19. צוואה בכתב-יד
צוואה בכתב-יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.
צוואה בכתב יד
הדרישות הפורמליות – העדרן
הדרישות הפורמאליות הנלוות לצוואה בכתב-יד פחותות מהדרישות הפורמאליות לגבי כל צורות הצוואה האחרות, באשר סימני ההיכר שלה בסעיף זה – כתב-היד של המצווה וחתימתו – הם הערובה הטובה ביותר לאמיתותה של צוואה ולגמירות-הדעת של המצווה.
דרישת ציון תאריך כתיבת הצוואה, בצוואה – דרושה כדי לוודא שזו אכן הצוואה האחרונה של המצווה – ובהעדרה, כבהעדר חתימת המצווה, ניתן פגם זה לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25 לחוק.
חתימת המצווה וכתב-ידו
מיקום החתימה
מיקום החתימה בצוואה שנערכה כולה בידי המצווה – אינה מעלה או מורידה מתוקפה.
אמנם, באופן רגיל חותם אדם בסופו של המסמך ולא באמצעו, וכך ראוי שיעשה – אולם העובדה שהמצווה חתם באמצע הצוואה ולא בסופה, אינה משנה.
דרישת המחוקק היא, שהצוואה תכלול את חתימת המצווה, ואינה כוללת כל דרישה בדבר המקום הראוי לחתימה. נטיית הפסיקה הינה הקלה בדרישות הצורה הפורמאלית בצוואה מסוג זה. (כפי שהדבר נתמך בגישת המחוקק בסעיף 25 לחוק הירושה) – כל עוד משוכנע בית-המשפט, כי המסמך הוא אותנטי.
העדר חתימה על כל עמודי הצוואה
ב-ע”א 681/77 נדון מקרה בו חתם המצווה בסוף הצוואה בלבד ולא על כל דפיו.
נפסק, כי העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצואה, אינו מטיל, כשלעצמו, מבחינה משפטית, פגם בצואה.
במקרה זה נדונה צוואה בעדים, אולם הגיון זה קיים בק”ו בצוואה בכתב-יד.
כתיבת הצוואה באמצעות הפה או הרגל
האם דרישת הסעיף הינה לחתימת המצווה “בכתב-יד”, דהיינו החתימה תתבצע באמצעות היד דווקא, או שמא כוונת הסעיף היתה למעשה אישי של המצווה, וככזה – אין נפקות לביצועה ביד, בפה, ברגל או בכל חלק אחר של הגוף (להבדיל מכתיבה במכונה או בהקראה לאחר שיכתוב – שאז אין עוד מאפיין אישי של הכותב, בכתב). סביר כי כוונת הסעיף היתה למעשה אישי ולא לכתב שבוצע ביד דווקא.
העדר כתב-יד או כתיבה בכתב-יד שאינו של המצווה
מסמך לא יוכשר כצוואה בכתב-יד אם הודפס במכונת כתיבה על-ידי המנוח, על-אף שהוא נושא תאריך וחתימה בכתב-ידו. מסמך זה נעדר את מרכיב היסוד של צוואה בכתב-יד – שהיא צריכה להיכתב כולה ביד המצווה – זאת הגם שיונח שאכן התכוון המנוח לצוות את רכושו כפי שפירט באותו מסמך שהדפיס במכונת הכתיבה. אם תהיה צוואה כתובה במכונת כתיבה, לא תהיה כל הוכחה שהמצווה באמת בדק אותה וידע בדיוק מה כתוב בה. יתכן גם שמישהו אחר כתב אותה והחתים את המצווה.
בעניין נקדימון הצוואה לא היתה כתובה בכתב-ידו של המנוח אלא בכתב-ידה של אלמנתו, התובעת, ורק החתימה נעשתה על-ידי המנוח עצמו. לטענת התובעת, הצוואה היא “צוואה בכתב-יד” שאמנם לא נכתבה על-ידי המנוח, אולם, היא שימשה ידו הארוכה של המנוח לצורך הכתיבה. לגרסתה, המנוח ידע לנסח, ואילו היא כתבה טוב ממנו, לכן נהג תמיד להקריא לה את המסמכים/מכתבים והיא כתבה, כך נהגו לאורך כל שנות נישואיהם, כך נהגו גם לגבי צוואותיהם. התובעת טענה, כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח, הוא אשר יזם את הצוואה, הכתיב אותה, והפקיד אותה יום למחרת בבית-המשפט.
בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב’ השופטת צפת) קבע כי לא ניתן בדרך פרשנית להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה על “פגם” בצוואה בכתב-יד, כשהפגם הוא שהצוואה אינה כתובה כלל ביד המצווה והתאריך שהיא נושאת אינו כתוב בידו. הכלל הפרשני קובע, כי גבול הפרשנות הוא גבול הלשון. כשמה של הצוואה – “צוואה בכתב-יד” – כן היא. העדר כתב-היד אינו העדר של מרכיב מסויים, אלא הוא שולל, כאמור, מלכתחילה, את האופי היסודי או המרכיב המרכזי של צוואה בכתב-יד מהמסמך המתיימר להיות כזה: ציון הדבר בתוך הטקסט המודפס אינו יכול להקנות למסמך אופי או תכונה שהוא נעדר אותה לחלוטין ומלכתחילה. אמור אם כן, כי כתב-ידו של המצווה הוא למעשה תנאי מקדמי והכרחי כדי שהמסמך יוכל להיחשב צוואה בכתב-יד.
בעניין נקדימון נשאלה השאלה האם עקב עריכת צוואה משותפת במסמך אחד לא תהיה הגמשה של כללי הצורה לגבי צוואה בכתב-יד. נקבע, כי תשובת הפסיקה בעניין זה היא שלילית. אולם גם אם ננקוט גישה ליברלית, הרי ניתן להחילה לכל היותר על צוואה משותפת שנערכה במסמך אחד, וזאת לאור העדר יכולת טכנית לכתב-יד של שני המצווים. קושי טכני זה, אינו קיים בצוואה משותפת שנערכה בשני מסמכים נפרדים ולפיכך, גם אין כל צידוק להגמיש את כללי הצורה החלים לגביה.
גם טענת התובעת, כי בהפקדת הצוואה בבית-המשפט יש כדי לרפא את העדר כתב-ידו של המצווה, נדחתה. אין בין הפקדת הצוואה ובין ראיה לאמיתות הצוואה ולגמירות-דעתו של המצווה ולא כלום. הפקדת הצוואה בבית-משפט, גם אם יכולה להיות לכל היותר חיזוק ראייתי, אין בכוחה להוות תחליף לדרישת כתב-ידו של המצווה, שהיא דרישה קונסטיטוטיבית – “גרעין”, שבצוואה מסוג זה, היא המהווה את הראיה לרצון המצווה וגמירות-דעתו.
מכתב כצוואה
כאשר קיימות כל הדרישות הפורמאליות הנקובות בסעיף – מהווה המסמך צוואה, ואין נפקות לעובדה כי הדבר נרשם בדרך של מסמך או מכתב.
ב-ע”א 27/86 נדון מקרה בו כתב מנוח מכתב, ובית-המשפט הכיר בו כצוואה, וכלשון כב’ השופט גולדברג:
“אין ספק, כי שני המכתבים עומדים בתנאי הכשירות הצורנית של צוואה בכתב-יד, והם מהווים, על-כן, צוואות על-פי חוק הירושה.”
במקרה זה ערך המנוח צוואה קודמת, ומכתבים אלה הוכרו כצוואה בכתב-יד. כצוואה מאוחרת, גברו מכתבים אלה על האמור בצוואה הקודמת.
תצהיר – הצהרה בשבועה – כצוואה
ב-ע”א 524/84 נדון מקרה בו חתם המנוח על תצהיר שאושר בידי שופט, ובו הצהיר כי הוא רושם נכס מקרקעין על-שם ילדיו בחלקים כפי שפירט.
במסגרת הדיון בתוקף המסמך כצוואה, נפסק כי בנסיבות העניין אין לראות בהצהרה בשבועה זו צוואה, וזאת מהטעם שמסמך זה הוגש לשלטונות מס שבח במסגרת מש”ח. עובדה זו מחזקת את המסקנה, כי לידתו של המסמך היא ברצונו של המנוח לבצע “העברה ללא תמורה” פשוטה, ולא לערוך צוואה.
בחלוף השנים לא נעשה כל מעשה אשר מלמד כי המנוח חפץ לראות במסמך זה צוואה, הגם שלא ערכו לשם צוואה.
בנסיבות אלו אין מקום להיזקק לסעיף 25 לחוק, שכן אין המדובר כאן בפגם הצוואה, אלא בהעדר צוואה.
התאריך
מרכיב נוסף הנדרש בצוואה בכתב-יד, הוא ציון תאריך כתיבת הצוואה, בכתב-ידו של המצווה.
תיקון מס’ 7 לחוק, משנת 1985, שינה את הוראת סעיף 25 לחוק, כך שניתן לקיים צוואה אף בהעדר תאריך, כאשר לא היה לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה.
דרישת ציון התאריך בצוואה לא באה אלא “לאפשר זיהוי מוחלט של מועד עריכת הצוואה”.
בכך יכול בית-המשפט לברר האם זו צוואתו האחרונה של המצווה, והאם באותה עת היה המצווה בעל כשרות לצוות ובעל יכולת נפשית להגיע לגמירות-דעת.
ריבוי תאריכים על הצוואה
ב-ע”א 15/85 נדון מקרה בו הותיר מנוח צוואה בכתב-יד, אשר נשאה מספר תאריכים.
תוך ניתוח מטרת דרישת התאריך כאמור לעיל, נפסק “ריבוי תאריכים על צוואה, שנערכה לשיעורין, שיש בו לשקף את התאריך בו נכתב כל חלק שבה, אינו בגדר פגם כל עיקר”.
הוא הדין אף במקרה בו הוסיף המצווה מדי פעם תאריך על הצוואה, כדי לבטא את דעתו הנחרצת, שאין רצונו לשנות את הצוואה, וחוזר הוא על רצונו זה באותו תאריך, כנותן להוראות הצוואה משנה תוקף.
תאריך שגוי – תיקונו באמצעות סעיף 25 לחוק
“ואם האפשרות השלישית שהזכרנוה היא הנכונה, והתאריך האחרון שעל הצוואה שגוי, כי אז צדק השופט המלומד בהפעילו את הוראות סעיף 25 לחוק (טרם תיקונו), ובלבד שלא היה ספק בלבו באמיתותה של הצוואה.”
ברור שכיום, לאחר תיקון מס’ 7 לחוק, כאשר מוסמך בית-המשפט לקיים הצוואה אף בהעדר תאריך – מוסמך הוא לקיימה במקרה בו התאריך שגוי.
הקלטת והסרטת צוואה
האם הקלטת רצון המצווה או הסרטת המצווה מקריא את רצונו במה שיעשה בנכסיו לאחר פטירתו – יכול לשמש כצוואה?
דרישת הסעיף הינה ברורה ודורשת כתב-יד, תאריך וחתימה.
אמנם הגישה המקובלת בעולם שאין להכיר בהקלטה והסרטה כצוואה, אולם ניתוח דרישת הסעיף לקיום צוואה – אינו משמיט לחלוטין אפשרות זו.
בית-המשפט העליון הכיר בעצם ההקלטה וההסרטה כפעולה העונה על דרישת הכתב, וניתן לומר כי העובדה שניתן לזהות את קולו או מראהו של הדובר – יכולה לעלות כדי כתב “ידו” של המצווה, כאשר קיים זיהוי ברור של הדובר.
אף עניין החתימה והתאריך אינם מהווים בהכרח מכשול, כאשר את התאריך יכול לומר המצווה בהקלטה, והחתימה הינה אמצעי זיהוי וגמירות דעת, ויכול המצווה לסיים את דבריו במשפט המצביע על גמירות דעתו ורצונו שדבריו יהוו צוואה תקפה.
עניין כאמור טרם נדון, אולם ב-תע”ז 764/83 נדונה שאלת תוקפה של צוואה בעל-פה שנאמרה על-ידי המצווה, באמצעות הטלפון, לעד.
בית-המשפט הכיר באמירה זו באמצעות הטלפון כאילו נאמרה בפני העד.
בית-המשפט הסתמך על הכלל הקובע שמצווה לקיים דבר המת, ויש לעשות ככל הניתן כדי לקיים רצון זה.
תוך אימוץ כלל זה ותוך הסתמכות על הוראת סעיף 25 לחוק – אין סיבה לשלול צוואה שנערכה בדרך זו, כצוואה תקפה.
בעניין גילוני, לעומת זאת, נאמר כי החוק מייחס חשיבות רבה לצורות עשיית הצוואה. דרכי העשייה הקבועות בחוק מהוות רשימה סגורה. אין להרחיב את דרכי עשיית הצוואה לצורות נוספות, מבלי שהמחוקק נתן דעתו לעניין, ומבלי שקבע דרישות פורמליות המתאימות לצורות נוספות אלה.
קלטת של רשמקול יכולה לשמש כראיה חיצונית לצורך הוכחת אמיתות צוואה, אולם אינה בגדר צוואה בכתב-יד.על-פי הפרשנות המילולית של הוראת חוק הירושה בעניין צוואה בכתב – קלטת ברשמקול אינה בגדר צוואה בכתב-ידו של המנוח.
על-פי הפרשנות התכליתית – אין ליצור בחקיקה שיפוטית דרכים נוספות לעריכת צוואה שעה שלא הוטלו בחוק מגבלות ולא נקבעו דרישות פורמליות המתאימות לצורות חדשניות אלו.
בעניין דרכי עשיית צוואה – יש לאמץ פרשנות מצמצת ולא מרחיבה לאור העובדה שהמדובר ברשימה סגורה, ולאור העובדה שבדיני צוואות יש חשיבות לקיומן של דרישות פורמליות ספציפיות להוכחת תקפות צורות הצוואה הקבועות בחוק.
תנאי גמירות-הדעת שבסעיף 25(ב) וצוואה בכתב יד
בעניין חנוכה ציין כב’ השופט טירקל (שהיה בדעת מיעוט באותה פרשה) כי בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, שעניינו צוואה בכתב-יד, נכללה דרישה מפורשת – שלא נכללה בסעיף 25(א) לחוק הירושה, שעניינו גם צוואות בצורות אחרות – “בדבר גמירת-דעתו של המצווה”. דומה כי טעמה של הדרישה בכך שצוואות בצורות אחרות, כמו צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה, יש בעשייתן מידה של טקסיות ורשמיות המעידה על רצינותו של המעמד ועל גמירת-דעתו של המצווה. לפיכך לא הוזכר לגביהן הצורך בגמירת-הדעת במילים מפורשות. אולם, בצוואה בכתב-יד – שמן הסתם נכתבת על-ידי המצווה בינו לבינו ושלא במעמד טקסי ורשמי – היה צורך בדרישה מפורשת. אולי ניתן ללמוד מכך שנטל הוכחתה של גמירת-הדעת בצוואה בכתב-יד כבד מנטל הוכחתה של גמירת-הדעת בצוואות בצורות אחרות, שהוא קל יותר.