תחבולות ומניפולציות בצוואות

תמלול ההרצאה:

שלום, אנחנו נדבר על נושא של צוואות: התנגדויות לצוואות, בעיקר בהיבט הפרקטי של העניין.

כאשר אתם מקבלים למעשה צוואה: או מגיע אליכם אדם עם צוואה שהוא חפץ להתנגד לה, או לחילופין, כאשר אתם מייצגים אדם שקיבל התנגדות לצוואה – במצבים כאלה בעצם מה האסטרטגיה הנכונה לפעול? איך אנחנו מתחילים לגלגל את ההליך? מה הפעולות הנכונות שיש לבצע?

אז כמובן שזה נוגע בעיקר למצב שבו רוצים להתנגד לצוואה. כמובן כל מה שאני אומר על התנגדות נכון גם לגבי הגנה כי כשאתם מגינים מפני התנגדות לצוואה כל מה שאני אומר על התנגדות לצוואה זה משהו שצריך להיות לכם בראש גם כאשר אתם בוחנים אסטרטגיה להגנה על צוואה.

אבל כאשר מגיע אליכם לקוח ומבקש להתנגד לצוואה, יש כמה עניינים שיש לבחון אותם בתחילה, שהם יכולים לשנות את מפת האסטרטגיות במסגרת ניהול התיק והגעה בעצם להצלחה.

אתם יודעים, להתנגד לצוואה זו פעולה מאוד לא פשוטה: אתם מקבלים דף נייר שיש עליו בדרך כלל חתימה של מצווה ועדים. אין שום מידע לגבי עריכת הצוואה, זה שהביא את זה במקרה הטוב הוא מקורב ברמה כזו או אחרת שיכול לספר לכם סיפורים כלליים, אבל ברוב רובם של המקרים אין לכם שום סיפור או מידע בקשר לעריכת הצוואה עצמה, שזה מה שחשוב בעצם כדי לנסות לתקוף אותה.

רק כדי לבחון את רמת הידע הבסיסי שלכם: אם מגיע אליכם לקוח עם מסמך צוואה, כתובה כותרת צוואה, ויש גוף של צוואה, ו"אני מצווה..", וכל ההוראות, יש מקום לחתימת מצווה ומקום לחתימת עדים. והמסמך לא חתום לחלוטין, לא על ידי המצווה, לא על ידי העדים.
האם זה מסמך שאפשר להתקדם איתו בדרך כלשהי ולקיים אותו כצוואה?

[קהל:] כן.

אוקיי, אז בואו נתקדם טיפה ונראה. ותבינו למה אני מתכוון כשאני אומר שצריך להסתכל על צוואה בצורה הרבה יותר רחבה מאשר הראייה השבלונית שקיימת בדרך כלל.

אז כאשר אנחנו מקבלים צוואה, יש בעצם 4 דברים מרכזיים שאנחנו בוחנים אותם, כדי לדעת היכן אנחנו נמצאים ואיך אנחנו מתקדמים עם מסגרת ההליך.

הדבר הראשון שאנחנו בוחנים זה דרישות יסוד.

ציינו את סעיף 25 לחוק הירושה. סעיף 25 תוקן בשנת 2004. התיקון היה בעקבות פסק דין קניג בו  אישה קפצה מבניין וכתבה שמתאבדת בגלל בעלה. היא לא כתבה תאריך וחתימה, כתבה את גוף הטקסט, ואי אפשר היה לקיים את הצוואה לאור היעדר חתימה. בעקבות כך תוקן החוק ב-2004 וקבע שבעצם יש דרישות יסוד בצוואה.

מיד נראה מה זה דרישות יסוד בצוואה, שבעצם קובעים האם מדובר בפנינו מסמך שניתן לקיימו כצוואה, אם לאו.

הדבר השני שאנחנו בוחנים זה פגמים צורנים בצוואה, שזה הנושא העיקרי שנדבר עליו: האם יש או אין בצוואה פגמים צורנים. נראה מה המשמעויות ואיך זה עוזר לנו כמי שחפץ להתנגד לצוואה.

הדבר השלישי שאנחנו בוחנים זה פגמים מהותיים, זה כל סימן ב' לפרק ג' לחוק הירושה, שזה כמובן היעדר כשירות, השפעה, מעורבות, טעות וכו' וכו'. אונס, איום וכל מה שהסעיפים הללו מאפשרים לנו, אם נוכיח אותם, לפסול את הצוואה.

והדבר האחרון שאנחנו בוחנים, האם במקרה שלנו קיימות חזקות כלשהן, על פי החוק, שבעצם מביאים אותנו כמתנגדים למקום הרבה יותר טוב, וככל שיוותר הזמן, ניגע גם בכך.

מרכיבי יסוד בצוואה

אז הדבר הראשון שאנחנו בוחנים זה מרכיבי יסוד בצוואה.

מהם מרכיבי יסוד בצוואה?

עוברים לסעיף 25 ב' לחוק הירושה אנחנו רואים בעצם שהחוק קובע ש:

מהם מרכיבי יסוד בצוואה בכתב יד? הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה.

מהם מרכיבי היסוד בצוואה בעדים? הצוואה בכתב, והמצווה הביאה בפני שני עדים.

אותו דבר צוואה בפני רשות וצוואה בעל פה.

מהם מרכיבי היסוד שבלעדיהם אין צוואה?

אז אם אנחנו חוזרים עכשיו לדוגמה הפשוטה שהבאנו, מסמך צוואה מודפס שיש עליו מקום חתימת מצווה ומקום חתימת עדים, אם הוא לא חתום לא על ידי המצווה ולא על ידי העדים, האם אנחנו יכולים לקיים את המסמך הזה כצוואה?

אז אנחנו בוחנים את סעיף 25 ב'-2 לחוק, וקובע שמרכיבי היסוד בצוואה בעדים: הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים.

זאת אומרת, אם מדובר בצוואה בכתב, הצוואה בכתב? בכתב. מודפסת, ברור.
האם הוא הביאה בפני שני עדים? לא יודע. בואו נבחן את העניין:
אם אותו אחד בא ואומר לכם: "היינו באירוע והמצווה הוציא את המסמך הזה מהמגירה", והוא אמר: "זו הצוואה שלי" ונתן לי עותק, או נתן למישהו עותק, או הניח אותה חזרה במגירה.
ושני העדים האלה או האנשים שהיו שם, שניים מהם לפחות יגידו כן, הוא אמר שזו הצוואה שלו.

זאת אומרת, יש לנו כאן, לפי הלשון של החוק, הצוואה בכתב היא בכתב, הביאה בפני שני עדים לשני אנשים שמספרים שהוא אמר שזו הצוואה שלו.
זאת אומרת, מסמך שלא חתום בכלל, לא על ידי מצווה ולא ידי העדים, באופן עקרוני יכול להיות מקוים כצוואה.

כמובן, יש עוד דרישות בסעיף 25 שצריך לעמוד בהן: שאין לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה וכו', אבל אלה דברים שאפשר כבר להוכיח אותם מבחינה עובדתית.

[שאלה בקהל] השאלה זה איך זה מסתדר עם סעיף 20, שיש דרישות נוספות?
וזה בדיוק לב העניין שעליו אני מדבר.
נכון, סעיף 20, לדוגמה, לחוק, אומר שצריך חתימת מצווה וחתימת עדים ותאריך והצהרת מצווה והצהרת עדים. המון המון דרישות.

בא סעיף 25 ב' 2 ואומר, דרישות היסוד הן כתב, והביאה בפני שני עדים.

זאת אומרת, כשאני בוחן את הדרישות של סעיף 20 לחוק, לדוגמה, לצוואה בפני עדים, אז אני מבין שמתוך כלל הדרישות שכוללות גם כתב וגם להביא אותה בפני שני עדים, שתי הדרישות האלה בלבד הן דרישות יסוד.

זה אומר שכל שאר הדרישות של הסעיף, הן דרישות צורניות. הן לא דרישות יסוד.

וזה אומר שבאופן רעיוני, אם למשל אין כתב, או הוא לא הביאה בפני שני עדים, אחת משתי הדרישות האלה לא מתקיימות, זה אומר שאין לנו בכלל צוואה.

אבל ברגע שדרישות היסוד המינימליות מתקיימות, כל שאר הדרישות הן דרישות צורניות: חתימה, חתימת עדים, חתימת מצווה, תאריך, קיומו של תאריך, תאריך שגוי, הצהרת מצווה, הצהרת עדים, כל הדרישות בהוראת סעיף 20, הן כולן דרישות צורניות.

מה זה אומר שאלה דרישות  צורניות ולא מהותיות? אנחנו נראה.

אז קודם כל בצוואה בעדים הבנו מה זה דרישות מהותיות, דרישות יסוד בצוואה בעדים, ומהן דרישות צורניות.

כל מה שלא דרישת יסוד הופכת להיות דרישה צורנית.

צוואה בכתב יד: אז בואו נראה מה אומר לנו סעיף 25 ב'-1: צוואה בכתב יד: הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה.

זאת אומרת, סעיף, הוראת החוק בסעיף 19 לגבי צוואה בכתב יד, מדברת על כך שיש צורך בחתימה, יש צורך בתאריך, יש צורך בכתב יד.

אומר סעיף 25: דרישת היסוד היא רק כתב יד: "שכולה בכתב ידו של המצווה". ?

זה אומר שהתאריך והחתימה הן דרישות צורניות.

כפי שאמרתי, מייד נראה מה המשמעות של דרישות צורניות.

אם ניקח לדוגמה אז, צוואה בכתב יד, שהיא ללא תאריך וללא חתימה, ואדם כתב אותה בכתב ידו, הוא יכול לקיים אותה כצוואה? יכול.

אם יש לנו צוואה בכתב יד, אבל לא בכתב ידו של המצווה, אבל יש את החתימה שלו ואת התאריך שלו. יש תאריך ויש חתימה. אפשר לקיים אותה כצוואה? לא.

למה לא? כי היא לא בכתב ידו.

יפה מאוד. מאוד פשוט.

אז אנחנו מבינים בעצם מה ההבדל בין דרישות יסוד.

אגב, היה לי מקרה מאוד מצער של בחור צעיר שהגיע אליי עם צוואה בכתב יד של סבו, שהיה בנתק מהבת שלו, שהייתה אימא של הלקוח, ואני אומר לו: תספר את הסיפור. והוא מביא לי צוואה בכתב יד, והוא מספר שהיה אצל סבא שלו שרצה לעשות צוואה, והוא לא דובר עברית, רק רומנית, אז הוא ביקש מהנכד לכתוב את זה, והוא הוסיף תאריך וחתימה.
אפשר לעמוד על הראש. שום דבר לא יעזור, זה מסמך שאי אפשר לקיים אותו.

אגב, מקרה, פסק דין שניתן לאחרונה, ממש לאחרונה, השופטת קרן גיל, שופטת שבעצם דנה בתיק שלי, תיק מאוד מעניין, שבו אדם ערך צוואה בפני עדים. ובשלב כלשהו שלף את הצוואה מהמגירה, ותיקן.
זה היה נישואים שניים, היו לו ילדים מנישואים קודמים, והוא תיקן וכתב לאשתו הנוכחית: מחק את החצי-חצי שהיה לשני הילדים שלו, והוסיף שליש לאשתו הנוכחית. כמה תיקונים קלים בכתב ידו, שינה את התאריך, וזהו. לאחר פטירתו התגלתה הצוואה הזאת.
בית המשפט אישר את זה, כן.
אני ייצגתי את האלמנה.
אפשר לתקן צוואה בעדים עם תיקונים בכתב יד, שלא בפני עדים? לכאורה לא.
אז מה טענתי? מה הייתה הטענה שלי שהתקבלה בסופו של דבר? שיש פה למעשה, צריך לראות את זה כשתי צוואות אחת על השניה, בדיוק כך.
זאת אומרת, יש פה צוואה מודפסת בפני עדים, אבל יש פה גם צוואה בכתב יד.
ואמרתי: בוא ננסה לשלוף את כתב היד וננסה לראות אם אפשר להבין מה זה. אז יש לנו פה פס על שניים: במקום חצי-חצי כתב שליש שליש שליש.  יש תאריך. זאת אומרת, באופן רעיוני עם קצת מעוף אפשר, אם אני מנתק את כתב היד, להבין מה הוא רצה.

[הערת קהל] הלכת הצוואות השזורות. שם מעניין… 🙂 מיד ניגע בהלכת החוטים השזורים.

הלכת החוטים השזורים זה תיק גור-אריה, כשאני ייצגתי שם את הבן והייתי צד להלכה הזאת, לשמחתי.
אבל ניגע בזה עוד מעט, כי זה נוגע גם באמת לראייה של כל הנושא של פגמים בצוואה.

[הערת קהל] השאלה אם אפשר להבין.
בסדר גמור, אנחנו מבינים דברים מתוך הקשרים.
אתה יודע, הצוואה לא חייבת להיות. יש לך את פסק הדין, יש לך את המאמר הידוע של השופט ברק, שנתן לאשתו את מרתף היין. מרתף היין שהיה בעצם הספרייה, הוא קרא לספרייה מרתף יין, או להפך, ובעצם פרשנות צוואה זה משהו שלבית המשפט יש כלים נרחבים מאוד להבין.

אז אם אנחנו יודעים בצורה ודאית שהוא רצה א', ואז אנחנו רואים את השינוי שהוא ב', ואפשר להקיש ובסופו של דבר המטרה של בית המשפט זה לקיים את רצונו של המת, אז אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים פה בפני כל מיני מחסומים טכניים שלפעמים בית המשפט משתמש בהם אם לא בא לו לקיים את הצוואה. אבל אם הוא רוצה לקיים את הצוואה אז יש לו כלים נרחבים וזה אחד הכלים. אולי נתקדם קצת ואחרי זה אני אשמח להשיב לשאלות.

אני אתן לכם דוגמה נוספת לגבי הנושא של הפגמים:

הגיעה אליי בחורה שניתן פסק דין של בית המשפט למשפחה שקיימה צוואה.
אב ערך צוואה לטובת אחותו. מי שהגיעה אליי זו הבת. והצוואה שהוא ערך היא  צוואה לטובת אחותו של האב, צוואה בפני רשות, צוואה שהוא ערך בזמנו כשהיה בנתק איתה, ולא שינה את זה אחרי זה וכולי.
כשהגיעה אליי עם פסק הדין של בית המשפט למשפחה שקיים את הצוואה, הגיעה אליי כדי לבחון ערעור.
מה שראיתי הוא כך: היתה בעצם צוואה מודפסת, הדפסה, חתומה על ידו, מסמך מודפס חתום על ידו, בלי עדים, כי זה בפני רשות. היה את התיק עצמו של בית המשפט שלשם הוא הגיע כדי לאשר, היה את הטופס של התשלום אגרה והצוואה בפני הרשות.
דבר אחד רק היה חסר: היה חסר הפרוטוקול של השופט ("התייצב בפניי …").
לא מצאו את הפרוטוקול. לא היה בתיק, לא היה. זו הצוואה שנעשתה בזמנו, לא מצאו את הפרוטוקול.

כשהגשתי ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד, טענתי שבלתי אפשרי לקיים את הצוואה הזו. זה נכון שיש פה תשלום אגרה, יש פה חותמות, הכל נראה בסדר גמור. אבל המהות, האישור של בית המשפט, חסר. אז מה, אנחנו נסיק שהוא היה בבית המשפט בפני שופט שחתם על זה?
זה נראה נורא הגיוני, אבל איפה האישור עצמו? זה כמו שעכשיו יביאו צוואה לא חתומה על ידי עדים ויסיקו שהיו שם עדים. זה בלתי אפשרי.
בית המשפט קיבל את זה. זאת אומרת, בסופו של דבר, דרישות יסוד הן משהו שאי אפשר להתגבר עליו, גם לא על ידי השערות ועל ידי כל מיני תזות.

[הערת קהל]
תשובה: פה אנחנו נוגעים כבר בדברים אחרים, אנחנו ניגע בזה. אם אנחנו קוראים את סעיף 25 ב'3, צוואה בפני רשות: הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות על-ידי המצווה.

זאת אומרת, ברגע שהצוואה נאמרה בפני רשות, יש הוכחה שהיא נאמרה, גם אם אין שום מסמך, כלום, אפס, מוחלט, אוקיי, בא נוטריון ואומר, הוא אמר לי, הוא אמר לי שהוא רוצה לתת את זה לבן שלו, אין כתב, אין שום דבר, רק עדות של נוטריון, זה הכל, אם בית משפט אומר אני מאמין לו, בזה מסתיים העניין.

אנחנו מיד ניגע בצוואות נוטריוניות, כי גם שם זה זווית אחרת.

[שאלות קהל]

עכשיו, אז אנחנו מבינים עכשיו מה זה פגם צורני.
פגם צורני זה כל הדרישות של הוראות החוק בעניין צוואות שהן לא דרישות יסוד.
עכשיו, לא הכל פגם צורני.
מה קורה למשל אם המצווה לא חתם על כל עמוד?
מה קורה אם העדים לא חתמו על כל עמוד כעדים?
אין דרישה בחוק, נכון?

אבל שימו לב, פסק דין שאבי: בית המשפט העליון אמר שזה נכון שהיעדר חתימה על כל עמוד, זו לא דרישה של החוק, אבל אם הוא לא חתום בכל עמוד, אולי החליפו דפים.
ואז אומר בית המשפט: נכון שזה לא פגם צורני, אבל בהצטרפו לשאר נסיבות המקרה, זה יכול להטיל ספק באמיתותה של הצוואה.

זאת אומרת, יש לנו עוד משהו.

הלכת החוטים השזורים

ופה אנחנו מגיעים באמת להלכת החוטים השזורים:

כולכם מכירים את הלכת החוטים השזורים? יש פה מישהו שלא מכיר את הלכת החוטים השזורים?

אני אגיד בשתי מילים מה זה כדי שתבינו את הרעיון, כי הרעיון הזה לדעתי מצטרף למה שאנחנו נאמר עוד מעט לגבי האסטרטגיות של התנגדות לצוואה.

בשתי מילים: הגיע אליי בחור מאוד נחמד, שאמא שלו הייתה חולת סרטן, ועשתה צוואה לטובת אחותו.
הוא לא קיבל שום דבר, הגשנו התנגדות.
היא היתה חולת סרטן וכו', אבל אתה מוציא את התיק הרפואי, אתה רואה מיליון ואחת דברים, שקלה מעט וכו', אבל אתה לא יכול לבסס היעדר כשירות.
השפעה: אתה יכול לראות שבאמת היא גרה אצלה כשהייתה חולה וכו', אבל, אתה יודע, להוכיח השפעה בלתי הוגנת, זה לא משהו שהולך ברגל.
לגבי מעורבות: הוכחנו שהיא לקחה אותה לעורך הדין, אבל עורך הדין העיד שהיתה בחוץ וכו'.
שוב, יש סוג של מעורבות, אבל לא מעורבות שלפי הפסיקה מספיקה.

ואז בית המשפט למשפחה אומר: בחנתי כל עילה, ומה לעשות? לא הצלחנו להרים את הנטל באף אחת מהעילות.

הערעור לבית המשפט המחוזי שלי היה, זה תיק שנדון אצל שוחט, ואמרתי, לא יעלה על הדעת שנבחן כל עילה בנפרד.
אם אני צריך 51% משפט אזרחי, אז אם יש לי רק 30% היעדר כשירות, ועוד 30% השפעה, ועוד 22% מעורבות, אני יכול לחבר את זה יחד ולעבור את ה-51% בכך שאני מאחד כוחות עם כל העילות.

ובאמת, בית המשפט המחוזי קיבל את התזה, והשופט הנדל שהיה בעליון באמת אמר,המשפט שלו היה: "עדיין חוטים שונים, של עילות שונות, הגם שלא היה בכוחן לבסס עילה עצמאית יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים וכולי וכולי" ומכאן השם של החוטים השזורים.

ולמה הנושא הזה חשוב? כי הנושא הזה של צירוף עילות שלכל אחת יש משקל שונה ולא בוחנים כל דבר בנפרד הוא מאוד מאוד נכון גם לכל הנושא של פגמים צורנים.

ואני שואל את השאלה: מה אכפת לי בכלל אם יש פגמים צורנים בצוואה או לא? למה זה דבר שאני מחפש אותו בשבע עיניים? דבר ראשון שאני מחפש זה לראות אם יש פגמים צורנים בצוואה.

למה זה חשוב לי? על מה זה יכול להעיד? הדבר המרכזי זה, ברגע שקיים פגם, גם אם הוא ניתן לריפוי, לפי סעיף 25, צוואה בחזקת כשרותה היא עומדת.

זו הסיבה שכאשר אתה מגיש לקיום צוואה, אתה בעצם התובע, והמתנגד הוא הנתבע.

ומי פותח בנטל בהליכי התנגדות? על המתנגד, אבל זה לא הגיוני, כי מי שמגיש לצוואה לקיום הוא התובע, המתנגד הוא הנתבע. ולכן איזה היגיון יש שנתבע יפתח בהבאת ראיות?

אבל בעצם מה שהפסיקה קבעה זה שצוואה בחזקת כשרותה היא עומדת. זאת אומרת אם יש לי צוואה ללא פגמים, אז למעשה אני התובע, למעשה הנחתי פה הסכם חתום, הסכם הלוואה חתום, ברור.

ולכן קובעת הפסיקה שאתה התובע, הנחת צוואה כשרה על פניה, שאין בשום פגם צורני על פניו, ולכן אתה את שלך עשית.

נטל ההוכחה, נטל הבאת ראיות ואילו פגמים מעבירים את הנטל?

אתם יודעים, בעניין נטלים, יש נטל הוכחה ונטל הבאת ראיות:
נטל הוכחה הוא תמיד על התובע. אין מה לעשות, זה נטל שלא עובר, ולכן גם מי שיבקש קיום צוואה, נטל ההוכחה תמיד נמצא עליו.

נטל הבאת הראיות: יש פסק דין יפה מאוד של חשין שמתאר את זה כמין מטוטלת כזאת שעוברת לצד מצד עד שמישהו נתקע איתה בסופו של דבר ומפסיד את ההליך.

אבל אותו דבר גם כאן: למעשה, מגיש בקשה לקיום צוואה הוא התובע, אבל הוא עמד בנטל בכך שהוא שם צוואה שעל פניה אין בה שום פגם.

עכשיו הנטל עובר אל המתנגד. ולכן בתחילת ההליך כשמונחת צוואה תקינה על פניה ללא פגם צורני, המתנגד, הנטל עכשיו עליו, מתחילת הדרך ולכן הוא זה שפותח בהבאת הראיות.

ולכן יש אינסוף פסקי דין, החל מפסק דין צוברי, שקבע שמצווה לקיים את דברי המת, אבל קיימת חשיבות רבה לתנאים צורניים של הצוואה, כאמצעי לבחינת גמירות דעתו, בפרשת אבו סנינה וכולי וכולי.

אבל הדבר המרכזי שחשוב לנו בנושא של פגמים זה שברגע שקיים פגם צורני בצוואה, הצוואה כבר לא בחזקת כשרותה. ולכן מי שצריך לפתוח בהבאת הראיות הוא התובע, הוא מי שמבקש את קיום הצוואה.

וכשאתה בעצם מבקש את קיום הצוואה, הנטל זה לא רק להוכיח את אמיתות הצוואה, אלא גם להוכיח למעשה את גמירות דעתו של המצווה.

וכאשר הנטל עובר, הוא עובר לכל האורך:
יש פסק דין יפה מאוד של השופט שקד שבעצם מסכם את העניין הזה. זה ניתן בתיק, אם אתם זוכרים את הבת של שושנה דמרי, בשמי דמרי, שבעצם אחד הקרובים, אחד מבני הדודים, החתים אותה במוסד שהייתה בו על צוואה נוטריונית.
אני ייצגתי את שאר בני הדודים, ובעצם העניין שעלה בפני בית המשפט זה: אמנם הייתה צוואה נוטריונית,
וצוואה נוטריונית, אתם יודעים, מיד ניגע בזה: צריך אישור רפואי וכו'. ולא היה ואז מאוחרת יותר.

ואז עלה נושא הפגם, כי לא היה אישור. ובית המשפט בחן את השאלה מה בעצם עובר: האם אני צריך רק להוכיח את הפגם?  האם אני אצליח להרים את הפגם או שהעובדה שיש  פגם למעשה, מעביר את הנטל לכל אורך החזית, לכל סימן ב' לפרק ג' לחוק הירושה.

אם אני אגיד לכם כך, אז בית המשפט בלשונו אומר כך: "צוואה פגומה אינה בחזקת כשרות. קיומו של פגם מעלה את החשד שהצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה, ומכאן הנטל וכובדו. להוכיח את אמיתותה של הצוואה  ותוקפה מבחינה מהותית: צלילות דעתו של המצווה לרבות היעדרם של פגמים מהותיים אשר עלולים לפגום בגמירות דעתו כמו השפעה בלתי הוגנת, אונס וכו' וכו'."

זאת אומרת, ברגע שיש לי פגם צורני בצוואה, אז למעשה, אני, במקום שאני אצטרך להוכיח עכשיו היעדר כשירות, השפעה, מעורבות, וכו' וכו', עכשיו מי שמבקש לקיים את הצוואה, הוא זה שצריך להוכיח שמדובר באדם כשיר,שלא הייתה השפעה, שלא הייתה מעורבות. לפעמים זה כמו להוכיח שאין לך אחות.
זאת אומרת, זה נטל מאוד מאוד כבד שעובר לצד השני.

נטל ההוכחה הוא תמיד על התובע, תמיד על התובע. אבל מה שעובר עליו עכשיו  זה נטל הבאת הראיות.
ומה שהפסיקה קובעת, זה שנטל הבאת הראיות הוא לכל האורך החזית. זה לא רק נטל לתקן את הפגם, או להוכיח שהפגם מתוקן, או את כל הראיות שמראות שאין, הפגם הזה לא חסר, אלא הוא צריך עכשיו להוכיח את כל עילות ההתנגדות שאנחנו בדרך כלל מעלים, את כל מה שמופיע בסימן ב' לפרק ג'. זאת אומרת, צריך להוכיח שהמצווה כשיר, צריך להוכיח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, צריך להוכיח שלא הייתה מעורבות פוסלת שלו על המצווה וכו' וכו', וזה כמובן נטל כבד מאוד.
[שאלת קהל]
תשובה:
אם יש לך פגם צורני זה מתנה משמיים, כמתנגד.
הוא צריך להוכיח את הכל, ולכן אחת השאלות המרכזיות זה: אם אתה כמתנגד לצוואה מגלה פגם צורני בצוואה, נטל הבאת הראיות עכשיו הוא על התובע, על מי שמבקש את קיום הצוואה, והוא זה שצריך להוכיח את היעדרם, הוא צריך להוכיח שהמצווה היה כשיר. זאת אומרת, מה זה גמירות דעת? להוכיח גמירות דעת זה אומר שהוא עמד בכל התנאים, שהוא היה כשיר, שלא הייתה השפעה, שלא הייתה מעורבות וכו' וכו'.

[שאלת קהל]
תשובה: זה אחד הדברים המרכזיים בשיקול הדעת של עורך הדין מה לעשות. כשיש לי נטל,  כשאני רואה צוואה עם פגם צורני, אני שוקל מה לעשות.

אני יכול לשים את זה על השולחן, ולבקש, להגיד יש פה פגם צורני, אני אבקש הכרעה קודם כל בשאלת הנטל, מי צריך לפתוח בהבאת הראיות.

זה נכון שתהיה הכרעה בעניין הזה, אבל זה אומר גם ששמת פרוג'קטור עצום לצד השני: דע לך שיש פה נטל, ואתה צריך להוכיח א' ב' ג' ד'.

אז כל מקרה לגופו: יש מצבים שבהם באמת עדיף לא לשים פרוג'קטור על העניין הזה, לנהל את ההליך כאילו הנטל עליך, ובמסגרת ההוכחות, במסגרת הסיכומים לומר, סליחה, אני לא צריך להוכיח כשירות, לא צריך להוכיח זה, לא צריך להוכיח זה, הוא היה צריך להוכיח את זה, כי הנטל עליו. אתה לא בטוח שמדובר בנטל שהוא, בוא נאמר ככה, לא כל נטל מעביר. מיד נראה מה המשמעות של נטלים, ופה אנחנו מגיעים להלכת החוטים השזורים, בעצם שתתאים גם לעניין הזה.
אבל אני בהחלט חושב שכדי שלא יטענו הרחבת חזית וכולי, אם אתה מכין התנגדות של 112 סעיפים, אז בסעיף 110 למטה תכתוב גם יש זה, באותו מקום שאף אחד לא יקרא.
אבל זה כבר כל מקרה לגופו. השאלה אם לעשות או לא, זה כבר שיקול דעת של כל מקרה לגופו.

אז בוא נראה למשל את אחד הפגמים ונבין בעצם מה משקל הפגמים. בוא ניקח את אחד הדברים:
למשל, פגם של סעיף 20 לחוק הירושה מדבר על הצהרת מצווה או הצהרת עדים, נכון?
מצווה צריך להצהיר בצוואה שזו צוואתו. והעדים צריכים להצהיר שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו. זה אמור להופיע בטקסט של הצוואה. אם אחד מהם חסר, אין הצהרה של מצווה למשל, או אין הצהרה של עדים, אז?
[הערת קהל]
תשובה: זה ברור שאפשר לתקן את זה, כי אנחנו יודעים שזה פגם צורני, וכל פגם צורני באופן עקרוני אפשר לתקן לפי סעיף 25.

השאלה רק שאני שואל עכשיו היא, האם זה פגם שמעביר את הנטל? כי אמרנו שפגמים צורניים מעבירים את הנטל.

השאלה, האם כל פגם צורני מעביר את הנטל?

אז אם נבחן למשל את הפגם הזה של היעדר הצהרה, אנחנו רואים פה התפתחות:  בהתחלה אנחנו רואים בפרשת שרעבי, נקבע באופן מפורש שזה פגם שמעביר את הנטל.
אחרי זה בפרשת מוסיוף, נקבע שזו קצת הלכה גורפת מדי, אבל השאירו את זה עדיין.
ואז הגענו לפרשת פלוני לעליון, שקובע שאין לקבוע מסמרות בדבר, אבל הוא מטיל ספק אם פגם של היעדר הצהרה זה לכשעצמו, יש בו די כדי להעביר את הנטל.

לכן עקרונית יש פגמים שברור שמעבירים את הנטל: תאריך, חתימה וכולי.
הצהרה זה קצת טריקי: היה לי תיק שבו טענו כנגדי על כך שאין הצהרת מצווה, באמת אתה קורא את הצוואה, לא כתוב: "אני מצהיר שזאת צוואתי". אבל אנחנו תמיד תמיד צריכים לזכור, ותמיד אנחנו אומרים את זה לבית המשפט, שאנחנו חיים בתוך שבלונות, ואנחנו מאוד רגילים לנוסח של תצהיר, לנוסח של הצהרת מצווה בצוואה וכו', אבל אין צורך להשתמש במילים"אני מצהיר שזו צוואתי" כדי לראות שהמצווה הצהיר.

באמת באותו מקרה, זה תיק שנדון בפני השופט שילה, שטענו נגדי בעצם שאין הצהרת מצווה, טענתי שבעצם אם נקרא את הצוואה "אני מצווה בפני" מה זה אני מצווה? אני מצווה זה אני מצהיר ועוד מלשון הצוואה.
ובית המשפט קיבל את זה ואמר: בהחלט מלשון הצוואה האחרת אפשר לראות שיש פה סוג של הצהרה בלי להשתמש במילה "אני מצהיר".

אז תמיד צריך לחשוב מחוץ לקופסה ולא במסגרת שבלונות, כי אפשר לתת פרשנות לדברים גם במשתמע או גם לא במילים המפורשות שאנחנו רגילים להן מלשון החוק.

זו דוגמה אחת לפגם צורני, וכל השאר באמת זה פגמים מאוד בולטים.

אבל בואו נראה, בעצם הנושא של הפגמים הוא הרבה יותר רחב מרק דרישות החוק שאינן דרישות יסוד.

המסגרת של הפגמים היא הרבה יותר רחבה.

ואם דיברנו על צוואה נוטריונית, אז באמת צוואה נוטריונית שמגיעה לידיי, במקרים רבים מאוד, אני מצליח למצוא בה פגמים צורניים.

אז בואו נראה קודם כל: אחד מפסקי הדין המנחים בסוגיה הזאת, זה פסק דין לוויטין:
פס"ד לוויטין הוא מקרה שהגיע לעליון. המקרה הוא כדלקמן: הגיעו אליי זוג אחים שדודה שלהם לטענתם ערכה צוואה לטובתם. אמרתי להם: איפה הצוואה? אז אמרו לי שבזמנו היא אמרה להם שהיא רוצה להוריש להם את העיזבון. והם פנו לעורכת דין קרובת משפחה רחוקה שלהם והם יודעים שהיא היתה אצלה, אבל הם לא קיבלו מסמך.

התקשרתי לעורכת הדין כדי לברר את העניין, והסיפור שלה היה: "נכון, אמרו לי בזמנו. הלכתי והיא אפילו כיבדה אותי בארוחת צהריים והיה מאוד נחמד והלכתי חזרה למשרד", ולא יודע, אף אחד לא פנה אלי יותר, אף אחד לא שילם לי, לא פנה, "אז לא עשיתי יותר שום דבר". כך היא סיפרה.

אמרתי לה: "וכשהיית אצלה רשמת משהו?"
אומרת לי "כן, רשמתי בראשי פרקים את הדברים, מה שהיא רוצה".
אמרתי לה: "ומה עשית עם זה?:
אומרת לי: "כלום. תייקתי את זה בתיק, לא המשכתי".
ביקשתי שתשלח לי. זה באמת איזה נייר מקושקש כזה, כמו שאתה עושה בפגישה.
שאלתי אותה: "אכפת לך שאני אשלם לך את האגרה של הנוטריון ותורידי את הסרט האדום על המסמך הזה? כי סך הכל את נוטריונית".
לשמחתי היא לא שאלה אם אפשר אחרי פטירה, יש פה דילמה אם אפשר אחרי פטירה. אבל הורידה את הסרט האדום, שלחה את המסמך, והגשתי בקשה לקיום צוואה לרשם.

כמובן הקרובים הגישו התנגדות. זה התנהל בבית המשפט למשפחה בירושלים. הם הגישו התנגדות כמובן, ואמרו: "מה זה הדבר הזה? "

כשהגעתי לבית המשפט, השופט שאל אותי : "מה זה? זה אפילו לא חתום, אין פה כלום."
אמרתי לו: "לא צריך חתימה, יש צוואה נוטריונית". מספיק שאתה אומר, אין צורך בחתימה. צוואה נוטריונית תקפה, גם אם המסמך לא חתום, רק הדברים שאמר המצווה כתובים.

ובסופו של דבר התנהל ההליך, הנוטריונית הגיעה לעדות, השופט השתכנע שהסיפור אמיתי לגמרי וקיים את זה כצוואה נוטריונית. הוגש ערעור למחוזי ואחרי זה  לעליון ובסופו של דבר פסק הדין אושר.

אנחנו צריכים להתרחק משבלונות. זה שיש טפסים מסוגים אחרים, עדיין זה לא אומר. נוטריון יכול לבוא היום לבית משפט ולהגיד: "הוא היה אצלי ואמר לי כך וכך, ".אין שום מסמך, אין שום חתימה.  בית המשפט יכול לקיים את זה כצוואה, מעצם העובדה שנוטריון אמר את זה. דרישת היסוד היא שהוא יאמר לנוטריון, זה הכל.

אז פה יש גם תכתובת בכתב יד שמראה על אמיתות, ויש עדות של נוטריון לפני בית המשפט, שבית המשפט מאמין וכו'. ואכן הוא קיים את הצוואה הזאת.

בדרך כלל הדברים המרכזיים שאנחנו מוצאים בצוואות נוטריוניות, זה כשמדובר במצווה שהוא או חולה, או…

אתם מכירים את תקנה 4ה' תקנות הנוטריונים:
"לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו, אם הוא מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית".

אז קודם כל, בית המשפט העליון קבע שהדרישות לפי תקנות הנוטריונים וכו' וכו', במקרה של צוואה, זה חלק מההליך. ולכן אם יש פגם בפעולת הנוטריון, על פי תקנות הנוטריון וכל מה שקשור בכך, זה פגם שיש בו כדי להעביר את הנטל, כמו פגמים צורנים בצוואה שמופיעים בחוק הירושה.

זה דבר מאוד מאוד מהותי.

אז אם אנחנו מכירים את פסק דין זלוף, , מאחר ונוטריון צריך להביא תעודת רופא, "לא יעשה פעולה בלי תעודת רופא במקרה שהוא מאושפז, או מרותק למיטתו", אז במצב שכזה, שם התעודה ניתנה שבועיים אחר עריכת הצוואה, שבועיים אחרי.

זאת אומרת, אם היה כשיר שבועיים אחרי, למה שהוא לא יהיה כשיר שבועיים לפני? אבל עדיין זה לא ניתן ביום עשיית הפעולה.

וקובע בית המשפט העליון בפסק דין זלוף באופן מפורש, אומר כך: "ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל, תעודה שכזאת לא הייתה בפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון, אשר העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה".

זאת אומרת שגם פגם כזה, בפעולת הנוטריון, שזה בכלל לא דרישה בחוק הירושה, קובע בית המשפט העליון שזה פגם שמעביר את הנטל.

זאת אומרת, כל דרישה צורנית של צוואה, בין אם מופיעה בחוק הירושה או בין אם מופיעה בחוקים אחרים, כמו בעניין הנוטריון, היא פגם צורני שיש בו כדי להעביר את הנטל.

ואין סוף צוואות נוטריונות הן כאלה.

כי אם ניקח לדוגמה, קודם כל האישור צריך להיות ביום עשיית הפעולה. זאת אומרת, אם האישור הוא יומיים לפני, יומיים אחרי, זה פגם צורני.

היה לי מקרה מעניין שהאישור הרפואי לא ניתן באותו  יום: הצוואה נערכה ביום אחד והאישור ניתן למחרת,

ואז טענו כנגדי שבעצם יש פגם צורני, הכל המשתמע מכך.

אז כמובן כדי תמיד בשביל לחדד את הנקודה, אתה צריך להביא אותה לאבסורד.
והטיעון שלי היה: "בוא נניח שאני עושה צוואה ב 23:55 בלילה והרופא בודק אותו ב-00:05: הצוואה תהיה עם תאריך אחד והאישור הרפואי עם תאריך אחר. לא יעלה על הדעת ש-10 דקות הפרש יגרמו לכך שיש פה פגם צורני בצוואה רק בגלל שזה היה במקרה במעבר. ולכן טענתי שבעצם "באותו יום" הכוונה היא יום, הכוונה היא מעת לעת, בתוך 24 שעות.

גם התיק הזה היה אצל השופט שילה, הוא קיבל את הטענה כמובן, כי היא טענה מאוד הגיונית, וגם אם התאריך שונה, ובלבד שזה יהיה באותו יום מבחינת פרק זמן, לא מבחינת תאריך קלנדרי.

רתוק למיטתו:

זה גם אם אתם בוחנים את הפסיקה, הפסיקה התפתחה:
אם פעם היה רתוק למיטתו, זה היה רק באמת רתוק למיטתו על כל המשתמע מכך, הפסיקה הרחיבה את זה לכל מצב שבו אדם בעצם לא יכול להתנייד לבד.
זאת אומרת, אם יש אדם שלא יכול לצאת מהבית לבד, וכדי להביא אותו לעורך דין, מישהו צריך ללוות אותו, ובלי ליווי הוא לא יכול להגיע לשם, זה בגדר רתוק למיטתו.

צריך לשים לב לדברים האלה.

ולכן, בהרבה מאוד צוואות נוטריוניות, אם אתה בוחן את הנסיבות שאופפות אותה, אתה יכול בסופו של דבר, אם זה אדם מבוגר, אז אתה יכול לטעון שמדובר ברתוק למיטתו, גם אם הוא לא היה בבית חולים, וכו'. ובכך גם כן להעביר את הנטל, שזה בעצם דבר נפלא כמתנגד.

[שאלת קהל]
תשובה:
האם כל נכה בישראל בעצם צריך תעודת רופא כשהוא עושה צוואה נוטריונית? זו שאלה נכבדה. אני מחכה למקרה המתאים. היא עדיין לא הוכרעה בפסיקה.
כי באופן רעיוני, מה שכן הוכרע בפסיקה, שאם אדם לא יכול להתנייד בכוחות עצמו, אז הוא צריך עזרה להתניידות וכו'.

מה קורה אם אדם, למשל, יש לו רגליים ביוניות, או כיסא גלגלים חשמלי, והוא מתנייד בעצמו בלבד בעזרת האחר? סביר מאוד להניח שלא יקבעו שזה אדם שרתוק למיטתו.

כנראה הכוונה ב"רתוק למיטתו", זה אחד שאינו מתנייד, כמו זקן שגר בבית והוא לא מתנייד לבד עם כיסא חשמלי וכדי לצאת מישהו צריך לתמוך בו ולקחת אותו עם הרכב וכו', הוא לא יכול לעשות את זה לבד. זה כנראה שם יעבור קו הגבול למעשה.

בואו ניקח דוגמה נוספת, מבין אינסוף הדוגמאות שיש בהן כדי להעביר את הנטל.

מה קורה עם מצווה שלא יודע לקרוא, שלא דובר את השפה שבה נכתבה הצוואה וצריך לתרגם לו את הצוואה, או עיוור שלא יכול לקרוא.

אז הפסיקה בעניין הזה גם כן עברה בגלים.

באופן רעיוני יש חובה, על פי הפסיקה, לציין בצוואה שהצוואה הוקראה או תורגמה.
זאת אומרת, אחד שלא ידע לקרוא, אנלפבית או שהוא עיוור, יש לציין בצוואה עצמה שהצוואה הוקראה לו.
אחד שלא דובר את הצוואה, צריך לכתוב בצוואה עצמה שהצוואה תורגמה לו לשפה שהוא מבין אותה.
ואם זה לא, אז יש לנו פסק דין לנדאו בעליון, שבעצם קבע שיש בזה סוג של פגם שמעביר את הנטל.

אבל התפתחות פסיקתית כזו ואחרת, לרבות פסק דין בש, של השופט שוחט, שבעצם רצה לצמצם ולומר שאם עורך הדין שערך את המסמך יבוא ויעיד שזה הוקרא לו או תורגם לו, אז באופן עקרוני העברת הנטל לא תהיה לאורך כל היריעה, אלא תצטמצם רק בנושא הספציפי הזה.

הפריסה של נושא של פגמים או של נטלים היא במסגרת הרבה יותר רחבה.

נביא עוד שתי דוגמאות לעניין הזה כדי להבין את רוחב היריעה:

יש לנו את הנושא של מה קורה עם אנשים שהם תלויים באחרים? המקרה הקלאסי שאני יכול לספר על מקרה שהיה לי עם אישה מבוגרת שערכה צוואה לטובת השכנים שלה. וזה מקרה קלאסי שאני מביא אותו כדוגמה כי הוא מצביע בצורה מאוד ברורה על מהות העניין. היא ערכה צוואה לטובת שכנים.
היו לה שני נכדים שהגיעו אליי כדי להתנגד לצוואה הזו. כשאתה בוחן את הדברים אתה רואה שמדובר באישה מאוד נחמדה שהייתה מאושפזת בבית חולים, שהיו לה שני שכנים שכנראה היו "טוב שכן קרוב מאח רחוק", שבאמת היו שם עבורה, לא נוכלים ולא שום דבר.
ואתה בודק את התיק הרפואי, אתה לא מצליח לגבש שום משהו מסיבי כדי לקבוע היעדר כשירות, וזו המציאות, לא נחמדה, אבל אתה מתקשה לראות איפה אתה יכול לפרוץ את זה.
ואז הרעיון שצץ במוחי לעניין הזה, למעשה צץ כשקראתי את התגובה שלהם להתנגדות.
בתגובה להתנגדות הם כתבו את כל מה שניתן לכתוב למה מגיע להם לרשת.
יש מן כזאת נטייה של מי שמגיש צוואה לקיום, ומתנגדים לצוואה, לכתוב בתגובה בעצם למה זה הכי הגיוני בעולם שאני אירש: שאני הייתי שם עבורו, אני טיפלתי, בלעדיי הוא לא היה חי, אני דאגתי לזה לאוכל, אני דאגתי לזה.
כשקראתי את זה, הבנתי ששם טמון הפתרון.
ובמסגרת החקירה בבית המשפט, הקו של החקירה היה שבעצם אני מקריא את מה שהם כתבו בתגובה ומציג להם עמדה שבעצם אני חושב שהם שקרנים, וזה שקר וכזב והם בכלל לא עשו את זה.
וכדי לחזק את זה, טענו עוד יותר ומסמרו את התלות המוחלטת של המנוחה. במילים אחרות הם אמרו: "בלעדינו היא לא הייתה חיה בכלל".

ובמסגרת הסיכומים, הטענה הייתה טענה תלות. בעצם הוכחה פה תלות, ותלות לפי פרשת בן-נון, היא מעבירה את הנטל.

[שאלת קהל] האם לא היה כדאי להציג את זה בהתחלה?
תשובה: אז אנחנו חוזרים עוד פעם לשאלה איפה אתה טוען את הטענות שיש בהן כדי להפוך את הנטל. ואם אתה מעלה את זה בתחילת הדרך אתה בעצם שם פרוג'קטור לצד השני ולא תמיד הצד השני הוא מישהו שבקיא בחומר. לא תמיד זה עורך דין שזה תחום עיסוקו. לפעמים הצד השני מבין את זה על פני השטח אבל לא מבין לעומק את הדברים.

[שאלת קהל]
תשובה:
ברגע שאתה מוכיח תלות, תלות על פי פרשת בן-נון מעבירה את הנטל. אם הייתי מעביר בהתחלה את הנטל והייתי שם פרוג'קטור להם והייתה החלטה על העברת הנטל, הם היו מוכיחים. הם היו מרימים את הנטל.
זה שהנטל עליך זה לא אומר שאתה לא יכול להרים אותו זה לא אומר שאתה לא יכול להוכיח שאדם היה כשיר, שלא הייתה השפעה, שלא הייתה מעורבות. אתה צריך רק להיות מודע לעובדה שאתה צריך להוכיח את זה, ואם אתה מודע, אם אתה גורם לכך שהשני יהיה מודע, אתה לוקח סיכון עצום, הוא ירים את הנטל.
ולכן הרבה פעמים כדאי להצניע את העניין הזה, אם הצד השני לא עולה על זה.
ולכן מי שמגן על צוואה, הוא לא מתנגד, אלא הוא מייצג את מבקש הקיום, צריך להיות מאוד מודע לזה. הוא בעצמו צריך לחפש אם יש פגמים וכו'. ולדעת שאולי לא ישימו את הפרוג'קטור לסוגיה הזאת, ואז לנהל את התיק כאילו הנטל עליו.

דוגמה אחרונה לעניין הזה, גם נושא שמעביר את הנטל, יחסי אמון מיוחדים:

לפי הפסיקה שנשאבה מהפסיקה האנגלית, יחסי אמון מיוחדים יש בהם כדי להעביר נטל. זאת אומרת יחסי עורך דין-לקוח, רופא-חולה, מטפל-מטופל.

ההרחבה בפסיקה היא גם לנושא של האפוטרופוס בפועל אתם מכירים את הפסיקה, אפוטרופוס בפועל:
מי שלא מונה כאפוטרופוס אבל משמש ככזה באופן רעיוני.
יש אינסוף מקרים שבהם אתם יכולים להראות שיש יחסי אמון מיוחדים בין המצווה לבין הנהנה, בין אם זה מטפל או בין אם זה מטפלת או כל מישהו אחר, יש פה יחסי אמון מיוחדים.
ברגע שיש יחסי אמון מיוחדים אז יש פה הפיכת נטל באופן מובהק.

היה לי מקרה שבו ייצגתי עורך דין שלקוחה שהוא ייצג בעבר עשתה צוואה לטובתו.
הוא הגיע אליי כדי לקיים את הצוואה, והיה ברור לחלוטין: אני לא שם פרוג'קטור לעניין הזה, אבל ניהלתי את התיק כאילו הנטל עליי.
למרות שמדובר בצוואה תקינה על פניה, שנערכה בפני שני עורכי דין, שהם ידועים, והעדות שלהם נפלאה וכו',
עדיין ניהלתי כאילו הנטל עליי. אני הוא זה שביקשתי חוות דעת רפואית, אני הבאתי עדים כדי להצביע על חוסר מעורבות, וחוסר השפעה וכו'.

רק בגלל הידיעה שלי שאני לא יודע מה עובר בראש לצד השני, יכול להיות שהוא שותק ובמסגרת הסיכומים יטען  שהנטל עלי , אם אני לא אבקש חווה דעת רפואית והנטל עליי אז אני יכול בעברית פשוטה לאכול אותה, שהצוואה בעצם תיפסל, רק בגלל שלא הוכחתי את כל הדברים הנדרשים לצורך קיום הצוואה.

אז זה על קצה המזלג כל הנושא של נטלים וחזקות.
פשוט ביקשו ממני לדבר כמה דקות על נושא של צוואות בעל פה אז נעצור בנקודה הזאת כאן, אבל עצם עובדה שאני שם לכם פרוג'קטור על העניין הזה, זרקור על העניין הזה, תהיו מודעים לחלוטין על כל נושא של פגמים בצוואה, חזקות ונטלים בין אם אתם מתנגדים לצוואה, מגישים צוואה.
הרבה פעמים זה כלי נפלא בכך שזה מטה את הכף לכיוון שלכם.

צוואות בעל פה

צוואות בעל פה זה לא המצאה ישראלית. זה כבר מופיע במקורות, צוואת שכיב מרע אבל זה לא קיים לדעתי כמעט באף אחת ממדינות העולם חוץ מישראל, צוואה מאוד ייחודית לישראל. היא מאוד פרקטית במצבים של אנשים שנמצאים שכיב מרע או מישהו צופה עצמו מול פני מוות.

בעיקר זה נועד למצבים שבהם מישהו נכנס לניתוח בהול, נקרא לחזית או משהו כזה ואומר: "רגע רגע, אם קורה לי משהו, אני רוצה שיקרה כך וכך עם הרכוש שלי".
מספיק שאומר את זה לשני אנשים, הם צריכים למלא זיכרון דברים כמה שיותר מהר, להפקיד את זה, את זיכרון הדברים אצל רשם הירושה.

אבל זה גם כר מאוד מאוד נרחב, מאוד מפתה לתרמיות כמובן, כי בסופו של דבר מדובר כאן בזיכרון דברים של שני אנשים שאומרים שהוא המצווה אמר לי כך וכך. אין שום ראייה, אין שום עדות לעניין הזה, ובית המשפט צריך להאמין.

אז אולי נסתפק בכך שנספר לכם סיפור שמתנהל בימים אלה בבית המשפט למשפחה בתל אביב:
אישה שנפטרה ממחלת הסרטן וערכה בחייה צוואה לטובת שתי אחייניות שלה שמיוצגות על ידי.
ואחרי שנפטרה, הוגשה לבית המשפט בקשה לקיום צוואה בעל פה שלה שבה היא הורישה את עזבונה לשכנים שלה שהיו בקשר איתה לפני פטירתה וסייעו לה  בדרך כזו או אחרת.
והמסמכים שהוגשו הם כך: מסתבר שהגיעו אליה שתי עורכות דין, יומיים לפני פטירתה, לביתה. ערכו עבורה ייפוי כוח מתמשך, ולטענתן, במסגרת אותה פגישה, היא אמרה להן שהיא רוצה להוריש את הדירות שלה, היה לה שם חצי בניין, היא רוצה להוריש את הדירות שלה לשכנים האלה ואחרים. ועורכות הדין העלו את זה על הכתב כזיכרון דברים.
נפטרה יומיים אחרי זה. יום אחרי פטירתה או יומיים אחרי זה, ערכו את זיכרון הדברים, הפקידו את זה אצל רשם הירושה, והגישו את זה לקיום כצוואה.
והעניין הזה התברר, עכשיו אנחנו בשלב סיכומים, והדבר המרכזי הוא, זו צוואה מאד מאד טריקית, באמת תמיד בסוף מתרכז בשאלת גמירות הדעת.

אין לך שום דרך, אלא אם כן אתה מוכיח שהעדים שקרנים בצורה כזו או אחרת, אבל עדים אמינים שבאים ואומרים: "היא אמרה לנו כך וכך", זה משהו שקשה מאוד להפריך אותו אם מדובר בעדים מקצועיים.

קשה מאוד להוכיח שקר בעניין הזה ולכן עיקר הזווית המרכזית שבה אנחנו מנסים לפורר את העניין הזה זה בעניין גמירות הדעת.

כי כשאדם אומר שרוצה לעשות כך וכך לעורך דין  או לאדם אחר, השאלה היא: אוקיי, זה הרצון שלך, בסדר, לא מתווכחים עם זה. השאלה היא אם היתה לך כוונה לצוות.

השאלה היא אם האמירה עצמה הייתה בה כוונה לצוות.

יש אינסוף מקרים, לי עצמי היו כמה מקרים כאלה, שבהם אנשים פנו לעורך דין לערוך צוואה.
הוא כבר הכין טיוטה של צוואה, והמצווה נפטר או בסופו של דבר היא לא נחתמה.
וברור לחלוטין שזה היה רצון שלו וכולי וכולי, אבל הדבר המרכזי שאנחנו בוחנים בצוואות, בכל סוג של צוואה, זה כמו שאני עכשיו אקח דף נייר ואומר לכם: "בוא תראו איך כותבים צוואה בכתב יד. ואני כותב: אני החתום מטה בעז קראוס מצווה את כל רכושי לזה וזה, תאריך חתימה אוקיי".  ואני נותן לה את המסמך. זה כדוגמה.
אז באופן עקרוני זה מסמך שאפשר לקיים אותו כצוואה: זה כתב יד, יש פה ציווי וכולי, אבל ברור שברגע שרואים את סרט הווידאו של העניין הזה, ברור שזה נכתב כדוגמה, לא כציווי.

ולכן גם באמירה מול נוטריון ובפני רשות, ברור, כמו בצוואה בעל פה, בסופו של דבר, אחד המרכיבים המרכזיים בכל צוואה, אבל זה דבר מרכזי מאוד מאוד מאוד בעניינים של צוואות בעל פה: האם הייתה גמירות דעת?
האם בעצם האמירה הזאת הייתה "אני רוצה לצוות" או אתה עורך דין ואני אומר לך את הדברים האלה ובוא זה.

ואז כמובן מה שאתה עושה זה אתה מתחיל להוציא שיחות טלפון ואתה מבקש מיילים ומבקש את המחשב ומעביר את המחשב לבדיקה ואז אתה רואה שלאחר הפגישה נשלח מייל לגבי טיוטה של צוואה שבעצם מבקשים את הערותיה – וזה סוגר את הגולל לטעמי. נראה את פסק הדין לעניין הזה.
זה אומר שבעצם אפשר ללמוד מכך שזו לא הייתה אמירה ובזה הסתיים העניין, אלא זו הייתה אמירה כדי להתקדם הלאה למשהו יותר רשמי, ולכן למעשה אין כאן גמירות דעת במלוא מובן המילה.