ההסדר בסעיף 41 לעומת ההסדר בסעיף 42
בהסדר של “יורש אחר יורש” הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו של היורש יירש אותו אלמוני. המוריש מוסיף במקרה כזה לשלוט במידה מסויימת בנכסיו גם לאחר מותו, וקובע מי יירש את מה שיותיר אחריו היורש הראשון מתוך הירושה.
בהסדר של יורש במקום יורש צופה המוריש מצב דברים שבו פלוני לא יוכל לרשת אותו מסיבה כלשהי, וכדי שלא ליצור מצב של העדר יורש, הוא קובע יורש נוסף אשר יירש את העזבון רק במקרה והיורש הראשון לא יוכל לעשות כן.
על היורש הראשון לא חלה על-פי החוק במקרה כזה כל מגבלה שהיא, והוא רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות הורשתו לכל מי שיחפוץ.
בהסדר של “יורש אחר יורש”, הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו ורש א’; וכן מורה כי לאחר מותו של יורש א’, יירש את העיזבון יורש ב’. עד להגעת הרכוש ליורש ב’ ישנה “תקופת ביניים”, בה יורש א’ הוא הבעלים שלה הרכוש. יורש א’, בתקופה זו, רשאי “לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). יורש ב’ יירש רק “מה ששייר” יורש א’. ואולם, על יורש א’ מוטלת מגבלה אחת: הוא אינו רשאי לגרוע מחלקו של יורש ב’ על-ידי צוואה משלו.
בית-המשפט מדגיש, כי גם במקרה זה אין כל איסור על המנוח להעביר את הירושה לאחרים, בחייו.
שונה ההסדר של “נורש במקום יורש”, הקבוע בסעיף 41 לחוק, לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א’, אך אילו יורש א’ לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב’. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. היה ויורש א’ ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה. יורש א’ יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו – בין בצוואה, בין על-פי דין – למי שיחפוץ.