דרישות הסעיף
בצוואה בפני רשות, הדרישה כי דברי המצווה הנאמרים בעל-פה ייאמרו בפני רשות – היא מרכיב חיוני לקיומה של צוואה.
הפרוצדורה האמורה בסעיף 22(ב) פחותה מהנדרש בצוואה בעל-פה בפני עדים, וזאת מהטעם כי בעצם המעמד בפני הרשות – יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה וגמירות-דעתו של המצווה.
ב-ע"א 594/99 התקשרה המצווה טלפונית עם נוטריון, אשר טיפל בעבר בענייניה, והקריאה לו בטלפון את פרטי הצוואה שביקשה לכתוב. לאחר מספר ימים באה למשרדו של הנוטריון וחתמה על הצוואה שהכין לפי הפרטים שמסרה.
נקבע, כי: "סעיף 22(א) לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דבר המצווה בפני הנוטריון: הדרך האחת היא "באמירת דברי המצווה בעל-פה"; הדרך השניה היא "בהגשת דברי הצוואה בכתב". הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון, הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב, ומוקראות על ידו למצווה".
החלופה של "הגשת דברי הצוואה בכתב"
הכתב אליו מכוונת חלופה זו, בסעיף 22(א) לחוק הירושה, איננו בהכרח כתב-ידה של המנוחה. כתב נאמר ולא כתב-יד, וראה לעניין סעיף 19 ו-20 לחוק הירושה שם ידע המחוקק להבדיל היטב בין שני אלה. בעניין אלוני העלה הנוטריון את דברי המנוחה על הכתב והמנוחה חתמה על כתב זה והגישה אותו לנוטריון כרשות. זוהי החלופה של "הגשת דברי הצוואה בכתב".
תחולתן של תקנות הנוטריונים לעניין כשרות הצוואה
דין נוטריון כדין שופט לצורך עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה (סעיף 22(ו) לחוק הירושה). עשיית צוואה הינה בגדר עריכת מסמך המותרת על-פי דין כאמור בסעיף 7(9) לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 והיא בגדר פעולה נוטריונית האמורה להיעשות בהתאם לדרכים ולתנאים שהותוו בתקנות לביצועה (סעיף 18 לחוק הנוטריונים). כך למשל מחייבות תקנות 4(א) + (ד) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 את הנוטריון, המתבקש לערוך אישור על עשיית צוואה בפניו, לברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו והוא אף לא ייתן את אישורו על עשיית הפעולה בפניו אם בנסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה. זאת ועוד, תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית עדכנית ליום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של הניצב לפניו מקום והניצב מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו. תקנה 8 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון המתבקש לערוך מסמך לחתימתו של אדם שהוא אילם, חירש או עיוור לציים באישורו עובדה זו וכן את הדרך בה השתכנע שאותו אדם הבין את משמעותה של הפעולה. תקנה 23 לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון למסור את מקור הצוואה שנעשתה בפניו לידי המצווה ואם סירב זה לקבלה להפקידה על חשבונו של המצווה, אצל הרשם לענייני ירושה שבאזור פעולתו היא נעשתה. הנוטריון מחויב גם לנהל פנקס צוואות, בנוסף לספר הנוטריונים ובו עליו לרשום את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי האישור הנוטריוני, שם בית המשפט שבו הופקדה ומועד ההפקדה.
הגם שדרישות אלו בתקנות הנוטריונים אינן מהוות חלק מהדרישות הצורניות לעשיית צוואה בפני רשות, כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, הכירה הפסיקה, כמו גם הספרות המשפטית, באי-קיום דרישות אלה, או איזה מהן, כפגם פורמלי בצוואה.
מעבר לכך קובעת תקנה 7 לתקנות הירושה, בהתייחס לצוואה בפני רשות, כי המבקש לעשות צוואה שכזו יגיש לרשות בקשה על כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דבר הצוואה יהיו בעל-פה אן בכתב. תקנה 7(ג) לתקנות הירושה קובעת, כי תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פרוטוקול הדיון שבו תפורט דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה, כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי.
זאת ועוד, הוראת תקנה 7 חלות, על-פי לשונן, לרשות שהיא שופט, רשם או דיין של בית-דין רבני (תקנה 7(א) לתקנות הירושה) ולכאורה אין חלוות על הנוטריון הגם שעל-פי סעיף 22(ו) לחוק הירושה דין נוטריון, לצורך עשיית צוואה בפני רשות, כדין שופט. יחד עם זאת דומה, שככל שיש מקום להכרה בדרישה זו כיסוד צורני בצוואה בפני רשות, ראוי שהיא תחול גם על הנוטריון, ולו משום תקנות 4(ב) + (ד) לתקנות הנוטריונים המחייבות את הנוטריון לוודא את כשירותו של הניצב בפניו ולהימנע מלאשר את עשיית הפעולה בפניו אם בכל נסיבות העניין לא שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החופשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה שלה הפעולה (ביקורת של הדרישה בתקנה 7(2) לתקנות הירושה).
אמירת הדברים לרב – האם מהווה אמירה בפני רשות?
כאשר המצווה אמר את דבריו בעל-פה בפני רב, יש להבחין בין מצב בו הדברים נאמרו לרב ככל אדם, לבין מצב בו הדברים נאמרו לרב בתוקף מעמדו, כחבר בית-דין דתי.
הדבר נבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ב-ע"א 796/87 נדון מקרה בו ביקר אדם בביתו של רב העיר, ואמר לו את רצונו שיעשה לאחר מותו בנכסיו. מנסיבות אותו מקרה עולה, כי הביקור היה ביקור פרטי שבמהלכו נאמרו דברי המצווה, וזאת ללא כל קשר עם תפקידו של הרב כאב בית-הדין הרבני או כחבר בית-הדין הרבני.
