יורש אחר יורש

42. יורש אחר יורש

(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.יורש אחר יורש – לשון הציווי.

יורש אחר יורש – לשון הציווי

כאשר מעוניין מוריש להוריש את רכושו לאחר במסגרת הוראת “יורש אחר יורש” – כך שרכושו יעבור לנהנה שני במות הראשון או בהתקיים תנאי או בהגיע מועד – עליו לבצע זאת בלשון ברורה, כך שיובן מדבריו שהוראתו הינה ל”יורש אחר יורש”.

יש להימנע במיוחד, ממצב בו לשון ניסוח ההוראה יכניסו לגידרו של סעיף 45 לחוק. מצב זה יתכן, כאשר מלשון ההוראה עולה שהמוריש התכוון להורות לזוכה הראשון לבצע תנאי, הוא העברת הנכסים לזוכה השני.

ב-ע”א 545/87, נדון מקרה בו ציווה המוריש כדלקמן:

“… שמהרכוש שיקבל אחרי בירושה על סמך צוואה זו – יתן בירושה לדפנה, נכדתה של אחותי, מה שיישאר אחרי מותי.”

נפסק, כי הוראה זו נופלת לגדרו של סעיף 45 לחוק, “חיובי יורש”.

ההבדל בין סעיף 42 לסעיף 45 הוא, שבעוד על-פי סעיף 42 מתבצע רצון המוריש הראשון ישירות מכוח צוואתו שלו, הרי סעיף 45 מדבר על-כך שהיורש הראשון מצווה על-ידי המוריש לבצע פעולות שונות, ורק באמצעות פעולותיו שלו עשוי לזכות אדם שלישי. הלשון “יתן בירושה” המופיעה בצוואה, מורה כי רצון המצווה היה לחייב את היורש לבצע פעולה ולא ליהנות זוכה שני במסגרת הוראת “יורש אחר יורש”.

חשוב לציין כי הוראות סעיף 42 חלות בכפיפות להוראות הצוואה, קרי במידה שאין בצוואה הוראות אחרות.

בעניין פלונים נ’ פלונית נקבע, כי יש לראות בצוואה המנוח צוואת “יורש אחר יורש”, זאת על-פי הסעיף בצוואה הקובע:

“אחרי אריכות ימיה ושנותיה של רעייתי הנ”ל – מחצית עיזבוני שיישאר אחריה, יוקנה בחלקים שווים…”

חזקה לצווי כאמור בסעיף 42

כאשר מצווה אדם לשניים הבאים זה אחר זה – חזקה עליו, כי עשה זאת במסגרת האמור בסעיף 42 לחוק הירושה. כדי להוציא את תחולתו מהוראת הסעיף, עליו להביע את דעתו על כך בצורה ברורה ומפורשת.

טעות משפטית בלשון הצווי

לא תשמע טענה מפי המצווה, כי אילו ידע לאשורן את התוצאות המשפטית של הלשון בה בחר עורך הצוואה – לא היה חותם על הצוואה.

הזוכה הראשון – זכויותיו

הוראת סעיף 42 (ב) מתייחסת לשני עניינים שונים. האחד, “זכותו של הזוכה הראשון לעשות במה שקיבל כבתוך שלו”, והאחר – “אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה”.

אופיו של העניין הראשון – “הרי כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצידה חובה משפטית”. (ההדגשה שלי – ב.ק.).

אופיו של העניין השני – “אין ספק כי המנוח לא יכול היה לגרוע בצוואה מזכויותיה של לורה בשיור הנכסים שיותיר אחריו מתוך נכסיה של שרה, שבכך יש סתירה לצוואתה של שרה, שמכוחה קיבל הוא את רכושה”. לפיכך יש לקרוא כל צוואה של הנהנה הראשון כאילו כפופה היא לתנאי של “יורש אחר יורש” לגבי הנכסים הכלולים בצוואתו של המנוח.

זוכה ראשון שהוגבל

יורש ראשון “על דרך הסתם” הוא בעלים לכל דבר, היכול לכלות את נכסי העזבון, גם אם אין הדבר ראוי מוסרית. ואולם, יורש ראשון שהוגבל, “הגבלתו תופסת וראשון חייב לעשות כפי שציווה המצווה”.

במקרה זה ישנן שלוש אפשרויות: הגבלה מפורשת; הגבלה שניתן להסיקה; והוראה על דרך הסתם.

בראשונה קובעת הוראת המוריש, באחרונה הוראת החוק, ואילו באמצעית – על-פי פירוש מרחיב לעומת פסיקה קודמת לסייג שבסעיף 53 לחוק, הכלל הוא: “בהעדר הוראות דין המורות אחרת, כוונת המצווה היא שתכריע – בין אם כוונה זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה ובין אם כוונה זו ‘משתמעת’ מן הצוואה. (וכוונה משתמעת – לרבות ‘אומד-דעתו של המצווה’)”.

צוואת נהנה ראשון הגורעת מזכותו של השני

כאמור, אין נהנה ראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה, ובאם ערך צוואה גורעת כאמור – הוראות הצוואה, המתייחסות לנכסים הכלולים בעזבונו מכוח הוראת “יורש אחר יורש” – בטלים.

“מכח הוראת חוק זה, יש לקרוא כל צוואה של הנהנה הראשון כאילו כפופה היא לתנאי האמור.”

צוואת נהנה ראשון הגורעת – תיקונה

כאשר ניתן צו קיום לצוואתו של הנהנה הראשון, והנהנה השני מעוניין לתקן צו זה, כך שישקף את צוואת המוריש לגבי הנכסים שירש הנהנה הראשון במסגרת התנאי “יורש אחר יורש” – רשאי הוא להגיש בקשה לתיקון צו הקיום, אולם פעולה זו מיותרת.

“ספק רב בעיניי, אם בכלל יש צורך בתיקון הצו, שכן בכל מקרה יש לקרוא את הצו בכפיפות להוראת החוק, ובעקבות זאת חופשי הנהנה השני לפנות אל בית המשפט המוסמך על-מנת לקבל סעד בדבר בעלותו על אותם פריטי רכוש שנשתיירו מכוח הצוואה המקורית, אם נשתיירו.”

צוואת נהנה ראשון הגורעת – תיקונה – חובת פירוט הנכסים

יובהר, כי בקשה לתיקון צו קיום צוואתו של הנהנה הראשון – אין חובה לפרט בה את הרכוש שנותר מתוך הרכוש שזכה בו במסגרת התנאי “יורש אחר יורש”. כל מטרת התיקון היא לקבוע את העיקרון, בדבר כפיפות צו הקיום לזכות הירושה הנובעת מן הצוואה המקורית.

הבירור המפורט ייעשה במסגרת דיון נפרד, ובמסגרתו ניתן יהיה לברר, האם נותר רכוש כאמור ומהו.

מתנה שטרם נסתיימה

בעניין שחם נדונה שאלת זכותו של יורש ראשון ליתן במתנה נכס שירש, אשר אמור היה להורישו ליורש השני במסגרת תניית “יורש אחר יורש”.

במקרה זה, פעולת המתנה טרם הסתיימה עד למועד פטירת המוריש הראשון, ונבחנה שאלת תקפות פעולת המתנה לאור קיומה של התנייה.

כב’ השופט חשין, בהעדיפו פרשנות מרחיבה לקיום רצון המצווה להעברת עזבונו מהיורש הראשון ליורש השני, שב והדגיש את זכותו של הראשון לעשות בעזבון ככל שיחפוץ, ללא כל הגבלה, לרבות זכותו ליתן במתנה כל נכס מהעזבון שירש.

אולם, משטרם נסתיימה פעולת המתנה, ולאור הפרשנות המרחיבה לקיום רצון המצווה, העדיף את ביטול פעולת המתנה והעברת העזבון ליורש השני במסגרת התנייה, כפעולה העולה בקנה אחד עם רצון המצווה. במקרה זה מדובר היה בהעברת נכס מקרקעין, במתנה ללא תמורה, תוך חתימת נותן המתנה על יפוי-כוח המגביל את זכותו לחזור בו מהנתינה. רישום המתנה הסתיים בפועל רק לאחר פטירת הנותן, בדרך של רישום הפעולה בלשכת רישום המקרקעין.

בעניין א.ז. האב המנוח ציווה את הנכס לאם המנוחה, ולאחריה לנכדיו, הנתבעים 2-4. לאחר-מכן נערכה עסקת מתנה, במסגרתה העבירה האם המנוחה את זכויותיה בנכס (אותן ירשה מהאב המנוח) לתובעים. במסגרגת עסקה זו חתמה האם המנוחה על ייפוי-כוח בלתי-חוזר, לצורך רישום המתנה על-שם התובעים. נפסק, כי היורש הראשון רשאי לתת את מה שירש כמתנה, על-אף רצונו של המוריש כמפורט בצוואתו, ולפיכך לא הייתה מניעה לעסקת המתנה על-ידי האם המנוחה, אשר הייתה רשאית לעשות במה שירשה כרצונה. האם המנוחה לא הייתה מנועה מלהעביר בחייה את הנכס במתנה לתובעים.

הגבלת זכויותיו של הראשון – ‘הוראה אחרת’

בהוראת “יורש אחר יורש”, זכאי המצווה ליתן הוראות ביחס לרכושו וביחס לזכויותיו של הזוכה הראשון ברכוש זה.

בעניין משה-דוד שמחה נדונה הוראה מגבילה בצוואת המנוחה, לפי היורש הראשון – הוא הנתבע – יהיה מנוע מלמכור את זכויותיו בדירה לזולת, והוא מחויב להעביר את זכויותיו בדירה בעתיד למי מבניו, שנולדו עוד בחיי המנוח.

נפסק, כי משזכה היורש הראשון (הנתבע) עם מות המנוח, גורל הדירה נתון עתה, ככלל, בידיו, והוא רשאי לעשות בה כצונו (סעיף 42(ב) לחוק). גם אם ידע הנתבע שהמנוח ציווה כי הזכויות בדירה יועברו בעתיד לבניו, אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו.

אף-על-פי-כן, קבע המחוקק, כי המוריש רשאי להתנות על סעיף 42 לחוק הירושה, ולהטיל מגבלות על י כולתו של היורש הראשון – הוא הנתבע, לעשות בעיזבון כבתוך שלו, כפי שנקבע בסעיף 53 לחוק הירושה. המנוח קבע בהוראה מפורשת וברורה, בגוף הצוואה גופה, כי היורש הראשון – הוא הנתבע, יהיה מנוע למכור את זכויותיו בדירה לזולת, והוא מחויב להעביר את זכויותיו בדירה בעתיד למי מבניו, שכאמור, נולדו עוד בחיי המנוח.

לפיכך נפסק, כי ההוראה המגבילה שבצוואה גוברת על ההוראה הדיספוזיטיבית שבסעיף 42(ב) לחוק הירושה, והנתבע לא יכול היה, בעיקרון, להעביר את הדירה לצד ג’, חוץ מבניו.

באשר לזכויותיהם של הבנים בדירה, נדונה השאלה זכותו של מי תגבר, היורש השני או צד ג’. בית-המשפט מציין, כי שאלה זו נותרה בצריך עיון, אך הביע דעתו כי בזכויות שכאלו יש פן קנייני.

במקרה הנדון, מהותה ומשמעותה המשפטית של הוראת ההגבלה – הגבלת הנתבע לבצע כל עסקת מכר עם צד ג’ – התעוררו במלוא עוצמתן, שכן העימות הוא בין היורשים השניים – הם הבנים, שבאמתחתם הזכות העתידית להירשם כבעלי הדירה על-פי הצוואה, והוראות הצוואה שמגבילה את כוחו של הנתבע להעביר את הדירה לצד ג’, ומאידך הבנק – הוא צד ג’ (חיצוני לצוואה), שבאמתחתו משכון רשום על מלוא הזכויות בדירה, והשאלה הייתה זכותו של מי תהיה על העליונה.

נפסק, כי יש לקבוע עליונות זכותם של הבני בדירה לפי הוראות הצוואה על פני זכויות הבנק, מכוח המשכון הרשום.

הערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בעניין זכויות הבנק לעומת זכויות הבנים בדירה – נדחה.

בין יתר נימוקיו, אישר בית-המשפט המחוזי את קביעת בית-המשפט קמא לפיה במועד יצירת המשכון כבר התגבשו זכויותיהם העתידיות של הבנים בדירה ולאור סעיף 20(1) לחוק הכשרות, הרי שמשכון הדירה דנא היה טעון אישור מראש של בית המשפט, ומשלא נעשה הדבר אין לפעולה כל תוקף משפטי..

בית-המשפט הדגיש כי לאור ההוראה המגבילה בצוואת המנוח, המשיב קיבל את הזכויות בדירה בכפוף להוראה המונעת ממנו למכור את הדירה לאחר, וכן בכפוף לזכויות הבנים העתידיות בדירה, כאשר, למעשה, זכויות הבנים התגבשו כבר עת שניתן צו קיום הצוואה.

פועל יוצא מכך הוא שמשכון הדירה, במבחינת סרגל הזמן, נעשה לאחר מתן צו קיום הצוואה, וזכויות הבנים העתידיות בדירה היו כבר מגובשות. לפיכך, מאחר שהבנים היו קטינים בעת משכון הדירה, הרי על פי סעיף 20(1) לחוק הכשרות, פעולה כזו טעונה אישור מראש של בית המשפט.

כך לדוגמה, זכאי המוריש לצוות כי הזוכה הראשון ייהנה רק משימוש בנכסים הכלולים בעזבונו או מפירות נכסים אלו, ואילו הקרן עצמה תעבור במלואה לזוכה השני.

בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה, זכאי מוריש לצוות כן, ורק אם לא ציווה כאמור ולא הותיר “הוראה אחרת” מיוחדת – יחולו הוראות החוק על זכויותיו של הזוכה הראשון, קרי “זכאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון.

לפיכך, בכל מקרה בו ציווה מוריש את רכושו בהוראת “יורש אחר יורש” – זכאי הראשון לעשות ברכוש זה כרצונו, והשני יזכה רק במה שנשתייר מרכוש זה.

הבעייתיות קיימת כאשר המצווה ניסח את הוראתו באופן היכול להשתמע לשתי פנים. להלן, יבחנו ניסוחים בעייתיים אלה.

הביטוי “ולאחר פטירת הזוכה הראשון יקבל הזוכה השני את כל רכושי הרשום כאן”

הבעייתיות בהוראה זו נעוצה במילים “את כל רכושי הרשום כאן”. משמעותן הפשוטה של מילים אלה היא, שהזוכה השני יקבל את כל הרכוש הרשום בצוואה, דהיינו, הזוכה הראשון זכאי רק להשתמש בנכסים או להנות מפירותיהם – אולם עליו להעביר את כל הרכוש שקיבל לזוכה השני.

ביטוי זה נדון במקרה המובא ב-ע”א 249/75, שם נפסק כי אין הוראה זו נכנסת לגדר “הוראה אחרת” האמורה בסעיף 53 לחוק, והיא תפורש בהתאם להוראת סעיף 42(ב) לחוק, באין “הוראה אחרת”, וכלשון השופט ברנזון:

“בדרך-כלל, אין אדם יכול לצוות לשניים אלא לפי הוראת סעיף 42 לחוק, וכדי להוציא את תחולת הסעיף הזה של צוואה מסוג זה צריכה, לפי סעיף 53 לחוק, להיות בצוואה הוראה אחרת. כלומר, חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים שהוא עושה אותה לפי סעיף 42 לחוק, וכדי להוציא את תחולתו עליו להביע את דעתו על כך בצורה ברורה ומפורשת…”.

הביטוי “אחרי מותה (של הזוכה הראשונה) כל הרכוש עובר ליורשים יחידים (הזוכה השני)”

במקרה הנדון ב-ע”א 749/82, הותיר המנוח את דירתו לידועתו בציבור וכלל בה את הביטוי “אחרי מותה כל הרכוש עובר ליורשים יחידים”, קרי – לאחר מותה יזכו היורשים היחידים (בנו או נכדתו) בדירה.

גדר ספק בביטוי זה התמקד בשאלה האם זכאית ידועתו בציבור לעשות בדירה זו כהוראת סעיף 42 – “כבתוך שלה”, או שמא הגביל המנוח זכות זו בכך שציווה כי “כל הרכוש” יעבור לבנו. זו האחרונה, הינה הגבלה העונה להוראת סעיף 53 לחוק המתירה למצווה להורות “הוראה אחרת” השונה מהוראת החוק.

נפסק, כי אין בביטוי זה בכדי להוות “הוראה אחרת”, וזכויותיה של הידועה בציבור יהיו כקבוע בסעיף 42 לחוק, דהיינו זכאית היא לעשות בדירה זו “כבתוך שלה”. כדברי כב’ השופט ח’ אריאל:

“…השיקול שביסודו הספק, אם אמנם במילים האמורות התכוון המנוח, מינה וביה, לשלול מהידועה בציבור את האפשרות להחליף את הדירה ואת מקום המגורים כל ימי חייה; או למנוע ממנה למשל לעת זיקנתה, למכור את הדירה ולעבור לבית אבות…”

הוא זה שהכריע את הכף שלא לראות בהוראה זו “הוראה אחרת” הגוברת על הוראת סעיף 42(ב) לחוק.

הביטוי “רצוני הוא כי מחצית הדירה… תעבור בכל מקרה לשלושת ילדיי (לאחר פטירת אשתי)”

בעניין ויספלד נדון מקרה בו הורה אדם בצוואתו כי רעייתו תירש את דירתו, ולאחר פטירתה – שלושת ילדיו, בחלקים שווים.

בהמשך צוואתו הוסיף המנוח – “למען הסר ספק, מובהר כי רצוני הוא כי מחצית הדירה הרשומה על שמי, תעבור בכל מקרה לשלושת ילדיי הנ”ל בחלקים שווים לאחר מותי ובכפוף לאמור בסעיף 3 לעיל בצוואה”.

גדר הספק בהוראה זו, בחלות הוראת סעיף 53 לחוק, כאשר הבהרת המנוח אינה מציינת התנאה מפורשת על הוראת סעיף 42 לחוק, בהורשת הדירה לרעיית המנוח, אולם ברור כי הבהרה כלשהי קיימת.

בעקבות פסקי-הדין מוסטון ושחם, צעד כב’ הנשיא שמגר צעד נוסף בפרשנות מרחיבה של הוראת סעיף 53 לחוק, ותוך ציטוט דעתו של כב’ השופט אריאל כי די ש”הוראה אחרת” כלשון סעיף 53 לחוק – “די שיהא משתמע באופן ברור מדברי המצווה” – הוסיף כב’ הנשיא – “כשאני לעצמי, דומני שנוכל לספק עצמנו אף בפחות מכך…”.

בהסתמך על הוראת סעיף 54(א) לחוק, בדבר פרשנות צוואה מהאמור בה ומאומד דעתו של המצווה, נפסק כי הבהרת המנוח בצוואתו, עולה כדי “הוראה אחרת” ומגבילה את זכותו של היורש הראשון להעביר זכייתו לאחר.

הביטוי “הנני מצווה כי כל רכושי… יועבר לבעלי… ואם חלילה אני ובעלי נלך לעולמנו בו-זמנית… כי אז אני מצווה…”

בעניין מלמד נדון מקרה בו נרשם ביטוי כאמור בצוואה, בית-המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מנוסח זה על הכללתו במסגרת הוראות סעיף 42 לחוק, באשר לשונה עולה כפי הוראת סעיף 41 לחוק, יורש במקום יורש.

חד-משמעותה של “ההוראה האחרת”

ב-ע”א 749/82 הביע כב’ השופט אריאל את דעתו כי אין צורך בלשון חד-משמעית בכדי להיכלל בגדרו של סעיף 53 לחוק בדבר “הוראה אחרת”, ודי בלשון שבהירותה פחותה בכדי שיהיה בה די לשם שינוי הוראת סעיף 42(ב) לחוק. זאת, כאשר מסקנה זו מתיישבת עם הנסיבות ואומד-דעתו של המצווה, וכלשונו:

“היינו נוטים… שהסייג על-פי סעיף 53 לא יהא דווקא מפורש אלא די שיהא משתמע באופן ברור מדברי המצווה (לרבות אומד דעתו והנסיבות).”

חיזוק לדעתו של כב’ השופט אריאל נמצא בעניין שחם.

בעניין זה נדונה שאלת בהירותה ומפורשותה של “ההוראה האחרת”.

כב’ השופט חשין אף מרחיב את אמירתו של כב’ השופט אריאל, וסובר כי אף הוראה מכללא בצוואה והוראה שאינה ברורה ומפורשת, ואף אם כוונת ה”הוראה האחרת” אינה משתמעת באופן ברור, ניתן להסתמך על “הוראה אחרת” זו.

“אני מסכים עם השופט אריאל, כי יש ליתן פירוש מרחיב לביטוי “הוראות אחרות” שבסעיף 53 לחוק, וכי יש וראוי לפרשו כמתפרש גם על הוראות מכללא בצוואה ולא אך על הוראות ברורות ומפורשות… אם פירושה של צוואה יוליכנו למסקנה כי כוונת המצווה היתה לשלול את הכוח הניתן ליורש ראשון כאמור בסעיף 42(ב) לחוק הירושה – גם אם המצווה לא כתב על כך בצוואה “הוראה ברורה ומפורשת”, וגם אם כוונתו זו אינה משתמעת “באופן ברור” – דעתנו היא שכך נפסוק וכך נכריע… ולא אמרתי דברים שאמרתי אלא לימים יבואו”.

חיזוק והרחבה נוספת ניתנה בעניין ויספלד. כב’ הנשיא שמגר ציין כי כוונת המצווה די לה אם תשתמע מכתב הצוואה – הפירוש הראוי והנכון – ואין צורך לצמצם את הפירוש להשתמעות “באופן ברור” דווקא. כב’ הנשיא ראה מקום לפרשנות מרחיבה ביותר, כדרכו של כב’ השופט אריאל.

זכויותיו של היורש השני – זכות העקיבה

בהתאם להוראת סעיף 42(ב), הזוכה השני יקבל רק “מה ששייר הראשון”.

השאלה “מה שייר הראשון” אינה פשוטה, באשר יתכנו מקרים בהם הראשון אכן עשה שימוש בחלק מעזבון המנוח, אולם שימוש זה התבטא בתחלוף העזבון בנכס אחר, כגון מכירתו ורכישת נכס אחר תחתיו.

האם תיחלופו של נכס מהעזבון, אותו ירש הזוכה הראשון, גם הוא בכלל הנכסים אותם “שייר הראשון” – או שמא בכך אין העזבון עוד במקורו, אין התחלוף חלק אינטגרלי מעזבון המוריש, וככזה אינו כלול “במה ששייר”.

שאלה זו נדונה ב-ע”א 311/81 והכריע בה כב’ השופט גולדברג. לדבריו, יש להחיל את עקרון העקיבה ולהכליל ב”מה ששייר” אף תחלוף של נכסי העזבון, למרות שסעיף 42 לחוק לא קבע זאת מפורשות.

“העיקרון היסודי, שאף מצא ביטוי בסעיף 54(א) לחוק, כי יש לפרש צוואה לפי אומד דעתו של המצווה… בבואנו לאמוד את דעתו… איני רואה מקום להניח, כי כוונת מצווה כזה לזכות את היורש השני רק בשיור נכסיו בעין, אלא אף בשיור תחליפיהם… גם אם תורת העקיבה, הבאה למנוע עשיית עושר ולא במשפט, אינה חלה במקרה זה, בידינו להעזר בעקרונותיה… כך יראה בית המשפט בשיור עזבון המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון, שניתן לזהות כגלגולו של הרכוש שירש.”

בעניין פ.ל. ואח’ נ’ ש.א. נדונה השאלה: האם לאור הוראת סעיף 42(ב) לחוק הירושה קמה למשיבה הזכות לבדוק את היקף העיזבון שהותיר אחריו המנוח מכוח היותה “יורש אחר יורש”, שעה שהמבקשת (היא “היורשת הראשונה”) בחיים.

לדידם של המבקשים, מעמה של המשיבה כ”יורש אחר יורש”, מכוח סעיף זה, לא מקנה לה כל זכויות לבדוק את היקף העיזבון שהותיר אחריו המנוח, ועל המבקשת 1 כ”יורשת ראשונה” אין כל חובה למסור למשיבה, “כיורשת שנייה” כל מידע לגבי נכסי העיזבון שהותיר אחריו המנוח.

בית-המשפט מציין את ההלכה הפסוקה, לפיה, על-פי סעיף 42(ב) לחוק הירושה גם אם יודע היורש הראשון שהמצווה ביקש כי נכסי העיזבון יגיעו, כעיקרון, לידיו של הירש השני, אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שיקבל כבתוך שלו. אפשר שראשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא, אף-על-פי שנהג בחוסר תום-לב, פועל הוא כדין. על-כן, זולת האיסור הקבוע בסעיף, כי היורש הראשון מנוע מלצוות לאחר את הרכוש שזכה בו, רשאי הוא לעשות ברכושו כל פעולה אחרת, לרבות העברתו לאחר בחייו.

עוד הודגש, כי “יורש אחר יורש”, הבמקש לשמור על זכויותיו, ראוי לו שיגיש תובענה לפסק-דין הצהרתי לבירור רכושו בתוקף מעמדו ככזה לעומת נכסי העיזבון הרלוונטיים. את זאת ראוי שיעשה עוד בטרם ניתן צו קיום הצוואה של היורש הראשון. במילה “ראוי” הכוונה כי היורש הראשון יפעל (למתן פסק-דין הצהרתי) טרם ניתן צו קיום הצוואה, ולא כי “חובה עליו לעשות כן.

באשר לזכות העיקבה נאמר בפסק-הדין, כי הלכה פסוקה היא, כי אף-על-פי שסעיף 42 לחוק הירושה קובע שהיורש השני יזכה רק במה “ששייר הראשון” ולא מתייחס לתחלופת נכסי העיזבון, זכאי היורש השני לעקוב אחר הנכס שזכה בו היורש הראשון, ואם יצליח להוכיח כי הנכס החליפי שייך לעיזבון המוריש שזכה בו היורש הראשון (מכוח הוראת “יורש אחר יורש”) – יזכה בו.

זכות עקיבה זו של היורש השני חלה גם במקום שרק חלק יחסי של הנכס חליפי מקורו בנכסי העיזבון, אז יזכה היורש השני באופן יחסי בשוויו של הנכס החליפי.

במקרה הנדון נקבע, כי גם אם יש אמת בטעות המשיבה באר למכירת נכסי מקרקעין שנפלו לידי הבמקשת 1 כיורשת ראשונה בעיזבון (דבר שכמובן אין עוררין על זכותה לעשות), לא יועיל פסק-דין הצהרתי – לאחר 120 שנה – של המבקשת 1, לבירור היקף העיזבון שהותיר המנוח עת הלך לעולמו, לאחר שהעיזבון כבר עבר תחלופה על-ידי המבקשת. לפיכך, הבקשה נדחתה.

תחלוף שעורבב עם נכסים אחרים

כאשר הזוכה הראשון רכש נכס, שמימונו נבע מכספיו הוא ומתמורת מכירת נכס אשר היה כלול בעזבון – זכותו של הזוכה השני חלה אף בנכס המעורב, ובלבד שניתן לזהות את נכס העזבון בנכס החדש.

במקרה זה, חלקו של הזוכה השני בנכס חדש יהא כחלק של נכס העזבון בנכס חדש זה, וכיחס ההשקעה כולה בנכס כן היחס לחלק ההשקעה שמקורו בנכס העזבון.

גם בעניין א.ר. מנהל עיזבון נדרש בית-המשפט לפרשנות צוואה, כאשר המחוקת הייתה האם ההסדר הקובע בצוואה הינו הסדר של יורש אחר יורש, או של יורש על תנאי דוחה.

באותו מקרה ציוותה המנוחה בצוואתה, כי מחצית דירת הצדדים, הרשוה על שמה, תועבר לאחייניה, א.ק. ופ.ק., בחלקים שווים ביניהם, ואולם – כך קבעה בצואתה – כל עוד ירצה בעלה להתגורר בדירה, תינתן לו האפשרות לעשות זאת. המנוחה נפטרה, בסמוך לאחר מכן נפטר היורש פ.ק. ו-12 שנה לאחר מכן הלך לעולמו בעלה של המנוחה, כאשר האחרון ערך בטרם מותו צוואה במסגרתה ציווה את כל הזכויות בדירה לא.ק. ו-א.ש. (בניגוד לאמור בצוואת המנוחה).

בקשתם של מנהלי עזבון הייתה לפרש את צוואתה של המנוחה, ולקבוע בפרשנות זו “מי הם היורשים של רבע מהדירה אשר הייתה חלק מהעיזבון”.

לשאלת סיווג הזכויות שהנחילה המנוחה בצוואתה, בהתייחס לחלקיה בדירה, הייתה חשיבות רבה, שכן אם נקודת המוצא היא שזו הורישה זכויות ל”יורש אחר יורש” ליש לדבר השלכה מסוימת, בעוד שאם אין כך פני הדברים, תהיינה ההשלכות שונות לחלוטין. כדי לסבר האוזן: עם בעלה שלה מנוחה הוא בחזקת “היורש בראשון, בעוד שמר פ.ק. ז”ל ומר א.ק. יבדל”א הם יחידי “היורש השני”, משמעות הדבר היא ש.ק. לא היה יכול לרשת את זכויותיה של המנוחה, כיוון ש”מת לפני שעת זכייתו” (לשון סעיף 42(ג) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965). מאידך גיסא, שונה המצב, היה יכול לרשתן.

בית-המשפט קבע כי כיון בצוואתה של המנוחה מוביל למסקנה שאין באמור בה משום הוראת “יורש אחר יורש”, אלא שזכייתם של היורשםי על פי צוואת היה “מושהית” למשך ימי חייו של בעלה. ניתן אף לומר ההורשה לא.ק ולפ.ק. היתה, במובן מסוים, קביעתם של יורשים אלה כ”-יורשים על תנאי דוחה”, כמשמעות המונח בסעיף 42 לחוק הירושה, היינו, יורשים אלה יירשו “בהתקיים תנא או בהגיע מועד”. כאמור לעיל, הדבר בא לידי ביטוי בכך שלזכוים ניתנה האפשרות לממש זכייתם אחרי מותו של בעלה שלה המנוחה.

לפיכך נקבע, כי עם מותו של פ.ק. ז”ל נרשמה על חלקו בדירה (1/4) אשתו, הגב’ י.ק., שהיא יורשתו היחידה ובדין, שהרי ירשה אתחלקו של בעלה, אשר רכש את חלקו בדירה מאת המנוחה, ובכך נסגר המעגל. אשר על כן קבע בית-המשפט כי הזכויות במחצית הדירה שהיו רשומות על שם המנוחה א.ב. ז”ל עברו ליורשיה, פ.ק. ז”ל וא.ק., וכי עקב מותו שלפ.ק. ז”ל, עבר חלקן לי.ק. – אשתו.

נטל ההוכחה והיקפו

הנטל להוכיח כי נכס מסויים מהווה חלק מעזבון המוריש מוטל על היורש השני מאחר ו”המוציא מחברו עליו הראיה”. מאחר והתביעה היא נגד עזבון, הרי נטל זה לא יהא קל.

“ובהיות התובענה נגד עזבון יחול גם כאן הכלל, כי מדקדקים עם התובע יתר על המידה, כי בהעדר בעל-הדין גופו אין לדעת אם לא היה מצליח להזים או לסתור את ראיות יריבו”.

קיומה של ‘הוראה אחרת’ – מהות ההגבלה

במקרה בו קיימת הוראה אחרת, המגבילה את זכותו של היורש הראשון מלנהוג מנהג בעלים, ומגביל את זכותו להעביר את שירש לאחר – קיימת נפקות רבה לסיווג ההגבלה האם ההגבלה הינה הגבלה IN REM או הגבלה IN PERSONAM.

לסיווג ההגבלה השלכה על היחסים בין היורשים וליחס בין היורש השני לצד ג’ אליו הועברה הזכות.

כמו-כן, לסיווג ההגבלה השלכה על זכותו של היורש השני לדרוש פסק-דין הצהרתי המגביל את זכותו של היורש הראשון לשם רישום ההגבלה, בנכס מקרקעין, בפנקס המתנהל על-פי חוק.

שאלה זו הועלתה בעניין וייספלד, כמו בענין שחם, ואף כאן הושארה ב”צריך עיון” מפאת העדר הנפקות למקרה הנדון.

נראה, כי סיווג ההגבלה כהגבלה IN REM, עולה בקנה אחד עם יישום מורחב של “ההוראה האחרת”, באשר מקנה היא ליורש השני בסיס רחב לשמירת זכויותיו, והגנה מועדפת מפני צדדים שלישיים.

יורש שני שטרם נולד במות המצווה

הוראת סעיף 3 לחוק, המורה כי מי שלא היה בין החיים במות המוריש ולא נולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, אינו כשר לרשת – אינה חלה על סעיף 42 לחוק.

הוראת סעיף 3 לחוק חלה על כל הוראות חוק הירושה, מלבד סעיף 42, וזאת לאור סיווגה של הוראה זו בסעיף 42 עצמו.

לפיכך, מוריש שקבע בצוואתו הוראת “יורש אחר יורש” והיורש השני שנקבע על-ידו טרם נולד או נולד בחלוף 300 יום ממות המוריש – זכאי וכשר היורש השני לרשת.

“קיים רק יוצא מן הכלל אחד בענין הכשרות לרשת של מי שעדיין לא היה בחיים בעת פטירת המוריש, או שטרם החלה הורתו בעת הפטירה, וזה על-פי ההוראה בדבר יורש אחר יורש. … בסעיף קטן (ג) של סעיף 42 נאמר כי ‘השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה’.”

הוראת ‘יורש אחר יורש’ – ליותר משניים

הוראת סעיף 42(ד) לחוק מגבילה את זכותו של מצווה לצוות ליותר משניים על-מנת שיזכה השני לאחר שזכה הראשון, זולת אם צווה לנוסף שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה. לפיכך יכול מצווה לצוות לפלוני ולאחריו לפלוני, אולם לא יותר מכך.

הוראת סעיף 53 לחוק מבהירה כי הוראת סעיף 42 לחוק הינה דיספוזיטיבית למעט הוראת סעיף 42(ד) שהינה קוגנטית ובלתי-ניתנת להתנאה ולשינוי, ובאם הותנה עליה בצוואה – אין ההתנאה משנה את הוראת החוק.

המחוקק סייג את הוראת סעיף 42(ד) לחוק וקבע את אי-יכולת ההתנאה לגביה, מתוך רצון לאזן בין זכותו של אדם להורות מה יעשה בנכסיו לאחר פטירתו לבין הרצון שלא לתת ל”יד המתה” לשלוט בחיים.

וכלשון כב’ השופט חשין:

“מן הצד האחד הרצון לכבד מצווה מה יעשה ברכושו לאחר לכתו מן החיים, ומן הצד האחר הרצון שלא לתת ‘ליד המתה’ לשלוט בחיים…”.

בעניין יאיר נכלל בצוואה, בין היתר, נכס מקרקעין אותו חילקה המנוחה בחלקים שווים לבניה בתנאי שהמגרש ותכולתו לא יימכר לעולם ויישאר לזוכים ולצאצאיהם לדורי דורות. המבקשים הגישו בקשה לשנות את התנאי האמור, ולאפשר להם למכור את המגרש.

נפסק כי “על-פי סעיף 54(א) לחוק הירושה, על בית- המשפט לפרש את אומד-דעתה של המנוחה כפי שעולה מתוך הצוואה, הוראת סעיף 42(ד) היא גורם חיצוני לצוואה, ואינה מהווה “נסיבות שניתן לפרש לאורן את הוראות הצוואה”.

המנוחה ביקשה להשאיר את הנכס בקרב המשפחה מתוך זיקה מיוחדת לקרקע, אולם לא ניתן לקיים את הוראת המנוחה, נוכח הוראת סעיף 42(ד) לחוק הירושה. ההגבלה שבסעיף 3 לצוואה חלה על המבקשים, על צאצאיהם ועל צאצאי צאצאיהם שהיו בחיים בעת פטירת המנוחה. לפיכך, אין המבקשים רשאים למכור את הנכס גם בדרך של הקמת קרן לזכות הצאצאים.

בית-המשפט לא קיבל את טענת המבקשים לפיה אי-העתרות לבקשתם, משמעה, מתן אפשרות למנוחה לשלוט על הנכס מקברה “שלטון רפאים” בלשונו של כב’ השופט קיסטר: סעיף 42(ד) לחוק הירושה הוא המגביל שלטון זה.

הוראת יורש אחר יורש בצוואה משותפת

ב-תמ”ש 11180/00 נדונה צוואה משותפת של בני-זוג, כלומר צוואה של השניים שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת זו הדדית היא שכן ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה האחר והם לא היו נערכים לולא הסדרים אלה.

בצוואה הנדונה נקבע כי בני-הזוג מצווים את רכושם זה לזה. במידה ויישאר אחריהם רכוש הרי הוא מצווה לתובע, לנתבע ולאדם נוסף. לאחר מותו של הבעל עבר רכושו לאשתו, אשר ביטלה את הצוואה המשותפת ההדדית וקבעה כי הנתבע יזכה ברכוש בני-הזוג כולו. לאחר מות האישה תבע התובע את חלקו בירושה בתורת “יורש אחר יורש”.

בית-המשפט קבע כי אין מחלוקת שבצוואה המשותפת ציוו המנוח ואשתו לשניים. הם ציוו זאת בציווי משותף אמנם אלא שאין ציווי משותף זה אלא שתי צוואות של כל אחד מהם לגבי חלקו ברכוש. משמעות הציווי היא, כי לאחר מותו של האחרון מביניהם יועבר הרכוש שיוותר לנהנים המפורטים. אין כל הבדל בין הניסוח בו נקטו המנוח ואשתו בצוואה המשותפת לבין מצב בו כל אחד מהם היה חותם על צוואה משלו ובה היה מנסח את הוראת הציווי לשניים בנפרד. לאמור – המנוח מוריש לאשתו ולאחר מות אשתו חלקו יעבור ל”נהנים דלהלן” על-פי המפורט. כך גם בצוואת האישה.

ניתן להעלות ספק אם יכולה היתה האישה להדיר את התובע גם מחלקה שלה בדירה משום עיקרון ההסתמכות של המנוח ועיקרון תום-הלב. אולם באותו מקרה הושארה השאלה בצריך עיון, מאחר ולא נטען לגביה דבר. לפיכך נקבע רק כי האישה היתה מנועה מלגרוע מחלקו של התובע בעזבון המנוח.

גם בעניין פלוני נדונו צוואות הדדיות, ונשאלה השאלה האם האישה זכאית לעשות ברכוש שהועבר אליה מכוחה של הצוואה ההדדית ככל העולה על רוחה, או שהיא מחוייבת לפעול ברכוש בהתאם לצוואה שהותיר בעלה. נפסק על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בטבריה, כי אין כל צורך בהוראה ברורה ומפורשת בצוואה על מנת להגביל יורש ראשון, אלא ניתן אף מכללא להסיק על קיומן של הוראות אלו בצוואה. משנקע כי הצוואות הן הדדיות, קיים אינטרס הסתמכות ואין האישה רשאית לעשות ברכוש ככל העולה עלרוחה אלא בכפוף לצוואת האב. היא רשאית להחזיק ברכוש בנאמנות על-מנת להפיק ממנו את הפירות עד אריכות ימיה, ובתקופת ביניים זו, מעמדו של היורש המבוטח הוא מעמד מעין קנייני באותם נכסים.

ב-תמ”ש 82830/98 נדונה שוב צוואה משותפת של בעל ואישה, לפיה לאחר מותם ירשו את רכושם הנתבעים. לאחר מות האישה עתר הבעל למתן פסק-דין הצהרתי הקובע בין היתר כי הנותר בחיים רשאי בכל עת לשנות את הצוואה בהיותו בעל הרכוש הבלעדי בעזבון בלא שיהא כפוף להגבלה או לתנאי כלשהו כמפורט בצוואה.

בית-המשפט קבע כי בכך ביקש התובע להקדים את המאוחר – אם סבור הוא שאין בצוואה כדי להפריע לו לערוך צוואה חדשה בה הוא מוריש את כל עזבונו, לרבות החלק שקיבל מאשתו, כרצונו – יערוך צוואה שכזו. כשילך לעולמו יפנו היורשים החדשים לבית-המשפט ואילו הנתבעים יתנגדו משום היותה נוגדת את סעיף 42(ב) לחוק הירושה. במצב דברים זה יזקק בית-המשפט לפרשנותה של הצוואה כאן כדי להחליט אם להכשיר את הצוואה החדשה אם לאו.

פסיקת בית-המשפט העליון בשנים האחרונות התוותה תפיסה לפיה מחד גיסא, קשה להתעלם מאינטרס התסמכות של בן-זו העורך צוואה הדדית יחד עם בן-זוגו, אולם מאידך גיסא נפסק כי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכול, כמובן, באין אידיקציה פרשנית אחרת. מכאן, שבתקופת הביניים בה מקבל לידיו “היורש הראשון” על פי הצוואה ההדדית את נכסי העיזבון, יכול הוא, כעיקרון, לעשות בהם כאוות נפשו, ואף להעבירם לאחר כמתנה בחיים או לערוך צוואה חדשה בכדי להוריש את הנכסים לאחר מותו – וכל זאת גם אם פעולות אלה נוגדות את תוכן הצוואה ההדדית.

יחד עם זאת יודגש כי בצוואה הדדית הכוללת הסדר של יורש אחר יורש, מוטלת על יורש א’ מגבלה: הוא רשאי, אומנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב’ על ידי צוואה משלו.

התייחסות לאינטרס ההסתמכות בעריכת צוואות הדדיות, לפני תיקון מס’ 12 לחוק הירושה, ניתן למצוא בדבריו של כב’ הנשיא (בדימוס) ברק בע”א 4402/98 מלמד נ’ סולומון, פ”ד נג(5) 703, בעמוד 710 (להלן: “פרשת מלמד נ’ סלומון”):

“כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הריושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו – בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם – בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה “רגילה”. .. גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר”.

וכן בספרו:

“קושי נוסף הקיים הוא בגישה כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תםו הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד צדדי את הצוואה)”.

בפרשת מלמד נ’ סלומון, ולמרות האמירה כי אי הכרה באינטרס הסתמכות בין שני מורישים העורכים צוואה הדדית היא קשה, בחר כב’ הנשיא (בדימוס) ברק להשאיר את השאלה ב”צריך עיון”, בנסיבות אותו מקרה בו הופיע בצוואה סעיף הקובע במפורש כי כל אחד מהמצווים יכול לשנות את צוואתו בכל עת.

חרף האמירה בפרשת מלמד נ’ סלומון, בפסיקה מאוחרת יותר התייחס בית-המשפט העליון באופן ספציפי ומחייב לסוגיה זו של אינטרס ההסתמכות טרם תיקון החוק.

כך, בבעמ 10807/03 אליקום זמיר נ’ רות גמליאל התייחסה כב’ השופטת נאור בדעת רוב (כנגד דעתה החולקת של כב’ השופטת ארבל) לאמרה לעיל בפרשת מלמד, וקבעה כדלקמן:

“…אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב שבעניין למד להלכה… לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכול כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. זא ועוד, חוק הירושה מלמדנו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם – בטל (סעיף 8 לחוק); התחייבות של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה – “אינה תופסת” (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה – בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לעטמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה). בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למד, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה. בעניין בני זוג שכאלה – ובהיעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה אתכוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהיעדר כל ראייה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר”.

לאור האמור, ולאור הקביעה המחייבת של כב’ השופטת נאור בפרשת זמיר נ’ גמליאל לעיל, לא ניתן לקבל טענה כי צד לצוואה הדדית אוחז באינטרס הסתמכות לגיטימי המאפשר לו למנוע מבן הזוג האחר מלשנות את הצוואה ההדדית אשר נערכה טרם תיקון מס’ 12 לחוק הירושה, וזאת בהיעדר כל כוונה מפורשת או משתמעת בדבר רצון בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה, כאמור.

הלכת זמיר נגד גמליאל היא זו אשר הנחתה את בית-המשפט בדונו בעניין צ’ צ’. באותו קרה ערכו אב ואם צוואה משותפת בעדים. האב הלך לבית עולמו קודם לכן וצוואתו קוימה. בצוואתו הורה האב כי במקרה שאחד מבני-הזוג ילך לעולמו, יירש הנותר בחיים את כל הרכוש בשלמות. כמו כן נכתב בצוואה כי לאחר ששני ההורים ילכו לעולמם, יחולק הרכוש שווה בשווה בין ששת ילדיהם של הצדדים. לאחר מות האב הועברו זכויותיו בדירה על שם האם, והיא העבירה את כל הזכויות בדירה בשלמות לאחד מילדיה, ללא תמורה.

אחת מבנותיה של המנוחה טענה כי לנוכח הצוואה המשותפת שעשתה המנוחה עם בעלה המנוח, המתנה מושא התביעה שנתנה המנוחה לנתבע אינה תקפה בשל הפרתה של האם בחוסר תום לב את אינטרס ההסתמכות של האב המנוח.

בדונו במקרה, סיווג בית-המשפט את הצוואה כצוואה שהיא על דרך של “יורש אחר יורש” בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה. כך, על-פי הצוואה, לאחר שהאב הלך לעולמו ירשה האם את כל רכושו בשלמות, ובמסגרת הרכוש ירשה האם אף מחצית זכויות האב בדירה שבמחלוקת.

בית המשפט העליון בעניןי זמיר (בע”מ 10807/03 אליקים זמיר ואח’ נ’ רות גמליאל ואח’, מאגר נבו) הסביר את מהות ההסדר על פי סעיף 42 לחוק כדלקמן:

“…בהסדר של “יורש אחר יורש”, הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א’; בתקופה זו, רשאי “לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” (סעיף 42(ב)). יורש ב’ יירש רק “מה ששייר יורש א’. ואולם, על יורש א’ מוטלת מגבלה: הוא רשאי אומנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך לא רשאי הוא לגורע מחלקו של יורש ב’ על ידי צוואה משלו… רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית… נמצא, שאפילו היה מדובר בהסדר של “יורש אחר יורש”, חופשי היה המנוח להעביר בחייו את הנכסים שירש כאוות נפשו, ו”לרוקן” את עזבונו”.

אומנם מקרה צ’ צ’ לא עסק בשינוי של צוואה, אלא במעשה שהאם עשתה ברכוש כרצונה, לאחר שזכתה בעזבונו של האב. יחד עם זאת השווה בית-המשפט וקבע כי גם במקרה צ’ צ’, כמו בעניין זמיר, לא הורה האב בצוואה דבר ולא חצי דבר, המגביל אתכוחה של האם בעודה בחיים לנהוג בנכסים שבבעלותה כרצונה. לאור האמור קבע בית המשפט כי לא הייתה שום מניעה חוקית מהאם לתת את המקרקעין בחייה למי שנפשה חפצה.

בית-המשפט שב וקבע כי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מותו של מי מהם, והכול, באין אינדקציה פרשנית אחרת.

בית-המשפט אף הדגיש במקרה צ’ צ’ שלא רק שלא הייתה שום אינדיקציה פרשנית לכוונתו של האב להגביל את כוחה של האם לעשות ברכוש שירשה כרצונה, כל עוד היא בחיים, אלא שהייתה אינידקציה לכך שבצוואתם לא התכוונו האב והאם להגביל זה את זה לעשות ברכוש כרצונם, כל עוד בחיים חייתם.

עוד הוסיף בית-המשפט כי במקרה הנדון אין לייחס לאם המנוחה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות, ואין לומר שכל רצונה ומטרת מעשיה (העברה במתנה ללא תמורה) היו כדי לפגוע בזכותו של “היורש השני”, שכן –

א. בצוואה הונחלה הדירה לששת ילדי המורישים. כך שהתובעת הייתה זכאית אך ל-1/6 מחלקו של האב, דהיינו 1/12 מהדירה כולה. התובעת זכאית, אפוא, אף אם הייתה זוכה בתביעה לביטול המתנה, ל-1/12 מן הדירה בלבד. בנתון זה שווה התובעת לשאר אחיותיה.

ב. האם נתנה אתה דירה לבנה אשר סעד אותה וסייע לה באחרית ימיה. יש להניח שתכלית נתינת הדירה, בה היא גרה עם הבן, נבעה מתוך רצון להיטיב עמו ולהכיר לו טובה, ולאו דווקרא לפגוע בזכותה של התובעת.

למותר לציין כי בית-המשפט אף דחה את טענת התובעת, לפיה האם החזיקה בעזבון האב כנאמן.

באשר לטענה זו ציטט בית-המשפט את הדברים הבאים, מתוך פסק דינו של ביהמ”ש בית-המשפט העליון בעניין זמיר: “טענת המבקשים כי הרכוש עבר לידי המנוח “כנאמן” בפיקדון, משקפת, לטעמי, את רצונם שלהם עצמם, אולם אין כל נקודת אחיזה להראות שזה היה גם רצון אמם. אכן, אם המבקשים כתבה את צוואתה במסגרת צוואות הדדיות, ומתוך ידיעה כי רצון בעלה, באותה עת, היה להוריש לבניו את רכושו באם ייוותר הוא בחיים לאחריה. ואולם מכאן, ועד למסקנה כי רצון האם היה להגביל את כוחו של בעלה במהלך חייו – רחוקה הדרך”.