16. ירושה מכח אימוץ
(א) מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאלו היה ילדו, וכן יורשים את המאמץ צאצאי המאומץ;
(ב) המאומץ וצאצאיו זוכים על פי דין בעזבונם של קרובי המאמץ כאלו היו יורשים, וקרובי המאמץ זוכים על פי דין בעזבונו של המאומץ כאילו היו יורשים
(ג) המאומץ וצאצאיו יורשים את קרובי המאומץ, אולם הורי המאומץ והורי הוריו וצאצאיהם אינם יורשים את המאומץ.
בשנת 2012, תוקן חוק הירושה בכל הנוגע לזכויות הירושה של ילד מאומץ וכן של הורים מאמצים – וזאת בעקבות יוזמה בה נקט עו"ד בעז קראוס בסוגיה זו לטובת השוואת מעמדם של מאומצים לילדים ביולוגיים.
בעקבות תיקון זה, אין עוד כל הבדל בין ירושת ילד מאומץ – בין בהיותו יורש ובין בהיותו מוריש, לבין ילד ביולוגי.
תיקון זה חל מיום כניסתו לתוקף ולכן בכל מצב סיטואציית ירושה בה מעורב מאומץ – וזאת בטרם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק – יחול ההסדר שטרם התיקון.
לשם זכיה על-פי סעיף זה – יש להוכיח כי המאומץ אכן אומץ כדין.
הראיה הנדרשת הינה מסמך המאשר את הליך האימוץ.
לפי המשפט הישראלי נוצר קשר של אימוץ רק עם מתן צו של בית-משפט, כאמור בסעיף 1(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן, חוק האימוץ). האישור הרשמי שניתן לאימוץ בצו בית-משפט הוא מאפיין מהותי של מוסד האימוץ המוכר אצלנו.
בהעדר צו אימוץ רשמי, לא נוצר קשר של אימוץ. בעניין יהוד קבע בית-המשפט כי התחייבותו של המוריש לבנו כי ייקח את ילדיו (נכדיו של המוריש) לביתו ויגדל אותם, ואולי גם של המורישה, שקיבלה על עצמה על-ידי התנהגותה את התחייבותו של בעלה – היתה התחייבות אישית בלבד, שהיה לה תוקף מוסרי, ואולי גם תוקף משפטי, אך לא היה בה כדי לשנות את מעמדם האישי של המורישים והמשיבים. גם רישום המשיבים כילדיהם של המורישים בתעודות הזהות שלהם עם עליית המשפחה ארצה, אין לו משמעות לעניין ההכרה במשיבים כילדיהם המאומצים של המורישים.
"אימוץ כדין" – בישראל, פירושו אימוץ לפי חוק אימוץ ילדים, ואימוץ שנעשה בחו"ל – לפיו חוק שהיה בתוקפו במקום בו נעשה האימוץ.
כאשר מעשה האימוץ נערך בחו"ל, הרי על-פי המשפט הבינלאומי הפרטי, הדין המהותי החל על אימוץ שנערך בחו"ל הוא דין המושב.
כאשר מסמך כאמור לא נמצא, כגון כאשר המאומץ הגיע לישראל ממדינה אחרת, ולא ניתן להשיג אישור להליכי האימוץ שנעשו שם – ניתן להוכיח את עובדת האימוץ אף בדרך אחרת.
המשפט העברי הכיר בקשרים שונים בין "מעין-מאמצים" לבין "מעין מאומץ", אולם בסופו של דבר, לא נקלט מוסד האימוץ, כפי שהוא מוכר במשפט הישראלי, לתוך המשפט העברי.
אי-ההכרה של המשפט העברי במוסד האימוץ גררה את המסקנה כי במסגרת הסדר ה"אומנה", שעל פיו גדלו ילד או ילדה בחיקה של משפחה אומנת, לא היתה להם זכות ירושה בנכסי המשפחה האומנת. לכן, מי שחפץ היה להוריש את נכסיו לילד שנמצא אצלו ב"אומנה", חייב היה לערוך אקט פורמאלי מיוחד של מתנת בריא או של מתנת שכיב מרע. בהעדר מעשה קניין כזה, אין בני הבנים יכולים להיחשב כבנים לצרכי הירושה.
מה היקף הראיות הנדרש במקרים בהם אין ראיות ישירות להליך האימוץ? ב-ע"א 506,500/78 נדון מקרה בו הוכחת האימוץ בוצעה באמצעות תצהירים של שני אנשים שהכירו את המאומץ, נפסק:
"עם כל הרצון להקל במקרים כגון אלה, כאשר לפני הטוענים לזכות ירושה ניצבים מכשולים בהשגת ראיות, אין להרחיק לכת יותר מדי ומההכרח לדרוש ראיות יותר משכנעות על קיום האימוץ מאלה שהובאו במקרה דנא."
באימוץ בפועל, דהיינו כאשר ההורים רואים בו מאומץ והילד רואה בהם מאמצים – אולם אימוץ זה לא קיבל אישור חוקי ולא נעשה "כדין" – גם אם יחסי הקרבה בין הצדדים היו כבן להוריו, ואף אם הדבר נמשך על-פני תקופה ארוכה – לא ירש "המאמץ" מכוח הוראת סעיף זה.
הוראת הסעיף הינה חד-משמעית ומקנה זכויות ירושה רק למי ש"אומץ כדין".
לצורך "אימוץ בפועל" לא די במעשים בפועל, ויש צורך גם בכוונה של ה"מאמצים" לאמץ את ה"מאומץ". ספק אם מעשה גידולו של ילד כשלעצמו, כשלא מתלווה אליו כוונה לאמצו, יכול לעלות כדי אימוץ. כוונה זאת יכולה להתגבש בביטוי מפורש, או להילמד מהתנהגותם של ה"מאמצים בפועל". אולם בלעדיה אי-אפשר, שאם לא כן נותר המעשה "חסר נשמה", ובית-המשפט נמצא מכיר ב"אימוץ אגב אורחא".
יצויין כי הוראת סעיף 16 דנה בזכות הירושה של מי שאומץ כדין, ויתכן כי לעניינים אחרים בחוק הירושה, כגון זכאות למזונות או הסתלקות לטובת ילדו של המוריש – ניתן יהיה לראות באימוץ בפועל מעשה המקנה למאומץ מעמד של זכאי שיסתלקו לטובתו, זכאי למזונות מהעזבון, זכאי לכל שזכאי לו צאצא של מוריש, מלבד הזכות לרשת באופן ישיר את המוריש.
בעניין פלונית התבקשה הכרה בצו אימוץ זר לצורך מתן צו ירושה בעניין עזבון האב המאמץ.
בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופט גייפמן) פסק כי המילים "אומץ כדין" בסעיף 16 לחוק מתייחסות הן לאימוץ שנעשה בישראל על-פי חוק האימוץ והן לאימוץ שנעשה בחו"ל, שתקף על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.
גם אם נקודת המוצא של "אימוץ כדין" בסעיף 16 הוא חוק האימוץ הישראלי, עדיין ניתן לראות, לשאלת תוקף אימוץ שנעשה בחו"ל, לקונה בחוק האימוץ הישראלי אשר מתמלאת בתוכן על-פי סימן 46 לדבר המלך במועצה או מכוח היקש. קונסטרוקציות אלה מביאות לכך שניתן להכיר בצו האימוץ הזר הכרה אינצידנטלית לצורך מתן צווי ירושה בישראל.
המסלול של סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 מותיר לבית-המשפט שיקול-דעת אם להכיר בפסק הזר. בעניין פלונית נקבע כי יש להכיר בצו האימוץ לצורך מתן צו ירושה מכמה טעמים: צו האימוץ ניתן בגרמניה לבקשת האב המאמץ, ועל-סמך צו האימוץ ניתן צו ירושה בגרמניה; המשיבה – אחותה למחצה של המבקשת – אישרה אף היא את בקשת האימוץ; ההכרה האינצידנטלית באימוץ משקפת את רצון המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואותיו לעניין חלק העזבון המצוי בארצות אחרות; כללי המשפט הבינלאומי הפרטי מחייבים כי המעמד האישי יוכר באופן אחיד בכל המדינות; ההכרה בצו האימוץ אינה סוטה מעקרונות האימוץ המקובלים בישראל.
עוד צויין בפסק-הדין, כי במסגרת השאלה אם "מן הדין והצדק" להכיר בצו האימוץ הזר, לצורך מתן צו ירושה – יש לבחון אם פסק-החוץ ניתן בסמכות מבחינת דיני המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בארץ. לא ניתן להכיר בפסק-חוץ שניתן ללא סמכות.