הגבלת זכויותיו של הראשון – ‘הוראה אחרת’
בהוראת “יורש אחר יורש”, זכאי המצווה ליתן הוראות ביחס לרכושו וביחס לזכויותיו של הזוכה הראשון ברכוש זה.
בעניין משה-דוד שמחה נדונה הוראה מגבילה בצוואת המנוחה, לפי היורש הראשון – הוא הנתבע – יהיה מנוע מלמכור את זכויותיו בדירה לזולת, והוא מחויב להעביר את זכויותיו בדירה בעתיד למי מבניו, שנולדו עוד בחיי המנוח.
נפסק, כי משזכה היורש הראשון (הנתבע) עם מות המנוח, גורל הדירה נתון עתה, ככלל, בידיו, והוא רשאי לעשות בה כצונו (סעיף 42(ב) לחוק). גם אם ידע הנתבע שהמנוח ציווה כי הזכויות בדירה יועברו בעתיד לבניו, אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו.
אף-על-פי-כן, קבע המחוקק, כי המוריש רשאי להתנות על סעיף 42 לחוק הירושה, ולהטיל מגבלות על י כולתו של היורש הראשון – הוא הנתבע, לעשות בעיזבון כבתוך שלו, כפי שנקבע בסעיף 53 לחוק הירושה. המנוח קבע בהוראה מפורשת וברורה, בגוף הצוואה גופה, כי היורש הראשון – הוא הנתבע, יהיה מנוע למכור את זכויותיו בדירה לזולת, והוא מחויב להעביר את זכויותיו בדירה בעתיד למי מבניו, שכאמור, נולדו עוד בחיי המנוח.
לפיכך נפסק, כי ההוראה המגבילה שבצוואה גוברת על ההוראה הדיספוזיטיבית שבסעיף 42(ב) לחוק הירושה, והנתבע לא יכול היה, בעיקרון, להעביר את הדירה לצד ג’, חוץ מבניו.
באשר לזכויותיהם של הבנים בדירה, נדונה השאלה זכותו של מי תגבר, היורש השני או צד ג’. בית-המשפט מציין, כי שאלה זו נותרה בצריך עיון, אך הביע דעתו כי בזכויות שכאלו יש פן קנייני.
במקרה הנדון, מהותה ומשמעותה המשפטית של הוראת ההגבלה – הגבלת הנתבע לבצע כל עסקת מכר עם צד ג’ – התעוררו במלוא עוצמתן, שכן העימות הוא בין היורשים השניים – הם הבנים, שבאמתחתם הזכות העתידית להירשם כבעלי הדירה על-פי הצוואה, והוראות הצוואה שמגבילה את כוחו של הנתבע להעביר את הדירה לצד ג’, ומאידך הבנק – הוא צד ג’ (חיצוני לצוואה), שבאמתחתו משכון רשום על מלוא הזכויות בדירה, והשאלה הייתה זכותו של מי תהיה על העליונה.
נפסק, כי יש לקבוע עליונות זכותם של הבני בדירה לפי הוראות הצוואה על פני זכויות הבנק, מכוח המשכון הרשום.
הערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בעניין זכויות הבנק לעומת זכויות הבנים בדירה – נדחה.
בין יתר נימוקיו, אישר בית-המשפט המחוזי את קביעת בית-המשפט קמא לפיה במועד יצירת המשכון כבר התגבשו זכויותיהם העתידיות של הבנים בדירה ולאור סעיף 20(1) לחוק הכשרות, הרי שמשכון הדירה דנא היה טעון אישור מראש של בית המשפט, ומשלא נעשה הדבר אין לפעולה כל תוקף משפטי..
בית-המשפט הדגיש כי לאור ההוראה המגבילה בצוואת המנוח, המשיב קיבל את הזכויות בדירה בכפוף להוראה המונעת ממנו למכור את הדירה לאחר, וכן בכפוף לזכויות הבנים העתידיות בדירה, כאשר, למעשה, זכויות הבנים התגבשו כבר עת שניתן צו קיום הצוואה.
פועל יוצא מכך הוא שמשכון הדירה, במבחינת סרגל הזמן, נעשה לאחר מתן צו קיום הצוואה, וזכויות הבנים העתידיות בדירה היו כבר מגובשות. לפיכך, מאחר שהבנים היו קטינים בעת משכון הדירה, הרי על פי סעיף 20(1) לחוק הכשרות, פעולה כזו טעונה אישור מראש של בית המשפט.
כך לדוגמה, זכאי המוריש לצוות כי הזוכה הראשון ייהנה רק משימוש בנכסים הכלולים בעזבונו או מפירות נכסים אלו, ואילו הקרן עצמה תעבור במלואה לזוכה השני.
בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה, זכאי מוריש לצוות כן, ורק אם לא ציווה כאמור ולא הותיר “הוראה אחרת” מיוחדת – יחולו הוראות החוק על זכויותיו של הזוכה הראשון, קרי “זכאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון.
לפיכך, בכל מקרה בו ציווה מוריש את רכושו בהוראת “יורש אחר יורש” – זכאי הראשון לעשות ברכוש זה כרצונו, והשני יזכה רק במה שנשתייר מרכוש זה.
הבעייתיות קיימת כאשר המצווה ניסח את הוראתו באופן היכול להשתמע לשתי פנים. להלן, יבחנו ניסוחים בעייתיים אלה.
הביטוי “ולאחר פטירת הזוכה הראשון יקבל הזוכה השני את כל רכושי הרשום כאן”
הבעייתיות בהוראה זו נעוצה במילים “את כל רכושי הרשום כאן”. משמעותן הפשוטה של מילים אלה היא, שהזוכה השני יקבל את כל הרכוש הרשום בצוואה, דהיינו, הזוכה הראשון זכאי רק להשתמש בנכסים או להנות מפירותיהם – אולם עליו להעביר את כל הרכוש שקיבל לזוכה השני.
ביטוי זה נדון במקרה המובא ב-ע”א 249/75, שם נפסק כי אין הוראה זו נכנסת לגדר “הוראה אחרת” האמורה בסעיף 53 לחוק, והיא תפורש בהתאם להוראת סעיף 42(ב) לחוק, באין “הוראה אחרת”, וכלשון השופט ברנזון:
“בדרך-כלל, אין אדם יכול לצוות לשניים אלא לפי הוראת סעיף 42 לחוק, וכדי להוציא את תחולת הסעיף הזה של צוואה מסוג זה צריכה, לפי סעיף 53 לחוק, להיות בצוואה הוראה אחרת. כלומר, חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים שהוא עושה אותה לפי סעיף 42 לחוק, וכדי להוציא את תחולתו עליו להביע את דעתו על כך בצורה ברורה ומפורשת…”.
הביטוי “אחרי מותה (של הזוכה הראשונה) כל הרכוש עובר ליורשים יחידים (הזוכה השני)”
במקרה הנדון ב-ע”א 749/82, הותיר המנוח את דירתו לידועתו בציבור וכלל בה את הביטוי “אחרי מותה כל הרכוש עובר ליורשים יחידים”, קרי – לאחר מותה יזכו היורשים היחידים (בנו או נכדתו) בדירה.
גדר ספק בביטוי זה התמקד בשאלה האם זכאית ידועתו בציבור לעשות בדירה זו כהוראת סעיף 42 – “כבתוך שלה”, או שמא הגביל המנוח זכות זו בכך שציווה כי “כל הרכוש” יעבור לבנו. זו האחרונה, הינה הגבלה העונה להוראת סעיף 53 לחוק המתירה למצווה להורות “הוראה אחרת” השונה מהוראת החוק.
נפסק, כי אין בביטוי זה בכדי להוות “הוראה אחרת”, וזכויותיה של הידועה בציבור יהיו כקבוע בסעיף 42 לחוק, דהיינו זכאית היא לעשות בדירה זו “כבתוך שלה”. כדברי כב’ השופט ח’ אריאל:
“…השיקול שביסודו הספק, אם אמנם במילים האמורות התכוון המנוח, מינה וביה, לשלול מהידועה בציבור את האפשרות להחליף את הדירה ואת מקום המגורים כל ימי חייה; או למנוע ממנה למשל לעת זיקנתה, למכור את הדירה ולעבור לבית אבות…”
הוא זה שהכריע את הכף שלא לראות בהוראה זו “הוראה אחרת” הגוברת על הוראת סעיף 42(ב) לחוק.
הביטוי “רצוני הוא כי מחצית הדירה… תעבור בכל מקרה לשלושת ילדיי (לאחר פטירת אשתי)”
בעניין ויספלד נדון מקרה בו הורה אדם בצוואתו כי רעייתו תירש את דירתו, ולאחר פטירתה – שלושת ילדיו, בחלקים שווים.
בהמשך צוואתו הוסיף המנוח – “למען הסר ספק, מובהר כי רצוני הוא כי מחצית הדירה הרשומה על שמי, תעבור בכל מקרה לשלושת ילדיי הנ”ל בחלקים שווים לאחר מותי ובכפוף לאמור בסעיף 3 לעיל בצוואה”.
גדר הספק בהוראה זו, בחלות הוראת סעיף 53 לחוק, כאשר הבהרת המנוח אינה מציינת התנאה מפורשת על הוראת סעיף 42 לחוק, בהורשת הדירה לרעיית המנוח, אולם ברור כי הבהרה כלשהי קיימת.
בעקבות פסקי-הדין מוסטון ושחם, צעד כב’ הנשיא שמגר צעד נוסף בפרשנות מרחיבה של הוראת סעיף 53 לחוק, ותוך ציטוט דעתו של כב’ השופט אריאל כי די ש”הוראה אחרת” כלשון סעיף 53 לחוק – “די שיהא משתמע באופן ברור מדברי המצווה” – הוסיף כב’ הנשיא – “כשאני לעצמי, דומני שנוכל לספק עצמנו אף בפחות מכך…”.
בהסתמך על הוראת סעיף 54(א) לחוק, בדבר פרשנות צוואה מהאמור בה ומאומד דעתו של המצווה, נפסק כי הבהרת המנוח בצוואתו, עולה כדי “הוראה אחרת” ומגבילה את זכותו של היורש הראשון להעביר זכייתו לאחר.
הביטוי “הנני מצווה כי כל רכושי… יועבר לבעלי… ואם חלילה אני ובעלי נלך לעולמנו בו-זמנית… כי אז אני מצווה…”
בעניין מלמד נדון מקרה בו נרשם ביטוי כאמור בצוואה, בית-המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מנוסח זה על הכללתו במסגרת הוראות סעיף 42 לחוק, באשר לשונה עולה כפי הוראת סעיף 41 לחוק, יורש במקום יורש.
חד-משמעותה של “ההוראה האחרת”
ב-ע”א 749/82 הביע כב’ השופט אריאל את דעתו כי אין צורך בלשון חד-משמעית בכדי להיכלל בגדרו של סעיף 53 לחוק בדבר “הוראה אחרת”, ודי בלשון שבהירותה פחותה בכדי שיהיה בה די לשם שינוי הוראת סעיף 42(ב) לחוק. זאת, כאשר מסקנה זו מתיישבת עם הנסיבות ואומד-דעתו של המצווה, וכלשונו:
“היינו נוטים… שהסייג על-פי סעיף 53 לא יהא דווקא מפורש אלא די שיהא משתמע באופן ברור מדברי המצווה (לרבות אומד דעתו והנסיבות).”
חיזוק לדעתו של כב’ השופט אריאל נמצא בעניין שחם.
בעניין זה נדונה שאלת בהירותה ומפורשותה של “ההוראה האחרת”.
כב’ השופט חשין אף מרחיב את אמירתו של כב’ השופט אריאל, וסובר כי אף הוראה מכללא בצוואה והוראה שאינה ברורה ומפורשת, ואף אם כוונת ה”הוראה האחרת” אינה משתמעת באופן ברור, ניתן להסתמך על “הוראה אחרת” זו.
“אני מסכים עם השופט אריאל, כי יש ליתן פירוש מרחיב לביטוי “הוראות אחרות” שבסעיף 53 לחוק, וכי יש וראוי לפרשו כמתפרש גם על הוראות מכללא בצוואה ולא אך על הוראות ברורות ומפורשות… אם פירושה של צוואה יוליכנו למסקנה כי כוונת המצווה היתה לשלול את הכוח הניתן ליורש ראשון כאמור בסעיף 42(ב) לחוק הירושה – גם אם המצווה לא כתב על כך בצוואה “הוראה ברורה ומפורשת”, וגם אם כוונתו זו אינה משתמעת “באופן ברור” – דעתנו היא שכך נפסוק וכך נכריע… ולא אמרתי דברים שאמרתי אלא לימים יבואו”.
חיזוק והרחבה נוספת ניתנה בעניין ויספלד. כב’ הנשיא שמגר ציין כי כוונת המצווה די לה אם תשתמע מכתב הצוואה – הפירוש הראוי והנכון – ואין צורך לצמצם את הפירוש להשתמעות “באופן ברור” דווקא. כב’ הנשיא ראה מקום לפרשנות מרחיבה ביותר, כדרכו של כב’ השופט אריאל.