חזקה של השפעה בלתי הוגנת ואינם מעבירים את הנטל הראייתי על המבקש את קיום הצוואה.

עצם העובדה שאישה מטילה יהבה על בעלה, נסמכת עליו, בוטחת בו ונענית לרצונו לערוך צוואה אשר תוכנה הוא כזה או אחר, אין בה כשלעצמה להוכיח השפעה בלתי הוגנת במערכת היחסים הבין-זוגית. אך ורק מערכת יחסים קשה, כובלת, חונקת וחסרת הגינות אפשר שהתפוך השפעה טבעית, הקיימת מטבעם של דברים בין בני זוג, להשפעה בלתי הוגנת.

בעניין א.מ. ואחרים עלו מהעדויות שהובאו בפני בית-המשפט העובדות והנסיבות הבאות: בני הזוג המנוחים חיו יחדיו בכבוד ואהבה, תוך שהם עושים ככל יכולתם לעזור ולתמוך בילדיהם. על הזויות הנאה והמוצלחת בין ההורים המנוחים העיו כל העדים אשר שטחו עדותם לפני בית-המשפט. לא זו בלבד שכל העדים אשר העידו הודו כי מערכת היחסים בין המנוחים הייתה תקינה ושפירה, הרי שהובהר כי המנוחה הייתה אישה נבונה בעלת מחשבה עצמאית העומדת על דעתה ואינה חדלת אישים הנתונה ביד בעלה כ"חפץ ביד היוצר".

מתוך העדויות שהובאו לא ניתן היה ללמוד כי האב כפהעל האם דעתו בניגוד לרצונה ו/או למרות מחאותיה. מתוך הדברים שנשמעו בחללו של אולם בית-המשפט ניתן היה ללמוד כי האם מרצונה, מאהבתה וכיבודה את האב ומתוך הערכה לידיעותיו הכלכליות, סמכה עליו הותירה לרוב את הטיפול בסוגיות הכספיות בידיו. מתוך כל האמור באשר ליחסיהם הטובים נעתרה המנוחה ליוזמתו של בעלה המנוח לערוך צוואה, ואף קיבלה דעתו באשר לאופן חלוקת רכושם בין ילדיהם. בית-המשפט קבע כי אין בכך ללמד על השפעה בלתי הוגנת מצידו של המנוח בעריכת הצוואה.

אף מעדותו של עורך-הדין אשר ערך את הצוואה עלה כי גם הוא התרשם שהצוואה נעשתה מרצונם המשותף של הצדדים וללא כל כפייה, כאשר המנוחה אף התערבה ותיקנה עניין כזה או אחר בצוואה. לבד מכך, בית-המשפט ראה בהוראת הצווה, לפי כל אחד דמהצדדים רשאי לשנות תנאיה בכל עשת שיחפוץ, כמלמדת אף היא כי הצוואה נוסחה באופן הוגן מבלי שאחד מבני הזוג כפה רצונו על משנהו.

אשר על כן, ולאור דחיית יתר טענות המתנגדים, קבע בית-המשפט לבסוף כי במקרה הנדון לא נמצאה עילה של ממש להתנגדותם ולא עלה בידם להרים הטל הנדש להוכחת השפעה בלתי הוגנת בכל הקשור לעריכת הצוואה ההדדית.

לעניין שינוי הצוואה בידי אחד מבני-הזוג ועקרון ההסתמכות - ראה בפרשנות סעיף 27 לחוק.

גיל ומצב בריאות

גיל ומצב בריאות, לכשעצמם, אינם מלמדים בהכרח על השפעה בלתי-הוגנת. צוואות אינן נערכות תמיד על-ידי מי שבריא ושלם, אלא דווקא היפוכו של הדבר הוא התדיר.

בענין עיזבון המנוח א.ה. ז"ל, המנוח היה אדם מבוגר שסבל ממחלה קשה ביותר. המתנגדים לקיום צוואתו טענו להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקשים, קרובי משפחה אשר טיפלו בו בביתם בעת שנערכה הצוואה.

בית-המשפט קבע, כי לאור מצבו הרפואי של המנוח וההתערבויות הקשות שעבר, ולאור הקשר שלו עם המבקשים לאורך השנים, סביר כי המנוח הסתייע במבקשים במצבו זה. לגישת בית-המשפט, המבקשים אכן הפכו לאנשים מרכזיים בחייו של המנוח בתקופת חוליו, אך היה זה מתוך דאגה ורצון לתמוך ולסייע לו בשעותיו הקשות ולא מתוך שאיפה לקבל גמול.

בנוסף, המתנגדים טענו כי בתקופה הרלוונטית המנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית ושכלית-הכרתית, והיה תלוי במבקשים, לאור מחלתו.

לעומת זאת, ממסמך שנכתב על-ידי עו"ס והוגש לבית-המשפט, לא ניתן היה ללמוד כי המנוח היה תלוי פיזית ו/או מנטאלית ובאופן טוטאלי במבקשים. העו"ס התרשמה שהמבקשים דווקא היו רשת תמיכה למנוח וכי המנוח היה עצמאי.

בית-המשפט קבע כי, אמנם, בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה האחרונה היה המנוח אדם חולה, ואין ספק כי המחלות הקשות שפקדו אותו גרמו לו להיות תלוי באנשים אחרים על-מנת לספק את צרכיו. יחד עם זאת, המדובר בתלות פיזית של המנוח ולא בתלות מנטלית, והדגש במסגרת התלות המקיפה והיסודית הוא על תלות נפשית-מנטלית, מאחר שהתלות הנפשית היא זו ששוללת את הרצון החופשי של האדם, בעוד שהתלות הפיזית עלולה רק לסייע להתפתחותה של תלות נפשית.

כמו-כן, נכון שמבחינה קוגנטיבית לא היה המנוח כאתמול שלשום ונאלץ לוותר למשל על קריאת עיתון, אולם אין זה אומר כי הוא היה תלוי באחרים מבחינה מנטאלית.

הראיה הטובה ביותר במקרה הנדון הייתה שרופאיו שהכירו אותו והיו בקיאים במצבו הבריאותי, לא הטילו ספק ביכולתו לקבל החלטה מושכלת ואמיצה בעניין הטיפולים הרפואיים. מדובר היה בהחלטות מורכבות הדורשות יכולת ניתוח והתחשבות באלמנטים רבים, החלטות שיש להן השלכות של חיים ומוות, מה שמגביר את המורכבות והקושי הטמונים בה.

לאור האמור, ולנוכח אי עמידה בהוכחת ארבעת מבחני פס"ד מרום, נקבע כי לא הוכיחו המתנגדים השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשים.

בעניין עצמון הונחו בפני בית-המשפט ראיות למכביר על השפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוח, לעניין הוראות צוואה מיום 25.01.91, העוסקות בנכס המקרקעין - הנכס העיקרי של העיזבון.

בין יתר הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט, אשר באמצעותן הוכחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת, הושם דגש על גילו ומצבו הבריאותי של המנוח בעת עריכת הצוואה, מצב שהוביל לתלות אשר נוצלה על-ידי הזוכים על-פי הצוואה.

המנוח היה כבן 76.5 בעת עריכת הצוואה, אלמן שגר בגפו, בעוד אחד התובעים את קיום הצוואה גר בסמוך לו וטיפל בו. המנוח סבל מיתר לחץ דם, מסכרת לא מאוזנת, רעד בידיים והלך בצליעה ניכרת ברגל ימין.

לעניין מצבו המנטאלי - נמצא כי המנוח נבדק ביולי 2000 במכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות, והומלץ לפסול את רישיונו עקב מצבו המנטאלי. מן המסמכים עלה כי עוד בשנת 1990 המליצה הוועדה הפנימית של המכון הרפואי לביטחות בדרכים על אי-כשירותו של המנוח לנהיגה, מסיבה של אי התאמה אישיותית; ומהי אותה אי התאמה אישיותית שהביאה להמלצה לפסול את רישיון הנהיגה של המנוח? בדו"ח הבדיקה מטעם משרד הבריאות נכתב כי למנוח היו הפרעות קשות בזיכרון, וכי הוא נמצא לא כשיר לנהוג מחוסר התמצאות.

בנוסף, משרד הבריאות לא התספק בחוות-הדעת של הבדיקה הרפואית הכללית, והפנה את המנוח לבדיקה פסיכולוגית. בדו"ח הפסיכולוגי מיום 11.07.90 נכתב אודות המנוח כי ישנה התדרדרות חמורה בתפקודו המנטאלי, הקורדינציה המוטורית של העיניים מוגבלת, זיכרון דל, רעד בידיים, קושי בדיבור, ולפיכך לא מתאים לנהיגה.

נוסף על האמור, נמצא כי הממצאים, אשר אובחנו אצל המנוח בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה, היו ידועים לתובעים את קיומה, ואף אחד התובעים, אשר לליווה את המנוח לעו"ד שערך את הצוואה, הודה בעדותו כי חשש שהצוואה לא תהא תקפה נוכח שלילת רישיון הנהיגה של המנוח, עקב ההתדרדרות במצבו.

בקשר לממצא כי המנוח סבל מבעיות זיכרון, העיד הפרקליט שערך את הצוואה בינואר 1991, שהמנוח הקריא לו מתוך דף הוראות הצוואה בעניין המקרקעין. המנוח הקריא לא רק את הפרטים המזהים של המ קרקעין ומספרי ת.ז. של ילדיו, אלא גם ניסוח כמו "זכות חכירה לתקופה ארוכה". עוד העיד הפרקליט שערך את הצוואה, כי המנוח אמר לו בפירוש שיש לו מגרש, שעליו יש 2 בתים, וכי הוא רוצה שיחלקו את המגרש - מחצית לכל בן.

בית-המשפט קבע כי לאור מצבו המנטאלי של האב עובר לעריכת הצוואה - לא ניתן לשלול את האפשרות שהנייר והכתוב בו הוכן מראש למנוח.

כמו-כן, ממצאים נוספים אודות מצבו הבריאותי של המנוח העולו אף מדו"ח מנהלת היחידה הפסיכו-גריאטרית מיום 08.10.92, קרי, לאחר עריכת הצוואה. בדו"ח נכתב אודות המנוח כי מדובר בחולה בן 78 הסובל מזה כ-3, 4 שנים מתסמונת אורגנית מוחית, אשר החריפה מאוד בתקופה האחרונה עד כדי סיכון חייו. עקב הפרעות אלו אף הומלץ על מינוי אפוטרופוס למנוח.

לעניין תלות המנוח בתובעים עקב מצבו הבריאותי, העיד אחד התובעים כי לכל אורך הטיפול במנוח, היו הוא ואחיו מתכננים מה עושים, ותמיד הרופאים היו מיידעים אותם ומצויים איתם בקשר צמוד. בנוסף לכך, נמצא כי לחד התובעים היה עניין אישי בעריכת הצוואה, והוא אף הודה בעדותו כי היה מודאג וביקש להבטיח אותו ואת רעייתו לעניין ביתם, אשר נבנה על מגרשו של המנוח - נכס המקרקעין נשוא המחלוקת.

לאור כל האמור, קבע בית-המשפט כי ההתייחסות בדוחות הרפאויים לשלוש שנים אחורנית, שוללת את הטיעון שהפגיעה המנטאלית במנוח נבעה מאי לקיחה זמנית של תרופות לסכרת, וכי, למעשה, היה מדובר בתהליך של דמנציה פרוגרסיבית בלתי הפיכה, שהתקדם והלך והעמיק עם הזמן.

בית-המשפט פסק כי אמנם אין בחוות-הדעת הרפואית שהוגשה די כדי להוכיח טענות על אי כשרות המנוח לצוות, אולם יש בממצאים האמורים די כדי להוכיח את יסודות העילה של השפעה בלתי הוגנת.

פסק-דין זה נהפך בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי, בו נקבע כי מחומר הראיות שהובא בפני בית-משפט קמא לא עולה שהופעלה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.

פעילות רבה מדי בקשר לצוואה

פעילות רבה מדי בקשר להכנת הצוואה, כגון מסירת ההוראות לעורך-הדין מספר פעמים, והעברת הדברים בין עורך-הדין למנוח ולהיפך - יכולה לעורר חשש להשפעה בלתי-הוגנת (למרות שאין במעשים אלו בכדי להיכנס לגדרו של סעיף 35 לחוק - לקיחת חלק בעריכת הצוואה). אמנם, חשש שכזה אינו הופך להנחה לכאורה, אולם כאשר הנטל להוכיח אמיתות הצוואה עובר לכתפי המבקש קיום הצוואה, כגון כאשר קיים פגם צורני בצוואה והמבקש מעוניין להפעיל את הוראת סעיף 25 לחוק - יצטרך המבקש להוכיח כי חשש זה אינו אמיתי במקרהו.

הנחה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת – קיומה ונטל סתירתה

ההלכה היא, כי כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת - כי אז אפשר לומר שעשייה או פסילה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון - היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצידו - אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה, חובת ההוכחה בדבר "אי-קיומה" של השפעה בלתי-הוגנת - עוברת לשכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.

 

וראה דעת המיעוט בעניין מרום, שם סובר השופט חשין כי הנטל העובר לכתפי מבקש הקיום, במידה שהוכחה הנחה לכאורה כאמור, הוא נטל הבאת הראיות ולא נטל השכנוע.

 

בעניין מילשטיין נאמר כי גם במקרה של יחסי אמון מיוחדים בין הזוכה למצווה מתהפך הנטל להוכחת ההשפעה הבלתי-הוגנת, והוא מוטל על המבקש את קיום הצוואה.

 

כאשר במסגרת נסיבות המקרה מתגבשת "הנחה לכאורה" של השפעה בלתי-הוגנת, הנטל לשלול הנחה זו, הוא, כאמור, על כתפי מי שהנחה זו רובצת לפתחו.

 

השאלה במקרה זה היא - מה מוטל על הנושא בנטל להוכיח, ובאיזו מידה, בכדי לשחרר עצמו מכבלי הנחה לכאורית זו.

 

יצויין, כי ההנחה לכאורה ונטל סתירת ההנחה - אינם מבוססים על הנחה לשימוש לרעה בפועל במסגרת יחסי האמון, וכדברי כב' השופט בן-יאיר:

 

"העברת נטלי ההוכחה לסתירת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת, כאשר יש בין הצדדים יחסים מיוחדים, נועדה למנוע מראש שימוש לרעה ביחסי האמון, והיא אינה מבוססת על שימוש לרעה, בפועל, ביחס האמון."

 

העובדות, שמבקש צו הקיום צריך במקרה זה להוכיח, לשם סתירת ההנחה, הן:

 

"...חייב להוכיח, שההענקה הינה תוצאה של –The tree excise of independent will . הדרך להוכיח זאת היא להראות ש- The donor had competent and independent advice. אולם אין זאת הדרך היחידה, וניתן ללמוד גם מן הנסיבות, כי רצונו של המעניק הופעל באופן חופשי."

 

בבדיקת נסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 236/84, מונה בית-המשפט מספר נסיבות, אשר לדעתו יכולים לשמש "הוכחה חיובית" להרמת נטל ההוכחה הנדרש לסתירת ההנחה בדבר השפעה בלתי-הוגנת.

 

נסיבות אלו הם:

 

מידת יכולתה של המנוחה להתייעץ עם אחרים; שאלת התייעצותה בפועל עם אחרים; ידיעת אחרים על כוונתו לצוות כפי שצוותה; מהימנות מי שעליו הוטל נטל סתירת ההנחה; מגוריה עם המבקש או בנפרד וכד'.

 

במקרה הנדון, סבר בית-המשפט, כי העובדה שהמנוחה יכלה להתייעץ עם אחרים ואפשרות זו לא נשללה ממנה, וכן שהתגוררה במקום אחר ולא בביתו של הזוכה, לרבות מהימנות עדותו - אין בהן די להרמת הנטל לסתירת ההנחה.

 

בעניין מרום נדון מקרה בו חתם מצווה על צוואה לטובת מי שטיפלה בו, כאשר מטפלת זו הועסקה על-ידי המצווה מספר חודשים לפני מועד עריכת הצוואה. מספר חודשים לאחר מכן הלך המצווה לעולמו. העדויות במקרה זה לא עלו בקנה אחד זה עם זה ונותר ספק לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת שלא הופג בראיות שהובאו. על בסיס כך, קבע בית-המשפט כי ההנחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת לא נסתרה.

 

בעניין עיזבון המנוח ש.י. נדון גם מקרה, שבו המנוח ציווה את רכושו בהדרת שארי בשרו ובמתן רכושו לתובעת, אשר שירתה אותו בנאמנות ובמסירות בשמך למעלה מ-10 שנים עד לעשיית הצוואה, ובמשך קרוב ל-20 שנה עד לפטירתו.

באותו מקרה הוקמה החזקה העובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ונטל הבאת הראיות לסתור עבר על שכמה של התובעת, תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה, אך נפסק כי התובעת עמדה בנטל לסתור, שהועבר אליה, ובסופו של יום לא עמדו הנתבעים בנטל השכנוע, שהיה ונותר על שכמם, להוכיח שהצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.

חשיבות "ההתייעצות בעורך-דין" לסתירת ההנחה

ב-ע"א 1750/90, הופעלה "ההנחה בדבר השפעה בלתי-הוגנת", וזאת בהתבסס על יחסי האמון המיוחדים ששררו בין המצווה והזוכה.

במקרה זה, לא הרים המבקש את הנטל, ולא שכנע את בית-המשפט כי ההנחה במקרהו, אינה נכונה.

בית-המשפט שב וציין את ההלכה, כי לשם סתירת ההנחה דרושה ההוכחה חיובית המראה שהצוואה היתה פעולה עצמאית של המצווה ותוצאה של מחשבה צלולה וחופשית.

הוכחה חיובית חשובה הינה, כי המצווה נהנה מעצה בלתי-תלויה של עורך-דין.

"במקרים כאלה חשוב בדרך-כלל להראות, כי המצווה נהנה מעצה בלתי תלויה של עורך-דין שהיה בקי בכל העובדות והנסיבות של המקרה."

עדות עורך-דין, אשר הכיר את המצווה, ניסח את צוואתו והיה עד לחתימת המצווה עליה, יכולה להתקבל, אף בהעדרה של חוות-דעת רפואית לתמוך, או חרף הבאתה של חוות-דעת רפואית לסתור כראיה מספקת לדחיית טענה לחוסר כשרותו של המצווה.

היקף הנטל להוכחת "הנחה לכאורה"

נטל ההוכחה לקיומה של "השפעה בלתי-הוגנת" מוטל, כאמור, על המתנגד לקיום הצוואה. במקרה של "יחסי אמון מיוחדים" - קיימת הנחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ונטל סתירת ההנחה עובר לכתפי המבקש.

מה סף הראיות הדרושות להוכחת קיומה של ההנחה, להוכחת קיומה של "תלות... שהיא כה מקיפה ויסודית"?

בעניין מנלה בחן בית-המשפט נסיבות מקרה בו נטען לקיומה של ההנחה, ותוך תמיכת יתדותיו בהלכה הקיימת, הקובעת - "יש להוכיח תלות מקיפה ויסודית" - סבר כי בנסיבות המקרה לא הורם הנטל להוכחת קיומה של ההנחה, קיומה של תלות "מקיפה ויסודית".

נקבע, כי על הטוען לקיומה של ההנחה - להוכיח קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה במבקש, ועובדה זו יש לעגן בעדויות ישירות.

"המשיבים לא המציאו לבית-המשפט קמא, עדויות של רופאים, אנשי סיעוד או שכנים מבית-האבות שיעידו על מצבה הבריאותי והנפשי של המנוחה. ממכלול הראיות שכן הובאו לא ניתן להסיק קיומה של תלות של אדם בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שיהיה בה כאמור להעביר את נטל ההוכחה על שכמי המערערים."

בעניין אלוני, הבהיר בית-המשפט כי בדרישות שצויינו בעניין מנלה, לקיומה של ההנחה, התייחסו לנסיבותיו של אותו מקרה, ואין בהן כדי למצות את טיבן של הראיות מהן יסיק בית-המשפט כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות העברת נטל ההוכחה.

במקרה זה, הוכח כי הנהנים טיפלו בכל ענייניהם של המצווים בשבועות האחרונים בטרם חתימת הצוואה, וכי המצווים היו חולים וחסרי אונים בתקופה זו. הנהנים במקרה זו היו פרי רצון לסייע על בסיס ידידות רבת שנים - יש בהם כדי להצביע על אפשרות שכתוצאה מכך היתה להם השפעה בלתי-הוגנת על רצון המנוחים, שהיו תלויים בהם אותה שעה. אפשרות זו במסגרת יחסי תלות שכאלה, יש בהם כדי להרים את הנטל על-ידי המתנגד לקיום הצוואה.

קשר רצוף ומתמיד של אם עם בתה, וטיפולה האינטנסיבי של הבת בענייני האם - אין בה בלבד כדי להצביע על "תלות יסודית מקפת", המעבירה את הנטל אל הבת, הטעם לכך, שיחסים בין הורה לבנו, אך טבעי שיהיו הדוקים, ואין בהם בלבד להרים חזקה להשפעה.

 המועד אליו יש לכוון את הראיות לקיום ההשפעה

הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת מצד זוכה בצוואה, עליו מוטל נטל ההוכחה לביסוס טענתו.

המועד אליו יש לכוון את הראיות התומכות בטענה, הוא למועד שקדם לעריכת הצוואה.

כמו-כן, על הראיות לקשור את קיומה של ההשפעה הבלתי-הוגנת במועד שקדם לעריכת הצוואה עם הצוואה עצמה, קרי - שהצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.

בנסיבות נשוא המקרה הנדון ב-ע"א 157/89 - התייחסו מרבית הראיות לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת שהובאו בידי המבקש, לתקופה שלאחר עריכת הצוואה.

למרות האמור, פסק בית-המשפט כי במקרים בהם "אחרית דבר מלמד ומשליח גם על ראשיתו" - ניתן לבסס קיומה של השפעה כאמור, בהסתמך על ראיות המתייחסות לתקופה שלאחר עריכת הצוואה.

בנסיבות המקרה הנדון, קבע בית-המשפט כי הזוכה בצוואה, שהינו בן המנוחה, השפיעה השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה.

הראיות לביסוס החלטה זו, התייחסו, כאמור, לתקופה שלאחר עריכת הצוואה.

בית-המשפט הסיק מכך, כי השפעה כאמור היתה, אף במועד שקדם לעריכת הצוואה:

"הראיות לתלות כמעט טוטאלית של המנוחה במערער ולכפיה בה נהג המערער במנוחה בדרך ליצירת תלות זו מתייחסת לאורח החיים בבית המנוחה. מראיות אלה ניתן להסיק כי אורח חיים זה החל עוד בטרם עריכת הצוואה."

בנסיבות מקרה זה, תלות זו, בצירוף מחלת המנוחה שקדמה למועד עריכת הצוואה - הביאו את בית-המשפט להסקת המסקנה כאמור, על בסיס ראיות שהתייחסו לתקופה מאוחרת לעריכת הצוואה.

בעניין לנדאו התייחסו הראיות בנוגע ליחסי האמון וההשפעה על המצווה, לתקופה של מספר חודשים לאחר עריכת הצוואה.

בית-המשפט ציין, כי כאשר הנסיבות המוכחות מתייחסות לתקופה שלאחר עריכת הצוואה, אולם מלמדות כי "ההשתלטות" על המצווה החלה עוד בטרם עריכת הצוואה, ברור שניתן לבסס עליהן מסקנה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת.

כך, גם בעובדה שהוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס למצווה, שלושה חודשים לאחר עריכת הצוואה - יש כדי לבסס המסקנה האמורה, לאור סמיכות הזמנים.

בת"ע 3770/01 טענה המתנגדת בדבר הפעלת אילוץ, אונס והשפעה בלתי הוגנת על המנוח על-ידי הזוכים על-פי צוואתו, בסמוך למועד חתימתו על הצוואה. כפי שעלה מהראיות באותו מקרה, היה עימות בין המנוח לבנו, כאשר בנו של המנוח איים על המנוח, לטענת המתנגדת, איומי רצח, ובגין כך הוגשה על-ידי המנוח תלונה למשטרה, כחודשיים קודם לעריכת הצוואה.

 

אולם, בית-המשפט קבע כי סכסוך זה בין האב לבנו, אינו קשור להבעת רצונו של המנוח באשר ייעשה ברכושו לאחר מותו, כך שהאירוע הקשה בינו לבין בנו לא הפעיל עליו כל אילוץ, אונס או השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואתו. לגישת ב' השופטת טובה סיון, דווקא סמיכות האירועים של התקרית הקשה, הובילה תלונה במשטרה, למועד עריכת הצוואה, היא הראיה לכך שאין האירוע יכול להשפיע על הבעת רצונו של המנוח, שכן על-פי הגיון דברים, היה אמור המנוח להדיר את בנו - המשיב - מצוואתו. כמו-כן, לשיטתה, טענת המתנגדת אינה מסתדרת עם ההורשה למשיבים 1 ו-2, ילדיו של המנוח, ואחיו של הבן המאיים, אשר לא היו שותפים לאותם איומים.

'הוראת הצוואה בטלה' - מי יזכה בה

כאשר מופעלת הוראת הסעיף בדבר השפעה בלתי-הוגנת או טעות שאינה ניתנת לתיקון - התוצאה היא בטלות הוראות הצוואה הנגועות באמור.

המחוקק נמנע מלהוסיף הוראה אופרטיבית - מה יעשה בחלק העזבון אליו מתייחסות ההוראות הבטלות.

האם חלק העזבון המתייחס להוראות אלו יחולק בין שאר הזוכים המצויינים בצוואה, בהתאם לחלקיהם בה, או שמא חלק זה יחולק בין היורשים על-פי דין, בהתאם לחלקיהם.

יצויין, כי בסעיפים 43-44, לחוק לדוגמה, המחוקק מצא לנכון לציין מפורשות כי העזבון יעבור ליורשים על-פי דין בלבד.

שאלה זו נדונה בתע"ז (ת"א) 6095/89, בהקשר להוראה דומה המצויה בסעיף 35 לחוק, ובאה על פתרונה בהתבסס על פרשנות סעיף 50 לחוק, הדן במקרה בו זוכה על-פי צוואה נמצא פסול לרשת, והמצווה לא קבע בצוואתו אדם אחר שיזכה במקומו.

גם בסעיף 50 לחוק, ציין המחוקק - "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת", ללא ציון סוג הזוכים בהוראה בטלה זו.

תוך התבססות על כללי הפרשנות לפיהם הוראות חוק הירושה יפורשו מתוך החוק - הרי בהתבסס על פרשנות סעיף 15 וסעיף 2 לחוק - הגיע בית-המשפט למסקנה כי כאשר הוראה בצוואה בטלה - יזכו בה שאר הזוכים על-פי הצוואה, בהתאם לחלקיהם בה.

במסגרת הערעור על החלטה זו הפך השופט שמגר מסקנה זו, וקבע כי ההוראה הבטלה תחולק בין היורשים על-פי דין.

ראה פרשנות זו במלואה - בפירוש סעיף 50 להלן, בהתבסס על תע"ז (ת"א) 6095/89.

 

השפעה בלתי-הוגנת – הוראות הפסיקה

 

חתימת הצוואה בנוכחות עדים שהינם קרובי הנהנה

העובדה שעדי הצוואה הינם קרובי משפחתו של הזוכה בצוואה - אין בה לכשעצמה בכדי להוות פגם או פסול כאמור בסעיף זה.

 השפעה בלתי-הוגנת שעולה ממכלול נסיבות ולא מראיות ישירות

ב-ע"א 389/85, נדון מקרה בו בני-זוג ציוו את רכושם לבעליו של בית-האבות בו שהו.

בית-המשפט המחוזי, קבע, כי בנסיבות המקרה קיימת השפעה בלתי-הוגנת. בבטלו מסקנה זו קבע כב' הנשיא שמגר:

"מסקנתו של בית המשפט ... לא נבעה מראיות כלשהן, שהיה בהן בכדי להצביע על מערכת יחסים אשר ביטאה את ההשפעה. המסקנה... נבעה, לדעתו, ממכלול הנסיבות ובעיקר מן העובדה, שהייתה תלות בין המנוחים בשל עצם השהייה במוסד בו הם חיו... מסקנתי היא... אשר הנטל להוכיחה רבץ על מי שהעלה אותה, איננה מעוגנת בראיות, באופן שיש בו כדי להצדיק ביטולה של הצוואה."

 קיומה של השפעה - אינה בהכרח בלתי-הוגנת

מטבע הדברים, אדם מושפע מהתנהגותם של הסובבים אותו. ב-ע"א 196/85, נדון מקרה בו צוותה המנוחה חלק מעזבונה לבתה, עמה היתה ביחסים הדוקים.

נפסק:

"אכן המשיבים השפיעו רוב טובה על המנוחה... ובכך קנו את ליבה. היא בקשה להודות להם על כל מעשיהם וזכרה אותם לטובה בצוואתה... אם לכך "השפעה" ייקרא, כי אז אינני רואה על שום מה לא נכנה השפעה זו כהשפעה הוגנת. מכאן ועד לכינוי מערכת יחסים זו כ"השפעה בלתי-הוגנת" - רב המרחק כרחוק מזרח ממערב."

"אפילו היתה המנוחה נתונה להשפעה של המשיבה... הרי אין כל בסיס לטענה כי השפעה זו היתה בלתי-הוגנת."

 כוונת המשפיע, מטרת המעשה והתוצאה - אינה משנה

אין בוחנים את שאלת בטלות הצוואה לאור מטרתו של בעל ההשפעה בפעולותיו. יתכן, כי כוונתו היתה טובה או שהתוצאה מהשפעתו היתה טובה - אולם מטרת הסעיף היא למנוע מתן תוקף לצוואה שלא היתה פרי רצונו החופשי והעצמאי של המצווה.

 יחס קרבה והותרת יורש יחיד

ב-ע"א 851/79, 160/80, נדון מקרה בו הדיר אב, אשר שהה בבית-אבות, את כל הזוכים מצוואתו והותיר את בנו כיורש יחיד.

הוכח כי היו יחסי קירבה מיוחדים בין האב לבנו היורש.

כב' השופט ברק, סירב לראות בכך השפעה בלתי-הוגנת, ובדבריו:

"דורון היה קרוב לאביו והיה בא לבקרו לעתים קרובות, וייתכן אף שהייתה לדורון השפעה על אביו, אך אין כל הוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת... עצם העובדה, שדורון הוא היורש היחיד, אין בה כדי ליצור הנחה עובדתית, כי הוא הפעיל השפעה בלתי-הוגנת. מתקבל מאוד על הדעת, כי הצוואה שיקפה את הכרת התודה של המנוח לבנו דורון. הכרת תודה אינה מצביעה על השפעה בלתי-הוגנת."

בעניין קופרברג טענו המתנגדים, כי המנוחה הייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצדה של התובעת, אשר הייתה קרובה אליה ביותר, כפי שהיא עצמה (התובעת) מודה.

מהראיות שהובאו בפני בית-המשפט, עלה כי לאחר פטירתו של אח התובעת, הקשרים בין המנוחה לבין בני משפחת המתנגדים, שלמכתחילה לא היו הדוקים כמו אלה עם התובעת, יחסים אלה הלכו והתרופפו, עד שנעלמו כליל. לעומת זאת, אין מחלוקת כי בין התובעת ומשפחתה היה קשר טוב ורצוף לאורך שנים. הקשר היה כה הדוק, עד שהמתנגדים רואים בו משום השפעה בלתי הוגנת.

בית-המשפט קבע כי, המקרה דנן אינו אלא עוד מקרה בו הצוואה הינה לטובת בן משפחה, אשר היה בקשר טוב עם המנוח, וכאות הוקרה על סוג הקשר הזה.

כדברי כב' השופט לוין בע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני: "במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקרבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים, בשל העזרה שהגיש לו זה בחייו או בשל הקרבה ששררה ביניהם, וזו הסיבה לכך שהוריש לאותו אדם ולו בלבד, את כל רכושו עלי אדמות... קרבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום 'השפעה בלתי הוגנת', שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת".

לפיכך פסק בית-המשפט, כי יש לכבד את צוואתה של המנוחה, וטענה זו בדבר "השפעה בלתי הוגנת" נדחתה.

 הכרת תודה

כאמור וכמצוטט לעיל, ב-ע"א 851/79, 160/80 - "הכרת תודה אינה מצביעה על השפעה בלתי-הוגנת".

 בקשה לקיום הצוואה תקופה ארוכה לאחר פטירת המצווה

כאשר נטענת טענת "השפעה בלתי-הוגנת", והנטל להוכיח קיומה של השפעה כזו מוטל על הטוען לקיומה - אין בעובדה כי הצוואה הוגשה שנים רבות לאחר פטירת המצווה, כדי לבסס, ולו לכאורה, טענת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עובר לעריכת הצוואה ולחתימתה.

 קיומו של חשש וסברה בעלמא אינו מספיק

קיומו של חשש לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת והעלאת סברות בעלמה, לרבות הוכחת שינוי הצוואה לטובת המבקשים - אין בהם די כדי להביא לבטלות הצוואה.

 העדר קשר מיוחד במשך השנים

בעובדה כי במשך השנים לא היה כל קשר מיוחד בין המצווה והזוכים, אין בו, לכשעצמו, להצביע על השפעה בלתי-הוגנת, בכך שהצוואה נערכה לטובתם.

"ביקוריה של המנוחה בבית המערערים בחגים ובשבתות... די בהם כדי להצביע על קיומו של קשר ביניהם. אין צורך בקשר מיוחד כדי להוכיח העדר השפעה בלתי הוגנת".

 עזרה קיצונית לאדם זר - גדלות-רוח או השפעה בלתי-הוגנת

עזרה רבה וקיצונית לאדם שאין אליו קשר מיוחד, יכולה להתפרש מחד - כגדלות- רוח של הזוכים, בעזרה כנה ואמיתית לאיש זקן וגלמוד - מטעמים אנושיים גרידא, או מאידך, כמעשים המורים על תכנון או שימוש לרעה בתלותו של המנוח בעזרתם בדרך לא הוגנת כדי להשתלט על רכושו.

שאלה זו, תוכרע על-סמך הנסיבות, הראיות שיובאו והעדים שישמעו. במקרה הנדון ב-ע"א 733/88, פירש בית-המשפט התנהגות "אנושית" זו, כרצון להשתלט על רכושו של המנוח.

 הוראת הסעיף - לצוואה בלבד ולא להסכם

הוראות הסעיף מתייחסות לצוואה בלבד, ולא ניתן לעשות בו שימוש במקרה של השפעה בלתי-הוגנת לחתימת המנוח על הסכם, כהסכם מכר וכד'.

ביטולו של הסכם שנחתם בידי המנוח מפאת קיומה של השפעה בלתי-הוגנת - הינו על בסיס עילות חוזיות המוכרות בחוק החוזים (חלק כללי), כגון עושק, וכד'.

השפעה בלתי-הוגנת בהענקת מתנה כאשר מדובר בעסקת מתנה יש מקום לאנלוגיה לסעיף 30 לחוק הירושה ולהחלתו של דין השפעה בלתי-הוגנת על מתנות. הבסיס לאנלוגיה נעוץ בכך שבשני המקרים מדובר בפגם בהענקה חד-צדדית. השוני הוא שבניגוד לצוואה בה גורר פגם ברצון לבטלות הרי שבעסקת מתנה יהווה הפגם עילה לביטול הפעולה בלבד. היינו בעסקת מתנה, העסקה ניתנת לביטול ולא בטלה כמחויב במקרה של צוואה.

 השפעה בלתי-הוגנת בהוראת מוטבים בקופת גמל

בעניין ששון נקבע כי בהעדר הסדר מפורש בחקיקה האזרחית, ההיקש מהשפעה בלתי-הוגנת בדיני צוואות להשפעה בלתי-הוגנת בהעברת רכוש לאחר המוות – בהוראת מוטבים בקופת גמל היא תוצאה בלתי-נמנעת.

כיום, חלק גדול מהעברות רכוש לאחר המוות מתבצעות לא על-ידי צוואה אלא על-ידי הסדרים כדוגמת: מוטבים בקופת גמל או מוטבים בפוליסת ביטוח חיים או הוראה הקובעת "בן ממשיך" במשקים חקלאיים ("הסדרים של מעין צוואה").

הוראת המוטבים מהווה תחליף לצוואה, ובארצות המערב נכסים אלה, שלא חל עליהם חוק הירושה (ראו: הוראת סעיף 147 לחוק הירושה), הם "הצוואה העיקרית" בהיבט של שווי נכסי המנוח.

מעגל דיני הירושה ומעגל דיני "מעין צוואה" הם מעגלים משלימים, המהווים את רכושו של המנוח, שלגביהם ביקש הוא ליתן הוראות על אופן העברת רכושו לאחר המוות.

במקום של חסר, יש להחיל על הדינים של "מעין צוואה" את הדינים המתאימים המצויים בדיני צוואה. שתי המטאריות מסדירות העברת רכוש לאחר המוות, וההיקש הוא ראוי ומתבקש.

 

הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות

טעות היא פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. בהתאם לסעיף 30 לחוק הירושה, התרופה העיקרית לטעות היא בתיקון הוראות הצוואה, רק אם התיקון אינו אפשרי תבוא התרופה המשנית שעניינה ביטול הוראות הצוואה. חוק הירושה אינו מגדיר טעות מהי, לעניין זה ניתן להיעזר בדיני החוזים, אולם בעוד שבדיני החוזים יש לאזן גם את אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, הרי שבדיני צוואות לא קיים אינטרס הסתמכות של יורשים ומאידך קיים הצורך בזהירות שמא טועים אנו בהבנת רצונו של המצווה. יש להדגיש את הזהירות הרבה בה ינקוט בית-המשפט בבואו לתקן טעות בלשון הצוואה באמצעים פרשניים, שמא יסטה מאומד-דעתו האמיתי של המצווה, יעמיד את עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש ובכך יחטא בכיבוד רצון המת.

ומתי יכנסו דיני הטעות? כאשר על אומד-הדעת האמיתי של המצווה ניתן ללמוד מן הנסיבות וכי אומד-הדעת הנלמד מלשון הצוואה אינו אומד-הדעת האמיתי או - כאשר אומד-הדעת העולה מתוך הצוואה נוגד את אומד-הדעת העולה מתוך הנסיבות תוך שמתברר כי אומד-הדעת העולה מתוך הצוואה בטעות יסודו. במקרה כזה יכנסו לפעולה דיני הטעות ויביאו לביטול הוראת הצוואה שבה נפלה הטעות, או לתיקונה.

לעיתים ילמד בית-המשפט מלשון הצוואה עצמה אם המצווה טעה בעובדות, או בדין, או במניע ולעיתים ילמד זאת מתוך הראיות על חיי המצווה, מחשבותיו התנהגותו וכיוצא באלו נתונים סביבתיים. ודוק! שינוי הוראת צוואה שנפלה בה טעות, מתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: כאשר בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכאשר קיימת ידיעה "בבירור" על רצונו (הריאלי) של המצווה. כוונה משוערת אינה מספקת. מידת ההוכחה הנדרשת היא גבוהה - הוכחה בבירור התואמת את המבחן האמריקאי "clear and convincing evidence".

 טעות עובדתית ולא טעות משפטית

סעיף 30(ב) לחוק, קובע כי, הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות - רשאי בית-המשפט לתקנה, באם ברור לו מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות. במידה והדבר אינו ברור, ולפיכך אינו ניתן לתיקון - ההוראה בטלה.

"טעות" בהוראת הצוואה יכולה לנבוע משניים - מטעות בעובדה או מטעות ביחס למשמעות הכתוב בצוואה, טעות משפטית.

סעיף 30(ב) מתייחס ל"טעות עובדתית" בלבד, ואין הוא מתייחס לטעות ביחס למשמעות הכתוב בצוואה.

טעות בעובדה, הינה טעות ביחס לעובדה כלשהי, שהמוריש הניחה כקיימת ועל-פיה קבע הוראה מהוראות הצוואה. כגון - כאשר סבר, בטעות, שנכס מסויים שייך לו, או שזיכה בצוואה אדם שבעת עריכת הצוואה - כבר לא היה בין החיים. טעות כאמור, ניתנת לתיקון בהתאם להוראת הסעיף. (טעות סופר, טעות בתיאורו של אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחשבון, וכיוצ"ב - הינם טעויות הניתנות לתיקון בהתאם להוראת סעיף 32 לחוק).

טעות משפטית, הינה טעות ביחס למשמעות הכתוב בצוואה, וטעות שכזו - אינה כלולה במסגרת הטעויות הניתנות לתיקון בסעיף 30(ב) לחוק.

ההגיון העומד ביסוד הדברים הוא - "שאם לא כן, לא יהיה לדבר סוף, כלומר לא יהיה סוף לניסיונות לערער את תוקפה של הצוואה במסמך המגלם בתוכו באופן מחייב, את רצונו האחרון של המוריש".

וראה דעתו החולקת של פרופ' טדסקי הסובר כי גם טעות בחוק בת-תיקון, וזאת אף מהטעם שאין בהוראת הסעיף כל אבחנה בין טעות בעובדה וטעות בחוק. מבחינת ההוראה הדנה בטעות בחוק החוזים, מלמדת כי סעיף 14(ד) לחוק מחיל את תחולת הטעות אף על טעות משפטית.

 טעות משפטית שנגרמה בתחבולה או בתרמית

טעות בהבנת משמעות הכתוב בצוואה, שנבעה מתרמית, כגון תרמית מצד עורך הצוואה בדרך של מצג-שווא, או בדרך הסתרה ביודעין ובמתכוון של המשמעות הנכונה של הכתוב בטופס הצוואה - טעות כזו וכיוצ"ב - נכנסים לגדרו של סעיף 30(א) לחוק ובטלים מכוח הוראתו.

 טעות שנגרמה ברשלנותו של עורך הצוואה

גם אם הטעות בהבנת הכתוב בצוואה נבעה מרשלנותו של היועץ המשפטי עורך הצוואה, בכך שלא ידע את הוראות החוק ומשמעותן - עדיין מדובר בטעות משפטית, וככזו - אינה כלולה בהוראת סעיף 30(ב) לחוק.

 טעות בהערכת המצב

בעניין ניימן נדונה הוראת צוואה בה אסר המצווה על ילדיו, הנהנים בצוואה, למכור את דירתו, אלא אם כן יעברו להתגורר בישראל, ואז ישתמשו בה.

כעבור 20 שנה ממועד פטירתו, פנו ילדיו שוב לבית-המשפט (לאחר פניות קודמות בעבר, שנדחו), וביקשו לבטל הוראה זו מהטעם שלו ידע אביהם כי בחלוף 20 שנה לא יתגוררו בישראל והיה יודע כי אין בכוונתם לעשות זאת אף בעתיד - לא היה מכליל צווי זה בצוואתו.

כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו אף מההיבט המובא בהוראת סעיף 30(ב) לחוק, שכן אין בנסיבות אלה כדי להוות "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות".

 טעות רציונאלית וטעות בלתי-רציונאלית

הוראת סעיף 30(ב) מאפשרת לבית-המשפט לתקן הוראת צוואה הנובעת מ"טעות" של המצווה, במידה וניתן לקבוע מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות.

את המושג "טעות" מאספקלריית עריכת צוואה, ניתן לסווג לשתי קטגוריות.

האחת, טעויות הנובעות מפעולות רציונאליות של המצווה, דהיינו לו היו מעמידים את המצווה על טעותו, היה מבין את פשר הטעות ומתקן את צוואתו.

ובאחרת, כלולות הטעויות הנובעות מפעולה בלתי-רציונאלית של המצווה, דהיינו לו היו מעמידים את המצווה בעת עריכת צוואתו על הטעות - לא היה רואה בה טעות ולא היה מתקן את צוואתו.

ההבחנה הפרקטית בין השניים, הינה ההבחנה בין אדם אשר ניתן להעמידו על טעותו, ובמחשבו יבין טעות זו, לבין אדם אשר החלטתו המוטעית נובעת מפגם נפשי, כמחלת נפש או שיבוש חשיבה המוטבע בו.

אדם שכזה, לא ניתן להעמידו על טעותו, באשר זהו רצונו האמיתי, הגם שרצון זה נובע מפגם נפשי.

גם אם יעמידו אדם כזה על טעותו האובייקטיבית, לא ניתן יהיה להביאו לידי הכרה בטעות זו, באשר סובייקטיבית זהו רצונו.

הוראת סעיף 30(ב) דנה אך ורק בטעות רציונאלית, וטעות הנובעת מפגם נפשי, מחלת נפש או הפרעה דומה - מקומה בהוראת סעיף 26 לחוק, הדנה ביכולת המצווה להבחין בטיבה של צוואה.

 הדרת יורש עקב מחשבות מוטעות

בעניין כליפה נדונה ההבחנה בין מחשבות מוטעות של מוריש, שגרמו לו להדיר יורש מעזבונו, לבין מחשבות סובייקטיביות אשר אינן עולות כדי טעות פוסלת.

במקרה זה הדירה אם את בתה מהטעם, כפי שציינה בצוואה, שבתה התעמרה בה. טענת הבת המודרת היתה, כי באופן אובייקטיבי לא התעמרה באמה והכל פרי דמיונה של האם.

בית-המשפט סירב לראות בטעותה של האם "טעות" במובן סעיף 30(ב) לחוק, גם אם יוכח כי לא היתה כל התעמרות של הבת באמה, וכי אובייקטיבית טענת האם אינה נכונה.

כב' השופט מלץ פסק כי אף אם נקבע פוזיטיבית שהבת לא עשתה מאומה שיש בו "התעמרות", הרי שתחושת האם כלפי בתה יסודה בטעות, אולם התחושה כשלעצמה, אינה טעות.

"היא לעולם "אמת" מבחינתו של האדם הסובייקטיבי החש אותה, וזו מכשלתו."

"הכינוי "טעות" לתחושה סובייקטיבית הוא בבחינת תרתי דסתרי."

 תעתועי שווא

כאשר ברור שמדובר בתעתועי שווא, ברור שיש בכך כדי לפסול את הוראת הצוואה מחמת "טעות", אולם יש להבחין בין "תעתוע" לבין ההסתכלות הסובייקטיבית של כל אדם ואדם, שברור שאינה בגדר "טעות".

יצויין, כי אף אם מוכח שמדובר בתעתוע שווא, עדיין יש להוכיח כי התעתוע שלט במצווה בעת עריכת הצוואה.

 

תיקון הטעות – ביוזמת בית-המשפט

לעיתים, מסקנת הדברים מניתוח עובדות הציווי, מובילות למסקנה כי המצווה טעה בצוואתו, טעות אשר בית-המשפט מוסמך לתקנה על-בסיס הוראות סעיף 30(ב) לחוק.

בעניין בינשטוק, נדונה סוגיית תיקון הוראת צוואה בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק, במקרים בהם בית-המשפט לא נתבקש לעשות כן.

כב' השופט חשין הגיע למסקנה כי תיקונה של צוואה על-פי חוק הירושה, בהתאם לפרשנות הנכונה אשר קובע בית-המשפט - אינה אלא עניין משני וטפל לשאלה העיקרית והיא שאלת הפרשנות הנכונה.

לפיכך, מוסמך בית-המשפט לתקן הוראת צוואה, כאשר מגיע הוא למסקנה כי הוראת צוואה הינה בגדר טעות, גם אם לא נתבקש לעשות כן, כשתיקון זה כמו "נדרש היה מאליו".

 

תחבולה או תרמית – בגדר טעות לעניין תיקון הצוואה

הוראת סעיף 30(ב) לחוק, הדנה בהוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, מאפשרת לבית-המשפט לתקן הוראת צוואה זו, ובמילים אחרות - לכתוב הוראת צוואה חדשה. זאת, אם שוכנע בית-המשפט שיכול הוא לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.

הוראת תיקון זו אינה מצויה בסעיף 30(א) לחוק, אלא בהוראת סעיף 30(ב) הדנה בטעות בלבד.

נראה, שאין כל סיבה להימנע מפרשנות מרחיבה לאפשרות התיקון, בכל מקרה בו הנסיבות הובילו את המצווה לערוך הוראת צוואה מחמת טעות.

כך, אף במקרים של תחבולה או תרמית, המנויים בהוראת סעיף 30(א) לחוק, רשאי יהיה בית-המשפט לתקן את הוראות הצוואה שנערכו תחת השפעות אלה, כאשר ברור הוא שהן התחבולה והן התרמית גורמות למצווה לטעות.

משעורך המצווה צוואתו מחמת טעות, אין לעובדה שטעות זו נובעת מתחבולה, תרמית או כל סיבה אחרת בכדי לפגוע או לשנות מחיוב בית-המשפט לתקן הוראות הצוואה בנסיבות סעיף 30(ב) לחוק.

בעניין ר.ר. טען הנתבע כי בשל עלילות דברים ששמה התובעת באוזני המנוחה, היא אמם של הצדדים, שינתה זו את צוואתה הראשונה וכתב את צוואותיה האחרונות המדירות אותו מזכייה במחצית עזבונה. הנתבע טען, כי במעשיה הנזכרים השפיעה התובעת השפעה בלתי הוגנת על המנוחה שכן גרמה לה לחשוב בטעות, תך ניצול קירבתן והיותה של הסמנוחה נסמכת על מילתה, כי הוא עוול בכספיה ונטל מהם ללא ידיעתה וללא רשותה. השפעה שכזו הינה לדידו השפעה בלתי הוגנת אשר מעורבים בה התחבולה והתרמית, ומן הראוי לפסול בגינה את הצוואות האחרונה והשנייה.

בפוסקו בחן בית-המשפט את מושגי "התחבולה", "התרמית" וה"טעות".

המחוקק סתם ולא פירש משמעותן של ה"תחבולה" וה"תרמית", ונראה כי ביקש להותיר גמישות בפרשנותם של ביטויים אלו, השגורים בפי הבריות, מבלי לקבעם במסמרות. מכל מקום דומה כי עניינם של התרמית והתחבולה אחד הוא - היצג כוזב של עובדה כלפי המרומה.

עם זאת, במה שונה ה"תחבולה" מן ה"תרמית"?דומה כי זו באה להוסיף על התרמית ולאפשר פסילת צוואה אף במקרים שאינם בגדר אונס או תרמית מוחלטים.

במעשה התחבולה אין נדרש שהמתחבל ידע שאין אמת בדבריו אלא די בכך שיציג את העובדות הכוזבות בפני המצווה, מבלי שבדקם כראוי ומתוך ידיעה כי המוצג כפי שהוא יכול שישפיע עליו בכתיבת צוואתו. יחד עם זו, אין לשכוח כי עסקינן ב"תחבולה" - היינו התנהגות שאינה שגרתית ותמימה, ואשר תכליתה להשפיע על גמירות דעתו של המצווה. לא כל הצגת מידע לפני מצווה תהווה מעשה "תחבולה" וודאי שאין כך הדברים כאשר עסקינן במידע אשר המצווה יכול לבחון מהותו וטיבו בנקל, ויש בידיו היכולת להסיק מסקנות מושכלות וענייניות לאחר בחינתו של אותו מידע.

באשר ל"טעות" - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות - יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.

גם על המבקש לשנות או לתקן צוואה מכוח עילת הטעות לעמוד בנטל הראיה נכבד. עליו להוכיח כי ההוראה בצוואה אותה הוא מבקש לבטל נכתבה מחמת הטעות, רצונו לומר עליו להוכיח הן את הטעות והן את הקשר הסיבתי בין הוראת הצוואה לטעותו של המצווה. כמו כן, עליו להוסיף ולהוכיח מה היה רצונו של המצווה אלמלא טעותו, ובאם לא יוכיח עניין זה הרי שלכל היותר הוראת הצוואה שמקורה בטעות תבוטל אך לא תשונה כרצונו.

פרשנותו הפשוטה והמקובלת של המונח "טעות", מכוונת לרוב לתפיסה לא נכונה של מצב עובדתי. בפרשת טלמצ'יו הרחיב כב' הנשיא ברק את מהותה של הטעות, והבהיר כי טעות על-פי סע' 30(ב) לחוק הירושה יכול שתהא טעות בעובדה, בדין או במניע.

בחינת הראיות אשר הונחו לפני בית-המשפט במקרה ר.ר. הראתה, כי לא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח כי צוואתה האחרונה של המנוחה, שהינה תקינה ושלמה על פניה, נערכה מתוך השפעה בלתי הוגנת.

התנבע הודה כי המנוחה הייתה צלולה בדעתה והבינה בטיבה של צוואה עת ערכה את צוואתה השלישית, עוד הודה הנתבע כי התובעת מעולם לא מנעה מהמנוחה ליצור עימו קשר ולא בודדה אותה ממגע עם אחרים.

הנתבע שלל בכל תוקף טענה כאילו המנוחה חששה בדרך כלשהי מהתובעת. עוד הודה הנתבע כי המנוחה הייתה עצמאית וכי התובעת לא כפתה עליה כלל את רצונה, ולמעשה לא ניתן היה לכפות עליה דעה אחרת שכן היא לא הייתה נתונה להשפעה.

מן האמור עלה, כי הנתבע עצמו הודה שהמנוחה, על אף גילה המתקדם, הייתה, אף בסמוך לעריכת צוואתה האחרונה, עצמאת לחלוטין וכי לא הייתה תלוליה כלל בתובעת. ויותר מכך - התובעת לא מנעה מעולם כל קשר בין המנוחה לבינו. כמו כן המנוחה ידעה לעמוד על דעתה והתובעת לא כפתה עליה את דעתה. עובדות אלו מרחיקות את סבירותה של השפעה בלתי הוגנת מצידה של התובעת על המנוחה, שכן בעניין שבנדון לא נתקיימו כלל הסימנים "הקלאסיים" המעידים או מרמזים על היתכנותה של השפעה כזו.

אלא שבנדון טוען הנתבע כי השפעתה הבלתי הוגנת של התובעת על המנוחה התבטאה בכך שהיא ניצלה את קרבתה למנוחה ומסרה לה מידע מוטעה אודותיו, אשר המנוחה האמינה נוכח אותה קירבה, וכי בשל מידע זה שינתה המנוחה את יחסה כלפיו והדירה אותו מצוואתה.

בית-המשפט קבע כי גם את טענתו זו לא עלה בידי הנתבע להוכיח. על הנתבע היה להוכיח, אפוא, ראשית דבר - כי התובעת היא זו שגרמה למנוחה להאמין כי הנתבע רוקן את חשבון המנוחה הינה שיקרית, לאחר מכן יהא עליו להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין העובדה שהמנוחה הדירה את הנתבע מצוואתה האחרונה לבין פעולתה של התובעת.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע כשל בהוכחות כל אחד מרכיבי העילה: ראשית, הנתבע לא הרים את נטל הראיה להוכחת העובדה שהתובעת היא זו אשר גרמה למנוחה להאמין שהנתבע רוקן את חשבונה ועוול בניהולו. הנתבע לא הצליח לשלול את ההנחה הסבירה כי לאחר שהסתבר למנוחה שהתובעת לא הצליחה למשוך כספים מחשבונה היא החלה לחשוד בנתבע, אשר היה היחדי שניהל את ענייניה הכספיים, פעל שלא כדין, וללא רשותה, בהוצאות כספים מהחשבון.

המנוחה עצמה, אשר ידעה מה שיעור הכספים אותו היא אמורה לקבל מקצבאותיה השונות מחד ומהו שיעור הוצאותיה מאידך, יכולה הייתה להעריך מה שיעור הכספים שאמורים להיות בחשבונה. יש להניח שסברה שבחשבונה אמור היה להיות ביתרת זכות, שאם לא כן לא הייתה מורה לתובעת למשוך ממנו כספים כמתנת יום-הולדת לנכדיה, ממילא, מעת שהסתבר לה כי לא נותרו כספים בחשבון הסיקה כי אלו נלקחו שלא בידיעתה על-ידי הנתבע. הווה אומר - חשדה של המנוחה בנתבע היה פרי מחשבתה והמסקנתה שלה ולא פרי הסתה של התובעת.

יתר על כן - גם אם אכן הייתה זו התובעת אשר אמרה למנוחה שהיא חושדת בנתבע כי משך כספים שלא כדין מחשבונה, הרי שהמנוחה יכולה הייתה לבדוק את הדבר בעצמה ולהסיק את מסקנותיה העצמאיות, שהרי אין חולק על כך שהמנוחה, על אף גילה, הייתה צלולה וחדשה ודיעה היטב לעמוד על דעתה. כך גם הנתבע עצמו יכול היה לנסות ולשכנע את המנוחה כי אין אמת בנטען כנגדו, אלא שבחר מנימוקיו שלו, על אף שאמו המנוחה הטיחה בו את חשדה ומנעה ממנו להוסיף ולהתעסק בענייניה הכספיים מכאן ולהבא., שלא לנסות ולהוכיח בפניה את טעותה, באם אכן טעתה.

בית-המשפט קיבל בהקשר זה את עדותה של התובעת לפה היה בליבה של המנוחה על הנתבע אף קודם שהתברר לה כי חשבונה רוקן, באומרה לתובעת כי הנתבע מעולם לא החזיר כספים שלווה ממנה ברשות, ולכן אין היא מאמינה כי יחזיר לה אף את שנטל ללא רשותה.

נוסף על כן, הנתבע לא הוכיח כלל כי חדשדה של המנוחה, שלקח ממכספיה ללא רשותה, היה חשד שווא. הנתבע אף לא ידע להבהיר את המשיכות הגבוהות מחשבון המנוחה במהלך שנת 1998. ולבסוף - הנתבע אף לא עמד בהוכחת הקשר הסיבתי שבין ההשפעה הבלתי הוגנת לשינוי הצוואה.

פרק הזמן הרב שחלף מאז חודש אפריל 99, בו על-פי הנטען טענה התובעת באוזני המנוחה כי הנתבע מעל בכפסיה, ועד לחתימת הצוואה האחרונה בשנת 2003, מנתק כל קשר סיבתי שבין המעשה הנטען לשינוי הצוואה על-ידי המנוחה, שהרי במהלך פרק זמן זה בחר הנתבע מרצונו שלו להרחיק עצמו מהמנוחה, ואם כן אפשר שדווקא יחסו המתנכר של הנתבע אל אימו המנוחה, הוא זה אשר גרם לה לחשוב ולחתום על צוואה המדירה אותו מנכסיה.

כך גם העובדה שהנתצבע בחר שלא ליישב ההדורים עם אמו המנוחה ולנסות לשכנעה כי לא עוול כלפיה במאומה יש בה לחזק ולבסס החשדות כנגדו או, למצער, לחזק את חשדה של אמו המנוחה כי אכן יש אמת בחשדות אלו.

כך גם אפשר הדבר, שהחלטתה של המנוחה להדיר את הנתבע מנכסיה נבעה, בין השאר, בשל כך שסברה כי הוא קיבל בחייה די, וכעת עליה לדאוג ולתת גם לבתה התובעת. מכל מקום, לא הוכח, מעבר לכל ספק, כי אך ורק בשל טענתה של התובעת שהנתבע רוקן את חשבונה שינתה המנוחה את צוואתה הראשונה.

 אם כן בסופו של יום נקבע כי לא זו בלבד שלא הוכח שהתובעת היא זו שגרמה למנוחה להאמין שהנתבע מעל בחשבונה וכי הדבר לא היה פרי מסקנתה האישית והמושכלת של המנוחה עצמה, הרי שאף לא הוכח כי חשד זה בטעות יסודו, ויותר מכל לא הוכח כי זה היה הגורם הבלעדי או המכריע לכך שהמנוחה חתמה בסופו של יום על צוואתה האחרונה בה היא מדירה את הנתבע מלחלוק בעזבונה.

 מתוך שנמצא שלא הוכח כי טעות הייתה לפני המנוחה קודם שכתבה צוואתה האחרונה ואף לא הוכח הקשר סיבתי בין טענת ריקון החשבון על-ידי הנתבע לבין כתיבת הצוואה האחרונה, הרי נפלו להן אף עילות התרמית והתחבולה.

בע' 107173/04 עיזבון המנוחה נתן אולייניק ז"ל נ' קיפן זהבית, הוגשה התנגדות לקיום הצוואה נגד יורש יחיד על-ידי הנתבעים, אשר אביהם היה האחיין של המנוח. לטענתם, נפלו פגמים שונים בצוואת המנוח, ולכן עתרו הם לבית-המשפט וביקשו שיינתן תוקף לצוואה קודמת של המנוח, לפיה, הם יורשיו של המנוח. בית-המשפט קבע, כי במדרג הפגיעה ברצונו של אדם האונס והמהרמה, חומרתם רבה יותר מהתחבולה, אולם התחבולה רעה היא מעילת ההשפעה הבלתי-הוגנת. הכרעה משפטית בדבר התחבולה עניינה בבחינת קיומו של מעשה או מחדל גלוי, בשונה מעילת ההשפעה הבלתי-הוגנת שעניינה בבחינת נבכי נפשו של האדם. יורש הנוקט בתחבולה מפר את כללי התחרות בין מועמדים לקבלת ירושה, ודיני הירשוה מביאים לשלילת זכותו כיורש. ההתערבות של היורש הנוקט בתחבולה היא התערבות בלתי לגיטימית ופסולה במהלך התחרות על רצונו הטוב של המוריש, ועל-כן החוק שולל ממנו את טובת ההנאה בה זכות שולל ממנו את טובת ההנאה בה זכה לפי הצוואה. התנגדות הנתבעים לקיום הצוואה נתקבלה.

סעיף 30 מול סעיף 35

עילת ההשפעה הבלתי-הוגנת על-פי סעיף 30 רחבה וכוללת מצבים הנכנסים גם לגדר סעיף 35. ניתן לומר כי סעיף 35 מניח קיום השפעה בלתי-הוגנת בהתקיים תנאים מסויימים ובכללם נטילת חלק בעריכת הצוואה.

עם זאת, יש להפריד בין הטענות המעוגנות בסעיף 30 לחוק הירושה לבין הטענות שבגדר סעיף 35 לחוק הירושה. המטרה התחיקתית מאחורי סעיפים 30 ו-35 לחוק הירושה דומה, אך הטכניקה שננקטה בהם שונה. בסעיף 30 לחוק הירושה יש להוכיח את ההשפעה הבלתי-הוגנת, והנטל על הטוען להשפעה בלתי-הוגנת. בסעיף 35 לחוק הירושה אין צורך בהוכחה של השפעה בלתי-הוגנת, אלא מגולם רעיון של פסלות אוטומטית לעניין הוראה לטובת מי שלקח חלק בעריכת הצוואה. המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. לכן גם אם יוכיח הנהנה כי לא השפיע באופן בלתי-הוגן על המצווה, לא יהיה בכך כדי להועיל לו.

אם יש חשש להשפעה בלתי-הוגנת, אפשר להפריך חשש זה על-ידי עדויות וראיות, אך לא כך הדבר כאשר הזוכה לקח חלק בעריכת הצוואה, ואין זה משנה מה היו נסיבות הפעולה. במקרה כזה יחול סעיף 35 לחוק הירושה שמביא לתוצאה קשה, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה. כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, נתנה לו הפסיקה פירוש מצומצם ככל שניתן.

31. אי ביטול של צוואה פגומה

עברה שנה מהיו שהאונס, האיום, השפעה הבלתי-הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.