סילוק חובות העזבון מכספי העזבון
הוראת סעיף 100(א) מדריכה את מנהל העזבון כי בסילוק חובות העזבון עליו לעשות שימוש בכספים הנמצאים בעזבון.
לדעת השופט שילה אין בהוראה זו כדי לקבוע, כי תשלום החובות יעשה דווקא מתוך כספים שישנם בעזבון ולא מתוך שאר נכסי העזבון.
הוראת הסעיף, מקורה בנימוקי זריזות ויעילות, לפיהם, כדי לאפשר למנהל העזבון לסלק את חובות העזבון במהירות, כדי לאפשר את חלוקתו וחיסולו המהיר של העזבון – יכול וצריך הוא לבצע זאת מכספים הנמצאים תחת ידיו ורק לאחר מכן תבוצע ההתחשבנות הסופית בין היורשים בהתאם להוראת סעיף 134 לחוק.
לעומת זאת, ב-המ' (חי') 24002/97, נדונה בקשתו של מנהל העזבון לקבוע את שכר-טרחתו ולהורות כי שכר-הטרחה יחול על הנהנים באופן יחסי למנות שכל אחד מהם קיבל על-פי צוואת המנוחה. המנוחה צוותה את עיקר רכושה, דירה, לאחד היורשים. מנהל העזבון ציין, כי אם ייטול את שכר-טרחתו מתוך המזומנים הנכללים בעזבון, יישאר אך סכום פעוט לחלוקה ליורשים האחרים. "והרי זה עוול נורא ולא לכך התכוון המנוח עת עשה את צוואתו".
כב' השופט גרשון חלק על דבריו של כב' השופט שילה ב-ת"ע (ת"א) 2017/79 האמור. לדעתו, דבריו אלה של כב' השופט שילה ביחס להוראות סעיף 100(א) לחוק, נאמרו מבלי להתייחס כלל להוראות סעיף 100(ג) לחוק.
"דעתי היא כי מקום שהמוריש ציווה נכס מסויים ליורש פלוני, וניתן לסלק את חובות העזבון מתוך נכסי העזבון האחרים, יש לפעול על-פי הוראת סעיף 100(א) לחוק ולסלק את חובות העזבון "בראש ובראשונה" מתוך הכספים הנמצאים בעזבון. זאת, גם אם ייראה למסתכל מן הצד כי התוצאה לא תהיה "צודקת". המחוקק הותיר בידי הציבור את החירות להורות בדבר האופן שבו יחולק רכושם, לאחר מותם, "באופן לא צודק" ובית-המשפט לא יתערב בכך.
הפירוש המוצע על-ידי מנהל העזבון סותר את כוונת המחוקק כפי שהיא באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 100(ג) ואת ההלכה הפסוקה…".
גם בעניין עובדיה נאמר, כי כאשר ציווה מוריש נכס מסויים לאחד הזוכים, חזקה לכאורה כי הוא רצה שנכס זה יועבר לזוכה כפי שהוא ומכאן כי אין לשלם מתוכו את חובות העזבון. זאת כל עוד יכול העזבון לשלם חובותיו מתוך נכסים שלא נכללו במנות. אולם, כאשר לא קיימים נכסים שיוריים וכל הזוכים זכו במנות, יש לפגוע במנות בין שהן כספיות ובין שהן נכסיות, בצורה יחסית, בשיעור חלקו בעזבון ביחס לנכסי העזבון.
בעניין עזבון המנוח הבר הבחינה הצוואה בין יורשים שונים: שני נכסי מקרקעין הפכו להקדש, שלושה יורשים קיבלו מנות מהעזבון – כספים בסכומים מסויימים, זכויות במגרש חולקו בחלקים שווים בין שני יורשים ויתרת שווי העזבון זכתה המשיבה.
נפסק , כי היורש מנה, יורש אותה בשלמותה (אלא אם כן הורה המצווה אחרת), וכי מי שירש את יתרת העזבון, עליו הנטל לשאת בחובות העזבון, לרבות בשכר-טרחת מנהל העזבון.
ההיגיון שבדבר הינו כפול: רואים את כוונת המצווה להוריש מנה בשלמותה – כמות שהיא, ומכאן כי את החובות צריך לשלם מתוך היתרה, (כוונה מכללא, כי חובות העזבון ינוכו מתוך הרכוש השיורי).
היורש מנה יכול לגלות אחרי פטירת המוריש, כי אותה מנה נגרעה בסופו של דבר מהעזבון, למשל אם הנכס נמכר בחיי המוריש, ואז אין הוא יורש דבר ואם משועבד הנכס כי אז מקבל אותו הזוכה עם השעבוד הרובץ עליו, מה שאין כן במי שיורש את יתרת העזבון.
אולם כאשר נוספה הוראה בצוואה לפיה היורשים את המגרש יישאו בכל החוסות החלים על נכס זה, הרי גם עליהם לשאת בשכר-טרחת מנהל העזבון באופן יחסי לנכס הנ"ל.
חוב המובטח בשעבוד מנהל של נכס מסויים
ההסדרים בסעיף 100 לחוק הירושה לא נועדו לתת מענה להחזר חוב המובטח בשיעבוד מנה של נכס מסויים. באשר ל-"שעבוד מנה", במערכת היחסים הפנימיים בין היורשים מורה הוראת סעיף 51(ב) לחוק הירושה כי אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שיעבוד, ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה. הוראת סעיף 51(ב) לחוק הירושה מהווה הסדר ספציפי מול ההוראה הכללית של סעיף 100 לחוק הירושה.
הוראת סעיף 51(ב) לחוק הירושה בעניין "שיעבוד מנה" חלה רק במידה שאין בצוואה הוראות אחרות (סעיף 53 לחוק הירושה). נקודת המוצא היא הצוואה, ובאין הוראות אחרות בצוואה חלות הוראות החוק.
במערכת היחסים החיצונית בין הנושה לבין היורשים חלה הוראת סעיף 101 לחוק הירושה: "חוב מחובות המוריש שהיה מובטח ערב מותו אין הוראות חוק זה פוגעות בגבייתו מתוך הבטוחה".
