צוואה הינה כלי רב עוצמה המאפשר לאדם לשלוט בדרך בה יתחלק רכושו לאחר פטירתו. אחד מהיתרונות המשמעותיים הגלומים בעריכת צוואה הינה האפשרות המוענקת למוריש בחוק הירושה לצפות מצבים והתרחשויות שונות ולקבוע הוראות חליפיות למצבים משתנים אלה. מעין "מסלולים" שונים אותם יכול המוריש לשרטט מראש במועד עריכת הצוואה.
חשיבות הדבר הינה בכך שלעיתים חולפות שנים ארוכות בין מועד עריכת הצוואה לבין מועד יישום הוראות הצוואה (כלומר פטירת המוריש), כך שההוראות החליפיות מאפשרות למצווה להתמודד עם השינויים החלים בפרק הזמן שבין המועדים.
כך למשל המוריש יכול לצפות מצב בו מי מהיורשים שקבע בצוואתו כבר לא יהיה בין החיים במועד פטירתו, ולהורות מה ייעשה בחלק שהוריש לו בעיזבונו. כך למשל יכול המצווה להורות בצוואה למי יעבור נכס שהוריש ליורש מסוים לאחר שיורש זה ילך לעולמו. הורשה בדרך זו אפשרית רק לשני יורשים, על מנת בכל אופן להגביל את כוחו של המוריש לקבוע, שנים ארוכות לאחר פטירתו, מה ייעשה ברכושו, מה שזכה לכינוי "שלטון היד המתה".
כלי נוסף הוא האפשרות לקבוע בצוואות "תנאי דוחה" לזכייה דהיינו, כי המנה על פי הצוואה תעבור לידי היורש רק בהתקיים תנאי מסויים (למשל הגעה לגיל 18) או קביעת "תנאי מפסיק", דהיינו שהיורש יפסיד זכייתו בהתקיים אירוע מסויים (למשל עזיבת הארץ).
כמו כן המוריש רשאי לקבוע בצוואתו חיובים שיחולו על היורש בנוגע למה שירש, בין בפעולה ובין במחדל, כך למשל אם מוריש הוריש בית כנסת לבנו יכול הוא להורות כי הוא אוסר עליו למכור אותו או למשל לחייבו לדאוג לקיום סדיר של תפילות בכל ימות השבוע.
כל אלה מקנים לעורך הצוואה כוח רב לקבוע, גם זמן רב לאחר שהלך לעולמו, מי יחזיק ברכושו וכיצד עליו לנהוג בו.
פעמים רבות מתעוררות שאלות של פרשנות התנאים בצוואה ונדרשת הכרעתו של בית המשפט – אם בנוגע למוסריות התנאים או חוקיותם, אם לגבי היתכנותם ואפשרות ביצועם ואם בנוגע לכל היבט אחר של התנאים שנקבעו.