14. חליפיו של יורש (תיקון התשמ"ה)
(א) ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו; הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן זוג וכן הורים או הורי הורים כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה.
(ב) ילדים היורשים לפי סעיף-קטן (א) חולקים ביניהם בשווה מה שירשו בדרך זו.
תיקון הסעיף (תיקון מס' 7) בשנת 1985, קבע חריג לעיקרון הייצוג של קרובי המוריש שמתו לפניו. בהתאם לחריג זה – "הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן-זוג וכן הורים או הורי הורים כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה".
השאלה היא, מה היקף תחולתו של חריג זה. האם חל הוא על כל הורשה הקשורה בסעיף 11(א) לחוק, דהיינו בכל מקרה שמעורב בהורשה "בן זוג" – או שמא החריג חל רק לגבי חלקו של בן-הזוג, ואילו חלקם של שאר היורשים, לאחר ניכוי חלקו של בן-הזוג, יתחלק בהתאם להוראת רישת סעיף 14(א), ולגבי חלק זה בעזבון – הוראת הסיפא לא תחול.
יישום הפירוש הראשון, דהיינו החלת החריג לכל הליך ההורשה, כאשר קיים בן-זוג – יוצר התנגשויות בין הסעיפים הקטנים שבסעיף 11(א) לחוק.
התנגשות זו באה לידי ביטוי במקרה כגון – שהמנוח הותיר בן-זוג, וכן הורה אחד ואח.
בהחלת סיפת הסעיף על כל אקט ההורשה – לא יכנס האח לנעלי ההורה שנפטר, וההורה ירש את כל מחצית העזבון, לאחר שבן-הזוג נטל מחצית.
הגבלת תחולת החריג לחלקו של בן-הזוג בלבד, תאפשר החלת רישת סעיף 14(א) על החלוקה בין ההורה הנותר והאח על-פי עקרונות החלוקה הכלליים שבחוק, באופן שהאח יכנס לנעלי ההורה שנפטר, קרי – יחלקו שווה בשווה.
יצויין, כי החלת החריג כאמור בדרך הפרשנות הראשונה, על כל אקט ההורשה – מחזיר למעשה את הלכת פינקלשטיין (ע"א 83/68), הלכה שהמחוקק פעל לביטולה בדרך תיקון החוק כאמור.
במבחן הפסיקה, עמדה שאלה זו בפני בית-המשפט המחוזי במסגרת ת"ע (ת"א) 2710/87.
כב' השופטת סירוטה העדיפה את יישומו של הפירוש הדווקני, כפי שזו עולה ממילותיו המפורשות של הסעיף. בכך החיל בית-המשפט את הוראת סעיף 14(א) סיפא על כל אקט ההורשה, לרבות החלק הנותר מהעזבון לאחר ניכוי חלקו של בן-הזוג:
"אין מקום להעניק להם חלק בעזבון מכוח הרישא של סעיף 14, כאשר המחוקק אמר בבירור מה רצונו בסיפא של סעיף 14 לחוק כי אם לא תאמר כן הנך מקפח את האלמנה…".
בפסק-דין גולדבדר נקבע כי הסיפא עוסקת בשני מקרים בלבד: האחד הוא כאשר המנוח השאיר בן-זוג והורים, והשני כאשר המנוח השאיר אחריו בן-זוג והורי הורים.לכן אין מקום לפרש את הסיפא כעוסקת בשלושה מקרים: כאשר נותר רק בן-זוג, כאשר נותרו הורים וכאשר נותרו הורי הורים.
נראה, כי הסעיף הוא בעייתי מאוד לא רק מבחינה זו שלא ברור למה הכוונה מבחינה משפטית ושנוצרת התנגשות בין הסעיפים-הקטנים שבסעיף 11(א), אלא שיכול גם להיווצר מצב כי הוא מקומם מבחינה מוסרית: במצב בו למוריש היו שני בנים שאחד מהם נפטר ולו צאצאים. במותו הותיר המוריש שני הורים, בן-זוג ובן אחד. לפי נוסחו של הסעיף ועל-ידי פרשנות דווקנית, המשמעות היא שבן-הזוג יקבל חצי ושהבן שנותר בחיים יקבל חצי ויצא שנכדי המוריש, צאצאיו של הבן שנפטר לא יקבלו דבר, וזאת רק מפני שלמוריש במותו נותר גם הורה בנוסף לבן-זוג שעה שאותו הורה ממילא לא מקבל דבר.
הוראת סעיף 14(א) לחוק מביאה לכך שבמקרה של אחים מאב או מאם בלבד, יהיה שוני בהיקף הירושה של כל אח.
לדוגמה, כאשר הורי המוריש נפטרו לפניו, הרי ילדיהם נכנסים לנעליהם, כהוראת סעיף 14(א).
הבדיקה הרעיונית נעשית בשלבים, כאשר כל אחד מהורי הנפטר זכאי למחצית מהעזבון. כעת, בודקים מי הם היורשים של כל הורה. כאשר קיימים אחים מאב או מאם בלבד וכן אחים מאב ומאם יחד – ירשו ילדי האב באופן שווה עם שאר ילדיו של האב, וילדי האם באופן שווה עם שאר ילדי האם. יוצא, כי אחים מאב ומאם יורשים גם מהאב וגם מהאם, ואילו ילדים מאב או מאם בלבד – יורשים רק מצד אחד, קרי – מחצית מאחיהם, שהם מאב ומאם יחד.