מעין צוואה

55. מעין צוואה
איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.

ידועים בציבור – אימתי?

על-מנת שגבר ואשה יחשבו, לצורך חוק הירושה, כ"ידועים בציבור" - צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים:

* חיי משפחה;

* משק בית משותף;

* אינם נשואים זה לזה;

* בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר.

שני התנאים הראשונים הם התנאים העיקריים והקשים בדרך-כלל להוכחה.

בעניין גליקמ,פסקכ' הופט גלובינסקי כי:

"חמישה מאפיינים עיקריים מביאים בישראל את בת-הזוג תחת כנפי "ידועה בציבור" לצורך ירושה:

א. ההיבט האינטימי - יחסי אישות בין בני-הזוג. היבט זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

ב. ההיבט האמוציונלי - שהשניים רואים עצמם כבני-זוג, להבדיל מהשאלה כיצד הקשר ביניהם נראה כלפי חוץ. גם מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

ג. ההיבט הכלכלי - משק בית משותף. הפרמטר השני שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

ד. כוונת קביעות - כוונה לקשירת קשר קבע. מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

ה. היבט הכשירות - בני-הזוג אנם נשואים לחאר. הפרמטר השלישי שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

צא ולמד - מטבע הלשון "חיי משפחה במשק בית משותף" אינם רק מגורים משותפים, טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושותפות גורל של שניים החיים יחד לא בשל שיקולי נוחות או כדאיות כספית, אלא מתוך צורך אישי פנימי המאחד אותם ואת גורלם.

ודוק! יסודות סעיף 55 לחוק הירושה צריך שיתקיימו בבני-הזוג עד יום פטירתו של המוריש, או בסמוך לפטירתו - ממש ערב פטירתו, ואין די בקשר שהיה בעבר, גם אם הסתיים ימים ספורים טרם הפטירה.

הגם שניתן לראות בפסיקה מגמה של הקלה וגמישות בדרישות הסף להוכחת קיומם של שני יסודות אלה, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובית-המשפט ינקוט במגמת הקלה זו רק כאשר מכלול הנסיבות העובדתיות של המקרה מצדיקות זאת, ורק כאשר מכלול הראיות מאפשר לשופט היושב בדין להסיק את קיומה של אותה מערכת יחסים קרובה והדוקה כשל בעל ואישה.

הוראת סעיף 55 לחוק הירושה מנסה להתחקות אחר כוונתו של המנוח/המוריש שלא הותיר צוואה. בבסיס ההוראה מונחת ההנחה, כי משנתקיימו "חיי משפחה במשק בית משותף" ומערכת היחסים שנתקיימה בין בני-זוג היתה כשל בני-זוג נשואים, צומחת הזכות לרשת, ובן-הזוג האחד רואה את בן-הזוג השני כיורש את עזבונו לאחר מותו. כוונה זו יש לבחון על-פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני-הזוג עצמם (האיש והאישה) את מערכת היחסים שביניהם, להבדיל ממודעות הציבור למערכת יחסים זו.

בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני-הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, ניתן להסתייע מבחינה ראייתית בעדותו של בן-הזוג הנותר בחיים. עם זאת, בתביעה נגד עזבון - כשבן-הזוג השני אינו עוד בחיים - יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו.

הדרישה בחוק הירושה לקיום כל היסודות שנמנו - במטצבר... נטל הראיה להוכיח זכות ירושה של ידועה בציבור מוטל על המבקשת. יש לנהוג במשנה זהירות בתביעות אלו כאשר בן-הזוג השני אינו בחיים, ולא ניתן לשמוע את גרסתו...

סעיף 55 לחוק הירושה מקנה למי שחי בחיי משפחה במשק בית משותף (ללא נישואין) את העזבון, רק אם אין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש... די שהוכח שהמנוח ובת-זוגו חיו חיי משפחה במשק בית משותף, ואין צורך לשלול צוואה מפורשת או משתמעת אחרת, כדי להקנות את העזבון לבת-הזוג האמורה".

ההכרה בבני-זוג כ"ידועים בציבור" נועדה להשוות את מעמדם של בני-זוג החיים חיים משפחה כנשורים, למעמדם של הנשואים. לפיכך מתן הכרה משפטית (להבדיל מעובדתית) בבני-זוג כ"ידועים בציבור" משמעה - קביעה כי בני-הזוג ביקשו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין.

מכאן, שקביעה כי בני-זוג הינם "ידועים בציבור", הינה משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים - האחד, ביחסים הפנימיים בין בני-הזוג, והשני, ביחסים החיצוניים כלפי צד ג'.

במישור היחסים הפנימיים, תוביל הכרה בבני-הזוג כ"ידועים בציבור", בין היתר, להחלת מערכת דיני הגירושין על הצדדים בעת הפירוד. כך, עשוי הידוע בציבור להיות מחויב במזונות האישה (חובת מזונות מכוח תום הלב לזון את הידוע בציבור, מה שנקרא מזונות אזרחיים); תשלום מדור לאישה; חלוקת הרכוש שנצבר על-פי כללי חזקת השיתוף; זכויות פנסיה שצבר הידוע בציבור; וייתכן אף זכאות לנכסי קריירה.

במישור היחסים החיצוניים, תוביל הכרה ב"ידועים בציבור" למתן זכויות ירושה, קצבאות שארים, הכרה בדיירות מוגנת, הקלות במיוסי ועוד.

כב' השופטת וילנר, בפרשת ס.ג. הביעה דעתה, כי לנוכח ההשלכות המשמעותיות למעמד הידועים בציבור, יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני-הזוג החיים ביחד חיים משפחה, כ"ידועים בציבור" מהבחינה המשפטית. לגישתה, הכרה כזו כדבר שבשגרה, במיוחד בעידן המודרני בו סיטואציה זו שכיחה כל כל, תפגע דווקא בכל אותם זוגות רבים המבקשים לחיות תחת קורת גג אחת ללא נישואין, בלא שהתכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הנובעות מדיני הנישואין והגירושין.

בעניין ס.ג. הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, לאחר שבית-המשפט קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו. נקבע כי לצורך הכרה בקשר של ידועים בציבור, יש להוכיח מספר תנאים, ביניהם, מגורים ביחד ומשק בית משותף, ותנאים אלה לא הוכחו על ידי המערערת.

במסגרת הערעור ניתחה כב' השופטת וילנר את הגדרת הידועים בציבור ובחרה להעניק למערכת יחסים זאת כותרת חדשה - "שותפות זוגית".

כב' השופטת וילנר סברה, כי ההגדרה המתאימה כיום למושג "ידועים בציבור" היא זו - בני-זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישוארין והגירושין, הן הזכויות והן החובות - ללא האקט הפורמאלי של הנישואין. בחינת אומד דעת זה של הצדדים, תעשה על פי הכללים של דיני חוזים.

לשיטתה, נוכח התפתחות ההלכה הפסוקה, נדמה כי הגיע העת לשנות בהתאם את המניוח 'ידועים בציבור' שהינו ארכאי ואינו משקף את ההגדרה המתאימה המאפיינת את מהות היחסים של בני-הזוג. לגישת השופטת וילנר ניתן לכנות את מערכת היחסים הזו של ה"ידועים בציבור" כ-"שותפות זוגית". מונח זה טומן בחובו את המשמעות המשפטית המיוחדת הנובעת מחייהם המשותפים של בני-זוג שאינן נשואים זה לזה. "שותפות זוגית" היא שותפות (במובן העובדתי) בין בני-הזוג אשר כרתו הסכם שותפות ביניהם (במובן המשפטי), בין בע"פ, בין בכתב, ובין כמכללא , שעניינו - הרצון לשיתוף בחייהם והחלת דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם - יצירתו של הסכם השותפות, המשכו וביטולו תלויים ברצון בני-הזוג.

כלומר, 'השותפות הזוגית' - הם בני-זוג אשר ניתן לקבוע לגביהם, על בסיס חומר הראיות, כי הם גמרו בדעתם להתקשר האחד עם השני במערכת חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן בעת הפירוד.

כב' השופטת וילנר מאבחנת בין שתי קבוצות של ה"שותפות הזוגית"; אלה אשר עיגנו את רצונם זה בהסכם שותפות מפורש, ואלה אשר ניתן לאתר הסכם זה ממכלול הנסיבות והראיות.

הקבוצה הראשונה - מדובר בבני-זוג אשר ערכו הסכם שיתוף ביניהם, והסדירו בכך את מכלול ההסדרים הרכושיים שמבקשים הם להחיל על מערכת יחסיהם, במהלך ועם סיום יחסיהם. ההסכם יכול להיות הסכם מקנה זכויות וחובות האחד כלפי השני ו/או שולל זכויות וחובות. לגבי קבוצה זו של בני-זוג, לא יהיה כל קושי לקבוע כי האם "שותפות זוגית" על כל המשתמע מכך, נוכח קיומו של הסכם השותפות.

יחד עם זאת, אין לשלול את הפאשרות שהעובדה שבני-זוג ערכו ביניהם הסכם שותפות בתחילת דרכם, אינה בהכרח מלמדת על כוונותיהם בהמשך דרכם. יתכנו מקרים בהם בני-זוג ערכו הסכם שותפות לפיו, על אף החייהם המשותפים, אין הם קושרים עצמם בחובות ובזכויות על-פי דיני הנישואין והגירושין. אלא, שלאחר שנים של חיים משותפים, הולדת ילדים, רכישת נכסים וכיוצ"ב, הם שינו בהתנהגותם את עמדתם, וביטלו מכללא את הסכם השותפות. החשוב הוא כי הבחינה של מערכת יחסיהם היא בחינה חוזית לכל דבר ועניין.

הקבוצה השנייה, היא כאמור בני-זוג אשר לא ערכו הסכם שותפות ביניהם להסדרת יחסיהם הרכושיים, על אף חייהם המשותפים. לגבי אלה, יש צורך בהתחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם על פי הראיות ונסיבות העניין. עוצמת הראיות הנדרשת במקרים אלה, לצורך בחינת מעמדם והיותם "שותפות זוגית", תלויה לטעמי במניעים אשר הניעו את בני-הזוג לחיות ביחד ללא נישואין.

ישנם מספר דפוסים של בני-זוג החיים ביח דויכולים, פוטנציאלית, לבוא בגדר ההגדרה של "שותפות זוגית" - מנועי חיתון; דוחי דת; דוחי ממסד; נשואים לאדם אחר - מעין ביגמיה, 'סתם חברים', ועוד.

המשותף לכל הדפוסים הוא חיים משותפים. השונה הוא שלא בכל דפוס קיים הרצון להחלת דיני הנישואין והגירושין על מערכת הזוגיות.

כב' השופטת וילנר סבורה כי עוצמת הראיות הנדרשת מבן-הזוג הטוען לקיומו של אותו הסכם 'שותפות זוגית', להוכחת טענותיו, משתנה בהתאם להשתייכותו לדפוס זה או אחר מהדפוסים המפורטים לעיל, ולהלן:

א. מנועי חיתון - לגבי בני-זוג מנועי החיתון החיים חיים משותפים, תידרש עוצמה מוחלשת של ראיות על מנת להוכיח "שותפות זוגית" ביניהם, קרי-קיומו של הסכם שיתוף ורצון להחיל את דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם. בני-זוג מנועי חיתון החיים ביחד בשותפות, תחת קורת גג אחת, ונמנעים מלהינשא מכורח המציאות, יוכרו ללא קושי כבני-זוג שביקשו להחיל על מערכת היחסים ביהינם את דיני הנישואין והגירושין. בני-זוג אלה נאלצו לחיות בסוג זה של זוגיות נוכח המצב המשפטי בארץ, וראוי להקל עמם נוכח המניעות להינשא החלה עליהם מכוח הדין הנוהג בארץ.

ב. דחיית דת - דפוס נוסף, הם אותם בני-זוג החיים ביחד כנשואים, אך מבקשים שלא להינשא בטקס דתי. בני-זוג אלה, חיים ביחד ללא נישואין מכוח הדין הנוהג בארץ שאינו מאפשר נישואין אזרחיים או אחרים. אף לגבי דפוס זה של בני-זוג, יש מקום להקל ולהסתפק בעוצמה מוחלשת של ראיות כדי להוכיח 'שותפות זוגית' ביניהם.

ג. דחיית ממסד - דפוס אחר האם אותם בני-זוג החיים ביחד מתוך בחירה חופשית להימנע מכל קשר חוקי מחייב ביניהם. יחסיהם מתאפיינים בכך שהם אינם קשורים, במודע, כחלק מאידיאולוגיה, בעבותות הדין או החוק. לכל אחד מבני-הזוג יש, לכאורה, חופש פעולה לנתק את היחסים לפי רצונו ולפי החלטתו ועל החופש פעולה זה הם מעוניינים לשמור. חופש הפעולה והאפשרות להפסיק את הקשר ללא תלות האחד במשנהו, הם לב ליבה של צורת החיים בה הם בחרו. בני-זוג אלה בחרו מרצון ובמודע בדרך חיים משותפת, כנשואים, אך מבלי לקבל על עצמם את דיני הנישואין והגירושין, וזאת מתוך בחירה חופשית ואמירה לפיה הם מתנגדים להתערבות הממסד בחייהם האישים האינטימיים. לפיכך, במקרים אלה, עוצמת הראית שתידרש מהצד הטוען לקיומה של "שותפות זוגית", תהיה כבדה במיוחד. הכרה בהיותם של בני-זוג אלה כ"שותפות זוגית" מן הבחינה המשפטית, חותרת תחת רצונם וינה מכבדת את בחירתם שלא להינשא במטרה שלא להיחשף להתערבות שלטונית, ממסדית במערכת יחסיהם. כך, עומדת התערבות זו בניגוד לעקרון חופש ההתקשרות הכולל גם את החירות להימנע מהתקשרות חוזית מחייבת.

ד. אנשים הנשואים לאדם אחר - מעין ביגמיה - דפוס נוסף של בני-זוג הם אותם אנשים החיים ביחד שעה שמי מהם נשוי לאדם אחר. הכרה בהם כ"שותפות זוגית" תהווה למעשה מתן תוקף למעין ביגמיה. לפיכך, דפוס זה של בני-זוג מעורר לא מעט קשיים ערכיים, חברתיים ודתיים.

ניתן לחלק דפוס זה לשני סוגים: סרבני הגט - החיים ביחד עם בן-זוג אחר ומעגנים את בן-זוגם החוקי, בו בזמן שהם מקבלים הכרה כ"ידועי בציבור", ומסורבי הגט - אשר לגביהם, הכרה כידועים בציבור מהווה למעשה תחליף לגירושין המיוחל. מטבע הדברים, נוכח היותם של בני-הזוג נשואים לאחר, נדמה כי עוצמת הראיות שתידרש להוכחת ה"שותפות הזוגית" תהיה משמעותית, בצד הקלה מסוימת למסורבי הגט.

ה. בני-זוג גרושים שחזרו לחיות ביחד - דפוס נוסף הם בני-זוג גרושים שחזרו ליות ביחד. על-פי הפסיקה, נדרשת לגביהם עוצמת ראיות כבדה כדי להוכיח לגביהם "שותפות זוגית", מאחר ואלה כבר הביעו דעתם כי ברצונם להתנתק ממחויבויות האחד כלפי השני.

ו. חברים במובן הצר - למעשה, בהגדרת "חברים" ניתן לכלול את כל הדפוסים לעיל. לפיכך, אבהיר כי הכוונה בדפוס זה לאותם בני-זוג החיים ביחד חיי משפחה ללא נישואין, לא מכורח החוק, ולא מתוך מניעים אידיאולוגים כאלה או אחרים, אלא כתקופת ניסיון לקראת נישואין, כתקופת מבחן, או סתם לשם העניין עצמו. אין ספק כי לגבי אלה החיים ביחד לשם ניסיון, אין מקום להחיל על מערכת היחסים ביניהם את דיני הנישואין והגירושין. כך, בודאי שאין מקם להחלת דינים אלה על מי שמצוי בתקופת מבחן, או על מי שבחר לחיות כך מתוך רצון לחיים משותפים ללא מחויבות משפטית, ובהעדר כל כוונה להעניק זה לזו זכויות כמו פנסיה, חזקת שיתוף, ירושה וכן הלאה. לפיכך, לגבי כל אלה, ראוי להכביד בעוצמת הראיות על הטוען ל"שותפות זוגית".

לגישת בית-המשפט דווקא מנקודת מבט ליברלית, יש להימנע מהרחבת ההכרה במחויבות בין בני-זוג אלה כ"שותפות זוגית".

למען הסדר ספק העירה כב' השופטת וילנר, כי בני-זוג שהינם בתקפת ניסיון ומבחן, יכולים בשלב מסוים בהמשך דרכם המשותפת, לעבור למערכת יחסים של "שותפות זוגית". יש להבדיל בין הצהרות ורצונות שטרם הבשילו לכדי התחייבות משפטית, לבין שלב ההתחייבות - הכריתה.

מה שחשוב הוא כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון את היחסים בין בני-הזוג בראי דיני החוזים.

בהעדר הסכם שותפות בין בני-זוג, הרי שלצורך החלת דיני הנישואין והגירושין על בני-זוג החיי חיי משפחה, יש לאתר קיומו לש הסכם שותפות מכללא, הנלמד ממכלול הנסיבות, שרק לאורו, ניתן לקבוע, כי הם חיים ב"שותפות זוגית". איתור הסכם זה, ועוצמת הראיות הנדרשת להוכחתו, תלויים בדפוס אליו משתיכים בני-הזוג. ככל שהמניעים של בני-הזוג להימנע מאקט פורמאלי של נישואין, הם מנעיתיים או אידיאולוגיים, כך תחלש עוצמת הראיות שתידרש להוכחת היותם קשורים בדיני הנישואין והגירושין, ולהיפך.

לעיתים האבחנה תהיה קשה, הגבולות בין הדפוסים השונים אינם חדים, ובחינת הדברים תעשה באופן פרטני בכל מקרה ונסיבותיו, תוך שימוש, כתמיד, במבחן השכר הישר וההיגיון.

כמו כן, נוכח הבעייתיות בתיחום קו הגבול ואיתור כוונת הצדדים, ובמטרה למנוע התדיינויות סבוכות ומורכבות, תוך חדירה לחייהם האינטימיים ופרטיותם של בני-הזוג במטרה להתחקות אחר אומד דעתם, ראוי כי בני-זוג החיים במשותף, תחת קורת גג אחת, יערכו הסכמי שותפות אשר יסדירו את מכלול יחסיהם הרכושיים בעת החיים המשותפים, ולעת הפירוד. למען הסר ספק - ברי שאין די בהסכם ויהא צורך להוכיח כי ההסכם מומש בפועל על ידי הצדדים ולא נזנח.

באשר לנסיבות מקרה ס.ג., דחה בית-המשפט את הערעור, שכן לא הוכח קיומו של משק בית משותף או איזשהו שיתוף כלכלי בין המערערת לבין המנוח.

יתירה מכך, בחינת הראיות מעלה כי המערערת והמנוח השתייכו לדפוס ה'חברים', לגביהם, נדרשת, לגישת בית-המשפט עוצמת ראיות מכבידה להוכחת הקשר המשפטי של ידועים בציבור. הראיות היכולות להצביע על קשר כזה הן: חיים תחת קורת גג אחת, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, הימנעות מקיום יחסי אישות עם אחרים, שיתוף כלכלי במשק בית משותף, חשבון בנק משותף, תקופת שותפות ממושכת, הולדת ילדים, ועוד.

במקרה הנדון, ועל פי קביעת בית-משפט קמא, לא מתקיימים מרבית הקריטריונים שפורטו לעיל, ולפיכך, בצדק קבע בית-משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח.

כב' השופטת שטמר הסכימה לתוצאת פסק-הדין. באשר להגדרה שהוצע על ידי השופטת וילנר הביעה כב' השופטת שטמר את דעתה, כי לא "יסוד ההסכמה"ה הוא ובלתו אין. יהיהו דפוסי חיים בהם יינתן יותר משקל לפן ההסכמי, ויהיהו אלו דפוסי חיים בהם יינתן הדגש יותר לפן הנורמטיבי או אף לעקרונות אחרים, כמו עקרון ההסתמכות או עקרונות של צדק.

ההצעה לתיקון ההגדרה הנהוגה בפסיקה ל"ידוע בציבור" על-ידי כך שתתוסף הדרישה כי הייתה הסכמה לתחולה של מכלול דיני הנישואין, מעוררת מספר בעיות לדעת השופטת שטמר: דרך כלל בחיי המעשה, אין הסכמה משפטית גורפת כזו. בני-הזוג מחליטים על חיים משותפים, כי כך טוב ויאה להם באותה עת, ואין הם רואים את כל התוצאת ואינם נותנים דעתם עליהן. זאת ועוד: חלק מהתוצאות של חייהם המשותפים, אינן פרטי הסכמה: כך דיני הירושה של הידועים בציבור (כשלא נערכה צוואה) וכך זכאותם לגמלאות המוענקות מכוח סטאטוס זה ולא מכוח ההסכמה כי דינו של בן-הזוג, הידוע בציבור, יהיה כדין בן-זוג בנישואין. "ההסכמה" דרושה גם היום לצרכי חלוקת הרכוש שיש לבני-הזוג, וכ' השופטת שטמר השאירה בצריך עיון את השאלה האם צריך להרחיב את ההסכמה גם על יתר התוצאות של החיים המשותפים ומכאן להוסיפה להגדרה של ידועים בציבור הנהוגה היום.

אף באשר להצעה כי תידרש עוצמת ראיות שונה בדפוסי החיים המשותפים שייתכנו, עליהם עמדה כב' השופטת וילנר, נוטה כב השופטת שטמר לדעה שאין לקבוע מסמרות, ויש להשאיר את המקרים שיובאו לבתי המשפט להכרעה על-פי מאזן ההסתברויות מבלי לקבוע ככלל, כי יש להביא לגבי דפוס זה או אחר ראיות בעלות משקל רב יותר.

אורך התקופה

אורך התקופה בה צריכים להתקיים שני התנאים הראשונים, משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו.

ב-ע"א 714/88 נדון מקרה בו בני-זוג קיימו את שני התנאים הראשונים במשך כארבע שנים. נקבע כי במקרה זה ניתן לראות את הצדדים כעונים להגדרה "ידועים בציבור".

יצויין, כי במקרה הנדון ציין בית-המשפט, כי הנותר בחיים סעד את בת-זוגתו, בעת מחלתה, במסירות, וכי מחלה זו נמשכה כשלוש שנים.

ב-ע"א 107/87 נדון מקרה בו בני-הזוג התגוררו יחד במשך שש שנים והוכרו כידועים בציבור (תחילת היחסים היו של מטופל ומטפלת).

ב-ע"א 79/83 נדון מקרה בו הצדדים התגוררו יחד כשלוש שנים תוך הוכחת יחסים קרובים - הצדדים הוכרו כידועים בציבור.

ע"א 621/69 היווה את המקרה הראשון בו דן בית-המשפט העליון בפרשנות סעיף זה. בערעור זה נדון מקרה בו גבר ואשה חיו חיי משפחה במשק בית משותף תקופה של כשנה אחת בלבד.

כב' השופט ברנזון פסק:

"אין ספק כי תקופת זמן כזאת, וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט, ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני-הזוג בזמן זה." (ההדגשה שלי - ב.ק.).

בעניין אמיר הכיר בית-המשפט בזוג שחי ביחד שלושה חודשים בלבד כידועים בציבור. בית-המשפט הזכיר את הצעתו של פרופ' קלינגהופר, שהשתתף בדיון בכנסת על הצעת החוק, לקבוע תקופה מזערית לחיי המשפחה. הצעתו של פרופ' קלינגהופר לא התקבלה, והתוצאה היא שלשונו של סעיף 55 אינה מתנה את תחולתו במשך זמן מזערי. על-כן קבע בית-המשפט, שכשם שאדם יירש את בן-זוגו, גם אם זה נפטר בליל הכלולות, כך יירש אף את מי שחי עמו בתנאים שבסעיף 55, גם אם חיים משותפים אלה היו קצרים ביותר.

חיי משפחה במשק בית משותף – פרשנות הביטוי

ביטוי זה מורכב משני יסודות, חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף.

היסוד הראשון - מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה.

היסוד השני - הוא ניהולו של משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא וטבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים.

מדובר בשני מרכיבים השזורים זה בזה.

בעניין מועלם סרב בית-המשפט להכיר במבקשת כיורשת של המנוח מכוח סעיף 55, תוך שהוא קובע כי המבקשת והמנוח לא קיימו משק בית משותף. קביעה זאת מבוססת על העובדה שכל אחד מן השניים החזיק בדירה משלו ובה התגוררו דרך קבע, כאשר הם נוהגים להיפגש כל מספר שבועות לכמה ימים כל פעם. כמו-כן השניים לא החזיקו בחשבון בנק משותף. המנוח אמנם תמך במבקשת בכספים שנתן לה מדי פעם, אולם לא הוכח שעשה זאת בקביעות או שנתן למבקשת כספים כמזונות, אלא כמחווה של רצון טוב.

בעניין אמיר הכיר בית-המשפט בזוג שחי ביחד שלושה חודשים כידועים בציבור, כאשר הוא קובע כי די בביקורי בני-הזוג אצל ילדיהם, בנסיעותיהם המשותפות וברכישת הריהוט על-ידי שניהם, כדי להצביע על כוונת המנוח לקיים חיי משפחה. על הכוונה ליצור משק בית משותף לומד בית-המשפט מכך שהאישה העבירה מדירתה לבית המנוח מטלטלין שונים, כמו מדיח כלים, טלוויזיה ושטיחים.

באשר לדרך המימון של הקניות, קובע בית-המשפט כי קיומו של משק בית משותף אינו מצריך דווקא תרומה של שני בני-הזוג. יתכן משק בית משותף שרק אחד מבני-הזוג מממן את קיומו.

בשונה מהגדרת "ידועים בציבור" לצורכי חוקים אחרים - אין חשיבות לעובדה האם בני-הזוג היו ידועים בציבור כמי שחיו בצוותא. הקובע לעניין זה הוא קיום חיי משפחה במשק בית משותף - "היינו היחס העובדתי והנפשי של בני הזוג ביניהם לבין עצמם הוא המכריע ולא אמונותיהם ודעותיהם של בני הסביבה".

עם זאת, בעניין זבון המנוח ש' שפ', נאמר כי גם כאשר הפסיקה אינה דורשת את מודעות הציבור שבני זוג יהיו ידועים בציבור בהקשר של סעיף 55 לחוק הירושה, יש מקום לייחס משקל לאי הידיעה של הציבור במסגרת מכלול הראיות המונחות בפני בית-המשפט. כלומר, ידיעת הציבור אינה תנאי הכרחי להכרה - אי ידיעת הציבור מהווה סיוע לאי הכרה.

הצורך בקיום התנאים עד הפטירה

העובדה שנתמלאו דרישות הסעיף לחיי משפחה ומשק בית משותף - אין בהם די, אלא אם כן הם התקיימו עד לפטירתו של אחד מבני הזוג ממש. במידה ואחד מיסודות אלה נתערער לפני מותו של אחד מבני הזוג - אפילו היה קיים זמן רב קודם לכן - אין הוראת סעיף 55 לחוק חלה עוד.

די בכך שהקשר נתערער מספר שבועות לפני הפטירה.

עם זאת, כאשר הקשר נפסק מפאת גורמים אובייקטיביים שאינם בשליטת הצדדים, כגון אשפוזו של אחד הצדדים עקב מחלה ואפילו אשפוז ארוך ביותר - הרי גם אם בפועל נפסקו המגורים המשותפים, אולם הקשר ביניהם, הנפשי והרגשי, לא ניתק - יש לראות את הקשר של "חיי משפחה במשק בית משותף" כמתמשך אף על-פני תקופה זו. במקרה הנדון ב-ת"ע (חי') 833/81 היתה בת-הזוג מאושפזת במשך שנים בטרם פטירתה.

בחינת היסודות - באופן סובייקטיבי וגמיש

כאשר באים לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני-זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני-הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם, והאם ניתן לומר כי המנוח ראה בנותר בחיים את יורשו לאחר מותו.

ב-בג"צ משולם נקבע על-ידי בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא, כי לצורך סעיף 55 אין חשיבות לכך אם בני-הזוג היו "ידועים בציבור" כמי שחיים בצוותא. הקובע לעניין זה הוא קיום חיי משפחה במשק בית משותף, היינו היחס העובדתי והנפשי של בני-הזוג בינם לבין עצמם הוא המכריע, ולא אמונותיהם ודעותיהם של בני הסביבה.

בעניין גיא דן בית-המשפט בפירוש המונח ומסכם: המבחן הוא סובייקטיבי. אין הכרח שידידיהם ומכריהם של בני-הזוג ראו בהם בני-זוג. אולם יש משקל במכלול הראיות גם לעובדה שבני סביבתם הקרובה של בני-הזוג ראו אותם כבני-זוג אף-על-פי שאין זה תנאי הכרחי להחלת סעיף 55.

השאלה היא, אם מערכת היחסים נותנת יסוד להנחה, כי האחד ראה בשני את היורש של עזבונו לאחר מותו.

המבחן שמציב סעיף 55, הוא מבחן גמיש. אין לקבוע לו קריטריונים נוקשים, ויציקת התוכן תיעשה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, תוך ראיה כוללת של העובדות ומתוך סקירת היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם.

אין הכוונה להצבת תנאי נוסף לזכות לרשת על-פי סעיף 55, לפיו על המנוח כאילו להביע כוונה מפורשת להוריש עזבונו לבן-זוגו הלא נשוי הנשאר בחיים, ואין גם צורך בכך שתהיה התייחסות מפורשת אחרת כלשהי אל הירושה. הירושה היא תולדה של מה שנלמד מתוך מהותה של מערכת היחסים הכללית שבין בני-הזוג, המקיימים חיי משפחה במשק בית משותף.

הבחינה היא האם הנסיבות נותנות מקום לחשוב שאילו ביקש בן-הזוג האחד מבן-הזוג השני, בעודו בחיים, לרשום על שמו או לצוות חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון.

קיום חיי אישות – אינו מספיק

"חיי משפחה אינם מתמצים ביחסי מין". המחוקק לא השתמש בחוק במונח "חיי אישות" או במונח דומה כאשר הגדיר את הקשר המזכה בן-זוג כאילו היו נשואים, אלא בחר בהגדרה "חיי משפחה במשק בית משותף". מכך עולה, שהמחוקק לא התכוון לראות ביחסי אישות גרידא, משום קשר המזכה בן-זוג בירושה, כאמור בסעיף.

קיום חיי אישות - אינו מחוייב

ישנם גורמים קבועים שיש צורך לבחון את מציאותם במסגרת בחינת "חיי המשפחה", הן מבחינת ישות והן מבחינת כמות, והם - יסוד האישות, היסוד הכלכלי ויסוד האהבה והאחווה.

אולם יסודות אלה הם דברים שאין להם שיעור ואפילו העדר טוטאלי מתוך סיבה מבוררת של אחד מהם - אינו עשוי, בהכרח, למנוע את המסקנה כי מדובר בחיי משפחה.

המבחן הוא גמיש ביותר, וזאת מהטעם שאין מתכונת אחת של חי משפחה במשק בית משותף, והדברים שונים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מיזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים.

ב-ע"א 107/87, נדון מקרה בו לא היה ממצא פוזיטיבי הקובע כי הצדדים ניהלו חיי אישות.

נקבע, כי גם בהעדר ממצא פוזיטיבי שכזה, די כאשר ממכלול הראיות ניתן היה להסיק על מערכת יחסים קרובה והדוקה, כשל בעל ואשה, שיצרה אפשרות של חיי אישות.

גם מגבלות פיסיות לקיום יחסי אישות, להבדיל ממגבלות נפשיות, מהוות הגבלה מבוררת.

"חיי משפחה אינם מתמצים ביחסי מין, והמחוקק לא השתמש במונח חיי אישות או במונח אחר דומה, לשם ציון הקשר בין בני זוג המזכה בחלק מן הירושה, אלא השתמש במונח - חיי משפחה במשק בית משותף דווקא."

בעניין משולם נקבע כי חרף ההלכה שנפסקה בפסק-דין קרול נסיס, לפיו הכוונה במונח "חיי משפחה" הוא לחיי אישות, יתכן שהתנאי של חיי משפחה יתקיים ללא חיי אישות במקום שיש מניעה רפואית לקיימם, גם אנשים אימפוטנטים יכולים לנהל חיי משפחה על-פי דרכם.

מגורים בדירה של כל אחד מהצדדים, לסירוגין

העובדה שכל אחד מבני הזוג מחזיק דירה משלו והם מתגוררים פעם בדירתו של זה ופעם אצל האחר, ולעיתים כל אחד בדירתו הוא - אין בכך בכדי לשלול את היותם "ידועים בציבור", כאשר מוכחים יחסים קרובים ומלאים, במיוחד נכונים הדברים כאשר יש הסבר למצב זה, כגון שמירה על רגשות הילדים של כל אחד מהצדדים (או מי מהם). בנסיבות מקרה זה, הוכרו הצדדים כידועים בציבור בתום תקופה של כשלוש שנים.

היעדר לינה משותפת בדירה אחת

בעניין דינה רון נקבע, כי ניתן לקבוע קיומם של "חיי משפחה" ו"משק בית משותף", על אף לינה דרך כלל או אף באופן קבוע בדירות נפרדות. זאת בנסיבות הולמות מיוחדות וחריגות, בן יכוח כי הצדדים בילו יחדיו כמעט את כל שעות היממה, אף כי פרשו מידי לילה בשעת לילה מאוחרת ללון איש בביתו, ובכפוף כמובן להוכחת יתר המרכיבים המקופלים במושג "חיי משפחה". כל מקרה פרטי יש לבחון על רקע גילם, בריאותם, הרגלי חייהם ותפיסת עולמם של הצדדים, ותוך בחינת קיומן של סיבות אובייקטיביות אשר השפיעו על הלינה הנפרדת. לפיכך, גם במקרים בהם לא הוכחה כוונת הורשה, ואפילו במקרים בהם הוכח כי המנוח לא חפץ להוריש לבן-הזוג אך לא ניתן ביטוי לפצו זה בצואה, זכאים ידועים בציבור העונים על דרישות סעיף 55 לשת את בן-זוגם שלא הותיר צוואה.

בעניין עיזבון המנוח רובטרד ז"ל בית-המשפט ציין, כי אין בנתון שהמנוח היה בעלים של דירת מגורים קטנה, בנוסף להתגוררותו בדירה עם הנתבעת, כדי לפגוע בטענה שהמנוח והנתבעת חיו חיי משפחה במשק בית משותף, בדירה של הנתבעת.

גם הנתונים שהיה למנוח ריהוט, חפצים ובגדים בדירתו ברמת עמידר, וכי לנתבעת היה מפתח לדירת המנוח וכי ביקרה בה מספר פעמים, אין בהם כדי לשלול את הקביע הנ"ל.

שיתוף כספי או קנייני – אינו נדרש

הביטוי "משק בית משותף", אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. השאלה אם מתנהלים "חיי משפחה במשק בית משותף" - אינה עוסקת בבדיקת מערכת היחסים הקניינית שביניהם.

שאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בנכסיהם היא שאלה נפרדת, אשר אינה קשורה לשאלת מעמדם כבני-זוג.

"משק בית משותף" פירושו שיתוף במגורים, באכילה ושתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היום-יום ולאו דווקא שיתוף קנייני.

ב-ע"א 107/87 הצביעו הנסיבות על קיומה של הפרדה רכושית, והשיתוף ביניהם התבטא בכך שאכלו את ארוחותיהם יחד, גרו יחד, והאשה דאגה לצרכי הבית השוטפים. נפסק, כי די בכך בכדי למלא אחר דרישת הסעיף, ואפילו אם הוצאות הבית מומנו על-ידי המנוח בלבד - אין בכך בכדי להשפיע.

"משק בית משותף" - אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים. המשיבה, אף אם לא מימנה, הרי שטרחה ועמלה, ובכך תרומתה למשק הבית."

יצויין, כי במקרה זה ההפרדה הרכושית לא היתה מוחלטת, והוכח כי כאשר נזקק המנוח לכסף לצרכי ניתוח - העבירה האשה לחשבונו את הסכום הנדרש.

גם בעניין גליקמן נפסק, כי העובדה שכל אחד מבני-הזוג שמר על נכסיו הפרטיים, אין לה ולא כלום, בכדי לפגום בעצם היות החיים שלהם משותפים. דברים של יומיום, שבני-זוג, גם אם הם נשואים כדין, דואגים להפרדה בין נכסיהם או לשיתוף חלקי בלבד בנכסים. במיוחד אמורים הדברים לקשר זוגי שני. מה שקובע, האו ופן החיים היומיומי - אם יש בו סממנים של שיתוף, של חיי משפחה, של יחדיו, גם עם מלות ומורדות, יש בפנינו חיי משפחה במשק משותף.

מטרת הסעיף והיקפו

מטרתו של סעיף זה היתה להשוות את מעמדו של בן-הזוג כמעמדו של בן-זוג נשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר.

לפיכך, אם עומד בן-הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55 לחוק, אזי התייחסות המחוקק אליו הינה כאילו היה בן-זוג נשוי לכל דבר ועניין.

הוראת סעיף זה, המעניקה זכות ירושה על-פי דין, מנסה להתחקות אחר כוונתו של המוריש, אשר לא הותיר צוואה.

ההנחה היא, כי מקום בו התקיימו תנאים אלו, רואה בן-הזוג האחד את משנהו כיורש של עזבונו לאחר מותו.

אולם הזכות לרשת על-פי סעיף 55 אינה נובעת מחזקה שמקימים שלושת היסודות, שאותה ניתן לסתור. הזכות לרשת על-פי סעיף 55 גם אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן-הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו כדי שבן-הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו, כאילו היו נשואים.

ייתכנו, אולי, מקרים, בהם לא יהיה מעמדם זהה לכל דבר ועניין.

זכאות בדירת המגורים

ב-ע"א 714/88 הנ"ל נקבע, כי לאור האמור, ברור כי הוראת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, בדבר זכאות בן הזוג בדירה כולה, חלה אף על ידועים בציבור.

זכאות במטלטלין - מכונית נוסעים

באם הנסיבות מצביעות על-כך שמכונית הנוסעים מקורה בנכסי המנוח מלפני התקופה שבני-הזוג נקשרו זה לזה, ומן הנסיבות לא עלו ראיות לכך, שהמכונית הפכה לחלק ממשק הבית המשותף - במקרה כזה, דינה כדין יתר העזבון ואין היא מגיעה לבן-הזוג הידוע בציבור מכוח הוראת סעיף 11(א) לחוק.

ידוע בציבור וצוואה - מה גובר?

אשר לטיעון המשפטי לפיו יש לבכר את זכויותיו של הידוע בציבור על-פי סעיף 55 לחוק הירושה על-פני רצון המצווה המובע בצוואה - הרי טיעון זה נסתר על-ידי לשונו המפורשת של הסעיף, הקובע כי, "בהעדר צוואה" יושווה מעמדו של הידוע בציבור לזה של בן-הזוג. גם לגופם של דברים, אין הגיון בהקניית זכויות לידוע בציבור מעבר לאלה המוקנות לבן-הזוג כתוצאה מנישואין - אשר גם זכויותיו על-פי דין נדחות מפני רצון המצווה.

" 'הוראה אחרת' - בצוואה בלבד"

לפי האמור בסעיף 55 זכאי בן-הזוג שנשאר בחיים לרשת רק "כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". ב-ע"א 1717/98 הועלתה השאלה, האם מתבטלת הזכות לרשת מכוחה של הוראה בצוואה דווקא, או גם מכוח הוראה שניתנה בדרך אחרת, בהסכם, במסמך כלשהו, ואף בעל-פה?

באותו עניין לא היתה ההכרעה דרושה, מאחר ואת הוראת המנוח ניתן היה לפרש באופן שאינו שולל מבת-זוגו את זכותה לרשת אותו על-פי סעיף 55. אולם כב' השופט טירקל הוסיף כי ביטול הזכות לרשת על-ידי המוריש, במפורש או במשתמע, חייב להיות בצוואה, ולא בדרך אחרת. לדעתו, מסקנה זאת עולה מלשונה המפורשת של הסיפא בסעיף 55, הנוקטת לשון "צוואה שהשאיר המוריש". היא עולה גם מתכליתו של סעיף 55, שבא להשוות לעניין ירושה את מעמדם של בני-זוג שלא היו נשואים למעמדם של בני-זוג נשואים. כמו שזכותו של בן-זוג נשוי לרשת את בן-זוגו על-פי דין נדחית רק מפני הוראת צוואה שעשה בן-הזוג (סעיף 2 לחוק הירושה), כך זכותו של בן-זוג לא נשוי לרשת את בן-זוגו על-פי סעיף 55 נדחית רק מפני הוראת צוואה שעשה בן-הזוג.

לעומת זאת, כב' המשנה לנשיא לוין גרס כי:

"פרשנות הדיבור "צוואה" בסעיף 55 לחוק הירושה מעוררת בעיני קושי. האם מדובר במסמך או בצוואה בעל-פה שנמלאו בהם כל התנאים המנויים בפרק השלישי של חוק הירושה או אולי די בפחות מכך; ובנסיבות המקרה שלפנינו: מה היה הדין לו כתב המנוח בהסכם, בצורה מפורשת שזכותה של המשיבה להישאר בדירה עד סוף "יומיה" אך לא לקבל חלק כלשהו בבעלות בדירה. בנסיבות אלה מבקש אני להשאיר את פרשנות הדיבור "צוואה" בסעיף 55 בצריך עיון."

גם כב' השופט זועבי ביקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

בעניין עזבון המנוח מיכאל איטקיס טענו בנותיו של המנוח, אשר התנגדו לבקשה לצו ירושה אשר הגישה ידועתו בציבור של המנוח, כי סעיף בהסכם שנערך בין המנוח למבקשת שולל את זכאותה של המבקשת לרשת את המנוח על-פי דין, כלשון סיפת סעיף 55 לחוק הירושה.

לשון הוראת הסעיף הייתה: "מוסכם בין הצדדים כי כל ענייני הירושה שלהם יוסדרו בצוואות שהם יעשו, וכל צד יירש את משנהו רק בהתאם ובמידה שהדבר יצוין מפורשות צוואת כל צד. צד לא ייה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על-פי דין, אלא, כאמור לעיל, על-פי צוואה בלבד".

בית-המשפט קבע כי, לו הייתה צוואה או לו היו המבקשת והמנוח כותבים בהסכם במפורש כי ההסכם מהווה בחלקו צוואה, ייתכן מאוד שהיה ניתן לשמוע בעניין זה לטענות המתנגדות. בהיעדר צוואה לא ניתן ליצור קונסטרוקציה כזאת, ולכן נקבע כי הוראת סעיף 55 מתקיימת במבקשת, ובהיעדר צוואה של המנוח - היא זכאית לרשת אותו למרות הוראות ההסכם, תהא פרשנותו אשר תהא. משעברה המבקשת את משוכת סעיף 55 לחוק על כל חלקיו, קבע בית-המשפט כי היא זכאית להיכנס בגדר סעיף 11 לחוק הירושה ולרשת מחצית מעיזבונו של המנוח, כאשר את המחצית השנייה תירשנה בנותיו, המתנגדות, בחלקים שווים ביניהן.

המתנגדות ערערו לבית-המשפט המחוזי, וערעורן התקבל.

בפסק הדין מנתחת כב' השופטת שטמר את סיפת סעיף 55 וקובעת כי ישנם מקרים בהם הוראה בהסכם יכולה להיחשב כהוראת צוואה ואז היא עשויה למנוע מידוע בציבור לרשת את בן זוגו לפי סעיף 55 לחוק, אם לשון ההוראה מורה כאמור.

במקרה שבנדון השופטת שמטר הביעה את תחושותיה באשר לתוצאת פסק הדין של בית-המשפט קמא, שקבע כי הידועה בציבור תירש את המנוח למרות הוראת ההסכם:

"תחושה מסוימת של צדק, המבוססת גם על עקרון תום הלב בחוזים, מכוונת בנסיבות המקרה לתוצאה לפיה הבנות יירשו את ירושת אביהן ולא הידועה בציבור, שכן היא התחייבה ברל בתך הקטנה בהסכם הממוני, לשמור על הפרדה רכושית מלאה ולא לטעון לזכויות ירושה על פי דין, ואף המנוח התחייב כלפיה באותה ההתחייבות... המנוח, שחזקה עליו שהיה מודע לכתוב הסכם, לא טרח לכתוב צוואה כמובנה הרגיל, ככל הנראה מתוך הנחה שההסכם קובע את הזכויות הרכושיות של המשיבה ברכושו ובעזבונו".

יודגש כי השופטת שטמר לא הכירה בפסק דינה באפשרות להדיר ידוע בציבור שלא על ידי צוואה, אולם היא רואה בהוראה בהסכם, המכונה על ידה "הוראה צוואתית", כמספקת דיה בכדי לעמדות בתנאי סיפת סעיף 55 לחוק. ההוראה הצוואתית הינה הוראה שהיא בבחינת צוואה ועליה למלא את דרישות חוק הירושה לגבי צוואה. אם ייקבע, שההוראה בהסכם איננה אלא תניה בהסכם, זאת ותו לא, הרי שיש לדחות את ערעור בנותיו של המנוח. מנגד, אם ייקבע כי ההוראה היא בבחינת "צוואה" שממלאת את תנאיו של חוק הירושה, ובשל כך מהווה צוואה תקפה - אזי הידועה בציבור לא תירש את המנוח, קרי הערעור יתקבל.

כב' השופטת שטמר קבעה כי אין ספק שהוראת צוואה יכולה לבוא גם בהסכם, ובתנאי שעולה כי הצד להסכם התכוון לראות בהוראה המורה כך משום צוואה, וכי הוראה זו עומדת בהוראות חוק הירושה בדבר צוואה כשירה.

באשר לתקפות הוראה עלפי מבחניו של חוק הירושה ל"צוואה" קבעה השופטת שטמר כי הוראת ההסכם עומדת בדרישותיו של סעיף 20 לחוק הירושה, וכי היא מכילה את מרכיבי היסוד הדרושים לצוואה בעדים.

באשר לכוונת המנוח, לגישת השופטת שטמר אין ספק כי המנוח התכוון להורות ולצוות שהמשיבה לא תהיה יורשת על פי דין בעזבונו. לפיכך הורה כי אם ירצה יכתוב צוואה נוספת שבה יוריש לה מרכושו. לשיטתה, אין ספק כי הן המנוח והן המשיבה התכוונו לכתוב הוראת צוואה שתהיה תקפה אחרי מותם, וכי הסעיף שיקף את רצונו החופשי והאמיתי של כל אחד מבני הזוג שציוו בהסכם כפי שמצאו לנכון.

תוצאת פסק דינה של השופטת שטמר הייתה כי הידועה בציבור אינה יורשת על פי סעיף 55 לחוק הירושה, שכן ההוראה בהסכם הינה הוראת צוואתית המגבילה את זכותה לרשת את המנוח. תוצאה זו, לשיטת השופטת שטמר, מקיימת את עקרון העל של כיבוד רצון המנוח. רצון זה נלמד במקרה זה מהוראת ההסכם, והוא שידועתו בציבור של המנוח לא תירש אותו אלא על פי צוואה שיערוך לטובתה.

השופט כהן, בדעת מיעוט, דבק בפרשנות לפיה כוונת סיפת סעיף 55 לחוק הינה להוראה בצוואה בלבד, וצוואה על פי חוק הירושה הינה אך ורק בצורות הצוואה המנויות בסעיף 18 לחוק. אשר על כן, לגישתו, אין לראות במקרה הנדון בהוראת ההסכם צוואה, שכן אין היא נכללת במסמך המהווה צוואה, כי אם בהסכם. כמו כן, מסמך שהוא תוצאה של משא ומתן שהתנהל בין צדדים שונים אינו יכול להיחשב כצוואה. לגישת השופט כהן יש להקפיד במקרה זה על הדרישות הצורניות, ולהניח, לטובת המשיבה, שאם המנוח היה באמת מבקש להדיר אותה מהירושה, הוא היה עורך צוואה מדיר.

השופטת וילנר הצטרפה לדעתה של השופטת שטמר כי יש לקבל את הערעור, אולם מטעמים שונים.

לגישתה הוראת ההסכם אינה בגדר צוואה, אולם ניתן לקבוע כי היא מהווה פעולת ביטול 'מעין צוואה' שנקבעה בסעיף 55 לחוק. לשיטתה, הצורה הרבלנטית לעניין זה היא ביטול צוואה על יד פעולת ביטול מפורשת, להבדיל מעשיית צוואה חדשה המבטלת את קודמתה, כאשר על פי ההלכה הפסוקה אין לדקדק בפורמליות ובתנאים לביטול צוואה על פי החוק ויש ליתן משקל למהות, בכפוף לכך שבית-המשפט שוכנע בדבר רצונו האמיתי של המוריש.

במקרה שבנדון לא הייתה מחלוקת לגבי האותנטיות של ההסכם ולגבי רצון המנוח באשר לגורל רכושו לאחר מותו. השופטת וילנר סברה כי הוראות ההסכם ברורות, והן כלעצמן מהוות הבאה לבטל את 'מעין הצוואה' הקבועה בסעיף 55 לחוק הירושה, וכי פעולת ביטול זאת עונה על הדרישות לביטול צוואה שנקבעו בחוק ובפסיקה.

ידועים בציבור – מקרים שניתן לראותם כזוג נשוי

בנסיבות מסויימות, ניתן להחיל את הוראות חוק הירושה על אדם כ"בן-זוג" לא רק מפאת היותו ידוע בציבור, אלא אף מכוח העובדה כי לו היה מעוניין אדם זה להינשא לאחר, לפני פטירת המוריש - היה בית-הדין מחייב אותו ב"גט מספק".

ב-ע"א 524/87, נדון מקרה בו בני-זוג התגרשו בבית-הדין הרבני כדין, ולאחר-מכן חזרו להתגורר יחד.

במקרה זה קבע בית-הדין, לבקשת האשה לאחר פטירת בן-זוגה, כי לאור העובדה שהתגוררו יחד לאחר הגירושין "לא היתה זכאית לזכויותיה של אשה נשואה, אולם, מאידך, לא היתה יכולה להינשא לאחר, ללא קבלת גט נוסף".

נפסק, כי יש מקום לקבוע שזכויותיו של אדם אשר זקוק לגט מספק בכדי להינשא לאחר - הינם כזכויות בן-זוג נשוי לצורך דיני הירושה, שכן אדם שזקוק לגט כאמור - רואים אותו כנשוי לצורך חוק זה.

מי המכריע בקביעה זו

"לאור הראיות שהיו מובאים בפני בית המשפט המחוזי בעניין מגוריהם ויחסיהם של המנוח והאשה אחרי הגירושין - יכול היה לקבוע, על יסוד ממצאיו, אם נתקיימו הנסיבות שבהן דן סעיף 55 לחוק הירושה או שמא אכן חל סעיף 11 שבו."

עולה, כי הן בית-המשפט המחוזי והן בית-הדין הרבני יכולים להכריע בשאלה, האם זקוקים היו הצדדים לגט, לצורך חוק הירושה.

קביעת בית-הדין הרבני להעדר זכאות

קביעת בית-הדין הרבני כי ידוע בציבור לא היה זוכה בחלק מעזבון המנוח, לו תבע כיורש לפי דין תורה - איננה חורצת את גורלה של זכאות זו, שכן אין בהכרח זהות בין הזכויות המוקנות לפי דין תורה לבין אלו המוקנות לפי חוק הירושה.

עולה מן האמור, כי קביעת בית-הדין הרבני בדבר העדר זכאות של ידוע או ידועה בציבור, לו היה העניין נדון לפניו - לא מונעת תביעת זכות זו וזכיה בה בבית-המשפט המחוזי על-פי חוק הירושה.

וראה בג"צ 673/89 - לעניין זכות השיפוט של בית-הדין הרבני במקרה של ידועה בציבור שאינה מסכימה לסמכות שיפוט זו, להלן בפירוש סעיף 155 לחוק.

בני-זוג מאותו מין וסעיף 55

בעניין פלוני הגיש התובע בקשה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוח, פלוני ז"ל, שהיה בן-זוגו לחיים" וה-"ידוע בציבור" שלו. באת-כוח המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי על-פי לשון החוק אין התובע יכול לרשת את הנתבע שכן אין מדובר כ"איש ואישה". בית-המשפט לעניינ משפחה בנצרת (כב' השופט י' בן חמו9 פסק כי התובע איננו עונה להגדרה שבסעיף 55 לחוק הירושה המתייחסת אך ורק "לאיש ואישה", ועל-כן דין התביעה להידחות.

החלטה זו נהפכה בערעור בבית-המשפט המחוזי, כנגד דעתו החולקת של כב' בהנשיא (בפועל) השופט בן-דוד. סגן הנשיא נסים ממן, בדעת רוב פסק כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיפים 11 ו-55 וכן הפסיקה החדישה בדבר המנוח "בן-זוג" יש להן השלכה על פרשותנו של סעיף 55 והפרשנות הנכונה של הסעיף מביאה למסקנה כי המערער והמנוח חוסים תחת כנפיו. אמנם אין חולק על כך שבמחינה לשונית גרידא הביטוי "איש ואישה" בעברית זה למשמעות שיש למילים "זכר" ו-"נקבה,. אך אין השימוש במילים האלה מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה. ניתן להגיע למסקנה הזו מבלי להעמיס על הביטוי משמעות שאינו יכול לשאת.

נראה, מתוך לשונו של סעיף 55 ומתוך ההליכים בכנסת וכן מתוך הקשרו של הסעיף, אם תכילתו היתה להחיל על ידועים בציבור אתזכויות הירושה המוקנות לבני-זוג. כאן תתעורר שאלה על איזה מבין סוגי הידועים בציבור התכוון המחוקק להחיל את הוראות סעיף 55. מעיון בדברי הכנסת עולה כי לנגדי עיני המחוקקים עמדה דווקא בעייתם של ידועים בציבור שהדין הדתי מונע בעדתם מלבוא בברית הנישואין. כשרותם לרשת על-פי חוק הירושה של ידועים בציבור שכאלה אינה נבחנת בכלים ובהוראות שבדין האישי העברי) אלא על-פי כללי הפרשנות המקובלת של המשפט הישראלי הכללי ביחס לחוק הירושה. שיטת המשפט הישראלי, המשותתת על עקרונות כמו עיקרון השוויון אינה אמורה להבחין לעניין חוק הירושה בין כהן וגרושה ובין יהודי ונוצריה; שני הסוגים כאחד נהנים מהוראות סעיף 55 בגלל ולמרות שעל-פי הדין האישי הם אינם יכולים להינשא, כל שכן לרשת זה את זו.

אם בתחום הירושה הפסיקה טרם הביעה את דברה, הרי בתחומםי אחרים חלו שינויים מרחיקי לכת בפרשנות בכל הנוגע לביטוי אחר הלקוח מחיי המשפחה, והוא הביטוי "בן-זוג". בשורה של פסק-דין הורחבה משמעותו של הביטוי שייוחד במשך שנים לבני-זוג נשואים, כלומר לבני-זוג בני מינים שונים, הויא הוחלה גם על דיועים בציבור ובכלל זה ידועים בציבור בני אותו מין. האם הפרשנות הרחיבה שניתנה לביטוי "בן-זוג" משפיעה על פרשנות הביטוי "איש ואישה" שבסעיף 55? התשובה חיובית. תרומתה שלה פסיקה שתוארה לעיל אינה ביישומה הישיר; היא באה לידי ביטוי בהענקת ההשראה לרעיון שהתא הקרוי "משפחה" יכול להיווצר גם בלי נישואין וגם אם שני חבריו הם בני אותו מין. נקודת הכובד כאן היא "משפחה" שהיא גרעין הזכות שבסעיף 55 לוק. אכן יש בגישה זו מעין אבסורד: חברי התא הללו אינם נחשבים "בן-זוג" לצורך סעיף 11 אך הם נחשבים כמי שמקיימים חיי משפחה לצורך סעיף 55. אנומליה זו נובעת מהעובדה שסעיף 11 חל אך ורק על בני-זוג נשואים. מצד שני סעיף 55 הוא אכסניה רחבה ביותר החלה על כל הצורות של חיי משפחה בלא נישואין. המגבלה היחידה החלה על מי שמבקש להסתוףף בצילה של אכסניה זו היא שלא יהיה נשוי לאדם אחר. שום מגבלה אחרת לא הוטלה.

המשמעות המילונית של "איש" ו-"אישה" זהה למשמעות שיש למילים "זכר ו-"נקבה". אולם אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של דיועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד. סקירת ההיסטוריה של דיני הירושה, ההליכים שקדמו לחוק הירושה, הפסיקה שלאחריו והמאמרים של מלומדים שעסקו במוסד המיוחד שהקים סעיף 55, מצביעה שמשפחה המורכבת משניים או שתיים מאותו המין לא היתה רווחת בציבור הישראלי וכל שכן לא היתה מוכרת כמעט למחוקקים, כך שלא עלתה בכלל על הפרק. נסיבות שונות הביאו לאי-התייחסות לצורה הזו של משפחה. אין צורך לנחש עתה מה היה קובע המחוקק אילו נתן דעתו לידועים בציבור בני אותו מ ין - כיום אנו נמצאים במשטר נורמטיווי המכיר יותר ויותר בחופש הבחירה המינית של האדם. ההכרה נבעה מהשפעתן המצטברת של הוראות סטטוטוריות, והפסיקה החדשה, ולכל אלה נוסף חוק יסוד: כבוד האם וחירותו המקנה לשוויון ולכבוד מעמד של זכות-על חוקתית.

מקובל עלינו כי פרשנותה של נורמה משפטית מתחילה בלשון הטקסט אך לעולם אינה מסתיימת בה. על הפרשן לבחון את הטקסט גם על רקע תכליתו של החוק. תכלית סעיף 55 היתה להקל על ידועים בציבור שאינם יכולים להינשא ואחת היאמה היא סיבת המניעה ועובדה היא שסעיף 55 אינו תולה את תחולתו בסיבת המניעה להינשא. אין להניח שתכלית החוק היא להקל מצד אחד, ולשלול מצד שני בעת ובעונה אחת. נכון יהיה לצאת מנקודת מוצא כי הנחת היסוד של המחוקק שיקפה את המקובל על הקהילה ובכלל ועל הקהינלה משפטית דאז בפרט, דהיינו שמשפחה של ידועים בציבור בני אותו המין אינה תופה קיימת או שקיימת במידה שאין לקחתה בחשבון או לייחד לה הוראה משל עצמה. אין בידינו סיבה להניח (בהתעלם לרגע מלשון הסעיף) כי הכוונה היתה להקל עם כהן וגרושה, יהודי ונוצריה, אך לפגוע דווק בידועים בציבור בני אותו מין גם בהנחה שהיתה למחוקק כוונה כזו, אין היא חזות הכל ואיננו לפרש את החוק אך ורק לאורה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחויות שחלו בחקיקה בפסיקה וגם את השינויים בהלך ה רוח של הציבור . הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף - ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי. על רקע זה ניתן לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפליה בלתי-מוצדקת על רקע נטיה מינית, שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו.

הביטוי "איש ואישה" לא בא לומר "לא גבר וגבר" או "לא אישה ואישה" אלא בא לומר לנו "לא בני-זוג נשואים". המחוקק לא השתמש בסעיף 55 בביטוי "בני-זוג" משום שעניינם של אלה נדון בסעיף 11. אילו השתמש המחוקק בסעיף 55 בביטוי "בני-זוג" כאילו הכניס אותם בדלת האחורית לתוך הוראות סעיף 11.

אמנם אין לפרש את הביטוי "איש ואישה" ככולל מבחינה מילוית גם "איש איש". פרשנות כזו אין לשון הטקסט יכולה לסבול. הפרשנות היא שהביטוי "איש ואישה" שימש את המחוקק, בהעדר תודעה לאפשרות קיומם של מצבים מורכבים יותר, כאצעי מילולי לומר כיע כל מי שמקיים חיי משפחה ואינו נשוי, נהנה מהוראות החוק, ממילא באים בגדר זה ידועים בציבור בני אותו מין. דרך פרשנות זו אינה חשה ואין היא צריכה להפתיע. כך למשל ב-ע"א 1934/95, רשות השידור נגד גיורא שור, תקדין עליון 97(1) 110, אמר השופט או כי בעת שתוקן חוק רשות השידור והוכנסה בשנת 1969 הוראה הקובעת חבות באגרת טלוויזיה, לא היו בנמצא מכשירי וידאו או צגים של מחשב לשימוש ביתי. אך בכך אין כדי למנוע את פירושו של חוק רשות השידור בהתאם לתכליתו. אין בכך כדי למנוע את יישומה של תכלית זו למציאות המודרנית, על השינויים הטכנולוגיים שהתחוללו בתחום המוסדר. ראוי להזכיר שוב את דבריו המאלפים של חיים כהן בספר "המשפט" (תשנ"ב) עמ' 210 לפיהם "מחוקק שדיבר לפני מאה שנים במרכבות וסוסים, יתפרש היום כאילו התכוון למכוניות... מטרת החוק היתה - ונשארה - להסדיר את התנועה ברחובות, להשגת מטרה זו מן הדין לפרש 'מרכבות וסוסים' לרבות מכוניות וכלי רכב ממונעים אחרים".

במשפט הישראלי הן עניןי לבית המחוקקים לענות בו ובמקרים מסויימם גם לבית-המשפט העליון. אין כאן יצירת ססטוס חדש. את הסטטוס של ידועים בציבור יצר המחוקק הישראלי לפני עשות בשנים לצורך חוקים שונים. את זכות הירושה של דיועים בציבור שאינם יכולים להינשא על-פי הדין הדתי יצר המחוקק הראשי על-ידי חקיקת סעיף 55 לחוק הירושה. בפסק-דין זה רק מתפרשת הגדרתו של הסטטוס הקיים; אנו בוחנים ך\ מי בא בשעריו. אין כיום שום סיבה שהכרה בזכויות הירושה של ידועים בציבור בני אותו מין לא תובן כצעד מתבקש מהמצב המשפטי הנוכחי.

כב'ה שוטפת גבריאלה (דה-ליאו) לוי הצטרפה לפסק-דינו של סגן הנשיא השופט נ' ממן. בהקשר זה נשאלת השאלה האם המחוקק בעשותו שימוש בביטוי "בן-זוג" בחוקים מסויימם ובביטוי "איש ואישה" בסעיף 55 לחוק הירושה, אכן התכוון להבחין בין מצבים שונים, או שמא הבחירה בביטוי איש ואישה היתה מקרית. אם אכן המצב האחרון הוא הנכון, אזי נוכח אותה פסיקה שכבר הכירה בך שהמנוח "בן-זוג", מתייחס גם לבן-זוג בן אותו המין, נסללת הדרך להכרה גם כאן בבן-זוג מאותו מין. אם אין זה כך, יכול הדבר ללמדנו על רצונו המפורש של המחוקק.

השימוש בביטוי "איש ואישה" נעשה מתוך כך שזו צורת המשפחה שהיתה רווחת מוכרת ומקובלת, והביטוי נבחר רק כדי להמחיש את ההתייחסות לזכות הנובעת מקיומם של חיי שיתוף בין שניי. אם הבחירה בביטוי היתה רק על-מנת לבטא חיי שיתוף בין בני-זוג, יכולים אנו לומר ש-"בן-זוג" הינו גם בן-זוג בן אותו המין. אם נאמר ההפך שכוונת המחוקק בסעיף 55 לחוק הירושה, היתה לשלול מבני-זוג בני אותו המין את הזכות הזו לרשת האחד את השני, נאמר שהמחוקק התכוון להפלות. תהא בכך הפליה משום שכל אותם תנאים שקבע המחוקק בסעיף 55 לוק הירושה לגבי בני-זוג בני מין שונה, המקימים את הזכות לירושה כפי בן-הזוג היורש על-פי הדין, מתקיימים בעניינם של המבקש ובן-זוגו. בית-המשפט העליון כבר "הכיר" בכך כי חיי שיתוף כאלה נגד יונתן דילוביץ, פ"ד מ"ה (5) 749. אם ייקבע כי בן-זוג מאותו המין אינו זכאי לרשת את בן-זוגו, תהיה בכך קביעה שקיים שוני, ורק בשל שוני זה אין ב-הזוג בן אותו המין זכאי לרשת את בן-זוגו.

הזכות לשוויון מהווה היבט מרכזי של התכלית (האובייקטיבית) של כל דבר חקיקה והיא מהווה אמת-מידה לפרשונתו. מבין שני פירושים אפשריים עלינו לבחור באותו פירוש המקדם אתה שוויון והשולל את ההפליה. אם ניישם דברים אלו על המקרה שבפנינו, המסקה הבלתי-נמנעת הינה כי הפירוש לפיו גם בן-זוג בן אותוה מין יכול לרשת את בן-זוגו ככל בן-זוג בן המין האחר היורש על-פי דין את בן-זוגו, הינו פירוש המקדם את השוויון והשולל את ההפליה. השוני בין בן-זוג שהינו גבר ובין בן-זוג שהינו אישה, לצורך תכליתו ספציפית של חוק הירושה, אינו רלוונטי.

לעניין זה יש גם לבחון מהי תכליתו של חוק הירושה בכלל בקבעו את הוראות החוק המסדירות ירושה על-פי דין, עוד בטרם נדרשנו לשאלה מה היתה תכילתו של סעיף 55 לחוק. החוק מניח שזכות ירושה חוקית מגיע לחוק הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד על חלוקה של נכסי העזבון בתוך משפחת המוריש. החוק דין ביחסים שבין אדם לקרוביו; אין החוק עוסק במעמדו של אדם או ביחסיו עם המדינה. המדינה הינה צד שיורי בלבד הנכנס לתמונה בהעדר יורשים. אם הנחת המחוקק היא שהרכוש יוקנה לאדם הנמנה על ה-"חוג הפנימי", מצווים אנו להחיל הנחה זו גם בבואנו להכריע בעניין שבפנינו, ולקבוע שגם בן-זוג בן אותו מ יון, בהנחה שהוא אכן בו-זוגו (לפי אותם תנאים הקבועים כאמור בסעיף 55), מצוי במעגל אותם "קרובים" שהמחוקק התכוון להקנות להם את חלקם בירושת המנוח.

ניתן לקבוע כי יכול שיהא לאדם מעמד אחד לצורך הדין האישי ומעמד אחר לצורך הדין האזרחי, וניתן לפרש את חוק הירושה במשמעות המהותית ולא הפורמלית. האם יתקבל על דנתו שהמחוקק יגביל את חופש הציווי ויקבע החוק הירושה הוראה פוזיטיבית האוסרת על אדם להוריש את רכושו לבן-זוג בן אותו המין? נעלה מכל ספק שלאור חוקי היסוד ועקרונות היסוד של חברתנו הוראה כזו לא היתה יכולה להיכלל בחוק. בהתאמה לכך ועל אותו בסיס בהחילנו את כללי הירושה על-פי דין, אין אנו יכולים להוציא את בן-הזוג בן אותו המין מגדר אותם קרובים הזכאים לרשת את המוריש על-פי הדין.

הכרה בזכותו של המערער לרשת את בן-זוגו נותנת אכן פתרון לבעיות הווה. זוהי תוצאה צוזקת המקדמת את המציאות המודרנית, משקפת את הכרתה של החברה בה אנו חיים בזכויות הפרט בזכות השוויון ואיסור ההפליה, תואמת את העקרונות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האם וחירותו, ומגשימה את כוונתו המשוערת של המנוח.

כב' הנשיא (בפועל) בן-דוד פסק בדעת מיעוט, כי השאלה בה אנו עוסקים כאן נוגעת לדיני המעמד האישי של בני הדת היהודית במידנה. אין לך בתחו המשפטי בחיינו הציבוריים נושא מורכב וטעון מזה שהמחלוקות סביבו מלווים את ההוייה הציבורית והפוליטית במידנה מאז ראשיתה ואף קודם-לכן. לפיכך וכל אימת ששופטים, נדרשים לעסוק בסוגיות הנוגעות לדיני המעמד האישי עליהם לעשות זאת בדחילו ורחימו ותוך גילוי הרגישות הראויה. דברי הכנסת בנוגע לחקיקת הוראת סעיף 55 מלמדים לא רק על רגישות הנושא ונגיעתו בהשקפות העולם של חלקי ציבור שונים במדינה אלא גם על מתחם המשמעות הלשונית של המושגים המדוברים ועל המשמעות שהטקסט עשוי "לסבול" על-פי לשונו. מדברי הכנסת עולה כי לצמד המילים "איש ואישה" אין יותר מפרשנות אחת המתקבלת על דעת המחוקק - וזו היא התלכית הסובייקטיבית (כוונת היוצר). בענייננו ניתן לומר כי הרצון הסובייקטיבי של המחוקק היה ליתן מוצא ומענה לאותם בני-זוג, בני מין שונה, שמפאת שיקולים או נימוקים שונים נמנעים מלהתחתן האחד עם השני, אך עדיין יש להם פוטנציאל לבוא בברית הנישואין על-פי דיני המעמד האישי שלהם, ובלבד שבאותו הזמן אין הם מצויים בקשר נישואין עם בן-זוג אחר. על-פי סעיף זה ובנסיבות שהוא קובע קמה חזקה חלוטה לאורה ניתן לומר שבןה-זוג שנפטר ערך צוואה לטובת בן-הזוג החי והוראותיה זהות להוראות הירושה על-פי דין. כך הושג הפתרון מבלי לפגוע כאמור בהוראת הדין הדתי עצמו.

ניתן להגשים תכלית אובייקטיבית רק אם הדבר מתאפשר על-יד לשון הטקסט. הטקסט הוא האמצעי. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה (אובייקטיבית) אם הדבר אינו מתאפשר על-ידי הלשון. חייב להיות עיגון, ולו מינימלי, להגשת התכלית האובייקטיבית בלשונו של הטקסט.

מבלי לקבוע עמדה בשאלה הערכית שמעורר בא-כוח המערער בשאלת הדין הרצוי, ברי הדבר כי בענייננו לשונה של הוראת החוק היא ברורה וחד-משמעית ובאופן שלא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית עליה כבר עמדנו לעיל, לאמור כי היא מדברת ב-"איש ואישה" החיים חיי משפחה במשק בית משותף וגומר, ובשום אופן לא ניתן לבוא ולומר כי לשון החוק סובלת גם את הפירוש שלפיו ענייניה גם ב-"איש ואיש" או ב-"אישה ואישה" החיים חיי משפחה וכדומה.

פסק-הדין נושא דגל השינוי בעניין מעמדה של הקהילה החד-מינית ניתן ב-בג"צ 721/94, אל-על נתיני אוויר לישראל נגד יונתן דינלוביץ, פ"ד מח(5) 749. בצד קביעות חשובות הנוגעות לשאלות ענייניות כגון השוויון בין המינים ומהותה של האפליה, הרי בסופו של יום אין לשכוח כי בפרשה זו עסק בית-המשפט בסוגיות הנוגעות לזכויות העובד כלפי מעבידו והדברים הוכרעו במישור זה בלבד. האמור בפסק-הדין בפרשת דנילוביץ אין בו, אפוא, כדי לשנות את המסקנות שלעיל, מה עוד שהוא עוסק במנוח "בן-זוג" שהינו מונח גמיש ואמורפי יותר מאשר צמד המילים "איש ואישה".

שאלת מעמדם של בני-זוג בני אותו מיון הינה שאלה בעלת מטען חברתי מורכב ורגיש. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא הוא הכנסת ולא בית-המשפט.

אשר לטענת האפליה - אין לטענה זו רלוונטיות לעניינו, מה עוד שהוראת החוק לא התיימרה להעניק שוויון זכויות מלא. כל תכליתה היתה לפתור בעיה נקודתית, של איש ואישה, שאינם נשואים זה לזה אך גם לא לאחר, המקיימים ביניהם משק בית משותף, חיים בצוותא וידועים בציבור כבעל ואישה - הא ותו לא. גם לאחר חקיקתה של הוראה זו עדיין ניתן להצביע על "אפליה" בין קבוצות שונות, שקווי הדמיון ביניהם לבין בני-הזוג עליהם מדברת הוראת החוק, מרובים יותר מאשר בין האחרונים לבין בני אותו מין החיים יחד. כך למשל לית מאן דפליג כי אישה החיה יחד עם גבר, ללא נישואין, שנים רבות ואף יולדת לו ילדים, אינה זכאית לרשת אותו אם פורמאלית הוא עדיין נשוי לאחרת וזאת גם אם נישואין אחרונים אלה חדלו מזמן לשאת כל פן ממשי.

התוצאה יכולה להיתפס כבלתי-צודקת, שהרי בעטיה ותחת המערער תירש המדינה את עזבונו של המנוח וזאת בהיעדר יורשים אחרים, תוצאה שאולי היתה נתפסת כפחות בלתי-צודקת אם היו למנוח יורשים על-פי דין. אלא שמקרה מיוחד זה אינו מצדיק מתן פירוש בלתי-אפשרי, להוראת החוק מה עוד ולעניינו הספציפי של המערער שניתן למצוא פתרון הולם וזאת באמצעות סעיף 17 לחוק הירושה.

על-פי ההסדר הדיוני בין הצדדים, שמורה למערער הזכות לטעון לזכותו בירושה מכוח סעיף 17 לחוק. על-פי הוראה זו מסורה לשר האוצר הסמכות להעניק מנכסי העיזבון לאלה המנויים שם. נראה שסעיף-קטן (3) להוראה האמורה יכול לחול על המערער וניתנת המלצה לשר כי ישקול באהדה פנייה מעין זו מצד המערער, אם תבוא, לפחות ככל שהיא תתייחס לדירה, ובכך יבוא מזור למצוקתו האישית של המערער.

יש לציין, כי ביום 17.11.03 הונחה על שולחן הכנסת השש-עשרה הצעת חוק הירושה (תיקון - בני זוג מאותו מין), התשס"ד - 2003 (מספרה פ/1573), ובה הוצע כי במקום המילים "איש ואישה" (בסעיפים 55 ו-75 (ג) לחוק הירושה) יופיע "בני זוג" ובוסף הסעיף ייאמר: "לענייןי סעיף זה - "בני זוג" - לרבות בני זוג מאותו מין".

נטל הראיה

בשאלת נטל הראיה קבעה הפסיקה כי הטוען למעמד של "ידוע בציבור" עליו הראיה להוכיח זאת, על-פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

נוסף על כך יש לזכור כי בתביעה נגד עזבון, כאשר בן-הזוג השני אינו עוד בחיים, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי-תלוי וללא דופי התומך בגרסתו.

הסקת מסקנה בדבר קיומה או העדרה של זיקת ידועים בציבור, תלויה במכלול של נסיבות, המשתנה ממקרה למקרה. לעתים גודש הסממנים בכיוון אחד יכריע את הכף בקלות, ולעתים, כאשר יבואו לפני בית-המשפט סממנים הסותרים האחד את רעהו - האחד מעיד ומחזק את הזיקה והאחר מרחיקה - ההכרעה תהיה קשה יותר. על בית-המשפט לשקלול את מכלול הנסיבות שהובאו בפניו ולהכריע בסופו של דבר על פי נטיית הכף, כאשר השקילה תעשה בזהירות ובקפדנות מרבית, שכן לא לכל הסממנים משקל זהה, וככל שמשתנות הנסיבות משתנה אף משקלו של כל סממן. מכל מקום, כיוון שנטל ההוכחה חל על הטעון להיותו ידוע בציבור, הרי שבמקרה של מאזניים מעוינות, יהא הספק לחובת הטוען להיותו ידוע בציבור.

נטל הראיה להוכחת סיפת הסעיף

בעניין קריצ'בסקי נקבע כי מכיוון שסיפת סעיף 55 מנוסחת בלשון נגטיבית - "והוא כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת, בצוואה" - הרי שהנטל להוכיח את חלותה של הסיפא הוא על מי שטוען שכן קיימת הוראה אחרת כאמור.

באותו מקרה קבע בית-המשפט כי נטל ההוכחה לא הורם, מפני שאת צוואת המוריש ניתן לפרש לכאן או לכאן, ולא ניתן ללמוד ממנה על הוראה אחרת ולו גם משתמעת.

התשיינות ושיהוי בהגשת תביעה על-ידי ידוע/ה בציבור

בעניין ד.ש. הגישה אישה תביעה כנגד עזבונו של המנוח ליתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה כידועתו בציבור (עת היה בין החיים). במסגרת תביעתה ביקשה האישה להצהיר כי מחצית מכל הזכויות מכל מין וסוג שהוא, אשר נצברו במהלך חייה המשותפים עם המנוח (לטענתה 11 שנים קודם לקיץ 1997), בין אם הזכויות הועברו בחייו של המנוח על שם בנו ונכדיו, ובין אם אלה ירשו את הנכסים לאחר מותו - הינן שלה.

תביעתה של התובעת הוגשה חודש לפני עבור 7 שנים מהמועד אשר לטענתה "שילח אותה המנוח" מביתו, כאשר, לגרסתה, היא והמנוח חלקו מגורים באותה דירה, כידועים בציבור, במשך שנים.

הנתבעים הגישו בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

הנתבעים טענו שהתובעת לא קיימה חיים משותפים עם המנוח, לא התגוררה עמו כטענתה בדירתו כחיי בני זוג עם כוונת שיתוף, וכי הייתה למנוח כאחת מיני נשים שהיו לו קשרים רומנטיים עימן, ותו לא.

לעניין ההתיישנות, הנתבעים טעו כי גם אם תתקבלנה טעונתיה העובדתיות של התובעת, הרי שחלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד בו, על פי גרסתה שלה שילח, אותה המנוח מביתו ועד למועד הגשת תביעתה, מבלי שנתנה התובעת נימוק סביר לפרק הזמן הממושך שעבר.

נוסף על כן, המנוח נפטר ביוני 2000. הזמנה לנושים (והתובעת מוחזקת בנסיבות העובדתיות ככזו על ידי המבקשים) להגיש תביעותיהם, ככל שיש כאלה, למנהל העיזבון, התפרסמה בחודש יוני 2001. על פי הוראות חוק הירושה קבועה תקופת ההתיישנות להגשת תביעות כספיות כנגד יורשים לעשות כן תוך שנתיים ממועד דפרסום הזמנה לנושים על ידי מנהל העיזבון. התובעת הגישה את תביעתה זו שלוש שנים לאחר המועד בו פורסמה ההודעה, ולאחר המועד הקבוע בחוק הירושה.

כמו כן טוענים הנתבעים כי יש לסלק על הסף את התביעה בשל שיהוי, מניעות וויתור. התביעה הוגשה למעלה משבע שנים מאז חדלה התובעת להתגורר, כטענתה, עם המנוח, ארבע שנים לאחר שהמנוח נפטר, שלוש שנים לאחר פרסום הודעת מנהל העיזבון לנושים, ולמעלה משלוש שנים מעת מתן צו קיום צוואתו של המנוח. משיהוי שכזה יש ללמוד על ויתור התובעת על כל טענה מטעמה, ככל שהייתה לה.

בית-המשפט קבע במקרה הנדון, כי גם אם יוכח לצורך הדיון כי כל העבודתו בתביעתה של התובעת נכונות יש לדחות את תביעתה, וזאת מהטעמים המהותיים של התיישנות, שיהוי ניכר, מניעות, ויתור וטעמים נוספים.

בתביעתה ובכתב תשובתה לכתבי ההגנה, טענה התובעת כי היא התגוררה עם המנוח וניהל עמו משק בית משותף עד לחודש אוגוסט 1997, ואולם מחקירתה עלה כי היא "שולחה" מביתו של המנוח בשנת 1996. כך גם על פי עדותה של התובעת עצמה: המועד הקובע, קרי "שילוחה, מביתו של המנוח, חל בין 28.3.1996 ל-2.4.96 - ורק למעלה מ-8 שנים ממועד זה הגישה התבועת את תביעתה שבנדון.

כמו כן, מעדותה של בת זוג נוספת שהייתה למנוח עלה כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח הייתה של קשר הדוק במשך שנים, אם כי בדירות נפרדות, ואולם בוודאות, וכך האמין בית המשפט לעדה, היו המגורים משותפים מפסח 1997.

מאחר ועדותה של התובעת הייתה כלקט של עובדות ולא כחוויה של אמת, ומאחר וברור שהיא ובת הזוג הנוספת של המנוח לא חלקו עם המנוח מגורים משותפים בדירתו בו זמנית, קבע בית-המשפט לאחר בחינת הראיות כי תביעתה של התובעת הוגשה למעלה מ-8 שנים לאחר ש"שולחה" מדירתו של המנוח, ודוק: ההתיישנות חלה במקרה הנדון, ולל כל קרש לחבית טענתה המרכזית של התובעת באם הייתה ידועתו בציובר של המנוח.

על אף שדי בקביעתו שחלה התיישנות ומכאן יש לסלק את תביתה של התובעת, בחן בית-המשפט את שאר הטעמים שהובאו לסילוק על הסף:

א. התביעה התיישנה לא רק מכוח סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, אלא גם בהתאם להוראות חוק הירושה. השאלה היחידה במסגרת המתווה במקרה הנדון היא האם מי שטוען לזכויות, כתובעת, צריך להעלות את טענותיו בפני מנהל העיזבון במועדים הקובעים בחוק הירושה.

מטרתו של סעיף 132 לחוק הירושה היא קציבת מועדים בהם ניתן להעלות טענות הנוגעות לרכוש העומד לחלוקה במסגרת עזבונו של נפטר, על מנת שיורשיו ידעו, במסגרת זמנים הקבועה בחוק, מי ואלו טענות מועלות כנגד רכושו של המוריש, ובעצם כנגדם כיורשיו.

בית-המשפט קבע כי במתווה של המקרה הנדון (התיישנות) היה על התובעת, כמי שטוענת לזכויות בעיזבון, להעלות את טענותיה בפני מנהל העיזבון טרם חולק העיזבון, במועדים הקבועים בחוק הירושה, אולם התובעת לא עשתה כן.

ב. תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי, במובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים, הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השיהוי.

בית-המשפט קבע כי לתובעת היו מספר הזדמנויות לעמוד על זכויותיה הנטענות: עת שילח אותה המנוח מביתו (שנת 1969), כאשר המנוח היה בין החיים - ועד יוני 2000; בעת שחילק המנוח למבקשים מרכושו עוד בחייו, ולטענתה מרכוש זה גם מגיעה לה המחצית; מיד לאחר פטירתו של המנוח; במסגרת קיום צוואתו - התובעת לא הגישה התנגדות (2001); התובעת לא טענה בכל אותן הזדמנויות לזכות או רכוש, וייתכן כי היא עצמה סברה כי אין בידה עילה אמיתית, כמו גם וויתור על זכויותיה (המוכחשות על ידי המבקשים).

אשר על כן קיבל בית-המשפט את הבקשה לסילוק על הסף של תביעת הטועת להיותה ידועה בציבור, ותביעתה נדחתה.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.