ידועים בציבור – אימתי?
על-מנת שגבר ואשה יחשבו, לצורך חוק הירושה, כ"ידועים בציבור" – צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים:
* חיי משפחה;
* משק בית משותף;
* אינם נשואים זה לזה;
* בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר.
שני התנאים הראשונים הם התנאים העיקריים והקשים בדרך-כלל להוכחה.
בעניין גליקמ,פסקכ' הופט גלובינסקי כי:
"חמישה מאפיינים עיקריים מביאים בישראל את בת-הזוג תחת כנפי "ידועה בציבור" לצורך ירושה:
א. ההיבט האינטימי – יחסי אישות בין בני-הזוג. היבט זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.
ב. ההיבט האמוציונלי – שהשניים רואים עצמם כבני-זוג, להבדיל מהשאלה כיצד הקשר ביניהם נראה כלפי חוץ. גם מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.
ג. ההיבט הכלכלי – משק בית משותף. הפרמטר השני שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.
ד. כוונת קביעות – כוונה לקשירת קשר קבע. מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.
ה. היבט הכשירות – בני-הזוג אנם נשואים לחאר. הפרמטר השלישי שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.
צא ולמד – מטבע הלשון "חיי משפחה במשק בית משותף" אינם רק מגורים משותפים, טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושותפות גורל של שניים החיים יחד לא בשל שיקולי נוחות או כדאיות כספית, אלא מתוך צורך אישי פנימי המאחד אותם ואת גורלם.
ודוק! יסודות סעיף 55 לחוק הירושה צריך שיתקיימו בבני-הזוג עד יום פטירתו של המוריש, או בסמוך לפטירתו – ממש ערב פטירתו, ואין די בקשר שהיה בעבר, גם אם הסתיים ימים ספורים טרם הפטירה.
הגם שניתן לראות בפסיקה מגמה של הקלה וגמישות בדרישות הסף להוכחת קיומם של שני יסודות אלה, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ובית-המשפט ינקוט במגמת הקלה זו רק כאשר מכלול הנסיבות העובדתיות של המקרה מצדיקות זאת, ורק כאשר מכלול הראיות מאפשר לשופט היושב בדין להסיק את קיומה של אותה מערכת יחסים קרובה והדוקה כשל בעל ואישה.
הוראת סעיף 55 לחוק הירושה מנסה להתחקות אחר כוונתו של המנוח/המוריש שלא הותיר צוואה. בבסיס ההוראה מונחת ההנחה, כי משנתקיימו "חיי משפחה במשק בית משותף" ומערכת היחסים שנתקיימה בין בני-זוג היתה כשל בני-זוג נשואים, צומחת הזכות לרשת, ובן-הזוג האחד רואה את בן-הזוג השני כיורש את עזבונו לאחר מותו. כוונה זו יש לבחון על-פי קריטריונים סובייקטיביים – כיצד ראו בני-הזוג עצמם (האיש והאישה) את מערכת היחסים שביניהם, להבדיל ממודעות הציבור למערכת יחסים זו.
בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני-הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, ניתן להסתייע מבחינה ראייתית בעדותו של בן-הזוג הנותר בחיים. עם זאת, בתביעה נגד עזבון – כשבן-הזוג השני אינו עוד בחיים – יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו.
הדרישה בחוק הירושה לקיום כל היסודות שנמנו – במטצבר… נטל הראיה להוכיח זכות ירושה של ידועה בציבור מוטל על המבקשת. יש לנהוג במשנה זהירות בתביעות אלו כאשר בן-הזוג השני אינו בחיים, ולא ניתן לשמוע את גרסתו…
סעיף 55 לחוק הירושה מקנה למי שחי בחיי משפחה במשק בית משותף (ללא נישואין) את העזבון, רק אם אין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש… די שהוכח שהמנוח ובת-זוגו חיו חיי משפחה במשק בית משותף, ואין צורך לשלול צוואה מפורשת או משתמעת אחרת, כדי להקנות את העזבון לבת-הזוג האמורה".
ההכרה בבני-זוג כ"ידועים בציבור" נועדה להשוות את מעמדם של בני-זוג החיים חיים משפחה כנשורים, למעמדם של הנשואים. לפיכך מתן הכרה משפטית (להבדיל מעובדתית) בבני-זוג כ"ידועים בציבור" משמעה – קביעה כי בני-הזוג ביקשו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין.
מכאן, שקביעה כי בני-זוג הינם "ידועים בציבור", הינה משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים – האחד, ביחסים הפנימיים בין בני-הזוג, והשני, ביחסים החיצוניים כלפי צד ג'.
במישור היחסים הפנימיים, תוביל הכרה בבני-הזוג כ"ידועים בציבור", בין היתר, להחלת מערכת דיני הגירושין על הצדדים בעת הפירוד. כך, עשוי הידוע בציבור להיות מחויב במזונות האישה (חובת מזונות מכוח תום הלב לזון את הידוע בציבור, מה שנקרא מזונות אזרחיים); תשלום מדור לאישה; חלוקת הרכוש שנצבר על-פי כללי חזקת השיתוף; זכויות פנסיה שצבר הידוע בציבור; וייתכן אף זכאות לנכסי קריירה.
במישור היחסים החיצוניים, תוביל הכרה ב"ידועים בציבור" למתן זכויות ירושה, קצבאות שארים, הכרה בדיירות מוגנת, הקלות במיוסי ועוד.
כב' השופטת וילנר, בפרשת ס.ג. הביעה דעתה, כי לנוכח ההשלכות המשמעותיות למעמד הידועים בציבור, יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני-הזוג החיים ביחד חיים משפחה, כ"ידועים בציבור" מהבחינה המשפטית. לגישתה, הכרה כזו כדבר שבשגרה, במיוחד בעידן המודרני בו סיטואציה זו שכיחה כל כל, תפגע דווקא בכל אותם זוגות רבים המבקשים לחיות תחת קורת גג אחת ללא נישואין, בלא שהתכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הנובעות מדיני הנישואין והגירושין.
בעניין ס.ג. הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, לאחר שבית-המשפט קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו. נקבע כי לצורך הכרה בקשר של ידועים בציבור, יש להוכיח מספר תנאים, ביניהם, מגורים ביחד ומשק בית משותף, ותנאים אלה לא הוכחו על ידי המערערת.
במסגרת הערעור ניתחה כב' השופטת וילנר את הגדרת הידועים בציבור ובחרה להעניק למערכת יחסים זאת כותרת חדשה – "שותפות זוגית".
כב' השופטת וילנר סברה, כי ההגדרה המתאימה כיום למושג "ידועים בציבור" היא זו – בני-זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישוארין והגירושין, הן הזכויות והן החובות – ללא האקט הפורמאלי של הנישואין. בחינת אומד דעת זה של הצדדים, תעשה על פי הכללים של דיני חוזים.
לשיטתה, נוכח התפתחות ההלכה הפסוקה, נדמה כי הגיע העת לשנות בהתאם את המניוח 'ידועים בציבור' שהינו ארכאי ואינו משקף את ההגדרה המתאימה המאפיינת את מהות היחסים של בני-הזוג. לגישת השופטת וילנר ניתן לכנות את מערכת היחסים הזו של ה"ידועים בציבור" כ-"שותפות זוגית". מונח זה טומן בחובו את המשמעות המשפטית המיוחדת הנובעת מחייהם המשותפים של בני-זוג שאינן נשואים זה לזה. "שותפות זוגית" היא שותפות (במובן העובדתי) בין בני-הזוג אשר כרתו הסכם שותפות ביניהם (במובן המשפטי), בין בע"פ, בין בכתב, ובין כמכללא , שעניינו – הרצון לשיתוף בחייהם והחלת דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם – יצירתו של הסכם השותפות, המשכו וביטולו תלויים ברצון בני-הזוג.
כלומר, 'השותפות הזוגית' – הם בני-זוג אשר ניתן לקבוע לגביהם, על בסיס חומר הראיות, כי הם גמרו בדעתם להתקשר האחד עם השני במערכת חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן בעת הפירוד.
כב' השופטת וילנר מאבחנת בין שתי קבוצות של ה"שותפות הזוגית"; אלה אשר עיגנו את רצונם זה בהסכם שותפות מפורש, ואלה אשר ניתן לאתר הסכם זה ממכלול הנסיבות והראיות.
הקבוצה הראשונה – מדובר בבני-זוג אשר ערכו הסכם שיתוף ביניהם, והסדירו בכך את מכלול ההסדרים הרכושיים שמבקשים הם להחיל על מערכת יחסיהם, במהלך ועם סיום יחסיהם. ההסכם יכול להיות הסכם מקנה זכויות וחובות האחד כלפי השני ו/או שולל זכויות וחובות. לגבי קבוצה זו של בני-זוג, לא יהיה כל קושי לקבוע כי האם "שותפות זוגית" על כל המשתמע מכך, נוכח קיומו של הסכם השותפות.
יחד עם זאת, אין לשלול את הפאשרות שהעובדה שבני-זוג ערכו ביניהם הסכם שותפות בתחילת דרכם, אינה בהכרח מלמדת על כוונותיהם בהמשך דרכם. יתכנו מקרים בהם בני-זוג ערכו הסכם שותפות לפיו, על אף החייהם המשותפים, אין הם קושרים עצמם בחובות ובזכויות על-פי דיני הנישואין והגירושין. אלא, שלאחר שנים של חיים משותפים, הולדת ילדים, רכישת נכסים וכיוצ"ב, הם שינו בהתנהגותם את עמדתם, וביטלו מכללא את הסכם השותפות. החשוב הוא כי הבחינה של מערכת יחסיהם היא בחינה חוזית לכל דבר ועניין.
הקבוצה השנייה, היא כאמור בני-זוג אשר לא ערכו הסכם שותפות ביניהם להסדרת יחסיהם הרכושיים, על אף חייהם המשותפים. לגבי אלה, יש צורך בהתחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם על פי הראיות ונסיבות העניין. עוצמת הראיות הנדרשת במקרים אלה, לצורך בחינת מעמדם והיותם "שותפות זוגית", תלויה לטעמי במניעים אשר הניעו את בני-הזוג לחיות ביחד ללא נישואין.
ישנם מספר דפוסים של בני-זוג החיים ביח דויכולים, פוטנציאלית, לבוא בגדר ההגדרה של "שותפות זוגית" – מנועי חיתון; דוחי דת; דוחי ממסד; נשואים לאדם אחר – מעין ביגמיה, 'סתם חברים', ועוד.
המשותף לכל הדפוסים הוא חיים משותפים. השונה הוא שלא בכל דפוס קיים הרצון להחלת דיני הנישואין והגירושין על מערכת הזוגיות.
כב' השופטת וילנר סבורה כי עוצמת הראיות הנדרשת מבן-הזוג הטוען לקיומו של אותו הסכם 'שותפות זוגית', להוכחת טענותיו, משתנה בהתאם להשתייכותו לדפוס זה או אחר מהדפוסים המפורטים לעיל, ולהלן:
א. מנועי חיתון – לגבי בני-זוג מנועי החיתון החיים חיים משותפים, תידרש עוצמה מוחלשת של ראיות על מנת להוכיח "שותפות זוגית" ביניהם, קרי-קיומו של הסכם שיתוף ורצון להחיל את דיני הנישואין והגירושין על יחסיהם. בני-זוג מנועי חיתון החיים ביחד בשותפות, תחת קורת גג אחת, ונמנעים מלהינשא מכורח המציאות, יוכרו ללא קושי כבני-זוג שביקשו להחיל על מערכת היחסים ביהינם את דיני הנישואין והגירושין. בני-זוג אלה נאלצו לחיות בסוג זה של זוגיות נוכח המצב המשפטי בארץ, וראוי להקל עמם נוכח המניעות להינשא החלה עליהם מכוח הדין הנוהג בארץ.
ב. דחיית דת – דפוס נוסף, הם אותם בני-זוג החיים ביחד כנשואים, אך מבקשים שלא להינשא בטקס דתי. בני-זוג אלה, חיים ביחד ללא נישואין מכוח הדין הנוהג בארץ שאינו מאפשר נישואין אזרחיים או אחרים. אף לגבי דפוס זה של בני-זוג, יש מקום להקל ולהסתפק בעוצמה מוחלשת של ראיות כדי להוכיח 'שותפות זוגית' ביניהם.
ג. דחיית ממסד – דפוס אחר האם אותם בני-זוג החיים ביחד מתוך בחירה חופשית להימנע מכל קשר חוקי מחייב ביניהם. יחסיהם מתאפיינים בכך שהם אינם קשורים, במודע, כחלק מאידיאולוגיה, בעבותות הדין או החוק. לכל אחד מבני-הזוג יש, לכאורה, חופש פעולה לנתק את היחסים לפי רצונו ולפי החלטתו ועל החופש פעולה זה הם מעוניינים לשמור. חופש הפעולה והאפשרות להפסיק את הקשר ללא תלות האחד במשנהו, הם לב ליבה של צורת החיים בה הם בחרו. בני-זוג אלה בחרו מרצון ובמודע בדרך חיים משותפת, כנשואים, אך מבלי לקבל על עצמם את דיני הנישואין והגירושין, וזאת מתוך בחירה חופשית ואמירה לפיה הם מתנגדים להתערבות הממסד בחייהם האישים האינטימיים. לפיכך, במקרים אלה, עוצמת הראית שתידרש מהצד הטוען לקיומה של "שותפות זוגית", תהיה כבדה במיוחד. הכרה בהיותם של בני-זוג אלה כ"שותפות זוגית" מן הבחינה המשפטית, חותרת תחת רצונם וינה מכבדת את בחירתם שלא להינשא במטרה שלא להיחשף להתערבות שלטונית, ממסדית במערכת יחסיהם. כך, עומדת התערבות זו בניגוד לעקרון חופש ההתקשרות הכולל גם את החירות להימנע מהתקשרות חוזית מחייבת.
ד. אנשים הנשואים לאדם אחר – מעין ביגמיה – דפוס נוסף של בני-זוג הם אותם אנשים החיים ביחד שעה שמי מהם נשוי לאדם אחר. הכרה בהם כ"שותפות זוגית" תהווה למעשה מתן תוקף למעין ביגמיה. לפיכך, דפוס זה של בני-זוג מעורר לא מעט קשיים ערכיים, חברתיים ודתיים.
ניתן לחלק דפוס זה לשני סוגים: סרבני הגט – החיים ביחד עם בן-זוג אחר ומעגנים את בן-זוגם החוקי, בו בזמן שהם מקבלים הכרה כ"ידועי בציבור", ומסורבי הגט – אשר לגביהם, הכרה כידועים בציבור מהווה למעשה תחליף לגירושין המיוחל. מטבע הדברים, נוכח היותם של בני-הזוג נשואים לאחר, נדמה כי עוצמת הראיות שתידרש להוכחת ה"שותפות הזוגית" תהיה משמעותית, בצד הקלה מסוימת למסורבי הגט.
ה. בני-זוג גרושים שחזרו לחיות ביחד – דפוס נוסף הם בני-זוג גרושים שחזרו ליות ביחד. על-פי הפסיקה, נדרשת לגביהם עוצמת ראיות כבדה כדי להוכיח לגביהם "שותפות זוגית", מאחר ואלה כבר הביעו דעתם כי ברצונם להתנתק ממחויבויות האחד כלפי השני.
ו. חברים במובן הצר – למעשה, בהגדרת "חברים" ניתן לכלול את כל הדפוסים לעיל. לפיכך, אבהיר כי הכוונה בדפוס זה לאותם בני-זוג החיים ביחד חיי משפחה ללא נישואין, לא מכורח החוק, ולא מתוך מניעים אידיאולוגים כאלה או אחרים, אלא כתקופת ניסיון לקראת נישואין, כתקופת מבחן, או סתם לשם העניין עצמו. אין ספק כי לגבי אלה החיים ביחד לשם ניסיון, אין מקום להחיל על מערכת היחסים ביניהם את דיני הנישואין והגירושין. כך, בודאי שאין מקם להחלת דינים אלה על מי שמצוי בתקופת מבחן, או על מי שבחר לחיות כך מתוך רצון לחיים משותפים ללא מחויבות משפטית, ובהעדר כל כוונה להעניק זה לזו זכויות כמו פנסיה, חזקת שיתוף, ירושה וכן הלאה. לפיכך, לגבי כל אלה, ראוי להכביד בעוצמת הראיות על הטוען ל"שותפות זוגית".
לגישת בית-המשפט דווקא מנקודת מבט ליברלית, יש להימנע מהרחבת ההכרה במחויבות בין בני-זוג אלה כ"שותפות זוגית".
למען הסדר ספק העירה כב' השופטת וילנר, כי בני-זוג שהינם בתקפת ניסיון ומבחן, יכולים בשלב מסוים בהמשך דרכם המשותפת, לעבור למערכת יחסים של "שותפות זוגית". יש להבדיל בין הצהרות ורצונות שטרם הבשילו לכדי התחייבות משפטית, לבין שלב ההתחייבות – הכריתה.
מה שחשוב הוא כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון את היחסים בין בני-הזוג בראי דיני החוזים.
בהעדר הסכם שותפות בין בני-זוג, הרי שלצורך החלת דיני הנישואין והגירושין על בני-זוג החיי חיי משפחה, יש לאתר קיומו לש הסכם שותפות מכללא, הנלמד ממכלול הנסיבות, שרק לאורו, ניתן לקבוע, כי הם חיים ב"שותפות זוגית". איתור הסכם זה, ועוצמת הראיות הנדרשת להוכחתו, תלויים בדפוס אליו משתיכים בני-הזוג. ככל שהמניעים של בני-הזוג להימנע מאקט פורמאלי של נישואין, הם מנעיתיים או אידיאולוגיים, כך תחלש עוצמת הראיות שתידרש להוכחת היותם קשורים בדיני הנישואין והגירושין, ולהיפך.
לעיתים האבחנה תהיה קשה, הגבולות בין הדפוסים השונים אינם חדים, ובחינת הדברים תעשה באופן פרטני בכל מקרה ונסיבותיו, תוך שימוש, כתמיד, במבחן השכר הישר וההיגיון.
כמו כן, נוכח הבעייתיות בתיחום קו הגבול ואיתור כוונת הצדדים, ובמטרה למנוע התדיינויות סבוכות ומורכבות, תוך חדירה לחייהם האינטימיים ופרטיותם של בני-הזוג במטרה להתחקות אחר אומד דעתם, ראוי כי בני-זוג החיים במשותף, תחת קורת גג אחת, יערכו הסכמי שותפות אשר יסדירו את מכלול יחסיהם הרכושיים בעת החיים המשותפים, ולעת הפירוד. למען הסר ספק – ברי שאין די בהסכם ויהא צורך להוכיח כי ההסכם מומש בפועל על ידי הצדדים ולא נזנח.
באשר לנסיבות מקרה ס.ג., דחה בית-המשפט את הערעור, שכן לא הוכח קיומו של משק בית משותף או איזשהו שיתוף כלכלי בין המערערת לבין המנוח.
יתירה מכך, בחינת הראיות מעלה כי המערערת והמנוח השתייכו לדפוס ה'חברים', לגביהם, נדרשת, לגישת בית-המשפט עוצמת ראיות מכבידה להוכחת הקשר המשפטי של ידועים בציבור. הראיות היכולות להצביע על קשר כזה הן: חיים תחת קורת גג אחת, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, הימנעות מקיום יחסי אישות עם אחרים, שיתוף כלכלי במשק בית משותף, חשבון בנק משותף, תקופת שותפות ממושכת, הולדת ילדים, ועוד.
במקרה הנדון, ועל פי קביעת בית-משפט קמא, לא מתקיימים מרבית הקריטריונים שפורטו לעיל, ולפיכך, בצדק קבע בית-משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח.
כב' השופטת שטמר הסכימה לתוצאת פסק-הדין. באשר להגדרה שהוצע על ידי השופטת וילנר הביעה כב' השופטת שטמר את דעתה, כי לא "יסוד ההסכמה"ה הוא ובלתו אין. יהיהו דפוסי חיים בהם יינתן יותר משקל לפן ההסכמי, ויהיהו אלו דפוסי חיים בהם יינתן הדגש יותר לפן הנורמטיבי או אף לעקרונות אחרים, כמו עקרון ההסתמכות או עקרונות של צדק.
ההצעה לתיקון ההגדרה הנהוגה בפסיקה ל"ידוע בציבור" על-ידי כך שתתוסף הדרישה כי הייתה הסכמה לתחולה של מכלול דיני הנישואין, מעוררת מספר בעיות לדעת השופטת שטמר: דרך כלל בחיי המעשה, אין הסכמה משפטית גורפת כזו. בני-הזוג מחליטים על חיים משותפים, כי כך טוב ויאה להם באותה עת, ואין הם רואים את כל התוצאת ואינם נותנים דעתם עליהן. זאת ועוד: חלק מהתוצאות של חייהם המשותפים, אינן פרטי הסכמה: כך דיני הירושה של הידועים בציבור (כשלא נערכה צוואה) וכך זכאותם לגמלאות המוענקות מכוח סטאטוס זה ולא מכוח ההסכמה כי דינו של בן-הזוג, הידוע בציבור, יהיה כדין בן-זוג בנישואין. "ההסכמה" דרושה גם היום לצרכי חלוקת הרכוש שיש לבני-הזוג, וכ' השופטת שטמר השאירה בצריך עיון את השאלה האם צריך להרחיב את ההסכמה גם על יתר התוצאות של החיים המשותפים ומכאן להוסיפה להגדרה של ידועים בציבור הנהוגה היום.
אף באשר להצעה כי תידרש עוצמת ראיות שונה בדפוסי החיים המשותפים שייתכנו, עליהם עמדה כב' השופטת וילנר, נוטה כב השופטת שטמר לדעה שאין לקבוע מסמרות, ויש להשאיר את המקרים שיובאו לבתי המשפט להכרעה על-פי מאזן ההסתברויות מבלי לקבוע ככלל, כי יש להביא לגבי דפוס זה או אחר ראיות בעלות משקל רב יותר.
אורך התקופה
אורך התקופה בה צריכים להתקיים שני התנאים הראשונים, משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו.
ב-ע"א 714/88 נדון מקרה בו בני-זוג קיימו את שני התנאים הראשונים במשך כארבע שנים. נקבע כי במקרה זה ניתן לראות את הצדדים כעונים להגדרה "ידועים בציבור".
יצויין, כי במקרה הנדון ציין בית-המשפט, כי הנותר בחיים סעד את בת-זוגתו, בעת מחלתה, במסירות, וכי מחלה זו נמשכה כשלוש שנים.
ב-ע"א 107/87 נדון מקרה בו בני-הזוג התגוררו יחד במשך שש שנים והוכרו כידועים בציבור (תחילת היחסים היו של מטופל ומטפלת).
ב-ע"א 79/83 נדון מקרה בו הצדדים התגוררו יחד כשלוש שנים תוך הוכחת יחסים קרובים – הצדדים הוכרו כידועים בציבור.
ע"א 621/69 היווה את המקרה הראשון בו דן בית-המשפט העליון בפרשנות סעיף זה. בערעור זה נדון מקרה בו גבר ואשה חיו חיי משפחה במשק בית משותף תקופה של כשנה אחת בלבד.
כב' השופט ברנזון פסק:
"אין ספק כי תקופת זמן כזאת, וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט, ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני-הזוג בזמן זה." (ההדגשה שלי – ב.ק.).
בעניין אמיר הכיר בית-המשפט בזוג שחי ביחד שלושה חודשים בלבד כידועים בציבור. בית-המשפט הזכיר את הצעתו של פרופ' קלינגהופר, שהשתתף בדיון בכנסת על הצעת החוק, לקבוע תקופה מזערית לחיי המשפחה. הצעתו של פרופ' קלינגהופר לא התקבלה, והתוצאה היא שלשונו של סעיף 55 אינה מתנה את תחולתו במשך זמן מזערי. על-כן קבע בית-המשפט, שכשם שאדם יירש את בן-זוגו, גם אם זה נפטר בליל הכלולות, כך יירש אף את מי שחי עמו בתנאים שבסעיף 55, גם אם חיים משותפים אלה היו קצרים ביותר.