צוואה בעדים

20. צוואה בעדים

צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.

דרישת הצורה לגבי צוואה בעדים

השופט ח’ כהן, בפסק-דין בריל, פירט את דרישת הצורה לגבי צוואה בעדים, כדלקמן:

א. ציון תאריך;

ב. חתימה בידי המצווה;

ג. חתימת המצווה בפני שני עדים שזו צוואתו;

ה. אישור שני עדים באותו מעמד;

ו. חתימת שני העדים על אישורם;

ז. אישור שני העדים על-פני הצוואה;

ח. אישור שני העדים שהמצווה הצהיר כאמור;

ט. אישור שני העדים שהמצווה חתם כאמור.

דרישת הכתב והעדים – העדרן

בסעיף זה קיימת דרישה כי הצוואה תיחתם ביד המצווה ובפני שנים עדים, לאחר שהצהיר שזו צוואתו (“היסוד העובדתי”), וכי העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם (“היסוד הראייתי”), כאמור.

סימני ההיכר של צוואה כזו, שבלעדיהם אין היא צוואה, הם הכתב ושני העדים, ולפיכך, העדרם של אלה אינם ניתנים לתיקון מכוח שיקול-הדעת של סעיף 25 לחוק.

צוואה ללא פגם – חזקת כשרות

צוואה שעל-פניה אין כל פגם בצורתה והיא ערוכה בהתאם לכל דרישות הסעיף – חזקה עליה שהיא צוואת אמת, והטוען שאין לה תוקף – עליו הראיה.

צוואה שיש בה פגם בצורתה – ופגם זה ניתן לתיקון באמצעות סעיף 25 לחוק – כשרה אף היא, אולם הנטל להוכיח את תחולת סעיף 25 מוטל על המבקש.

חתימת המצווה ותאריך

העדר חתימה על כל עמודי הצוואה

נפסק כי השאלה האמיתית היא, אם כל נסיבות המקרה, לרבות העדרה של חתימה על כל אחד מדפי הצוואה, (אלא רק בסופה) – מצביעות באופן ברור כי הצוואה היא אכן צוואת אמת של המצווה.

העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה, אינה מטילה, לכשעצמה, פגם בצוואה, אם כי עשויה היא, בהצטרפה לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה, להטיל ספק באמיתותה של הצוואה.

ב-ע”א 297/88 נדון מקרה בו צוואה נחתמה רק בסופה ולא בכל עמודיה.

במקרה זה הפגם הביא לפסילת הצוואה, וזאת תוך הישענות על ההלכה דלעיל, כפי שהובאה במקורה ב-ע”א 681/77, וב-ע”א 564/71, שם נקבע כי צוואה תקפה אף אם נחתמה רק בסופה, אם אין לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה.

“העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה אינו מטיל לכשעצמו, מבחינה משפטית, פגם בצוואה, אם כי הוא עשוי, בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה, להטיל ספק באמיתותה של הצוואה.”

במקרה זה, “שאר הנסיבות” הכילו את העובדה, שהצוואה לא הוגשה לבית-המשפט במקורה, אלא רק בעתק צילומי שלה, ובהצטרף הדבר לפגם שבחתימה – נפסלה הצוואה.

תוך הדגשת החשיבות של חתימת המצווה על כל עמוד ועמוד, פסק כב’ הנשיא שמגר:

“הגישה הראויה והרצויה לפיה יש לחתום על כל דף… מן הנכון שתודגש ותובהר מחדש. הרי החלפת דפים יכולה לשנות צוואה מן הקצה עד לקצה, ויש, על כן, לבחון בזהירות יתירה כל מקרה, בו חסרה חתימת האישור כמתואר.”

יצויין כי ב-ע”א 564/71 הנ”ל סירב בית-המשפט לאשר צוואה שנחתמה אך בסופה ולא בכל עמודיה – מאחר ונוכח כי הדפים עצמם היו מנייר שונה, וניכר בהדפסה שהודפסו במכונות כתיבה שונות.

הצורך בחתימה ליד תיקון בצוואה

ב-ע”א 4620/91 נדון מקרה בו נערכה צוואה בו ציווה המנוח ליורש סכום כספי.

ליד הוראה זו, הוספו בהדפסה המילים “הסכום הנ”ל אינו צמוד”.

ניכר מהצוואה, כי תוספת זו הוספה מאוחר יותר, ולא במועד עריכתה, וליד תוספת זו לא הוספה חתימת המנוח.

בית-המשפט קבע כי אותו הטיעון המובא לגבי העדר חתימה על כל עמודי הצוואה יפים וזהים אף לעניין העדר חתימת המצווה לצד הערה שהוספה במועד כלשהו מאוחר יותר ממועד עריכת הצוואה ובנסיבות בלתי-ברורות.

מאחר ומדובר בתיקון מהותי ולא טכני והוא בעל משמעות, יש בו כדי להטיל צל על מהימנות הצוואה ובית-המשפט רשאי לתקנו על-פי הוראת סעיף 25(א) לחוק, במידה ולא היה לו ספק באמיתותה של הצוואה.

תיקוני טיפקס על-גבי הצוואה

בעניין יוכל קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כי תיקוני טיפקס על-גבי הצוואה אינם פגם צורני על-פי סעיף 20 לחוק הירושה, המעביר את נטל הראיה אל מי שמבקש את קיום הצוואה. אף אם תיקוני הטיפקס עשויים לעורר שאלות, אין בהם בגדר פגם פורמאלי בצוואה, או בהליכי עריכתה. הצוואה עדיין עומדת בחזקת כשרותה, כל עוד לא יוכיח המתנגד כי לא כך הוא.

ראוי לציין כי באותו מקרה היו תיקוני הטיפקס על-גבי מספרי העמודים בצוואה.

העדר תאריך

ב-ע”א 869/75 נדון מקרה בו המצווה ואף העדים לא ציינו בצוואה את תאריך עריכתה.

נפסק, כי פגם זה ניתן לתיקון באמצעות סעיף 25 לחוק, וכלשון כב’ השופט ח’ כהן:

“מצווה שאינו מציין בצוואתו כל תאריך, פוגם פגם באחד ההליכים המפורטים בסעיף 20, והוא הליך ציון התאריך… אם אין לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה, רשאי הוא לקיימה.”

לאחר הלכת ע”א 869/75 שלעיל, נמנע בית-המשפט ב-ד”נ 40/80 לסטות ממנה, אולם קבע כי יש בה משום חריגה מן האות הכתובה של החוק.

בהתבסס על ד”נ 40/80 הנ”ל אמר כב’ השופט א’ מצא ב-ע”א 127/87 כי:

“העדר חתימה של עד בצוואה בעדים כמו חסרונם של חתימת המצווה עצמו או של תאריך מהווה חסר ברכיב “סטאטי”, שאין בידי בית-המשפט להתעלם ממנו על דרך השימוש בסמכותו לפי סעיף 25 לחוק.”

כלומר, לפי הלכה זו אין כל מקום להבחין בין חסרונה של חתימת המצווה או חתימת עד לבין חסרונו של תאריך חתימה – שניהם כאחד הם רכיבי יסוד הכרחיים, שבלעדיהם אין מסמך ראוי להיחשב כצוואה.

אולם הכף שבה ונטתה להלכה שמצאה ביטוי בפרשת בריל, ע”א 869/75 האמור, ב-ע”א 6498/96. ובית-המשפט חזר על כך ב-ע”א 2098/97:

“…אכן, גישה גמישה זו מקיימת היטב את התכלית העומדת ביסוד החוק. עמד על כך הנשיא… עוד בפרשת בדיחי, בקבעו כי הלכת בריל ‘מקיימת את מגמת המחוקק, אשר ביקשה לקיים את רצון המת, ואשר מעמידה אך מספר קטן של דרישות סטאטיות, ומותירות מרחב רחב לקיום צוואה שנפל בה פגם’… כללו של דבר: חסרונו של תאריך בצוואה בעדים ניתן, בתנאים מסויימים, לריפוי.”

אולם, גם בהנחה שמדובר בפגם הניתן לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק, מוטל על המבקש לקיימה הנטל להוכיח כי נתקיימו תנאיו של סעיף זה.

הוספת תאריך במועד מאוחר יותר

כאשר התאריך הוסף על-ידי אחד מעדי הצוואה, וזאת בשלב מאוחר יותר, וברור שחתימת המנוח נעשתה בסמוך לחתימת העד – משקף התאריך, פחות או יותר, את מועד החתימה על הצוואה, ובמקרה זה, ברור שניתן לקיימה.

אין המדובר במרכיב דינאמי לכשרות הצוואה, הנחשב כפגם בהליך, אלא בתנאי הדרוש למניעת חילוקי-דעות וראיות בדבר מועד עשייתה של הצוואה, ולשם וידוי מהי הצוואה האחרונה.

חתימה על הצהרה בצוואה שאינה נכונה – האם פוסלת

ב-ע”א 760/86 נדון מקרה בו חתם המצווה על צוואה אשר כללה את ההצהרה:

“צוואה זו אני חותם בפניהם של העדים אשר תרגמו לי את הצוואה והסבירו לי אותה בשפתי.”

בעת קיום הצוואה הוברר כי הצהרה זו אינה נכונה, ולמעשה העדים לא הסבירו ולא תרגמו למצווה את הצוואה (שנערכה בשפה שאינה נהירה לו).

נפסק, כי העובדה שהצוואה הוסברה למצווה בידי עורך-הדין, עורך הצוואה, מאיינת פגם זה, ובית-המשפט מוסמך להכשיר הצוואה למרות הפגם, מכוח הוראת סעיף 25 לחוק, כאשר אין לו ספק בדבר אמיתות הצוואה.

הצהרת המצווה שזו צוואתו – שינויי נוסח

נוסח הסעיף מחייב שהמצווה יצהיר בפני העדים שזו צוואתו.

האם דרישה זו דווקנית, או די בהצהרה שמשמעותה כזו?

ב-ע”א 851/79, 160/80 נדון מקרה בו הצהיר המצווה בפני העדים – “ככה אני רוצה שיהיה כתוב והצוואה היא בסדר”.

נפסק:

“אמת הדבר, אין זהות בין נוסחת הלשון, בה נוקט חוק הירושה, לבין הביטוי, בו השתמש המצווה, אך נראה לי כי מה שנדרש אינו זהות בנוסחאות, אלא זהות במהות. מצווה האומר שהצוואה היא “בסדר”, וכי היא משקפת את רצונו, מקיים על-ידי כך את הוראות החוק, הדורשות ממנו לציין שזו צוואתו.”

הצהרת המצווה שזו צוואתו – העדרה

העדר הצהרת המצווה שזו צוואתו היא מסוג הפגמים הניתנים לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, שכן זהו “פגם בהליך”.

בדרישה שהמצווה יצהיר לפני חתימת הצוואה לפני העדים שזאת צוואתו וחתימת העדים באותו מועד על ביצוע כאמור, ראה להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד.

בעניין הגין נעדרה הצהרת המנוח שזו צוואתו. בית-המשפט סרב לקבל טענה לפיה העובדה שהמנוח והעדים הבינו כי המדובר הוא בצוואה והמנוח חתם עליה, לאחר שקרא אותה, מהווה הצהרה כנדרש. בית-המשפט קבע כי טענה כזו מרוקנת את הסיפא של סעיף 20 מתוכן וכי לא יתכן שעצם החתימה על הצוואה ימלא גם את תפקידה וגם את מקומה של ההצהרה הנדרשת בחוק.

העדים – תפקידם

תפקידם של העדים ב”צוואה בעדים”, כמוגדר בסעיף 20 לחוק, הוא לאשר בחתימת ידם, על-פני הצוואה, כי המצווה הצהיר בפניהם כי זו צוואתו וחתם בפניהם.

האם מוטלת עליהם חובה נוספת מעבר לאמור בסעיף – כגון לבדוק את צלילות-דעתו של המצווה וגמירות דעתו? – ב-ע”א 142/80 השיב על כך השופט י’ כהן בשלילה:

“על-פי סעיף 20 לחוק הירושה תפקיד העדים הוא לאשר על-פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפני העדים, שזו צוואתו וחתם בפניהם על הצוואה. אין זה מתפקידם לבדוק תנאים נוספים לקיום הצוואה.”

לפיכך, די שהעדים יזהו את המצווה בבדיקת תעודת זהותו, ואין צורך בכל פעולה נוספת, כגון התרשמות ממצבו המנטלי או הבריאותי של המצווה.

חתימת העדים – העדרה

בצוואה בעדים, קיימות שלוש דרישות, שהעדרם אינו ניתן לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25 לחוק, באשר אינם בגדר “הליכים”, אלא עולים כדי סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה. ואלה הם: המצווה; שנים עדים; הכתב.

ב-ע”א 127/87 נדונה נפקות העדר חתימת עד על הצוואה. במקרה זה חזר וקבע בית-המשפט, בהתבסס על ההלכה שנקבעה ב-ע”א 284/84, כי העדר חתימה של אחד העדים, מהווה חסר ברכיב “סטאטי” שאין בידי בית-המשפט להתעלם ממנו על דרך השימוש בסמכותו לפי סעיף 25 לחוק.

תיקונו של סעיף 25 (תיקון מס’ 7) סייג את ההבחנה שהיתה קודם לכן (ונקבעה ב-ד”נ 40/80), בין חסר בחתימה לבין פגם בה – רק לעניינה של צוואה בכתב-יד לפי סעיף 19, ולא לצוואה בעדים או בעל-פה.

דעת מיעוט ב-ע”א 127/87 הנ”ל, של כב’ השופט ברק, גרסה כי העדר חתימת עד בצוואה בעדים, הינו פגם “בהליכים” המפורטים בסעיף 20 לחוק, ועל-כן רשאי בית-המשפט לקיים את הצוואה, אם אין לו ספק באמיתותה.

הוספת חתימת העדים בשלב מאוחר

יש להבחין בין מצב בו חתימת שני העדים כלל אינה מצויה בצוואה, לבין מצב בו קיימים עדים, אולם חתימת המצווה לא בוצעה בפניהם. רק הראשון מבין מצבים אלה הוא בבחינת פגם קונסטיטוטיבי שאינו ניתן לתיקון, בעוד השני – דינו ככל אחד מן הפגמים האחרים, שתיקונם נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

חתימת העדים בשלב מאוחר – גמירות-דעת המצווה

אי-החתמת שני עדים בשעת עריכת הצוואה וחוסר הצהרה בפניהם שזו צוואתו, פוגמת, לכאורה, בגמירות-דעתו של המצווה לראות במסמך זה משום צוואתו. הנטל להוכיח את גמירות-דעתו של המצווה מוטל על מי שמבקש את קיום הצוואה.

כאשר ברורה גמירות-דעתו של המצווה, וזו אינה מוטלת בספק – ניתן הפגם לתיקון במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט, כאמור בסעיף 25 לחוק.

חתימת עד אחד בלבד

דין זהה להעדר חתימת עד אחד כהעדר חתימת שני העדים.

הצורך בהעדת העדים לצוואה בהליך הקיום

כאשר בהליך ההתנגדות לקיום צוואה לא נטען לקיום פגם בצוואה, לרבות פגם בנוגע להצהרת המצווה בפני העדים – אין צורך להעיד את העדים שהמנוח “הצהיר בפניהם, עובר לחתימתו שזו צוואתו”.

כאשר הצוואה על-פניה כשרה, ומצויין בה כי המצווה חתם על הצוואה בפני העדים לאחר שהצהיר כי זו צוואתו – אין צורך בהעדת עדי הצוואה, אלא אם כן נטען לקיומו של פגם, כאמור.

עדים שלא חתמו בצוואה, אולם חתמו בתצהיר נפרד

כאשר העדים לצוואה לא אישרו בחתימתם בצוואה גופה, שהמנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו – אלא עשו כן בתצהיר נפרד בו הצהירו כאמור – יהווה הדבר פגם שיש בו לפסול את הצוואה, אולם הדבר מהווה “פגם בהליך”, ופגם זה ניתן לתיקון בהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט כאמור בסעיף 25 לחוק, ובלבד שאין ספק בליבו בדבר אמיתותה של הצוואה.

מקרה כאמור נדון ב-ע”א 202/85, ובית-המשפט, בהעדר ספק בדבר אמיתותה של הצוואה, אישר את תיקון הפגם כאמור בסעיף 25 לחוק.

העדר אישור העדים בצוואה כי המצווה הצהיר בפניהם

העדר אישור של העדים, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו, שהינו “יסוד ראייתי” – הוא מסוג הפגמים הניתנים לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, שכן זהו “פגם בהליך”.

יצויין, כי פגם זה אינו עניין של מה בכך, ויש חשיבות רבה במילוי מדוקדק של ההוראות הפורמליות שבסעיף 20. תנאי פורמלי זה חשוב הוא, שכן הוא בא להעמיד את המצווה על רצינות המסמך והמעמד. עם זה, גישתו של המחוקק היא, כאמור, כי אין לבטל צוואה בשל פגם זה, ובלבד שאין לבית-המשפט ספק באמיתותה של הצוואה. הנטל מוטל בעניין זה על המבקש לקיים את הצוואה. מבחינה ראייתית, נטל השכנוע המוטל בנושא זה על מבקש הקיום הוא נטל כבד, שכן על בית-המשפט להשתכנע ללא כל ספק באמיתות הצוואה.

עדים שלא בדקו את צלילות דעתו של המצווה

אין זה מתפקידם של העדים לבדוק תנאים נוספים לקיום הצוואה, מלבד המוטל עליהם בסעיף 20 לחוק, קרי – שהמצווה הצהיר שזו צוואתו וחתם בפניהם. לפיכך, גם אם נרשמו באישור העדים בצוואה עובדות שהעדים לא בדקו, כגון – שהמצווה היה בדעה צלולה וכו’ – הרי אלה דברים מיותרים שאין בהם כדי לפגום בצוואה.

הבנת העדים את מהות הצוואה ותוכנה

בהתאם לאמור ב-ע”א 142/80 הנ”ל, אין העדים חייבים לבצע דבר מעבר להוראות המפורשות המוגדרות בסעיף 20 לחוק.

האם הוראות אלו כוללות, מעבר לאישורם כי המצווה הצהיר בפניהם וחתם – את הצורך כי יבינו את מהות הצוואה ותוכנה? – ב-ת”ע (ת”א) 1830/85 השיב בית-המשפט בחיוב, וקבע כי לא די בביצועם הטכני של הוראות החוק בידי העדים, אלא יש צורך “כי מהות הצוואה ותוכנה תהיה מובנת להם”. בהעדר הבנה זו – יש בכך בכדי לפגום בצוואה.

בעניין עזבון המנוחה טרט רוז גריצר ז”ל, נדון מקרה בו חתמה עדה לצוואה מבלי שידעה כלל שמדובר בצוואה. בצוואה נראה כי הצוואה הוקראה למצווה, עובדה שהתבררה כבלתי-נכונה. בית-המשפט ראה בכך פגם בר-תיקון, ואישר תקפות עדה זו לצוואה.

שפת עריכת הצוואה

הצוואה יכולה להיערך בכל שפה שהיא, ובלבד שברור כי האמור בה, גם אם לא נערך בשפה המובנת למצווה – הוסבר והובהר למצווה.

להלן יפורטו הנפקויות המשפטיות במקרים גבוליים.

צוואה שנערכה בשפה שאינה מובנת למצווה – העדר תרגום של העדים

כאשר צוואה נערכה בשפה שאינה מובנת למצווה והעדים לא תרגמו למצווה את הצוואה ולא הסבירו לו את תוכנה בשפתו – אין בכך בכדי לפסול את הצוואה, באם ישתכנע בית-המשפט כי הצוואה הוסברה למצווה בידי אחר, כגון עורך-הדין העורך את הצוואה.

סמכות זו מוקנית לבית-המשפט מכוח הוראת סעיף 25 לחוק.

אי-ציון עובדת תרגום הצוואה, בצוואה

כאשר ברור שהמצווה לא הבין את השפה בה נערכה הצוואה – הרי בעובדה שתרגומה של הצוואה לא צויין במפורש בצוואה עצמה – יש בכדי לתרום לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה.

“העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה, למצווה, טרם חתימתו – יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם.”

חשש זה קיים במיוחד כאשר אין ראיות חיצוניות, כעדים, המורות כי האמור בצוואה אכן הוסבר למצווה.

עם זאת, ב-ע”א 815/88 חזר בית-המשפט על ההלכה שנקבעה ב-ע”א 681/77, וקבע מפורשות כי אין הדבר פוסל את הצוואה. רק בצוואה בפני רשות קיים הצורך לציין את עובדת התרגום, כאמור בסעיף 22(ג) לחוק. דרישה זו אינה קיימת בצוואה בעדים – “אין סעיף 22 לחוק הירושה מתייחס אלא לצוואה בפני רשות ואילו הצוואה שלפנינו היא צוואה בעדים, שלעניינה אין צורך שדבר תרגום הצוואה יצויין על פניה”.

ממכלול פסקי-הדין האמורים ניתן להסיק שלוש מסקנות עיקריות.

האחת, אין כל חובה לציין בצוואה את עובדת תרגומה למצווה. חובה זו קיימת במסגרת סעיף 22, שהיא צוואה בפני רשות, בלבד.

השניה, התרגום אינו חייב להתבצע באופן סימולטני, ודי אם תוכן הצוואה הוסבר במלואו למצווה, אף ללא תרגומו המילולי.

השלישית, הגם שאין חובה לציין את עובדת תרגום הצוואה בגוף המסמך – בכל מקרה בו עולה כי המצווה לא הבין כראוי את לשון הצוואה – תבחן ערכה של הטענה כי המצווה לא הבין את תוכן הצוואה במסגרת השאלה העובדתית – האם המנוח הבין את הצוואה וידע על מה חתם.

בעניין לנדאו, הפך השופט קדמי גישה עקבית זו, והשווה מעמד צוואה בעדים, לעניין הצורך בציון עובדת התרגום בגוף הצוואה, לצוואה בפני רשות.

הוראת סעיף 22(ג) לחוק, מחייבת ציון תרגום הצוואה, בגוף הצוואה.

למסקנה זו מגיע בית-המשפט מהחובה הנקובה בסעיף 20 לחוק, בנוגע לצורך כי המצווה יצהיר בפני העדים כי “זו צוואתו”. הצהרה זו, משמשת לתכלית כפולה, האחת – שהמצווה מזהה באמצעותה שהמסמך שחותם הוא עליו, זו צוואתו, השניה – המצווה מאשר באמצעות אמירה זו, כי המסמך שחותם הוא עליו מבטא את רצונו האחרון.

כאשר מדובר באדם שאינו מסוגל לקרוא את הצוואה מפאת לשונה משול הוא לעיוור במקרה זה, ועליו להיעזר בצד שלישי שיקרא לו את האמור בצוואה.

עולה, כי מצווה שכזה אינו יכול לאשר כי מדובר בצוואתו, ללא עזרת צד שלישי כאמור.

במצב שכזה, הצהרת המצווה כי “זו צוואתו” כאשר אינו יודע את שפת הצוואה, מבלי שעובדת תרגומה צויינה בצוואה – מטיל על מבקש הקיום להוכיח בראיות כי המצווה ידע ש”זו צוואתו” הן מהפן של זיהוי הצוואה והן מהפן שצוואתו זו מבטאת את רצונו האחרון.

מושג-מה בשפה בה נערכה הצוואה

כאשר למצווה היה רק “מושג מה” בשפה בה נערכה הצוואה, והוא הבין שפה זו אך בחלקה – קיים ספק של ממש אם אמנם היה בידו לקרוא את הצוואה. מאחר שבצוואה עצמה לא מצוי דבר שהצוואה תורגמה לשפה המובנת למצווה ולא הובאו עדויות כי תרגום זה אכן נעשה – קיים חשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה עליה חתם.

אזכור צוואה פגומה בצוואה תקפה

השאלה האם אזכור צוואה פגומה, החסרה חתימה, עדים וכו’ בצוואה תקפה שנערכה כדין, הופכת אותה לחלק מהצוואה התקפה – הושארה ב-ע”א 127/87 ללא הכרעה.

ראה בהרחבה בפרשנות סעיף 54 לחוק.

הכתרת מסמך בכותרת ‘מסמך התחייבות’

כאשר הכותרת במסמך היא “מסמך והתחייבות”, ובהמשכו הכללת סעיף – “אני מתחייב לבצע כל פעולה כדי שמסמך זה תהיה לו הצורה החוקית הנכונה” – מעלה ספק רציני ביותר אם מדובר כלל בצוואה. בקיומו של ספק לגבי עצם היות המסמך צוואה – להבדיל מספק באמיתות המסמך – אין אפשרות להפעיל את שיקול-הדעת האמור בסעיף 25 לחוק.

עריכת צוואה בידי עיוור

אין כל מניעה שעיוור יערוך צוואה בעדים, ובלבד שצויין בצוואה, או בעדות העדים במקרה של התנגדות – כי הצוואה הוקראה בפניו. הנטל להוכיח כי המצווה היה עיוור, מוטל על המתנגד לקיום הצוואה, ולשם הרמת נטל זה אין די בהצגת “תעודת עיוור”, אלא עליו להוכיח בראיות כי עיוורונו היה בהיקף כזה, שמנע ממנו כל יכולת לקרוא את צוואתו.

חייגו אלינו יצירת קשר הוראות הגעה