כפיפות להוראות הצוואה

53. כפיפות להוראות הצוואה
הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות.

הוראה אחרת – חד-משמעית

בהתאם להוראת סעיף זה, כאשר מותיר המצווה הוראה בצוואתו, לפיה רצונו שונה מהוראות החוק הכלולות בסעיפים המנויים בו - רצון המצווה יגבר.

הבעייתיות קיימת במקרים בהם לשון הציווי אינה חד-משמעית או אינה מפורשת.

השאלה היא, עד כמה צריכה "הוראה אחרת" כאמור, להיות חד-משמעית ומפורשת כדי להיכלל בגדר "הוראות אחרות" הגוברות על הוראות החוק.

ב-ע"א 749/82 נדונה הוראת מצווה המתנה על הוראת סעיף 42(ב) לחוק, אולם חסרה הוראה חד-משמעית ומפורשת.

בנתחו שאלה זו, הביע כב' השופט אריאל את דעתו:

"היינו נוטים... שהסייג על-פי סעיף 53 לא יהא דווקא מפורש, אלא די שיהיה משתמע באופן ברור מדברי המצווה (לרבות אומד-דעתו והנסיבות)."

דעה דומה הובעה גם בעניין לויה, בו נאמר כי "הדין הדיספוזיטיבי אמור לחול, אלא אם מוכח בפני בית-המשפט רצון ריאלי אחר של המצווה רצון עליו ניתן ללמוד מהנסיבות".

54. פירוש הצוואה

(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת.

סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע את העיקרון המרכזי, שלפיו יש לפרש צוואה על-פי אומד-דעתו של המצווה. אומד-דעתו של המצווה הוא רצונו הראלי של המצווה. אומד-דעתו של המצווה הוא רצונו הראלי של המצווה. זוהי כוונתו האמיתית. סעיף 54(א) לחוק הירושה מעגן בחובו אפוא את התכלית הסובייקטיבית של הצוואה. אין מקום, בגדריו של סעיף 54(א) לחוק הירושה, לתכלית האובייקטיבית.

נמצא כי "אומד" דעתו של המצווה עניינו הוכחת-דעתו (הסובייקטיבית) של המצווה, ולא השערה באשר לאומד-הדעת ההיפותטי. השערה באשר לאומד-הדעת אינה מספקת. אין מפרשים צוואה על-פי השערות. את אומד-הדעת יש להוכיח על-פי מאזן ההסתברות, כמקובל במשפט האזרחי.

בפרשנות של צוואה יש להתחשב אפוא בלשון הצוואה היא "הגוף" ובאומד-דעת המצווה הוא "הנשמה", כאשר בעיית היסוד היא היחס ביניהם. פרשנות הצוואה, נעשית תוך הכרה במתח הרב הקיים בין הרצון לתת ביטוי ללשון הצוואה, לבין הרצון לקיים את רצונו של המוריש. הצוואה, באופן ייחודי, היא מסמך אשר כותבו נפטר, ולכן לא ניתן לשאול אותו על דבר רצונו, ועובדה זו משפיעה על האפשרויות השונות העומדות בפני בית-המשפט, לפתרון בעיות יסוד בפרשנות הצוואה.

עקרונית, דיני הצוואות אינם מכירים בעיקרון כללי לפיו השופט רשאי להגשים באמצעות הצוואה את אומד דעת המצווה, גם אם הדבר אינו אפשרי על-פי לשון הצוואה. הכלל הוא כי ניתן להגשים באמצעות הצוואה רק את אותו אומד דעת הנותן ביטוי לאחת המשמעויות הלשוניות של הצוואה. חריגים לכלל זה הם אותם מצבים המכוסים על-ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות: כגון השלמת חסר בצוואה, פתרון סתירות, תיקון טעות, ביצוע בקירוב וביצוע ב"תחליף". דוקטרינות אלו הן בעלות אופי ספורדי, ואין להסיק מהן עיקרון כללי המאפשר להתעלם מלשון הצוואה.

במילים אחרות, נמצא כי בית-המשפט עשוי ליתן לצוואה משמעות החורגת מלשון הצוואה רק בהתקיים התנאים הבאים: ראשית, על בית-המשפט להשתכנע כי אומד הדעת של המצווה אינו ניתן להגשמה מלשונה של הצוואה. התנאי השני הוא כי המקרה נופל לאחד המצבים המיוחדים המכוסים על-ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.