חיובי יורש

45. חיובי יורש
המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעוניין במילוי, ואם היה בדבר עניין לציבור - גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו.

הבחנה בין סעיף 45 לסעיף 42

ההבחנה בין סעיף זה לבין סעיף 42 לחוק הוא, שבסעיף 42 לחוק מתבצע רצון המוריש הראשון ישירות מכוח צוואתו שלו - בעוד שסעיף 45 מדבר על-כך שהיורש הראשון מצווה על-ידי המוריש לבצע פעולות שונות, ורק באמצעות פעולותיו של זוכה זה - עשוי לזכות אדם שלישי.

נקיטת לשון "מחייבת את הזוכה ליתן בירושה את מה שיישאר אחרי מותו ממה שמורישה לו" - אין ספק שלשון זו נופלת בגדר סעיף 45 לחוק.

בין תנאי לחיוב

סעיף 45 מתייחס לחיוב (modus) המופיע בצוואה. החיוב חלש יותר מתנאי במובן זה שאם אי-קיום של תנאי עשוי להביא לביטול ההוראה המנחילה, מה שאינו כן באי-קיום חיוב - ההוראה קיימת, אולם קיימת זכות אישית לכל המעוניין בקיום החיוב לתבוע את קיומו.

בעניין עזבון המנוח הולנדר נדונה צוואה לפיה המנוח והנתבעת ציוו את כל רכושם למי מביניהם שייוותר בחיים "אך זאת בכפוף לתנאי מפורש, שהנשאר בחיים יעשה שימוש ברכוש זה לכל צרכיו ומחסורו אך בשום אופן לא לשם העברתו לאחרים או לצרכיהם של אחרים". כב' השופט גרניט קבע כי המדובר בחיוב.

סעיף 45 וסעיף 43 ('תנאי דוחה')

ב-רע"א 5715/95 קבע המצווה כי:

"כל רכושי ינתן לילדי אחי הנ"ל בתנאי שכל קרן הרכוש ופירותיהם יישארו בישראל ויושקעו תמיד בישראל. בני אחי הנ"ל יוכלו ליהנות מהקרן והפירות אך ורק בישראל. במקרה ואחד ו/או יותר מבני אחי הנ"ל יבוא להשתקע בישראל יוכל ליהנות ולהשתמש בירושה כאוות נפשו."

נשאלה השאלה האם הסייג בצוואה הוא "חיוב", או "תנאי דוחה" (סעיף 43). אם הסייג הוא בגדר תנאי דוחה, כי אז אין ליורשים זכות לרשת עד שיתקיים התנאי, והנכסים מצויים בינתיים בידי הנאמן. אם הסייג הוא בגדר חיוב, כי אז זכאים הם לרשת מיד, אלא שמוטל עליהם לקיים את החיוב שהוטל עליהם, שהוא החיוב להשקיע את הנכסים, חליפיהם ופירותיהם רק בישראל, כל עוד אין הם משתקעים בישראל.

נפסק, כי יש לפרש את הסייג כך שיש לראות את הרישא שלו כמכוונת למצב שבו היורשים אינם משתקעים בישראל. לעומת זאת, יש לראות את הסיפא של הסייג כמכוונת למצב שבו היורשים משתקעים בישראל. כך יוכל הנאמן לפקח על מימושן של הוראות הסייג בצוואה כל עוד לא השתקעו היורשים בישראל, ולא יסוכלו הוראות הסייג בצוואה.

התנאי שברישא - לעניין זכות ההנאה - הוא בגדר חיוב ואילו התנאי שבסיפא - לעניין הזכות לרשת - הוא בגדר תנאי דוחה. זאת מן הטעם שהזכות ליהנות מן הרכוש, לפי הרישא, היא מיידית ואינה מותנית בהתקיימות תנאי, אלא שכרוך בה חיוב בדבר אופן ההנאה; ואילו הזכות לרשת היא עתידית ומותנית בהתקיימות התנאי. מאחר ולא השתקע איש מן היורשים בישראל, בדין דחה הנאמן את בקשותיהם להעביר לידיהם את הבעלות והשליטה בנכסי העזבון.

תנאי בנוגע לרכוש שאינו בעזבון

הוראת סעיף 45 אינה כוללת ואינה דנה בהוראת צוואה המתנה תנאי בנוגע לרכוש שאינו כלול בעזבון. סעיף זה מתייחס לחיוב יורש לעשות "במה שקיבל מן העזבון" בלבד.

חיוב יורש להעביר רכושו לאחר

לאור האמור, אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו, אולם ההגיון מחייב, שאם המוריש התנה זכיה בעזבונו בכך שהיורש יעביר מרכושו לאחר - הרי זוכה המעוניין להיפטר מהוראת תנאי זה בצוואה, המחייבו להעביר מרכושו לאחר - יהיה עליו, בד בבד, למשוך ידיו גם מן הנכסים שזכה בהם על-פי הצוואה.

לפיכך, במקרים אלה יוכל היורש לבחור בין קבלת הצוואה כמות שהיא וקיום הוראת המצווה לגבי רכושו שלו, או לוותר על הצוואה כולה, לרבות ההוראות לגבי נכסים בהם זכה.

יכולת בחירה של יורש בהוראות הצוואה

כאמור, אין יורש זכאי לבחור חלק מהוראות הצוואה. לפיכך, עליו לבחור בין קבלת כל הוראות הצוואה לבין ויתור מוחלט על הוראותיה, לרבות אלו המזכות אותו בנכסים.

פירוש התנאי בדרך הצמצום

המצווה זכאי להורות בצוואתו, כי זכויותיו של יורש על-פי הצוואה יוגבלו בתנאים, כאמור בה.

עד כמה יש להרחיב או לצמצם הוראת התנאי? האם יש לפרש התנאי לגופו, ובצמצום - או שמא יש לתת לתנאי פרשנות רחבה ככל הניתן?

לבטים אלה נבחנו ב-ע"ש (י-ם) 39/84. במקרה הנדון הורישה מנוחה דירה לבנה, תוך הוראה - "לא יהיה רשאי למכור את הדירה לדייר המתגורר בה".

לאחר פטירת המנוחה העביר הזוכה את הדירה לבנו, ועוד באותו יום חתם הבן על מסמכי מכירת הדירה לדייר המתגורר בה.

בית-המשפט בחן האם בעובדה שהזוכה עצמו לא מכר את הדירה לדייר שגר בה, אלא בעקיפין באמצעות בנו - יש לראות משום עקיפה מלאכותית של התנאי, או שמא יש ליישם פרשנות מילולית של התנאי, ובפרשנות זו, התנאי לא הופר.

נפסק, כי יש לפרש תנאים מגבילים אלה בדרך הצמצום.

"האיסורים שקבעה המנוחה - איסורים אישיים המה, ואין הם מהווים שיעבוד או הגבלה לצמיתות על זכויות הבעלות בדירות שאליהן התייחסו."

בהצעת חוק הירושה, תשי"ב-1952, בנוגע לתניית "יורש אחר יורש", נאמר - "גם אנו סבורים שיש להגביל את שלטון המת על החיים". רוח הדברים העולה מכך, היא הגבלת יכולת שליטתו של המנוח ברכושו ובזכויות הבעלות שהיו לו ברכוש זה.

במקרה הנדון, תוך הישענות על הגישה הכללית האמורה - "לפיה מוטב לפרש צוואה בצורה דווקנית ולהגביל, לממדים סבירים, את שליטת המתים על החיים" - העדיף בית-המשפט את הפרשנות המצמצמת, וסירב לראות ב"תרגיל העקיפה" שבוצע, משום עקיפה אסורה של התנאי.

יצויין, כי במקרה זה תרגיל העקיפה בוצע כשש שנים לאחר פטירת המנוחה, וייתכן כי לו היה התרגיל מבוצע מייד לאחד פטירתה - היה בכך בכדי לשנות את האמור.

יורש על-פי דין

בעניין קריצ'בסקי הוריש המנוח בצוואתו את כל נכסי הדלא-ניידי שלו למי שהיתה ידועתו בציבור. ילדיו טענו כי סעיף 47 לא חל על מנתה וירושתה של הידועה בציבור, שכן הסעיף מדבר על יורשים "על-פי דין" המנויים בסעיף 10 לחוק הירושה (בן-זוגו של המנוח בשעת מותו, ילדיו וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, והורי הוריו וצאצאיהם) ולא לידועה בציבור, אשר זכותה בעזבון קמה רק מכוח סעיף 55.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו, אולם מן הטעם שהמדובר הוא בשני סוגי נכסים שונים לגמרי, נכסי דלא-ניידי מחד ונכסים נדים מאידך. אולם בית-המשפט מציין כי לו היה מדובר בנכסים מאותו סוג, הרי שהיה צורך להכריע אם הדיבור יורשים "על-פי דין" שבסעיף 47 מתייחס אך ורק ליורשים מכוח סעיף 10 או שמא גם ליורשים מכוח סעיף 55.

פיקוח על הוראות הצוואה וצו מניעה QUIA TIMET

בעניין עזבון המנוח הולנדר נדונה צוואה לפיה המנוח והנתבעת ציוו את כל רכושם למי מביניהם שייוותר בחיים "אך זאת בכפוף לתנאי מפורש, שהנשאר בחיים יעשה שימוש ברכוש זה לכל צרכיו ומחסורו אך בשום אופן לא לשם העברתו לאחרים או לצרכיהם של אחרים". התובע הוא בנו של המנוח שלא מן הנתבעת, ולנתבעת שלוש בנות משלה.

כב' השופט גרניט קבע כי חששו של התובע מבוסס; עצם טענות הנתבעת שהיא לא מתכוונת להפר את הוראות הצוואה אינן מונעות את מתן הצו.

סעיף 45 לחוק הירושה נועד גם להעניק אפשרות לפקח על מילוי הוראות הצוואה.

הסמכות ליתן צו עשה, צו לא תעשה וצו ביצוע בעין וכל סעד אחר נתונה לכל בית-משפט מכוח סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.

בית-המשפט מוסמך ליתן צו מניעה זמני מסוג QUIA TIMET "הקדמת תרופה למכה", כאשר קיים סיכון סביר כי יש לחשוש להפרת הוראות המצווה על-ידי היורש.

כמו בכל מתן סעד מן הצדק יש לאזן בין חומרת הנזק הצפוי לתובע לעומת הסיכון שהוא יסבול אם בקשתו לא תיענה.

לנתבעת לא ייגרם כל נזק אם יקבע אמצעי שישמור על זכותו העתידית של התובע. ייתכן שגרם לה טרדה בכך שיהיה עליה לשכנע את מנהל העזבון לגבי צרכיה או את התובע אם ינתן צו מניעה או אם תרשם הערת אזהרה, אולם לתובע עלול להיגרם נזק ממשי רב אם נכסי העזבון שהיו יכולים להגיע אליו, לאחר מילוי צרכיה ומחסורה של הנתבעת, ישללו ממנו על-ידי הנתבעת, בניגוד לצוואה.

לפיכך יש לפקח על הנתבעת כדי שתשתמש בנכסי העזבון אך ורק לסיפוק צרכיה ומחסורה.

הפיקוח ייעשה על-ידי רישום הערה בפנקס המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל, לפיה הזכויות בדירה לא יועברו לפני שרשם המקרקעין או פקיד המינהל המטפל בהעברת זכויות חכירה ישכנע כי הבקשה להעביר את הזכויות בדירה נמסרה כדין לתובע. לאחר שיוברר כי ההודעה נמסרה לתובע, תינתן לתובע שהות של 30 ימים לפנות לבית-המשפט על מנת לקבל צו המונע את העברת הזכויות בדירה.

תניה בצוואה המחייבת יורש פלוני לא למכור את חלקו אלא בהסכמת יורש אלמוני - ומכירה כפויה

בעניין גרינבלט התבקש ביטול החלטל בית-המשפט להתיר לנאמן בפשיטת הרגל של החייבת (להלן: "הנאמן") למכור את זכויותיה של החייבת בפרדס (להלן: "הנכס"). הפרדס היה שייך, בשלמותו, לאביה המנוח של החייבת. בצוואתו, הוריש שליש ממנו לכל אחת מבנותיו, בכפוף למספר סייגים, שנועדו לטובת גב' פפיש, רעייתו: סייגים אשר עניינם להבטיח זכויות מהותיות לגב' פפיש בנכס, כגון זכותהלהינות מפירות הפרדס כל עוד היא בחיים וכן סייג אשר התנה את מכר או העברת הנכס בהסכמתה בכתב של גב' פפיש - קרי, הגבלת עבירות מסויימת של הזכויות בנכס.

אין מחלוקת, כי המכירה נעשתה בכפוף לזכויותיה המהותיות של גב' פפיש (קרי, זכות השימוש בפירות). מאידך גיסא, טיעון מרכזי בבקשת הביטול הוא, כי לגב' פפיש זכות בלתי-מסוייגת למנוע את העברת הנכס; לעומת זאת, מעובדות המקרה ומבקשות קודמות עולה, כי גב' פפיש הסכימה בעבר למכר הנכס במסגרת הצעת הסדר שהועלתה, אך לא קרמה עור וגידים. כמו-כן, בעבר ניתנה רשות לאחות אחת למכור את חלקה - ועל זאת מבסס הנאמן את טענתו כי אין לאם כל התנגדות עקרונית למכר הפרדס, ואין מדובר, כלשונו, אלא ב-"עלה תאנה" שנועד להנציח את שליטת החייבת בנכס.

נפסק, כי אם הוקצו לחייב אך חלק מ-"עוגת הזכויות הקנייניות" בנכס פלוני, לא יכול הנאמן בדרך-כלל לממש אלא את הזכויות שהוקצו לחייב. זאת, באשר יתרת הזכויות הקניין בנכס אינן חלק ממסת הנכסים של החייב. בנסיבות המקרה, אין מחלוקת, כי זכות "אכילת הפירות" של הנכס הוצא, זמנית, מידי היורשים וניתן לגב' פפיש. מאחר ועסקינן בזכות קניינית מוכרת, אשר הינה חלק מ-"הרשימה הסגורה" של זכויות קנייניות, הרי שלא היתה מחלוקת, כי הנאמן כפוף לה, ובעקבותיו אף צד ג', אשר ירכוש את הנכס בהליכי פשיטת רגל.

דין הגבלת העבריות הינו שונה; הגבלת עבירות לכשעצמה אינה אלא "זכות שלילית", או "זכות וטו" של צד ג' על העברת הנכס; זאת, בלא שיש לה, לכשעצמה, כל תוכן "חיובי", קרי, חלק מ-"עוגת הזכויות" הקניינית המועבר בפועל לידי אותו צד ג'. בעניין זה, קיים דמיון מסויים בין זכות כזו לבין הערת אזהרה, אשר נפסק לגביה כי אף היא זכות 'שלילית', שאינה עולה לדרגת זכות קניינית עצמאית. אלא, שבניגוד להערת אזהרה, אין 'זכות וטו' פרי ירושה באה להבטיח תמורה ששולמה או חוזה שנכרת. מטרתה היא, ככל הנראה, להגשים תכלית אחרת, שראה המוריש הספציפי לנגד עיניו בעת שכתב את צוואתו.

מן המפורסמות הוא, כי קיימת "רשימה סגורה" של זכויות קניין, ואין צדדים רשאים להוסיף לה זכויות נוספות בדרך הסכם; אם עשו כן, תהיה לאותה זכות תוקף אך ורק במישור היחסים הפנימיים ביניהם. דא עקא, שאין הגבלה כזו על יצירת חיובים קרי, זכויות אובליגטוריות. אכן, דומה כי אף התניה אשר לפנינו הינה בגדר זכות כזו, נופלת באופן מובהק אל תוך סעיף 45 לחוק הירושה, "חיובי יורש".

לסיכומה של נקודה זו; הגבלת העבירות דנן אינה נופלת לגדר זכות קניינית, אלא לגדר חיובי יורש, לפי סעיף 45 לחוק הירושה; אי-לכך, הן לפי מהות הזכות, והן לפי מהות הסעיף, אין עסקינן אלא בחיוב אובליגטורי. כעת, מן הדין לברר, האם חיוב זה תקף, האם הוא מחייב את הנאמן.

דיני פשיטת הרגל, כמוהם כדיני פירוק החברות, הינם מערכת קוגנטית של דינים, העוסקים בחייב חדל פרעון, קרי - חייב שנקלע למצב בו מצבת חובותיו עולה על מצבת נכסיו. מטרתם של דיני פשיטת הרגל הינם, בקצירת האומר, כינוס של כל רכוש החיב בידי בעל תפקיד, המשמש כנאמנם של ציבור הנושים, מימושו וחלוקתו בין הנושים, לפי סולם דיני הקדימה. לאחר-מכן יהיה החייב זכאי, בתנאים מסויימים, לפתוח "דף חדש" בחייו, על-ידי בקשת הפטר.

אחד הקשיים המרכזיים בהם נתקל הליך פשיטת הרגל, הינו הברחת נכסים. מאחר העיקרון של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם" העומד מאחורי דיני פשיטת הרגל הינו קוגנטי, אין החייב רשאי להתנות עליו, אף בהיותו סולבנטי. טול לדוגמה הסכם שעורך פלוני החייב עם אחיו, וללפיו לאח ישנה זכות למנוע את מכר הדירה במקרה בו פלוני יקלע לחדלות פרעון (או אף "זכות וטו" על הפקעת הנכס במסגרת הליכי הוצאה לפועל). אך ברור הוא, כי להסכם כזה אין כל תוקף כלפי נושיו של החייב, והוא בטל כלפיהם הן מכוח דיני חדלות הפרעון, והן מכוח תקנת הציבור.

יוצא, כי המוריש עצמו לא יכול היה "לשריין" נכס שלו מהליכי פשיטת רגל על-ידי מתן חיוב אובליגטורי לאחר; להבדיל, היה המוריש זכאי, כמובן, להעביר חלק מזכויות הקניין שלו לאחר (בכפוף לדיני ביטול הענקות), ולהוציא את אותו חלק מן הזכויות ממסת נכסיו. ההבדל בין השניים הינו ברור: בעוד המהלך האחרון הינו עסקה רגילה של מכר (או מתנה), הרי שהמהלך הראשון שומר למעשה את זכות הבעלות המלאה בידי בעל הנכס, בעוד הצד שכנגד אינו מקבל אלא "זכות וטו" כלפי נושי החייב. נקל לראות, כי מהלך כזה מדיף יותר מאבק ריחו של חוזה למראית-עין, שמטרתו הדומיננטית הינה סיכול הליכי חדלות הפרעון.

אין באמור לעיל בכדי לקבוע, בשום פנים ואופן, כי תניה בצוואה המחייבת יורש פלוני לא למכור את חלקו אלא בהסכמת יורש אלמוני, הינה בטלה מעיקרה או נוגדת בהכרח את תקנת הציבור. נהפוך הוא; לתניות כאלו יתכנו טעמים מהותיים הנוגעים לרצון המוריש בכל האמור בניהול הנכסים המשפחתיים לאחר פטירתו. כך למשל, יתכן מאד כי המוריש הנוכחי, אבי החייבת, חשש מ-"שחיקת" מעמדה של רעייתו, אם יועבר הנכס לידי צדדי ג' שאינם בני משפחה, או ביקש להקנות לה ביטחון, כי בכל הנוגע לזכויותיה המהותיות בנכס, תתדיין אל מול בני משפחה.

אלא, שחרף כל הכבוד הראוי לרצונו של המוריש, אין מקום לפרש תניה כזו כחלה גם במקרה של מכירה כפויה, בעיקר כזו שבאה אגב הליכי חדלות פרעון; כפי שהוזכר קודם-לכן, עיקרון יסוד קוגנטי בהליכי פשיטת רגל הוא, כי נכסי החייב ניטלים ממנו, ומשמשים לפרעון חובותיו - זאת גם מתוך ההנחה היסודית, כי אין בהם מניה וביה בכדי לשלם את מלוא חובותיו. מתן "זכות וטו" בלתי-מסוייגת לבן משפחה של החייב למנוע את מכר הנכסים אינה אלא התניה על דין שאינו ניתן להתניה. לעניין זה יוער, כי אם בזכות אובליגטורית רגילה הרובצת על הנכס היה עסקינן (כגון חוב), הרי שזה היה נידון לפי המנגנון הרגיל של דיני פשיטת הרגל - בין אם כחוב עבר שיש להגיש בגינו תביעת חוב, ובין אם כחוב הרובץ על הנכס עצמו, שיש לשלמו אגב המימוש. לא כן זכות אובליגטורית "שלילית", שאין בה מאומה, מלבד "זכות וטו" מוחלטת של צד מקורב לחייב - זכות, אשר ברור מאליו כי תופעל בכדי למנוע את מימוש הנכס, וכך להעדיף את החייב על פניו נושיו.

מעבר לדרוש הוער, כי גב' פפיש הוכיחה, בנסיבות המקרה, כי אין כל מניעה אממיתית מצידה לאפשר את מכר הנכס - כך, כאשר אפשרה בעבר לאחות החייבת למכור את חלקה בנכס לצד זר, וכך כאשר היתה מוכנה לוותר על "זכות וטו" שלה במסגרת הצעת הסדר נושים של החייבת. דברים אלו מחזקים את המסקנה, כי עמידתה כעת על "זכות הווטו" שלה אינה משרתת כל אינטרס מהותי, מלבד ניסיון לסכל את הליכי פשיטת הרגל.

סוף דבר; נקבע כי עניין בחיוב אובליגטורי פרי צוואה, אשר תוקפו אינו אלא כלפי מכירה מרצון, ואין הוא יכול לסכל מכר כפוי, הנעשה על-פי דין; פרשנות כזו של התניה, היתה מחייבת להכריז עליה כבטלה, בהיותה מוגדרת מנוגדת לדין ולחלופין סותרת את תקנת הציבור. אי-לכך, ולאור הוראות חוק הירושה המעדיף פירוש המקיים צוואה (או תניה בתוכה) על פני פירוש שהיה גוזר עליה בטלות, מן הדין, בנסיבות המקרה דנן, לפרש כי רצון אביה המנוח של החייבת היה להסדיר את "כללי המשחק" ביחס לנכס במסגרת היחסים הפנימיים בין בני משפחתו., ולא לנסות ולסכל הליכי חדלות פרעון, במידה ואחד מהיורשים יקלע אליהם.

 

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.