43. יורש על תנאי דוחה
(א) המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.
(ב) לא נתקיים התנאי או לא הגיע המועד לפני מות המצווה יתנהל העזבון על-ידי מנהל העזבון עד שיתקיים התנאי או שיגיע המועד או עד שיתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים; והוא הדין כשציווה המצווה לתאגיד שעדיין אינו כשר לרשת בהתאם לסעיף 4.
(ג) לא קבע המצווה מי יזכה אם יתברר שהתנאי לא יוכל עוד להתקיים, יזכו היורשים על-פי דין.
יש שרצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, אשר רק בהתקיימו תקום זכיית היורש. תנאי מותר זה הוא מסוג "התנאים התולים את הזכיה עד לבואם", ויש בו כדי לשמש מכשיר בידי המוריש לשמור על האינטרסים שהוא מעוניין כי יתקיימו לאחר פטירתו. יש להבחין בין תנאים מותרים המשקפים את האמור לעיל ובין תנאים אסורים המביאים לבטלות הוראות הצוואה הכוללות תנאים אלו.
הגם שאין מצווה זכאי להורות כי זוכה יעביר רכושו לאחר, כתנאי לזכיה – אין בתנאי כאמור בכדי להוות תנאי אסור, המביא לבטלות התנאי.
אמנם, אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו – אך מאידך, אין הזוכה יכול לבחור לו את הוראות הצוואה הנוחות לו בלבד, והברירה בידו היא בין קבלת הצוואה כמות שהיא לבין דחייתה כמות שהיא.
בידי כל אחד מן היורשים להסתלק מן הצוואה ולא ליהנות ממנה, אם התנאי שחייבו המנוח כדי שיזכה בירושה, אינו נראה בעיניו.
במשפט המקובל האנגלי קיימת דוקטרינת "תורת הבחירה", לפיה יש ערך משפטי להוראת צוואה המחייבת אדם להעביר מרכושו של אותו אדם לצד שלישי, אם אותה צוואה מזכה אותו אדם בחלק מרכושו של המצווה. עיקרון היסוד הוא, שאין אדם יכול ליטול על-פי צוואה, אם אינו מוכן לציית להוראותיה בשלמותן.
דוקטרינה זו אכן אומצה ב-ע"א 765/87 הנ"ל.
ב-ע"א 211/83 נדונה השאלה האם יש לפרש את התנאי שקבע המצווה בהתאם למילותיו הדווקניות של התנאי, או שמא ניתן להגמיש התנאי ל-"אומד-דעתו של המצווה" כעולה מהצוואה ומהנסיבות.
בעובדות המקרה הנדון, התנתה המנוחה את זכייתו של אחד היורשים, בכך שישהה בארץ בעת פטירתה בפועל, הגיע אותו יורש ארצה מספר חודשים לאחר הפטירה.
נפסק, כי ניתן עקרונית לעשות שימוש בסעיף 54(א) לחוק אף בפרשנות התנאי, אולם בנסיבות המקרה, כאשר ברור כי כוונת המנוחה היתה לפירוש דווקני של התנאי – אין לעשות שימוש בסעיף פרשני זה.
ב-רע"א 5715/95 קבע המצווה כי:
"כל רכושי ינתן לילדי אחי הנ"ל בתנאי שכל קרן הרכוש ופירותיהם יישארו בישראל ויושקעו תמיד בישראל. בני אחי הנ"ל יוכלו ליהנות מהקרן והפירות אך ורק בישראל. במקרה ואחד ו/או יותר מבני אחי הנ"ל יבוא להשתקע בישראל יוכל ליהנות ולהשתמש בירושה כאוות נפשו."
נשאלה השאלה האם הסייג בצוואה הוא "חיוב", כמשמעותו בסעיף 45 לחוק הירושה, או "תנאי דוחה". אם הסייג הוא בגדר תנאי דוחה, כי אז אין ליורשים זכות לרשת עד שיתקיים התנאי, והנכסים מצויים בינתיים בידי הנאמן. אם הסייג הוא בגדר חיוב, כי אז זכאים הם לרשת מייד, אלא שמוטל עליהם לקיים את החיוב שהוטל עליהם, שהוא החיוב להשקיע את הנכסים, חליפיהם ופירותיהם רק בישראל, כל עוד אין הם משתקעים בישראל.
נפסק, כי יש לפרש את הסייג כך שיש לראות את הרישא שלו כמכוונת למצב שבו היורשים אינם משתקעים בישראל. לעומת זאת, יש לראות את הסיפא של הסייג כמכוונת למצב שבו היורשים משתקעים בישראל. כך יוכל הנאמן לפקח על מימושן של הוראות הסייג בצוואה כל עוד לא השתקעו היורשים בישראל, ולא יסוכלו הוראות הסייג בצוואה.
התנאי שברישא – לעניין זכות ההנאה – הוא בגדר חיוב ואילו התנאי שבסיפא – לעניין הזכות לרשת – הוא בגדר תנאי דוחה. זאת מן הטעם שהזכות ליהנות מן הרכוש, לפי הרישא, היא מיידית ואינה מותנית בהתקיימות תנאי, אלא שכרוך בה חיוב בדבר אופן ההנאה; ואילו הזכות לרשת היא עתידית ומותנית בהתקיימות התנאי. מאחר ולא השתקע איש מן היורשים בישראל, בדין דחה הנאמן את בקשותיהם להעביר לידיהם את הבעלות והשליטה בנכסי העזבון.
בעניין עזבון המנוח א.ר. כתב המנוח בצוואתו, כי הנתבעת לא תוכל לרשת אותו אם לא תגור עימו בדירה בתקופה שלפניפטירתו ו/או לא תטפל בו כיאות, ועלתה השאלה: האם הנתבעת היא יורשת על תנאי כהוראת סעיף 43 לחוק או יורשת על תנאי מפסיק כהוראת סעיף 44 לחוק.
בית-המשפט ציין, כי המשמעות המשפטית לשוני שבין הסעיפים הנ"ל טמונה בקביעה על מי מוטל נטל ההוכחה. בצוואה המכילה הוראה בדבר יורש על תנאי דוחה מוטל הנטל להוכיח את קיומו של התנאי הדוחה על מי שטוען לזכאותו לרשת על-פי אותו תנאי. בצוואה המכילה הוראה בדבר יורש על תנאי מפסיק מוטל נטל ההוכחה על מי שטוען לקיומו של התנאי המפסיק, דהיינו, כי הזוכה חדל מזכייתו על-פי הצוואה. הקושי הרב הקיין לעתים בסיווג התנאי, כתנאי דוחה או כתנאי מפסיק, בא לידי ביטוי בהיעדר הכרעה ברורה בספרות ובפסיקה בעניין זה.
עוד נאמר, כי הן תנאי דוחה והן תנאי מפסיק יכולים להתקיים לאחר מות המוריש. עם זאת, תנאי שעל הזוכה לקיים בטרם הלך המוריש לעולמו, סביר כי יהיה תנאי דוחה. הטעם לכך הוא, שיורש שחדל מקיום התנאי, עוד בחיי המוריש, עינו זוכה כלל בחלקו. יורש על תנאי מפסיק, זכה בירושתו וחדל מזכייתו בעת שהתקיים התנאי המפסיק.
ניתן ללמוד על סיווג התנאי מנוסח הצוואה, מהנסיבות החיצוניות לקביעת התנאי ומכוונת המנוחה, כפי שהיא נלמדת מאותן הנסיבות.
במקרה הנדון, נקבע כי מדובר בתנאי דוחה. המנוח קבע בצוואתו תנאי שעל הנתבעת למלא בחייו, כתנאי לזכייתה על-פי הצוואה. משמע, מדובר בתנאי דוחה. משמעות אחרת לסיווג התנאי אינה מתקבלת על הדעת. את המנוח לא הטרידה שאלת התנהגות הנתבעת לאחר מותו. הוא דאג לכך שתמשיך לטפל בו, כפי שטיפלה בו, בתקופה שלפני פטירתו, ובתנאי זה זוכה הנתבעת על-פי צוואתו. משכך, נקבע כי הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח כי התנאי שהתנה המנוח התקיים, וכי היא זוכה בחלקה, כמפורט בצוואת המנוח.
גם בעניין א.ר. מנהל עיזבון נדרש בית-המשפט לפרשנות צוואה, כאשר המחלוקת הייתה האם ההסדר הקובע בצוואה הינו הסדר של יורש אחר יוש, או של יורש על תנאי דוחה.
באותו מקרה ציוותה המנוחה בצוואתה, כי מחצית דירת הצדדים, הרשומה על שמה, תועבר לאחייניה, א.ק. ופ.ק., בחלקים שווים ביניהם, ואולם – כך קבעה בצוואתה – כל עוד ירצה בעלה להתגורר בדירה, תינתן לו האפשרות לעשות זאת. המנוחה נפטרה, בסמוך לאחר מכן נפטר היורש פ.ק. ו-12 שנה לאחר מכן הלך לעולמו בעלה של המנוחה, כאשר האחרון ערך בטרם מותו צוואה במסגרתה ציווה את כל הזכויות בדירה לא.ק. ו-א.ש. (בניגוד לאמור בצוואת המנוחה).
בקשתם של מנהלי עזבון הבעל הייתה לפרש את צוואתה של המנוחה, ולקבוע בפרשנות זו "מי הם היורשים של רבע מהדירה אשר הייתה חלק המהעיזבון".
לשאלת סיווג הזכויות שהנחילה המנוחה בצוואתה, בהתייחס לחלקיה בדירה, הייתה חשיבות רבה, שכן אם נקודת המוצא היא שזו הורישה זכויות ל"יורש אחר יורש" יש לדבר השלכה מסוימת, בעוד שאם אין כך פני הדברים, תהיינה ההשכלות שונות לחלוטין. כדי לסבר האוזן: אם בעלה של המנוחה הוא בחזקת "היורש הראשון, בעוד שמר פ.ק. ז"ל ומר א.ק. יבדל"א הם יחידי "Vיורש השני", משמעות הדבר האי שפק.ק. לא היה יכול לרשת את זכויותיה של המנוחה, כיוון ש"מת לפני שעת זכייתו" (לשון סעיף 42(ג) לחוק הירושה, התשכ"ח-1965). מאידך גיסא, אם שונה המצב, היה יכול לרשתן.
בית-המשפט קבע כי עיון בצוואת השל המנוחה מוביל למסקנה שאין באמור בה משום הוראת "יורש אחר יורש", אלא שזכייתם של היורשים על פי צוואתה היה "מושהית" למשך ימי חייו של בעלה.
ניתן אף לומר שההורשה לא.ק ול.ק. היתה, במובן מסוים, קביעתם של יורשים אלה כ"יורשים על תנאי דוחה", כמשמעות המונח בסעיף 43 לחוק הירושה, היינו, יורשים אלה יירשו "בהתקיים תנאי או בהגיע מועד". כאמור לעיל, הדבר בא לידי ביטוי בכך שלזוכים ניתנה האפשרות לממש זכייתם אחרי מותו של בעלה של המנוחה.
לפיכך נקבע, כי עם מותו של פ.ק. ז"ל נרשמה על חלקו בדירה (1/4) אשתו, הגב' י.ק., שהיא יורשתו היחידה ובדין, שהרי ירשה את חלקו של בעלה, אשר רכש את חלקו בדירה מאת המנוחה, ובכך נסגר המעגל. אשר על כן קבע בית-המשפט כי הזכויות במחצית הדירה שהיו רשומות על שם המנוחה א.ב. ז"ל ברו לירושיה, פ.ק. ז"ל וא.ק., וכי עקב מותו של פ.ק. ז"ל, עבר חלקן לי.ק. – אשתו.