יורש שמת לפני המוריש

49. יורש שמת לפני המוריש (תיקון התשמ"ה)
זוכה על-פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת.

תיקון מס' 7 לחוק

בתיקון זה הושמטו המילים "בן-זוג" לפני המילה "צאצאים".

ב-ע"א 124/87 נדון מקרה בו נכנס תיקון זה לתוקפו לאחר עריכת צוואה, אך לפני מות המצווה.

נפסק, כי תחולת התיקון, בהתאם לסעיף 14 לתיקון, היה גם על "ירושתו של מי שמת לפני פרסום חוק זה ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה או צו קיום המצהיר על זכויות יורשיו". לשון הסעיף אינה מותירה כל ספקות באשר לתחולה הרטרואקטיבית של סעיפי התיקון, גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום חוק זה. המועד הקובע, הוא מועד מתן צו הירושה או צו הקיום, ואין זה משנה מתי נפטר המצווה.

יזכו הם לפי כללי החלוקה

ב-ע"א 412/79 נדונה פרשנות המילים "יזכו הם". אמנם, פסק-הדין התייחס לסעיף לפי לשונו בטרם תוקן על-פי תיקון מס' 7, כאשר כלל עוד את המילים "בן-זוג" לאחר המילה "צאצאים", אולם כוונתו נכונה אף כעת, לאחר השמטת "בן-הזוג" מלשון הסעיף.

"המילים "יזכו הם" מתייחסות באורח ברור אך ורק אל בן זוג או צאצאים של אותו זוכה, שעדיין היו בחיים בשעת מות המצווה, ולא ליורשים אחרים, שאינם בן זוג או צאצאים. כאשר לשון החוק היא ברורה, אין מקום להזדקק לאומד-דעתו של המחוקק... אציין בדרך אגב - כי גם בסעיף זה ועל-פי פירושו הנכון, אכן באה לידי ביטוי אותה מגמה של המחוקק... שיורשים בדרגת קרבה קרובה יותר מועדפים על-פני מרוחקים."

אי-תחולת הסעיף כאשר נקבע בצוואה 'יורש במקום יורש'

הוראת הסעיף קובעת מפורשות כי במקרה בו הזוכה על-פי צוואה מת לפני המצווה - יכנסו צאצאיו של אותו זוכה לנעליו, במידה והיו בחיים במועד פטירת המצווה.

לעיתים, צופה המצווה אפשרות זו, ומציין בצוואתו, מפורשות, כי במקרה בו הזוכה שציין ילך לעולמו לפניו - ירש את חלקו זוכה אחר.

האם הוראת סעיף 49 לחוק תחול במקרה זה, בו אותו "יורש אחר" הלך אף הוא לעולמו לפני המצווה?

מקרה כאמור, נדון ב-ע"א 5654/92, שם נבחנה חלות הוראת סעיף 49 לחוק במקרה בו הותיר המצווה הוראת "יורש במקום יורש", בהתאם להוראת סעיף 41 לחוק.

במקרה זה, ציווה המנוח את עזבונו לאמו, ובמידה ותלך לעולמה לפניו - לאחיו.

בעת פטירת המצווה - לא היו עוד אמו ואחיו בין החיים.

השופט גולדברג העדיף את הפרשנות המצמצמת, וגרס כי אין להחיל את הוראת סעיף 49 לחוק על היורש השני שציין המצווה "במקום" היורש הראשון, כאשר שניהם הלכו לעולמם לפי המצווה.

בבסיס הדברים, עמדה ההנחה כי הוראת סעיף 49 לחוק, שואבת חיותה מהרצון להביא למימוש "רצונו המשוער" של המצווה.

משמעות ההנחה, שהמחוקק ביקש להביא למימוש רצונו המשוער של המצווה, ומשהעדיף המצווה זוכה מסויים על-פני יורשיו על-פי דין - הניח המחוקק כי מעדיף היה אף את צאצאיו של אותו זוכה על-פני יורשיו על-פי דין.

נראה, כי הגיון זה יפה אף להעדפת צאצאי היורש השני, זה שבא "במקום" היורש הראשון - כאשר בחירת המצווה לציין זוכה ספציפי במקרה בו העדפתו הראשונה לא תהיה בין החיים בעת פטירתו - מלמדת על רצונו הברור להדיר את יורשיו על-פי דין.

השופט גולדברג אינו מצדד בהגיון מתמשך זה, כאשר לדעתו עצם ציון זוכה אחר "במקום" הזוכה הראשון - מלמדת על אי-רצונו של המנוח שצאצאי הזוכה יכנסו לנעליו, וכלשונו - "וכשם שלא רצה כי צאצאיו של היורש הראשון יזכו בחלקו, כן לא רצה שצאצאיו של היורש השני יזכו בחלקו, וטעם זה הוא שעמד ביסוד ההצלבה בין שני ה"יורשים האלטרנטיביים".

נראה לי, כי דעתו זו של השופט גולדברג אכן מביאה לפתרון צודק בנסיבות המקרה הנדון, אולם דעתו החולקת של השופט לוין, שנותרה במיעוט, תואמת את הגיונם הכולל של הדברים.

הוראת סעיף 41 לחוק, לא הגבילה את זכותו של המוריש לצוות בדרך של "יורש במקום יורש" אף ליותר משניים, כמצויין בהוראת סעיף 41(ג) לחוק.

על-פי רוב, רצון המצווה לציין הוראת "יורש במקום יורש" נובעת מהחשש שהזוכה הראשון לא יהיה בין החיים בעת פטירתו, וזאת מחמת גילו של הזוכה הראשון בעת כתיבת הצוואה, הימצאותו במסגרת חיים מסוכנת וכד'.

בסיס הגיוני אחר המביא מוריש לציין יורש אחר, "במקום" היורש הראשון - הוא רצונו הברור להדיר את יורשיו על-פי דין, ולהבטיח כי אף אם יארע ליורש הראשון דבר מה - יפול עזבונו בידי היורש השני.

שני הטעמים גם יחד - אך מחזקים את הסברה כי "רצונו המשוער" של המצווה (המהווה בסיס לעצם חקיקת סעיף 49 לחוק) - מוחל אף על "היורש השני".

יצויין, בנסיבות המקרה הנדון - יורשו על-פי דין של המנוח, היה בנו, ועל בסיס הראיות שנשמעו - העדיף המנוח, ברורות, את בנו על-פני צאצאי היורש השני. עצם עריכת הצוואה שנים רבות בטרם פטירת המנוח - נבעה מרצונו להבטיח שאשתו, ממנה עמד להתגרש באותה העת - לא תירש את עזבונו.

יצויין כי במקרה זה הכריע בית-המשפט את העדפת היורש על-פי דין, אף מפרשנות אומד-דעתו של המצווה, כאשר משציין היורש על-פי הצוואה יורש על-פי דין (בנו) ניתן להבין כי לא היתה לו כל כוונה לנשל את יורשיו על-פי דין בכך שציין זוכה בצוואה זוכה במקום זוכה. עובדה זו מובילה למסקנה כי במקרה שכזה בו היורש וזה שצויין תחתיו אינם עוד בין החיים (בעת פטירת המוריש), יש להעניק העזבון לזוכה על-פי דין. המסקנה ההפוכה המתבקשת מהגיון זה, היא שבמקרה בו לא צויין יורש על-פי דין, בצוואה, יועדפו צאצאי היורש השני, ואף זאת על בסיס בחינת "אומד-דעתו" של המצווה, כאמור.

בעניין עיזבון המנוח מ.פ. האישה הלכה לעולמה ובעלה הלך לעולמו אחריה. צוואתו של הבעל לא התייחסה למצב בו האישה תלך לפניו. בצוואתו מצווה המנוח את עיקר רכושו (למעט המיטלטלין)לאשתו, ולאחריה, על דרך של יורש אחר יורש, לאחיין של אשתו - מר ראובן דוד (ז"ל). האישה עשתה צוואה זהה, לפיה הורישה את עיקר רכוש (למעט המיטלטלין) למנוח, ולאחריו, על דרך של יורש אחר יורש, לאחיינה ר.ד.

נטען על-ידי התובעת, כי אין במקרה דנן תחולה לסעיף 49 לחוק הירושה, ויש ליתן צו קיום צוואה לפיו ר.ד. הוא "היורש השני" על-פי הוראת היורש אחר יורש, ובהיותה יורשתו - היא הזוכה הבלעדית בעיזבון.

במקרה הנדון, הסעיף בצוואה לא כלל כל הוראה אופרטיבית, לפיה ראובן הינו זוכה בעיזבון באופן ישיר. ראובן הינו "היורש השני" בהוראת ה"יורש אחר יורש", המצויה בסעיף. בית-המשפט מציין, כי על-פי סעיף 42(א) לחוק הירושה תנאי שבלעדיו אין לזכיית היורש השני היא זכייתו של היורש הראשון. אם מת היורש הראשון לפני המוריש, לא זכה הוא בעיזבון. לפיכך אין ליורש השני זכות בעיזבון. חייו של המוריש הראשון מהווים את התחום לזכייתו של היורש השני.

מכאן, שבין אם חלה הוראת סעיף 49 ובין אם לאו - אין היא משליכה לעניין זהות "היורש השני", ונפקותה היא לעניין צאצאי היורש הראשון (אם יש תחולה להוראה) או ליורשי המנוח על-פי דין (אם אין תחולה להוראה). במקרה הנדון, אין התובע נמנה על מי משתי קבוצות אלו.

נפסק, כי על-מנת שתזכה התובעת במבוקשה, עליה להוכיח, כי אומד דעת המנוח היה להקנות לראובן את חלקו בעיזבון לא רק כ"יורש אחר יורש" אלא אף גם כ"יורש במקום יורש" לפי סעיף 41 לחוק הירושה, כך שיבוא במקום היורש הראשון (המנוחה) אם זה לא יירש אותו בפועל. פרשנות כזו לצוואה אינה בלתי אפשרית ויכולה להילמד מתוך נסיבות עריכת הצוואה ואומד דעת המצווה, אך על התובעת להביא ראיות לשם תמיכה בפרשנות זו.

בעניין גרוסמן ערכו המנוחים צוואות משותפות והדדיות בעדים, לפיהן ציוותה המנוחה בצוואתה את כל רכושה לבעלה, ובמקרה שהיא ובעלה ילכו לעולמם "בעת ובעונה אחת", יירש בנו היחיד של המנוח את כלל הרכוש. המנוחה הלכה לבית עולמה כשנתיים לאחר פטירת הבעל המנוח.

עיקר טענת הנתבעים כנגד קיום צוואת המנוחה הייתה כי התובע יורש את המנוחה על-פי הצוואה בהתקיים תנאי אחד בלבד, והוא כי המנוחים ילכו שניהם לעולמם "בעת ובעונה אחת". מאחר ותנאי זה לא התקיים, והמנוחה נפטרה לאחר המנוח, הרשי שלא קמה זכות לצובע לרשת את המנוחה. כמו כן, הואיל ואין בצוואה הוראה באשר מה ייעשה בעזבון המנוחה עם פטירתה לאחר המנוח, הרי שיש לפעול על-פי דיני הירושה וליתן צו ירושה לפיו הנתבעים הנם יורשי המנוח על-פי דין.

מנגד טען התובע מספר טענות בעד זכאותו לרשת כיורש יחיד, כאשר אחת מטענותיו החילופיות הייתה שעל-פי הוראת סעיף 49 לחוק הירושה הוא ירש את מלוא עזבונה של המנוחה בשל היותו צאצאו היחיד של המנוח, אשר נפטר לפני המנוחה.

בית-המשפט דחה את טענת התובע וקבע כי סעי 49 אינו חל על המקרה דנן. בדחותו את טענת התובע התבסס בית-המשפט על הלכת לרנר נ' פייר (בעמ' 4282/03), שם היה המקרה בעל נסיבות דומות לנסיבות המקרה הנדון.

בפרשת לרנר נ' פייר נפסק פה אחד כי משנפטרו שני המנוחים, נתמצתה ההוראה בצוואה לפיה במות אחד מהם יעבור רכושו לבן הזוג הנותר בחיים, ואין לה כל משמעות עוד, כך שלאחר פטירתו של בן הזוג השני, סעיף 49 לחוק הירושה אינו ישים. בהתאמה, כך גם במקרה הנדון: משנפטרה המנוחה לאחר המנוח ולאחר שרכושו עבור אליה בהתאם לצוואתו אשר קוימה, הוראת סעיף 49 לחוק הירושה אינה ישימה.

בטלות הוראת הצוואה – לטובת מי?

במקרה של זוכה על-פי צוואה שמת לפני המצווה - ולא קבע אדם אחר שיזכה תחתיו - הרי בהעדר צאצאים לאותו זוכה - הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת. השאלה היא לטובת מי היא מתבטלת, מי הזוכה באמור בהוראות הבטלות.

האם האמור בהוראות בטלות אלה יחולק בין שאר הזוכים על-פי הצוואה בהתאם לחלקיהם בצוואה, או שמא יחולקו בין הזוכים על-פי דין, בהתאם לחלקים הקבועים בחוק.

אי-קביעת הזוכים ב"הוראות הצוואה הבטלות" - תמוהה, במיוחד נוכח סקירת שאר סעיפי החוק העוסקים בבטלות הוראת צוואה, כגון סעיפים 44-43 לחוק, בהם נקבע מפורשות כי בחלק העזבון שמתייחס להוראת הצוואה שבוטלה - יזכו היורשים על-פי דין.

שאלה זו נדונה ב-תע"ז (ת"א) 6095/89, בהקשר להוראת סעיף 50 לחוק. שם, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי הזוכים בהוראת הצוואה הבטלה - הם שאר הזוכים על-פי הצוואה, ולא היורשים על-פי דין. מסקנה זו בוססה על הכלל, לפיו בפרשנות חוק הירושה יש לחפש את הפרשנות הנכונה מתוך הוראות חוק הירושה גופן.

בסעיף 15 לחוק נקבע, כי חלקו של יורש שנמצא פסול לרשת וכו' - מתווסף לשאר "היורשים" על-פי חלקיהם. ומי אלה ה"היורשים" הללו - היורשים על-פי דין או הזוכים על-פי צוואה?

הגדרת המונח "יורשים" מופיעה בסעיף 2 לחוק - "היורשים הם היורשים על-פי דין או זוכים ע"פ צוואה, הירושה היא על-פי דין, זולת מקרה שהוא ע"פ צוואה".

סעיף זה מקנה, למעשה, מעמד שווה לזוכים על-פי צוואה כיורשים על-פי דין. החלוקה לשני הסוגים באה, לפיכך, להצביע על מקור הזכות בלבד. לפיכך, כאשר מדובר בבטלות זכותו של יורש לירושה על-פי דין - הרי לפי שייכות זו, יחולק חלקו לשאר היורשים על-פי דין.

ומאידך, כאשר מדובר בבטלות חלקו של זוכה על-פי צוואה - על-פי כלל שייכות זה - יחולק חלקו בין שאר הזוכים על-פי הצואה, בהתאם לחלקיהם.

לפיכך, הוראות הצוואה הבטלות - יזכו בהם שאר הזוכים על-פי הצוואה, בהתאם לחלקיהם.

יצויין, כי בפסק-דין זה, איזכר בית-המשפט את דבריו של כב' השופט בייסקי ב-ע"א 412/79 האמור לעיל, ומדבריו מסיק הוא, כי כוונתו באמירה "הזכאים האחרים" הינה לזכאים האחרים על-פי צוואה, כוונה העולה בקנה אחד עם הפרשנות דלעיל.

כב' הנשיא מ' שמגר, אשר נדרש לעניין זה במסגרת הערעור על פסק-הדין, הפך את החלטת בית-המשפט המחוזי, וקבע כי חלק העזבון אשר לגביו נמצא היורש על-פי הצוואה פסול מלרשת - יחולק בין היורשים על-פי דין, ולא שאר היורשים על-פי הצוואה.

בעניין זה נמצא אחד היורשים פסול מלרשת, מאחר והיה בן-זוגו של עורך-הדין אשר ערך את הצוואה.

על-פי הפרשנות אותה אימץ הנשיא מ' שמגר, הרי כאשר המוריש לא ציין בצוואתו מי ירש את חלקו של יורש שימצא פסול מלרשת - יש לראות את אותו חלק או אותה מנה בעזבון, כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש.

מצב זה, בו לא ציווה המוריש חלק מהעזבון במסגרת הצוואה - הוסדר במסגרת הוראת סעיף 66(ב) לחוק, שם נקבע כי מקום שציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר צו ירושה.

בהתבסס על העיקרון המנחה בחוק, כפי שנקבע בהוראת סעיף 2 לחוק - כי הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה - הרי המשמעות המצטברת של ההוראות היא, שבכל מקום שהצוואה לא מורה מה יעשה בחלק העזבון - יחול על חלק זה העיקרון הכללי והבסיסי - שחלוקתו תעשה על-פי כללי הירושה על-פי דין.

העדפת שאר היורשים על-פי הצוואה על פני היורשים על-פי דין - מהווה פעולת העשרת שאר היורשים על-פי הצוואה מעבר למה שהוריש להם המצווה, וכמוה כהתערבות בלתי-מוצדקת בחופש לצוות.

בעניין אביר נדונה השאלה האם כאשר הוראת צוואה לטובת זוכה שנפטר לפני המצווה ללא צאצאים מתבטלת לפי סעיף 49 לחוק - חלקו מועבר אוטומטית ליתר הזוכים על-פי הצוואה או שמא חוזר חלק זה לעזבון המצווה ויזכו בו יורשי המצווה על-פי כללי הירושה על-פי דין.

נפסק כי מ-ע"א 1022/90, שפורט לעיל, ניתן ללמוד לעניינינו על-אף שעסק בגורל צוואה שהיתה לטובת זוכה שנמצא פסול לרשת משום מעורבות לפי סעיף 35 לחוק, לאור הוראת סעיף 50 לחוק.

באנלוגיה לסעיף 49 ניתן לומר – משבטלה הוראת צוואה בנסיבות סעיף 49 לחוק יש לראות אותו חלק בעזבון נושא ההוראה כחלק עזבון שאין לגביו הוראה הענקה או ציווי לאיש ועל-כן יש לנהוג לגביו לפי כללי הירושה על-פי דין – זולת אם יש בצוואה הוראה שאומרת אחרת. אין כל מניעה ללמד את הפרשנות של סעיף 50 על הוראה סעיף 49. שתי ההוראות נמצאות בסימן ג' לפרק השלישי ונסחן דומה. אמנם הוראות סעיף 43(ג) ו-44(ב) לחוק קובעות מפורשות כי בהתקיים האמור בהן יזכו היורשים על-פי דין מה שלא נאמר בסעיף 49. אולם אבחנה זו שיתכן שיש בה כדי להביא לפרשנות הפוכה הועלתה על-ידי כב' השופט הומינר כנימוק מרכזי בפסק-דינו ונדחתה בבית-המשפט העליון. מכל מקום, גם אם יש לאבחנה זו מקום בסעיף 50 אין לה מקום בסעיף 49.

התייחסות ישירה לסוגיה יש ב-ת"ע 2519/94 ובו לומד בית- המשפט על סעיף 49 מסעיף 50 לחוק כפי שפורש בפרשת אורי כהן הנ"ל. גם בספרות המשפטית ניתן למצוא חיזוקים לדעה זו, לפיה יש לפרש את הקביעה בעזבון 49 כי "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת" כקביעה שיש לחלק את העזבון על-פי כללי הירושה על-פי דין.

עדיין יש לבחון האם אין הוראה בצוואה האומרת אחרת או שניתן ללמוד ממנה אחרת. ראוי הוא שבית- המשפט יתחקה אחר רצון המצווה כפי שהוא עולה מהצוואה, ואם התחקות זו אחר רצון המצווה ואומד-דעתו תביא למסקנה שהוא קבע אחרת יש ליתן תוקף לרצונו זה.

 

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.