צוואה בפני רשות

22. צוואה בפני רשות (תיקונים: התשל"ו (מס' 3), התשנ"ה, התשנ"ח)
(א) צוואה בפני רשות תיעשה על-ידי המצווה באמירת דברי המצווה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית-משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית-דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על-ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית-משפט, רשם לענייני ירושה, רשם או חבר בית-הדין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על-ידי השופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על-ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לענייני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט.

דרישות הסעיף

בצוואה בפני רשות, הדרישה כי דברי המצווה הנאמרים בעל-פה ייאמרו בפני רשות - היא מרכיב חיוני לקיומה של צוואה.

הפרוצדורה האמורה בסעיף 22(ב) פחותה מהנדרש בצוואה בעל-פה בפני עדים, וזאת מהטעם כי בעצם המעמד בפני הרשות - יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה וגמירות-דעתו של המצווה.

ב-ע"א 594/99 התקשרה המצווה טלפונית עם נוטריון, אשר טיפל בעבר בענייניה, והקריאה לו בטלפון את פרטי הצוואה שביקשה לכתוב. לאחר מספר ימים באה למשרדו של הנוטריון וחתמה על הצוואה שהכין לפי הפרטים שמסרה.

נקבע, כי: "סעיף 22(א) לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דבר המצווה בפני הנוטריון: הדרך האחת היא "באמירת דברי המצווה בעל-פה"; הדרך השניה היא "בהגשת דברי הצוואה בכתב". הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון, הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב, ומוקראות על ידו למצווה".

החלופה של "הגשת דברי הצוואה בכתב"

הכתב אליו מכוונת חלופה זו, בסעיף 22(א) לחוק הירושה, איננו בהכרח כתב-ידה של המנוחה. כתב נאמר ולא כתב-יד, וראה לעניין סעיף 19 ו-20 לחוק הירושה שם ידע המחוקק להבדיל היטב בין שני אלה. בעניין אלוני העלה הנוטריון את דברי המנוחה על הכתב והמנוחה חתמה על כתב זה והגישה אותו לנוטריון כרשות. זוהי החלופה של "הגשת דברי הצוואה בכתב".

תחולתן של תקנות הנוטריונים לעניין כשרות הצוואה

דין נוטריון כדין שופט לצורך עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה (סעיף 22(ו) לחוק הירושה). עשיית צוואה הינה בגדר עריכת מסמך המותרת על-פי דין כאמור בסעיף 7(9) לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 והיא בגדר פעולה נוטריונית האמורה להיעשות בהתאם לדרכים ולתנאים שהותוו בתקנות לביצועה (סעיף 18 לחוק הנוטריונים). כך למשל מחייבות תקנות 4(א) + (ד) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 את הנוטריון, המתבקש לערוך אישור על עשיית צוואה בפניו, לברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו והוא אף לא ייתן את אישורו על עשיית הפעולה בפניו אם בנסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה. זאת ועוד, תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית עדכנית ליום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של הניצב לפניו מקום והניצב מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו. תקנה 8 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון המתבקש לערוך מסמך לחתימתו של אדם שהוא אילם, חירש או עיוור לציים באישורו עובדה זו וכן את הדרך בה השתכנע שאותו אדם הבין את משמעותה של הפעולה. תקנה 23 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון למסור את מקור הצוואה שנעשתה בפניו לידי המצווה ואם סירב זה לקבלה להפקידה על חשבונו של המצווה, אצל הרשם לענייני ירושה שבאזור פעולתו היא נעשתה. הנוטריון מחויב גם לנהל פנקס צוואות, בנוסף לספר הנוטריונים ובו עליו לרשום את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי האישור הנוטריוני, שם בית המשפט שבו הופקדה ומועד ההפקדה.

הגם שדרישות אלו בתקנות הנוטריונים אינן מהוות חלק מהדרישות הצורניות לעשיית צוואה בפני רשות, כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, הכירה הפסיקה, כמו גם הספרות המשפטית, באי-קיום דרישות אלה, או איזה מהן, כפגם פורמלי בצוואה.

מעבר לכך קובעת תקנה 7 לתקנות הירושה, בהתייחס לצוואה בפני רשות, כי המבקש לעשות צוואה שכזו יגיש לרשות בקשה על כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דבר הצוואה יהיו בעל-פה אן בכתב. תקנה 7(ג) לתקנות הירושה קובעת, כי תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פרוטוקול הדיון שבו תפורט דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה, כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי.

זאת ועוד, הוראת תקנה 7 חלות, על-פי לשונן, לרשות שהיא שופט, רשם או דיין של בית-דין רבני (תקנה 7(א) לתקנות הירושה) ולכאורה אין חלוות על הנוטריון הגם שעל-פי סעיף 22(ו) לחוק הירושה דין נוטריון, לצורך עשיית צוואה בפני רשות, כדין שופט. יחד עם זאת דומה, שככל שיש מקום להכרה בדרישה זו כיסוד צורני בצוואה בפני רשות, ראוי שהיא תחול גם על הנוטריון, ולו משום תקנות 4(ב) + (ד) לתקנות הנוטריונים המחייבות את הנוטריון לוודא את כשירותו של הניצב בפניו ולהימנע מלאשר את עשיית הפעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה שלה הפעולה (ביקורת של הדרישה בתקנה 7(2) לתקנות הירושה).

אמירת הדברים לרב - האם מהווה אמירה בפני רשות?

כאשר המצווה אמר את דבריו בעל-פה בפני רב, יש להבחין בין מצב בו הדברים נאמרו לרב ככל אדם, לבין מצב בו הדברים נאמרו לרב בתוקף מעמדו, כחבר בית-דין דתי.

הדבר נבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ב-ע"א 796/87 נדון מקרה בו ביקר אדם בביתו של רב העיר, ואמר לו את רצונו שיעשה לאחר מותו בנכסיו. מנסיבות אותו מקרה עולה, כי הביקור היה ביקור פרטי שבמהלכו נאמרו דברי המצווה, וזאת ללא כל קשר עם תפקידו של הרב כאב בית-הדין הרבני או כחבר בית-הדין הרבני.

עריכת שטר הקדש – כצוואה בפני רשות

בעניין שאולוף נדרש בית-המשפט להכריע האם עריכת שטר הקדש אשר אושר בפני בית-הדין הרבני עולה כדי עריכת צוואה בפני רשות.

במקרה זה ערכה אישה שטר הקדש, בו הורתה כי דירתה תעבור לאדם אחר לאחר פטירתה.

כב' השופט מלץ הכריע כי עריכת שטר הקדש בפני בית-דין, אשר אישר כי השטר נחתם בפניו לאחר שעורך השטר הצהיר בפניו כאמור, עונה לכל הקריטריונים הנדרשים בסעיף 22 לחוק ומהווה צוואה בפני רשות.

העדר אישור הרשות שהמצווה הצהיר שזו צוואתו

בהתאם להוראת סעיף 22(ב) לחוק, על השופט או הרשם לאשר על-פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור. בעניין בינשטוק נדון מקרה בו אישור כאמור לא נרשם בידי השופט.

כב' השופט חשין ציין, כי פגם זה מהווה פגם בצורה, וככזה ניתן לרפא אותו במסגרת הוראת סעיף 25(א) לחוק.

צוואה בפני רשות במקום צוואה בעדים

ב-ע"א 594/99 נדון סעיף שהוסף על-ידי הנוטריון שרשם את הצוואה, לפיו תוקפה של הצוואה תלוי בכך שהמצווה תחתום עליה בפני עדים. לגרסת הנוטריון, מקורה של התוספת בטעות. נקבע:

"האם התוספת בעניין נוכחותם של העדים פוגמת בצוואה? לדעתי, התשובה היא בשלילה. התוספת אינה נוגעת ליסודות הצורניים של הצוואה, וממילא אינה פוגמת בהם. מנקודת המבט של הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה, הצוואה של המנוחה היא ללא כל פגם. מכיוון שכך, אין גם מקום להוראת סעיף 25 לחוק הירושה, המסמיך את בית-המשפט - שעה שאין לו ספק באמיתות הצוואה, לקיים צוואה שנפל בה פגם או שיש חסר בצורתה.

על מה מתבסס, איפוא, בית-המשפט (קמא) בסרבו לקיים את הצוואה? התשובה הינה, כי מקור הפגם אינו בצורתה של הצוואה אלא באומד-דעתה של המצווה… לגישה זו אין בידי להסכים. אין כל ראיה בתשתית העובדתית כי המנוחה ביקשה לערוך צוואה בעדים. כל שידוע לנו הוא שהיא טלפנה לנוטריון, מסרה לו על תוכן צוואתו, ולאחר-מכן התייצבה בפניו, וחתמה על הכתב שהוכן על ידו. ההסבר לתוספת בעניין נוכחות העדים - שמקורו בטעותו של הנוטריון - ניתן על-ידי הנוטריון שערך הצוואה… ולא היה כל טעם שבהגיון שלא לסמוך על עדותו של הנוטריון."

ב-תע"ז 4582/97 נטען כי המנוחה לא ידעה מה פירושה של צוואה בפני רשות ועל-כן, "אפילו הבינה המנוחה טיבה של צוואה… (היא) מצאה עצמה חותמת על צוואה בפני רשות שהיא שונה לחלוטין מצוואה בפני עדים שלשם כך באו".

כב' השופטת שטיין פסקה כי:

"לא מצאתי כל שינוי, וודאי לא שינוי מהותי להבדל בטיבה של צוואה בין זו הנעשית בפני עדים ובין זו הנעשית בפני רשות. בכל מקרה, צוואה היא הבעת רצונו של אדם לאשר יעשה ברכושו לאחר מותו. לעניין זה אין נפקא אם הצוואה נעשית בעדים או בפני רשות… אם הצוואה בפני רשות מקיימת את דרישות החוק, אין כל משמעות לטענה כי מלכתחילה סברה המנוחה כי צוואתה תיעשה בפני עדים... לא זאת אף זאת - לא הוכח כי המנוחה ידעה להבדיל בין סוגיהן של צוואות וכי באה לערוך צוואה בעדים, דווקא, כטענת המבקשים."

אישור בפני נוטריון

אישור בפני רשות יחשב ככזה, אף בביצוע הוראות הסעיף בפני נוטריון, כהוראת סעיף 22(ז). אולם באישור בפני נוטריון חלות הוראות החוק הקובעות את פעולותיו של נוטריון ככזה.

ההוראה הרלוונטית לאישור צוואה הינה הוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977, הקובעת:

"לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים, או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצא ביום עשיית הפעולה; התעודה תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון."

בדיני צוואות, כאשר המצווה מאושפז בבית-חולים או רתוק למיטתו, יש חשיבות לצירוף תעודת רופא המשקפת את מצבו הרפואי של המצווה ביום עשיית הצוואה. תעודה רפואית זו יכולה לתמוך בגמירת-דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה. התקנה מחייבת את הנוטריון לקבל את התעודה הרפואית לפני עשיית הצוואה ולא לאחר ביצוע הפעולה.

מטרתה של התקנה לברר את יסוד גמירות-הדעת של המצווה, ולהבטיח את חופש רצונו. מטרה זו מחייבת לתת פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית-חולים", שבהוראת החוק.

לפיכך, גם כאשר המצווה מאושפז בבית-החולים, אולם לצורך עשיית הצוואה יצא מבית-החולים למשרד הנוטריון והצוואה לא נערכה בבית-החולים, ולאחריה חזר לבית-החולים - גם אז יש תחולה לתקנה, ויש צורך בצירוף תעודה רפואית עובר לעשיית הצוואה.

בנסיבות המקרה הנדון ב-ע"א 36/88 אישר נוטריון צוואת מנוח אשר היה מאושפז בבית-החולים.

פעולת האישור בוצעה מבלי שהיתה בפני הנוטריון תעודה רפואית כאמור בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים הנ"ל.

נפסק:

"ברור הוא כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה... ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון."

עם זאת, הפגם האמור הינו פגם בהליך המאפשר תיקונו באמצעות הוראות סעיף 25 לחוק.

פגם זה מעביר את הנטל על המבקש לקיים הצוואה, ועליו להוכיח את גמירות-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה.

"מרותק למיטתו"

מה היקף הגדרת המושג "מרותק למיטתו" בהתאם להוראת תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים - האם מרותק למיטתו ממש או בעל קושי לצאת מביתו.

ב-ת"ע 3982/93 הביעה כב' השופטת קובו דעתה, כי את ההגדרה "מרותק למיטתו" יש לפרש בלשון רחבה, והכוונה אף לאדם אשר קשה לו להתנייד, כגון אדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו. לפיכך אף במקרים שכאלה יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת הצוואה.

ציון עובדת היות אדם אילם, חירש או עיוור

על-פי הוראת תקנה 8 לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1978 חייב נוטריון המאשר צוואה של אדם אילם, חירש או עיוור לציין עובדה זו על גבי האישור לעשיית הצוואה וכן את העובדה שהמצווה הבין את משמעות הפעולה.

אילם – "חסר כוח הדיבור, בעל מום בגרונו של בלשונו, שאינו יכול לדבר: ...חרישי נטול קול..." (א' אבן שושן המילון החדש ערך "אלם"). ובהגדרת "נאלם" – "נעשה אילם, ניטל ממנו כושר דיבורו" (שם, ערך "אלם")

בעניין אלוני נקבע כי יש להבדיל בין אילם לבין מי שקשה עליו הדיבור. הנטל להוכיח (מבחינת נטל הבאת הראיות), כי המנוחה היתה אילמת מוטל על הנתבע. מעבר לכך, גם אם אילמת היתה המנוחה אין ספק, כי העובדה שמום זה לא צויין כנדרש בתקנה 8 לתקנות הנוטריוניות הינה בגדר פגם פורמלי 'דינאמי' שניתן להתעלם מקיומו ולהורות על קיום הצוואה מקום ובית המשפט אכן משתכנע באמיתותה – הכל כאמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה.

תרגום

ב-תע"ז (י-ם) 598/97 נקבע כי הנטל להוכיח עובדתית, שהמצווה "לא שמעה" עברית, הוא על המתנגדים.

באותו עניין הוכח, כי המנוחה ידעה עברית פשוטה, אם כי סביר כי לא הבינה מונחים מקצועיים כגון "גוש", "חלקה" וכד', אולם "עניין זה אינו מעלה ואינו מוריד, באשר לא ברור כי גם אנשים אשר שולטים בשפה העברית מבינים פירושם ומשמעותם של מונחים מקצועיים אלה, או יודעים מהם ה-"גוש" וה-"חלקה" של דירתם".

בנוסף הוכח כי את תמצית הצוואה - את עיקר העיקרים שלה - הבינה המנוחה, ונאמר שדי בכך. "לאור זאת, יש לדעתי לקבוע כי לא הוכח על-ידי המתנגדים שהמצווה לא "שמעה" את השפה העברית במובן סעיף 22 לחוק הירושה".

ב-תע"ז (ת"א) 4582/97 הוכח כי שפת אמה של המנוחה היתה ערבית-עירקית ולא הוכח שהיא ידעה עברית במידה מספקת בכדי להבין את תוכן הצוואה הכתובה עברית. לפיכך חובה היתה על הרשות המאשרת את הצוואה לתרגם לה אותה לערבית, וכך אכן עשה הנוטריון. אולם דבר התרגום לא צויין על-פני הצוואה, או באישור הנוטריוני, שהוא אישור הצוואה על-ידי הרשות.

נקבע כי:

"אין ספק, שהעדר ציון תרגום הצוואה למצווה לשפתו הוא פגם בצוואה. אך משהוכח כי בפועל תורגמה הצוואה למצווה על-ידי הרשות בפניה נעשתה הצוואה, עולה כי הפגם הוא פגם צורני בלבד, וניתן לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. זאת, אם בית-המשפט מאמין כי הצוואה היא אכן צוואת המנוחה."

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.