הירושה

מועד העברת העזבון – שינויו בהסכמת היורשים

מועד העברת העזבון לידי היורשים הינו במות המוריש, בחלקים, בהתאם לקבוע בחוק או בצוואה.

כלומר הירושה נופלת בחלקם של הצדדים ביום הפטירה ולא ביום מתן הצו. צו ירושה אינו אלא צו המצהיר מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעזבון, והוא אינו יוצר זכויות.

עיקרון הנפילה המיידית של סעיף 1 מתייחס בעיקר למישור הזמן ושלילת 'זמן ביניים' שבין בעלות המוריש ובעלות היורשים בעזבון, אך אין בעיקרון זה כדי ללמדנו מי הם היורשים, מהו העזבון וכיצד יחולק. בשלב הראשוני של הנפילה המיידית, בעלות  'היורשים' הינה ערטילאית במובן זה שהיורשים והעזבון עדיין לא הוגדרו ונקבעו באורח מחייב. הדברים האלה נקבעים בצו קיום צוואה על-פי סעיף 66. צווים אלה הם דקלרטיביים בלבד ולא קונסטיטוטיביים. זאת ועוד: לעיתים יש צורך בשלב שלישי, נוסף על שני שלבים אלה, והוא: שלב חלוקת העזבון.

בעניין עזבון המנוח חיוקה נטען, כי היורשות הופכות מייד עם פטירת המנוח לבעלות המקרקעין שהוריש להן, וזאת מכוח סעיף 1: על-כן אין צורך ברשות בית- המשפט כדי שהן תוכלנה להשכירם. טענה זו נדחתה. בית- המשפט פסק, כי סעיף 1 אמנם דן במעבר מיידי ואוטומטי של העזבון ליורשים, וקובע כי ברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת ללא כל שהות בין רגע המוות לבין הפיכתם לבעלים, אולם עדיין אין בכך כדי להצדיק את המסקנה כי היורשות יכולות להשכיר את המקרקעין, וזאת משום שכאמור סעיף 1 דן בבעלות ערטילאית.

בעניין פלוני התובע, ירשו הצדדים עם מות הוריהם דירה ואז חתמה הנתבעת על תצהיר בו היא מוותרת על זכותה במחצית הדירה לטובת התובע. בפועל לא נרשם התובע בלשכת רישום המקרקעין. נקבע, בין היתר, כי עקב האמור בסעיף 1 לחוק הירושה כאשר חתמה הנתבעת על תצהיר הוויתור היא ויתרה על זכותה הקניינית במחצית הדירה, ולא על זכות אובליגטורית. מאחר ומדובר בזכות קניינית הטעונה רישום, הרי משלא נרשמה הזכות אין זו אלא התחייבות להעניק את הזכות, ויש להחיל על העניין את סעיף 5 לחוק המתנה.

יש לציין, כי עיקרון "הנפילה המיידית" לא מיושם על עובר, הזכאי לרשת לפי סעיף 3(ב) לחוק. העזבון לא עובר ברגע מותו של המוריש לעובר אלא כשהעובר נולד. עם לידתו של העובר הירושה נופלת לו למפרע.

חריג נוסף לכך, הוא מקרה בו כל היורשים הגיעו לידי הסכמה כי בכל העזבון או בחלקו – יעשה אחרת.

ב-ע"א 663/87, נדון מקרה בו נכס עסקי אשר נכלל בין נכסי העזבון (בית-מרקחת), הופעל בהסכמת כל היורשים. נפסק, כי הסכמת היורשים כולם, שוללת מאחדים מהם את האפשרות לטעון, בדיעבד, כי יש לבחון את חלקם בעזבון בהתאם למצב שהיה קיים במועד פטירת המוריש.

לאור הסכמתם – יבחן חלקם בהתאם למצב הקיים במועד סיום ההסכמה.

מועד העברת העזבון – שינויו בקביעת המוריש

הוראת הסעיף הינה הוראה דיספוזיטיבית, והמוריש יכול להתנות עליה ולשנותה. כך יכול המוריש לקבוע תנאי בצוואה, לפיו יעבור העזבון ליורשיו במועד אחר שיקבע. אף הוראות החוק מאפשרות ומאשרות שינוי הוראה זו, כהוראת סעיף 43 לחוק – יורש על תנאי, והוראת סעיף 42 לחוק – יורש אחר יורש, וכד'.

מועד העברת העזבון – הבחנה בין המקרים

הנפילה המיידית של העזבון ליורשים, ברגע פטירת המוריש, שוללת כל מרווח זמן בין השניים ויוצרת שייכות מיידית, ללא כל פעולה רצונית של היורש, בעזבון.

משמעות הדבר, שמרגע פטירת המוריש – קיימות ליורשים זכויות בעזבון ובנכסים מסויימים בו, אשר נמשכות עד לגיבושן הסופי בעת חלוקת העזבון.

יצויין, כי פרופ' טדסקי חולק על גישה פרשנית זו של בית-המשפט העליון, וגורס כי מייד עם פטירת המוריש ונפילתו המיידית של העזבון ליורשים, קמות ליורשים זכויות בכל נכס ונכס של העזבון.

המחלוקת בין דעה זו לדעת הפסיקה, מתמקדת למעשה בשלב חלוקת העזבון, בו יתכנו נפקויות מעשיות ליישומה של כל דעה. כך, חיוב מס שבח לדוגמה, יחול בעת חלוקת העזבון, על-פי פרשנותו של פרופ' טדסקי, שכן לדעתו, עם מות המוריש, הפך כל יורש לבעלים של חלק מסויים בנכסים מסויימים מהעזבון, ובעת החלוקה יש העברה וחלופה של נכסים בין היורשים.

לעומת זאת, בהתאם לדעת בית-המשפט העליון, הרי הזכויות בנכסים מסויימים היו קיימות, אמנם, עם פטירת המוריש, אולם התגבשו בפועל רק בעת חלוקת העזבון. לפיכך, חלוקת העזבון אינה מהווה העברה וחלופה בין היורשים, אלא רק הליך המסיים את חלוקת הירושה.

מועד נפילת העזבון הינו, כאמור, במות המוריש. במועד זה נופל לידי כל אחד מהיורשים חלקו בעזבון. אולם, קיימים מקרים בהם חלקו של יורש אחד או של אחדים מהם עדיין אינו ידוע, וזאת מהטעם שחלקו או חלקם של יורשים אלה טרם נתגבש לידי כמות ידועה או ודאית, ביום פטירת המוריש.

לעניין זה, יש להבחין בין יורשים הזוכים בחלק מסויים בנכס מקרקעין, לגביהם תם הליך ההורשה עם קבלת אותו חלק, לבין יורשים הזוכים במנה כספית, או ביתרה ממכירת נכס. במקרה האחרון, שלב ההורשה מסתיים רק עם הגעת המנה הכספית לתעודתה.

העברת העזבון – חלוקת העזבון – מושגים ומועדים שונים

בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק – נופל העזבון ליורשים מיד עם פטירת המוריש.

יש להבחין בין מושג זה לבין מושג "חלוקת העזבון", אשר לגביו נקבעו מועדים שונים בחוק.

הוראת סעיף 107 לחוק מורה, כי חלוקת העזבון תבוצע רק לאחר שחובות העזבון, לרבות מזונות מן העזבון, סולקו במלואם.

לפיכך, יש לקרוא את סעיף 1 לחוק בכפיפות להוראת סעיף 107 לחוק, כך ש"העברת העזבון" תמומש ב"חלוקת העזבון" רק לאחר סילוק כל החובות כאמור.

"עד לאותו מועד (מימוש סעיף 107 לחוק – הדגשה שלי ב.ק.) אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסויים."

כאשר קיים יורש יחיד, הרי זכותו של היורש היחיד מתגבשת בנכסי העזבון מיד עם נפילתו, קרי פטירת היורש. משמעות הדברים שמועדי ההעברה והחלוקה מתאחדים.

ויוער שאף במקרה של יורש יחיד, חלוקת העזבון תתאפשר רק לאחר סילוק חובות העזבון כאמור בהוראת סעיף 107 לחוק.

צו ירושה או צו קיום – אינו מאפשר חלוקת העזבון

הוראת סעיף 107 לחוק, הקובעת כי חלוקת העזבון תבוצע רק לאחר סילוק חובות העזבון – אינה בטלה מפאת קיומו של צו ירושה או צו קיום צוואה, ואף אם קיים צו – אין לבצע את חלוקת העזבון אלא לאחר ביצוע הוראת סעיף 107 לחוק.

היקף העזבון – נטל הוכחת הטענה

הטוען כי נכס מסויים נכלל בעזבון – עליו הנטל להוכיח כי נכס זה מהווה חלק מן העזבון. אין די בכך, שהטוען זאת יוכיח כי הוא יורש כדין של העזבון.

גם שלילת נכס מהעזבון וטענה כי נכס מסויים אינו כלול בו, כאשר טענה זו נוגדת את המצב העובדתי הלכאורי – חובת הוכחת הטענה מוטלת על הטוען זאת.

הנטל להוכיח כי נכס מסויים אינו כלול בעזבון – הינו בעל מידת ראיה גבוהה יותר מהרגיל. נטל זה נדרש ממי שמבקש להוציא מעזבון, מהטעם "כי בהעדר הבעל-דבר לגופו, אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו".

על הטוען כי נכס כלול בעזבון הנפטר, להוכיח כי נכס זה היה בבעלותו של הנפטר עובר לפטירתו.

טענת "הודאה והדחה"

בטענת "הודאה והדחה" של יורשים, בדבר שלילת נכס מן העזבון, טענה המעבירה את נטל ההוכחה על כתפיהם – יש להראות כי הודאת היורשים היתה בכל טענות המבקש לשלילת נכס מהעזבון. אי-הודאה מלאה כאמור, בכל העובדות הנטענות – מותירה את נטל ההוכחה לשלילת הנכס מהעזבון, לפיתחו של הטוען לשלילת הנכס האמור.

ההליך לבירור הטענה

הליך קביעת היקף העזבון אינו חלק מהליך מתן צו הירושה או צו קיום הצוואה, ולפיכך טענה כאמור תתברר בהליך נפרד, ויתכן אף לאחר מתן הצו.

הדרך הראויה לבירור טענה זו – היא במסגרת תובענה נפרדת, רגילה, או בדרך המרצת פתיחה.

"פטירת המוריש ואפילו צו ירושה, שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים… וזכותו של היורש לגבי נכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו בהתאם לחוק."

העזבון – אינו כולל זכות התערבות בפעולות רצוניות של המוריש

היקף "העזבון" העובר ליורשים עם מות המוריש, כולל את זכויות המוריש, כפי שהיו לו בזמן פטירתו.

היורשים זכאים לפעול בשם העזבון לקבלת וגביית זכויות אלו, לרבות בדרך של פעולה כנגד נושים וחייבים, אולם אין הם יכולים לשנות את היקף העזבון בדרך של ביטול או שינוי פעולות רצוניות של המוריש.

כך, אין היורשים יכולים לבטל או לשנות פעולות הענקה של המוריש, חזרה מהסכמים רצוניים שערך, וכד'.

גם במקרים בהם למנוח עצמו, בחייו, היתה קיימת הזכות לבטל או לשנות פעולות שעשה – כאשר פעולות אלה רצוניות ומתבססות על שיקול-דעתו ורצונו החופשי – אין זכותו זו, לבטל או לשנות, עוברת ליורשיו.

עיקרון זה אינו נקי מספקות במקרים גבוליים, בהם ספק מדובר בפעולה רצונית, ספק מדובר בפעולה הכלולה בגדר הזכויות העוברות לעזבון. אולם, במקרים אלו הספק הינו בבסיס העובדתי, וככזה – יוכרע לגופו בהתאם לראיות הקיימות.

ב-ע"א 570/70, טבע כב' השופט קיסטר, את ההנחה – "ישנם מקרים שאדם יכול בעצמו לבטל פעולה שנעשתה על-ידו וזכות כזו אינה עוברת ליורשיו והיא פגה עם פטירתו.".

בניסיון להגדיר את חלוקת הזכויות, לאלו העוברות ליורשים, עם העזבון, ולאלו שפטירת המנוח חוסמת כל אפשרות כניסה לנעליו, והפעלתן תחתיו, קבע:

"ליורשים עוברות רק זכויות שהיו למוריש בזמן פטירתו. אין ליורש כל זכות להתערב בפעולותיו הרצוניות של המוריש כל עוד הוא חי ואין ליורש כל זכות לדרוש שמורישו ישאיר לו עזבון כל שהוא."

גדר הספק בהעברת הזכות ליורשים, הינו במקרים בהם מדובר בפעולה רצונית של המנוח, כגון הזכות לתבוע אחר בגין חוב, ופעולה זו לא ננקטה. האם מדובר בזכות שהינה פעולה רצונית של המוריש, ומאחר וביכר שלא להפעילה בחייו, לא תיכלל בגדר העזבון, או שמא יש לצמצם "פעולות רצוניות" אלה רק למקרי מתנה והענקה – שינויים וחזרה מהם.

ב-ע"א 11/75, חידד כב' השופט לנדוי, את משמעות הביטוי "פעולה רצונית", ולכאורה, יש להניח כי פעולות רצוניות והזכות לשינויים – מתייחסות בעיקרם לזכות הענקה ויתור וכד', שהינם עניינים שבשיקול-דעת פרטי ורצוני.

בנסיבות מקרה זה, נדונה שאלת זכאותו של מנהל העזבון לחזור בו מהתחייבותו של המנוח לתת מתנה, בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק המתנה – פעולה שהמנוח לא עשה בחייו.

בהשיבו בשלילה לשאלה זו, הגדיר כב' השופט לנדוי זכות זו כזכות "אישית פרטית", ובזכויות מסוג זה – אין היורשים או מנהל העזבון רשאים להיכנס לנעלי המנוח ולהחליט תחתיו.

"החזרה לפי סעיף 5(ב) היא זכות אישית הבאה להבטיח מקום חרטה למי שהתחייב לתת מתנה… כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהל העזבון ולא ליורשיו."

גזרה שווה נלמדה אף בדבר זכותו של נושה בחוזה לגבי זכותו של צד שלישי – שגם היא בגדר "זכות אישית" של המנוח ואינה עוברת לעזבונו.

וראה ע"א 2426/90 בנוגע להחלפת תובע שנפטר, ביורשיו, וזכותם להמשיך תביעתו האישית בנוגע להכרה בנכותו כנכות שנגרמה בעת שירותו הצבאי.

קיזוז בין יורשים

בעניין ניימרק קיזזה הנתבעת, מכספי ירושה שהועברו אליה בטעות במלואם, כספים שלטענתה חב לה התובע. נקבע על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת פלאוט) כי על המתגונן בטענת קיזוז להראות כי יש לו זכות קיזוז על-פי הדין המהותי, ולאחר-מכן להוכיח את זכות הקיזוז עצמו.

על טענת הקיזוז להיות מפורטת כדרך שמפרט כתב-התביעה, דהיינו יש לפרט את מהות זכות הקיזוז, אופן הקיזוז וסכום הקיזוז. אין מקום לאפשר לצד אחד לבחור באופן חד-צדדי אילו מנכסי העזבון הוא יקח לעצמו.

הכלל הוא, כי לכל יורש יש זכות מנכסי העזבון, ועל-כן אין יסוד לטענת קיזוז בין נכסי העזבון השונים.