32. טעות סופר וכו' (תיקון התשנ"ח)
נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א.
כאשר הצוואה לוקה בטעויות ואף מבולבלת בחלקה אולם – "הדברים מובנים וברורים מבחינת כוונתם" – אין כל הצדקה לפסילתה של הצוואה.
סעיף 32 מתייחס למצב בו המצווה יודע את העובדות לאשורן אך טועה בתיאורן. כתוצאה מכך קיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.
בהתאם לדבריו של כב' השופט ברק ב-ע"א 1900/90, השופט מוסמך להחליף את הלשון המקורית בצוואה בלשון חדשה בכפוף לכך שכוונתו האמיתית של המצווה התבררה כראוי לשופט. משהתקיים תנאי זה רשאי השופט ליתן מובן לצוואה בין אם יש לו למובן זה אחיזה בלשון הצוואה ובין אם אין לו אחיזה ולו מינימלית בלשונה המקורית של הצוואה.
בשלב הראשון מפרש בית-המשפט את הצוואה על-פי לשונה המקורית ומגיע למסקנה שנפלה בה טעות. בשלב השני מתקן בית-המשפט את הצוואה ויוצר בכך טקסט חדש. בשלב השלישי חוזר בית-המשפט לפונקציה הפרשנית שלו ומפרש את הצוואה על רקע תיקונה.
אין בעובדה כי הצוואה לוקה בטעויות רבות, לכשעצמה, בכדי לפסול את הצוואה. כאשר כוונת המצווה היתה ברורה והדברים מובנים וברורים מבחינת כוונתם – מוסמך בית-המשפט לתקן אף הוראות רבות וליתן תוקף לצוואה.
הדברים האמורים נכונים במשנה תוקף כאשר עורך הצוואה הוא זה שערך את הדברים באופן מוטעה, ואילו כוונת המצווה ברורה.
"על-פי ניסוחו של הסעיף ברור, שלא מדובר רק בתיקון טעות בתיאורו של אדם,אלא,פשוטו כמשמעו, מדובר גם בתיקון טעות סופר, שעניינה, בעיקר, טעות בכתיב, בתחביר ובפיסוק."
ב-ע"א 241/80 נדון במקרה בו משמעות האמור בצוואה התפרש באופן אחד על-פי הכתוב בו, ובאופן אחר – לו נמחקה "נקודה" בסוף הפסקה.
נקבע, כי בית-המשפט רשאי היה לבטל נקודה זו בדרך של תיקון "טעות סופר", ובכך לתת לצוואה את המשמעות האמיתית, כפי שהשתכנע בית-המשפט ככוונת המנוח.
ב-ע"א 175/87, נפלה טעות בתאריך בו נחתמה הצוואה. בית-המשפט קבע כי:
"נראה לי שסעיף 32 אינו עניין לכאן שכן שמדובר בו בטעות המופיעה בגוף הוראות המצווה, כשיש צורך לקבוע את כוונתו האמיתית של המצווה ואילו במקרה שלנו חל סעיף 25(א) לחוק – שעליו הסתמך גם שופט קמא, לאמור 'לא היה לבית- המשפט ספק באמיתותה של צוואה', רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה…".
סעיף 33 מתייחס ראשית לכל, למקרה בו הזוכה או הנכסים כלל אינם מוזכרים בצוואה. מדובר במקרה של שכחה מוחלטת. במקרה כגון דא, התייחסות המחוקק היא חמורה, הצוואה בטלה באשר אין מקום להביא ראיות חיצוניות בנדון, אין מה לפרש. כפי שאמר כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב-ע"א 102/80, פרוכטנבוים נגד מגן דוד אדום, פ"ד ל"ו (4) 739: "באין כל אמירה, אין כל וו עליו ניתן לתות הוראה מנחילה".
כאשר, על פניו, ניתן לראות מתוכה של הצוואה למי ציווה המנוח ומה ציווה אין תחולה לסעיף 33. במצב דברים זה, במידה וקיימת אי-בהירות באשר לזהות היורש, ניתן להעזר בכללי פרשנות הצוואה המפורטים בסעיף 54 לחוק הירושה.