יורשים על-פי דין

10. יורשים על-פי דין
יורשים על-פי דין הם:
(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;
(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה - קרובי המוריש);
זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה.

יורשים על-פי דין

הוראת סעיף 10 לחוק תוחמת, מחד, את הזכאים לרשת על-פי דין, אולם מאידך - אינה מגבילה זכאותם זו בכל תנאי.

לפיכך, רק קרובי המוריש המנויים בסעיף זה זכאים לרשת, אולם זכאותם הינה גורפת ואינה ניתנת לביטול (למעט בחריגים הקיצוניים שמונה החוק - כמי שהורשע בהריגת המוריש וכד').

עולה מהאמור, כי גם קרובי מוריש שלא היו בכל קשר עם המוריש, או שהיו ביחסים עכורים וקשים עמו - כל עוד לא נערכה צוואה, זכאותם לרשת אינה נפגעת.

יצויין כי גם בקיומה של צוואה, כאשר הצוואה לא התייחסה למלוא נכסי העזבון - יהיו היורשים על-פי דין זכאים לחלק העזבון אשר לגביו לא נערכה צוואה.

על המבקש לרשת על-פי דין מוטלת החובה לא רק הוכיח שהוא יורש, אלא גם החובה להוכיח שאין יורשים אחרים זולתו או מי הם היורשים האחרים, ואת זאת בראיות פוזיטיביות ולא על דרך השלילה. הטעם לכך נעוץ בעיקרון שהתובע את העזבון לעצמו חובת הראיה עליו וההוכחות שלו אינן שלמות אם אינו מראה שאין יורשים על-פי דין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד אתו.

אין להמציא צו ירושה לגבי כל העזבון לטובת יורשים מסויימים כאשר לא נשללה אפשרות שקיימים יורשים אחרים שאף הם זכאים לרשת.

אולם, על-אף שההלכה דורשת ראיה פוזיטיבית, ציין השופט י' כהן ב-ע"א 500/78:

"אני מסכים לגישת השופט המלומד שמן הראוי להקל בהבאת ראיות בדבר קיום יורשים אחרים, כאשר מדובר בקרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה או בקרובי משפחה שמקום מגוריהם הידוע האחרון היה בארצות שמעבר למסך הברזל. ברם, בעניין זה אין להגיע לידי אותה עמדה קיצונית שנקט השופט המלומד, לפיה אין צורך כלל בראיות בדבר קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים בנסיבות כגון אלה שלפנינו. הקירבה שבין המנוחה ובין בני קמושר היא בדרגה רחוקה מאד ולעיתים קרובות, אף בזמנים כתיקונם, קרובים בדרגות כאלה אינם מקיימים כל קשר ביניהם ואינם יודעים אחד על קיומו של האחר. בנסיבות אלה אין לראות בעובדה שבני קמושר אינם יודעים על קיומם של קרובים אחרים כל ראיה, שקרובים כאלה אינם קיימים... אין זה כלל בלתי-מתקבל על הדעת, וביום מן הימים יופיעו ויתבעו את זכותם."

בעניין פרידמן חזרה כב' השופטת שיצר על ההלכה לפיה כי עם חלוף השנים מאז השואה והרמת מסך הברזל, יש מקום לנקוט בגישה מקלה יותר, באשר לנטל הראייתי המוטל על המבקש לרשת. כב' השופטת קבעה, כי במקרים בהם מתקשה המבקש להביא ראיה פוזיטיבית ישירה על פטירתם של צאצאים, הוא נדרש לשכנע ברמת הסתברות גבוהה כי לא נותרו יורשים אפשריים.

יש לפנות למודל של הסתברות אינדוקטיבית, אשר באמצעותו מנסים להרחיק ספקות ראייתים. דרישת הראיה הפוזיטיבית מעוררת קושי לוגי מיוחד, היות ולא ניתן להביא ראיה פוזיטיבית ישירה על משהו או מישהו שאינו קיים. המבחן צריך לפיכך להתבסס על מבחני משנה:

א. יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מהם המעשים שהיו יכולים להיעשות באופן סביר וענייני למציאת אותה ראיה פוזיטיבית לו היתה בנמצא.

ב. בהמשך יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי. דהיינו, איזה ראיות הובאו ביחס לביצוע חיפושים שלא העלו דבר.

ג. יש ליתן משקל ראוי הן לאיכות הראיות הללו והן לכמותן.

מכאן מובן שבית-המשפט לא יסתפק בהעלאת השערה כי לא קיימים יורשים נוספים. אלא, נדרש להראות כי נעשו ניסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על-מנת לאתרם. בין היתר, יש לברר אצל קרובי משפחה רחוקים, לבקר במקומות בהם סביר כי אדם התגורר בעבר, לתחקר שכנים ומכרים, לחפש במאגרי מידע, בארכיבים ובפנקסי קהילות. ההנחה המתבקשת, על-פי הגיונם של דברים, היא כי אם אדם קיים, תימצא בחיפושים מסוג כזה, עדות כלשהי בדבר קיומו.

בעניין ברגמן עלה מהראיות כי המבקשים עשו במשך 30 שנה חיפושים ממשיים, נרחבים ומגוונים כפי שפורט לעיל, ללא תוצאות. יש במעשיהם בכדי לשלול בהסתברות גבוהה את האפשרות כי יתגלו יורשים נוספים בעתיד. בכך יש בכדי להוות תחליף לראיה הפוזיטיבית הנדרשת.

מסקנה זו מתיישבת עם הצורך בפרשנות תכליתית-דינמית לדרישות ההוכחה המופנות אל יורש הנתקל בקשיים להוכיח את גורל בני משפחתו בתקופת השואה. גישה מקלה ביחס למידה ולסוג ההוכחה הנדרשת נראית ראויה ואף מתבקשת. עברו מעל 56 שנה ממלחמת העולם השניה ומעל 50 שנה ממלחמת השחרור. גישה קפדנית היתה מוצדקת סמוך למלחמות, כאשר היתה סבירות גבוהה שיורשים אולי נותרו בין החיים ויתגלו בשלב כלשהו. גם מסך הברזל כבר הורם. אין יותר חשש מצד מי שחיו מאחוריו, להיחשף. שוב אין גם חשש לאזרחי מדינות טוטליטריות כי השלטונות ינסו להלאים רכושם, אם ייוודע כי זכו בירושה. בחינה מחודשת מתבקשת לאור העובדה כי העולם גם עבר מהפכה תקשורתית. הדבר מחייב התאמת החשיבה והשיקולים של בית-המשפט למצבים בהם לא קיים קושי תקשורתי. לפיכך, סביר ביותר להסיק שאילו היו נותרים יורשים, גם הם מצדם, היו מנסים לחפש ולאתר קרובים. זאת ולא רק מטעמים חומריים של חיפוש ירושה, אלא בעיקר כדי לקיים קשר משפחתי. חיפוש קרובים הפך למוסד ידוע בעולם היהודי. הכל מכירים את דבר קיומה של מדינת ישראל, מוסדותיה, שגרירויותיה, משרד הפנים, יד ושם, בית התפוצות ועיתונים המתפרסמים בה. באמצעות כל אלה ניתן ומקובל לחפש קרובים ללא קושי. מכאן שאילו ניסו יורשים אפשריים לחפש את קרוביהם בארץ, היו מוצאים את המבקשים. עצם העובדה שאיש מהיורשים האפשריים לא ניסה מצידו הוא, לאתר את הקרובים בארץ, היא המוסיפה והנותנת משנה סבירות, ברמה גבוהה ביותר, למסקנה כי לא נותרו קרובים חיים.

אין להתעלם מהעובדה כי גם המבקשים שנותרו בחיים מזדקנים. אין למנוע מהם ליהנות מיתרת העזבון, על-ידי עודף הגנה על יורשים אפשריים, שלא ידוע דבר על קיומם מזה שנות דור, למרות חיפושים משכנעים שנעשו לאיתורם בדרכים מגוונות. חלוף העתים מחייב איזון מחודש של השיקולים השונים שפורטו לעיל, תוך מתן משקל ראוי לכך שלא צודק למנוע מהחיים את רכושם בשל ספק קלוש, בהסתברות שולית, כי יתגלו יורשים נוספים. יש להעדיף את החי והוודאי על ספק ספיקא.

לכך יש להוסיף כי צו ירושה לעולם אינו סופי. אם יתגלו יורשים ניתן יהיה לתקנו. ניתן להבטיח יורשים בלתי-ידועים אלה, בכך שצו הירושה יתוקן, כנגד התחייבות היורשים הידועים, כי במידה ויתגלו יורשים נוספים, הם יעבירו להם את חלקם. איזון כזה יש בו כדי להבטיח הן את האינטרס של המבקשים והן את האינטרס של היורשים הבלתי-ידועים, במידה והם קיימים ויתגלו אי-פעם.

בעניין מונטג הדגישה כב' השופטת שיצר, כי הגישה שנקטה בעניין פרידמן האמור אין משמעותה ויתור על רמת שכנוע מספקת. יש למצות תחילה ניסיונות לאתר יורשים פוטנציאליים. בבקשה בעניין מונטג הפנתה המבקשת לנתונים הבאים: המבקשת הבינה מתוך שיחותיה עם המנוח כי מעולם לא היו לו כל צאצאים וכי הוא היה בן יחיד להוריו; במכתב בקשה לביטול חיובי ארנונה כתב המנוח כי הוא אלמן ערירי שכל קרוביו הושמדו בשואה; במשך עשרות שנים לא התגלו הקרובים; המנוח נפטר בגיל 88 שנה; חיפוש באינטרנט, ב-"יד ושם" וב-"פנקס הקהילות" לא העלה דבר. כב' השופטת דחתה את הבקשה: ראשית, המבקשת הכירה את המנוח עשר שנים בלבד; הוא מיעט לדבר על משפחתו, החיפוש באינטרנט וב-"יד ושם" לא היה יסודי; לא נעשו מאמצים לאתר קרובי משפחה בעיר הולדתו של המנוח; לא נעשה חיפוש במקורות הישירים ביותר, ודהיינו, במאגרי מידע, רשימות, ספרי עירייה וספרי מוסדות מקומיים אחרים בעיר הולדתו ומגוריו של המנוח, מהם ניתן היה ללמוד על הרכב המשפחה. כמו-כן לא נעשה כל מאמץ לברר מה עלה בגורל בני משפחה אחרים באמצעות תשאול מכרים, או שכנים בארץ ובחו"ל. מכאן שאין בראיות ובמאמצי החיפוש הנוספים שהראתה המבקשת בכדי להעיד בהסתברות מספיק גבוהה, כי למנוח לא נותרו קרובים שהם צאצאי הוריו. הנתונים כפי שהוצגו על-ידי המבקשת, אינם מגיעים בכמותם ובאיכותם לרמה הנדרשת כדי להוות באופן הסתברותי תחליף לראיה פוזיטיבית, על היעדרם של יורשים פוטנציאלים.

בעניין בוקסר, המבקשת והעדים לא ידעו ידיעה ודאית אם למנוח היו אחים. המשיב טען כי יש להחיל על העניין את ההלכה, לפיה מי שתובע זכויות בירושה עליו להביא ראיות כי אין יורשים אחרים זולתו. כב' השופט כהן בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא פסק כי יש לאבחן הלכה זו מענייננו, שכן מדובר כאן באדם שנפטר 55 שנה לאחר תום השואה, ויותר מעשור לאחר ששערי ברית-המועצות נפתחו. כב' השופט כהן ציטט מפסק-הדין בעניין זימן האמור לפיו מן הראוי להקל בהבאת ראיות בדבר קיום יורשים אחרים כשמדובר בקרובים שעקבותיהם נעלמו בזמן השואה, וקבע כי יש ליתן צו ירושה נוכח הזמן שחלף, פתיחת שערי ברית-המועצות, קרבת משפחתה של המבקשת למוריש (אשתו במשך חמישים שנה), גילו של המנוח (83 שנה) ותצהירי העדים לפיהם שמעו כי המנוח היה בן יחיד.

 

פורסם בקטגוריה מי יורש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.