כשרות לצוות

26. כשרות לצוות

צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

טיבה של צוואה – צלילות-דעת המצווה

טענה זו, בדבר העדר צלילות דעתו של המצווה בעת עריכת הצוואה, כעילה לביטול הצוואה – נפוצה במסגרת בקשות ההתנגדות לקיום צוואה. מאחר שבחינת אמיתות הטענה הינה על בסיס עובדתי, ובית-המשפט בוחן אותה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה – לא נותר אלא להפנות לפסקי-הדין אשר דנו בטענות אלו, בכדי להתרשם מהיקף "העדר צלילות-הדעת", המצדיקה ביטול הצוואה (וראה להלן).

הביטוי "בטיבה של הצוואה" לא הוגדר בחוק, וכב' השופט ברק היטיב להגדיר את סיבת אי-הגדרתו:

"אין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו… המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

דהיינו יש לבחון שלושה:

* מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה;

* את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו;

* את מודעותו לתוצאות עשיית צוואה על יורשיו.

בעניין קרן ליבי הובהר כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דימיון ומחשבות שווא.

בעניין מרום, ריכז השופט חשין את מכלול הדרישות המהוות "מבחן עקרוני" לבחינת רצונו החופשי של המצווה וכמי שיודע להבחין בטיבה של צוואה:

* האם הבין המצווה שהוא חותם על צוואה;

* האם הבין המצווה כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותן;

* האם ידע המצווה את היקף רכושו;

* האם היה המצווה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עימהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו.

"השאלה היחידה הניצבת לפנינו, היא, האם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח בשעת החתימה על הצוואה כדי להצביע על כך כי הוא ידע להבחין בטיבה של צוואה."

השאלה היחידה היא, אם ניכר בה במנוחה בעת עריכת הצוואה, כי ידעה על טיבה של צוואה.

"נדגיש, אין לנו עניין כאן בתבונת מעשיה של המנוחה או בסבירותם, ואף לא במידת ההומניות שבהם…".

ב-ת"ע 4410/99 נקבע כי גם כאשר המצווה הינו חולה נפש אין בכך כדי לפסול את הצוואה. הדרישה בחוק היא להוכחה שמחלת הנפש פגעה בכושר לגבש רצון חופשי ולהבין את טיבה של הצוואה נכון למועד עריכתה.

כך, גם העובדה כי בצוואה צוינו נכסים אותם נתנה המנוחה במתנה לאחד הנהנים שנים קודם לכן, אינה מלמדת בהכרח על כך שהמנוחה לא היתה מודעת לעובדה שהיא עורכת צוואה ולא היתה מודעת להיקף רכושה ויורשיה, וזאת כאשר בפועל המתנה לנהנה לא הושלמה.

על כן אין בעודת ציון הנכסים הללו בצוואתה של המנוחה כדי להעיד על כך שהמנוחה לא ידעה את היקף נכסיה. כמו כן, אם המנוחה התייחסה לנכסים הללו בכל צוואותיה ובכולן ציוותה אותם לתובע – ניתן לראות בעובדה זו משנה תוקף לרצונה.

צוואה שנעשתה בעת שהמצווה היה בעל כושר להבחין בטיבה, תא תקפה גם אם במועד מאוחר יותר ניטל ממנו כושר זה, וגם אם הוכח שלפני עשייתה חסר היה את כושר ההבחנה הנדרש להבנת טיבה. הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה על המצווה מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה, דהיינו על הטוען לחסרונו של כושר ההבחנה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל זה לא די בהעלאת ספקות גרידא.

בת"ע 2110/01 הונחו בפני בית-המשפט שתי חוות-דעת רפואיות סותרות, באשר לכשרות המנוח להבין כי היא עושה צוואה.

בית-המשפט קבע כי, באשר לכושרה של המנוחה להבין כי היא עושה צוואה, שוכנע כי למרות מצבה הרפואי והדיכאוני, לא הייתה אצלה ירידה קוגנטיבית כזו השוללת רצייה. בית-המשפט ציין כי, שני המומחים הסכימו במפורש שנושא נטילת תרופות ומשככי כאבים אינו שולל רצייה.

לאור זאת, דחה בית-המשפט את טענת בא-כוח האפוטרופוס הכללי בדבר חוסר גמירות דעת של המנוחה בשל מצבה הרפואי, ופסק בסופו של יום, כי צוואת המנוחה, צוואה בעל-פה, תקוים, כפי שנרשמה בזיכרון הדברים שהפקד אצל הרשם לענייני ירושה.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הטילה נטל כבד נוסף על החפץ לשלול בדיעבד את כושרו של אדם לצוות.

מטרת חוק יסוד זה היא להגן על כבודו של אדם וחירותו, ובכלל כך החופש לצוות.

קל וחומר כאשר באים לשלול זכות יסודית זו בדיעבד מאדם אשר במהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, וכושרו לעשות כן לא נשלל בפועל.

מי שהוכרז פסול-דין

הגדרה זו חלה על מצווה שהוכרז בדין ובפועל, כפסול-דין.

קביעה כי המנוח סבל "ממופרעות נפשית קשה עד כדי סטייה ברורה מן הנורמה". אין בה בכדי לפסול כשרותו לעשות צוואה, כל עוד כשרות זו לא נשללה ממנו כדין, בהכרזתו כפסול דין.

יתכן, כי מצב שכזה ייכלל בחלופה – "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" אולם כל עוד לא הוכרז כדין כ"פסול דין" – לא יחשב כ"מי שהוכרז פסול דין", גם אם הנסיבות הצדיקו הכרזה שכזו.

עצם מינוי אפוטרופוס לאדם אין בו די כדי להוביל למסקנה שצוואה שנערכה לאחר המינוי פסולה מחמת חוסר כשרות לצוות. בעניין ע.מ. ערכה המנוחה שתי צוואות, כאשר מבקשי הקיום של הראשונה היו המתנגדים לקיום השנייה, ולהיפך. המתנגדים לקיום הצוואה השנייה העלו את הטענה כי די בכך שהצוואה השנייה של המנוחה נערכה בזמן שהמנוחה הייתה חסויה ומונה לה אפוטרופוס כדי לחייב את המסקנה שיש לפסול את הצוואה. בית-המשפט דחה טענה זאת מן הטעם שהמנוחה לא הוכרזה פסולת דין, ועל כן אין להגביל את כשרותה רק מן הטעם שמונה לה אפוטרופוס.

על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרותו זו בחוק או בפסק דין של בית משפט. בסעיף 8 לחוק הכשרות נקבע שבית-המשפט רשאי להכריז על אדם כפסול דין. הכרזה כזו הופכת את החסוי לחסר כשרות משפטית, וככזה כבר לא יהיה כשיר לערוך צוואה (על פי סעיף 26 לחוק הירושה). במקרה הנדון המנוחה לא הוכרזה פסולת דין. אומנם, למנוחה מנותה אפוטרופסית (הקרן לטיפול בחסויים), ברם, מעיון בסעיף 33 לחוק הכשרות עולה כי פסלות דין היא רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס. העובדה שהחסוי "אינו יכול.. לדאוג לענייניו" היא אשר תביא למינוי כאמור, אולם אין בכך כשלעצמו להביא למסקנה ולקביעה המשפטית שיש לבטל כליל את כוחו של החסוי לנקוט בפעולות בעלות משמעות משפטית, כמשמעות הקביעה שבן אדם הינו פסול דין.

אי לכך אין חפיפה בין מינוי אפוטרופוס מכוח סעיף 33(4) לחוק הכשרות לבין קביעת סטטוס של אדם כפסול דין, ועכל כן אין בעצם מניוי אפוטרופוס לפי הוראות החוק הנ"ל כדי לפגוע בכשירותו של החסוי, ובכלל זה כשירותו לערוך צוואה. במקרה שחסוי עורך צוואה , תהא הצוואה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. בחינתו של בית-המשפט תיעשה על פי מבחן גמיש ונקודתי, בו תיבחן השאלה האם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. במקרה ע.מ. קבע בית-המשפט כי אומנם הייתה המנוחה חסויה במועד עריכת הצוואה השנייה, ברם, כאמור, עובדה זו הינה נדבך חשוב אך לא בלעדי בבחינת כשירותה. אי לכך דחה בית-המשפט את טענת המתנגדים כי המנוחה הייתה חסרת כשרות משפטית לערוך צוואה אך בשל היותה חסויה.

פסול-דין הצלול בדעתו

הוראת הסעיף קובעת קטגורית כי צוואה שנערכה בידי קטין ופסול-דין – בטלה.

הוראת הסעיף אינה מבחינה בין פסול-דין שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה לבין פסול-דין היודע להבחין בטיבה של צוואה.

בעניין אדם נדון מקרה בו הוכרזה המנוחה כפסולת-דין בשנת 1965. ביום 8.4.70 נבדקה על-ידי מומחה, אשר קבע כי אין כל הצדקה להמשך הכרזתה כפסולת-דין.

בעקבות זאת ביטל בית-המשפט ביום 4.5.70 את הכרזת המנוחה כפסולת-דין.

ביום 20.4.70 – כשבועיים לאחר בדיקת המומחה וכשבועיים לפני ביטול ההכרזה – ערכה המנוחה צוואה.

טענת הזוכה על-פי הצוואה היתה, כי בעת עריכת הצוואה היתה המנוחה "פסולת-דין" רק באופן פורמאלי, ואילו מהותית היתה שפויה וצלולה כפי שעולה מחוות-דעתו של המומחה.

כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו, בקבעו כי הוראת סעיף 26 לחוק קובע קטגורית, כי צוואה שנערכה על-ידי מי שהוכרז כפסול-דין – בטלה.

"המבחן הוא פורמאלי-טכני", קיומה של הכרזה על פסלות – גוררת, ללא כל שיקול-דעת, את בטלות הצוואה.

אכן, לשון הסעיף ברורה ואינה מותירה מקום לספקות, אולם נראה כי תחושת הצדק אינה עולה בקנה אחד עם מצב זה. אין סיבה כי אדם היודע להבחין בטיבה של צוואה אולם הוכרז פסול-דין מחמת כך שלא ידע לנהל את ענייניו, או אדם שערך צוואה במועד סמוך לביטול ההכרזה כאמור במקרה הנדון, לא יוכל לצוות את רצונו בצוואה. נראה כי הותרת שיקול-דעת לבית-המשפט, תחת הוראה גורפת היתה מאזנת במצבים גבוליים כאמור, אולם כל עוד הוראת הסעיף נותרת על-כנה בלשונה, קביעת הפסלות הינה גורפת וברורה.

ביטול רטרואקטיבי של הכרזת פסלות-דין

בעניין אדם הועלתה הטענה כי לאור מצבה של פסולת-הדין, אשר היתה שפויה וצלולה עוד בטרם בוטלה הכרזתה כפסולת-דין, ניתן לראות בביטול כביטול רטרואקטיבי של ההכרזה, לפחות מהמועד בו ניתנה חוות-דעת המומחה, המבהירה את מצב המנוחה.

כב' הנשיא שמגר דחה אף טענה זו, באשר הוראת סעיף 10 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הדנה בביטול הכרזת פסלות-דין – פורשה בפסיקה כביטול הפועל ממועד קביעת הביטול ולהבא. עם זאת השאיר בצריך עיון את השאלה האם במקרה בו מציין בית-המשפט מפורשות בהחלטת הביטול, כי תחולת ההחלטה רטרואקטיבית – יהיה בה כדי להכשיר את הצוואה.

חולה נפש שלא הוכרז פסול-דין

הוראת סעיף 26 לחוק מתייחסת לצוואה שנערכה בידי קטין, פסול-דין, ומי שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה.

בהגדרות אלה חסרה התייחסות לצוואה שנערכה על-ידי אדם החולה בנפשו או סובל מהפרעה נפשית ברמה זו או אחרת, אולם עם זאת מסוגל להבחין בטיבה של צוואה, דהיינו מבין את עצם פעולת הציווי.

בהעדר הכרזה על "פסלות-דין", אין הנכנסים לקטגוריית מקרים אלו פסולים מלערוך צוואה, ובעצם הבנתם את פעולת הציווי מבינים הם, לכאורה, את "טיבה של צוואה" ואין בצוואתם פסול.

בעניין צברי נאמר כי המחוקק אינו מתייחס למצב הכללי של אדם כלקוי-דעת, למעט אם הוכרז כפסול-דין, אלא למצב של ליקוי-דעת בעת עשיית הצוואה, ובגדר המוסד של גמירות-דעת. המבחן הפונקציונלי הוא מבחן גמירות-הדעת הנקודתית. מטעם זה יכול וההוראה בחוק בעניין "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מקומה הראוי בסעיף 30 לחוק הירושה, הדנה בפגמים בגמירות-הדעת בדיני צוואות, ולא בהוראת סעיף 26 לחוק הדנה בכשרות לצוות.

בית-המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זו בעניין בינשטוק. במקרה זה ערך אדם צוואה עת היה נתון ל"הזיות שווא", למחשבות רדיפה חסרות בסיס מציאותי מצד בני-משפחתו. כב' השופט בזק הגיע למסקנה כי הוראת סעיף 26 לחוק, ביחס להגדרה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", אינה כוללת מקרה זה וכדוגמתו, וכוונתו, כפשוטו, לעצם הבנת פעולת הציווי בלבד. את הוראת החוק המתאימה מצא השופט בזק בהוראת סעיף 30(ב) לחוק, הדנה בצוואה שנעשתה מחמת טעות, תוך החלת ההוראה אף על טעות הנובעת ממחלת נפש, מהעדר שיקול-דעת אובייקטיבי, ובמקרה זה – מעצם העובדה כי הצוואה נערכה על-בסיס הנחת המצווה כי בני-משפחתו רודפים אותו, הנחה הנובעת מהפרעה נפשית ואינה עולה בקנה אחד עם המציאות.

כב' השופט חשין, אשר דן בערעור על פסק-הדין, דחה פרשנות זו, תוך הענקת פרשנות מרחיבה להוראת סעיף 26 לחוק.

בהעמידו זו כנגד זו את הפרשנות המצמצמת, הרואה במילים "טיבה של צוואה" את פירושם המילולי – הבנת עצם פעולת הציווי, ומאידך, הפרשנות המרחיבה המצריכה הבנה בנוגע למכלול האלמנטים הקשורים בציווי – העדיף את זו האחרונה.

פרשנות מרחיבה ביחס ליכולת "ההבחנה" בטיבה של צוואה, כוללת את קיומם של רצון חופשי והבנה כאחד, דהיינו יכולת סובייקטיבית העולה בקנה אחד עם ראיה אובייקטיבית של המציאות.

תוך סקירת ההוראות הנוהגות באנגליה ובארה"ב, שם נדרשת הבנה אובייקטיבית לכל הנגזר מעריכת צוואה, לרבות ראיית העובדות אשר הביאו את המצווה לעריכת צוואתו, בדרך שאינה מושפעת מכוח חיצוני מחלתי אשר גורם למצווה לאבד את יכולת השפיטה וראיית המציאות – אומצה גישה זו, הרואה ביכולת "להבחין" בטיבה של צוואה, את היכולת לערוך צוואה שהינה פרי רוחו החופשית של המצווה.

לפיכך, צוואה אשר נערכה עת המצווה הונע בידי כוחות חיצוניים, דהיינו כוחות הנובעים מהפרעות נפשיות אשר שיבשו את דעתו ויכולתו של המצווה לראות את המציאות כהווייתה, הפרעות אשר הציבו בפני המצווה מציאות מעוותת, שאינה בנמצא – תוכרז כבטלה.

הוראת סעיף 26 לחוק, המתנה את תוקפה של הצוואה ביכולתו של המצווה להבחין בטיבה של הצוואה, דורשת, אם כן, יכולת הבחנה לא רק למהות הצוואה אלא אף ליכולת לצוות מכוח רצון חופשי נטול השפעות נפשיות חולניות. ובלשון כב' השופט חשין:

" 'ידע' להבחין בטיבה של צוואה אינו מכוון עצמו אך לידיעה במובן של מידע אלא במובנה של דעת…".

הוראות סעיף 26 לחוק הירושה חלות גם חלות על הנושאים בחולי-נפש.

במקרה הנדון בעניין בינשטוק, הוכח כי המצווה סבל מסכיזופרניה פרנואידית אשר גרמה לו להזיות שווא, הזיות אשר הביאוהו למסקנה המוטעית כי בני-משפחתו רודפים אותו.

עם זאת, העדיף כב' השופט חשין לקיים את צוואת המנוח, באשר עובדתית לא הוכח כי הזיות אלה הן אשר הובילו את המצווה להדיר את בני-משפחתו מעזבונו.

הוכחת קיומם של הזיות או הפרעות נפשיות אחרות אין בהן, לכשעצמן, כדי להביא למסקנה על העדר יכולת להבחין בטיבה של צוואה, מבלי שיוכח כי הפרעות אלה הן שגרמו למצווה לערוך את צוואתו כלשונה.

וראה הכרעת בית-המשפט המחוזי ב-ת"ע (י-ם) 379/89, פרשנות כב' השופט חשין התקבלה ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט גולדברג, אשר העדיף פרשנות מצמצמת להוראת סעיף 26 לחוק והחלת ההגדרה "להבחין" בפרשנותו המילולית ביחס לעצם מושג הצוואה.

כב' השופט גולדברג מעדיף את חופש הציווי גם במקרים בהם רצון המצווה מושפע ממניעים בלתי-סבירים).

 הפרעות מחשבתיות שאינן מחלת נפש

בטווח בין מחשבות הנובעות מהפרעות נפשיות העולות כדי מחלת נפש ובין מחשבות הנובעות משיקול-דעת צלול ואובייקטיבי – שרויות כל אותן התנהגויות גבוליות, אשר מזווית ראיה אובייקטיבית נראות כמוזרות, אולם מעיני הרפואה אינן עולות כדי פגם נפשי המקוטלג כמחלת-נפש.

כב' השופט חשין, אשר הרחיב בעניין בינשטוק את תחולת ההגדרה "להבחין" בטיבה של צוואה אף על הפרעות הנובעות ממחלת-נפש, דן בשאלת החלת הרחבה זו אף על מקרים בהם דעתו של המצווה השתבשה עליו שלא מחמת מחלת-נפש.

אמנם פרשנותו המרחיבה נגעה אך לשיבושי חשיבה אשר נבעו ממחלות-נפש, וכלשונו – "ובמי שלא תקפו חולי-נפש והמציאות בכל זאת משובשת בדעתו, ידובר במקום אחר" – נראה כי אין כל מקום להבחנה עקרונית בין השניים, וההרחבה הרעיונית המצריכה יכולת לשיקול-דעת וחשיבה אובייקטיבית כתנאי ליכולת "הבחנה" בטיבה של צוואה – נכונה אף למקרים בהם יכולת ההבחנה פגומה מחמת כל מניע אחר, הגם שאין מוצאו במחלת-נפש. כמובן, שמידת "שיבוש הדעת" והשפעת שיבוש זה על יכולת המצווה "להבחין", נתונה להכרעה עובדתית בכל מקרה ומקרה.

הסובל מליקוי שכלי שלא הוכרז פסול-דין

בעניין בלקין נשאלה השאלה, מה דינו של אדם אשר אמנם סבל מליקוי בשכלו, אך מעולם לא נתבקשה הכרזתו כפסול-דין בשל כך? ניתן לומר בבירור כי אדם כזה אינו בא בגדר הוראת הרישא של סעיף 26 לחוק הירושה, לפיה נשללת מניה וביה כשירותו לעשות צוואה, שהרי תנאי לתחולתה של הוראת סעיף 26 רישא, הוא שהמצווה הוכרז כפסול דין על-פי חוק הכשרות המשפטית. מכאן נובעת המסקנה, כי כאשר הטענה בדבר העדר כשירות לערוך צוואה, מועלית כנגד מצווה אשר סבל מליקוי שכלי, אך לא הוכרז כפסול-דין, על הטוען להוכיח כי נתקיימו תנאי הסיפא של הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, דהיינו כי בשעה שנעשתה הצוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה.

במילים אחרות, העובדה, כשלעצמה, כי המנוח לקה בשכלו אין בה כדי לשלול את תחולת החזקה לפיה המנוח, ככל אדם, כשר לפעולות משפטיות – ובהן עשיית צוואה – והכופר בכשרות זו עליו הראיה. ראוי לציין, כי חזקה זו הנה פועל יוצא של עיקרון היסוד, לפיו החירות לצוות הינה ביטוי מובהק לכבוד האדם, והיא מגשימה את האוטונומיה שלו כאדם, לממש את רצונו הפרטי ואת זכותו לעשות בקניינו כרצונו. עוד ראוי לציין, כי בעת שאנו מהלכים ב-"טריטוריה" זו, שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו פורש עליה את חסותו, עלינו להלך בזהירות ראויה ומחויבים אנו להימנע, ככל האפשר, מלפגוע בחופש הצוואה.

יודגש, ככל שבשאלת הכשירות עסקינן, אין לנו עניין בסבירות מעשיו של המנוח, וגם לא במידת התבונה או ההומניות שבהם, והשאלה היחידה הניצבת היא האם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח, בשעת החתימה על הצוואה, כדי להצביע על כך שהוא ידע להבחין בטיבה של צוואה.

בעניין בלקין הגיע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת חיות) למסקנה, כי המנוח, למרות הליקוי השכלי ממנו סבל, ידע לכלכל את ענייניו והבין את טיבה של צוואה באופן כללי וכן את טיבה של הצוואה הספציפית אותה בחר לערוך.

נטל השכנוע – הנושא בו ומידתו

הלכה היא, כי המתנגד לקיום צוואה בטענה שנפל פגם בכשרות המצווה לעשותה, עליו נטל ההוכחה. ובעניין זה עיקרון יסוד הוא כי מצווה לקיים את דבר המת. החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים. הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם. זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה גם לזכות קניין חוקתית. על-כן לא תתקבל טענה בדבר אי-כשרות המצווה לערוך צוואה אלא אם הביא הטוען ראיות ממשיות וברורות המלמדות על מצב הבנת המנוח ביום עריכת הצוואה.

הכרזה על בטלותה של צוואה היא מעשה חמור וכבד משקל שכן לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח. עד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר.

יש לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון. אין די בהעלאת ספק גרידא בדבר צלילות דעתו של המצווה בכדי להרים את נטל השכנוע המוטל על הטוען לבטלות הצוואה.

הוכחת העדר צלילות-דעת כאמור, יכולה להיעשות הן באמצעות עדים מומחים והן באמצעות עדים שאינם מומחים, אולם יכולים לתאר את מצבו של הנפטר בעת עריכת הצוואה.

להוכחת הטענה, ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עשיית הצוואה או בסמוך לאותו מועד; בחוות דעת פרואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה שקיומה מתבקש; בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או שימש כעד לה; בעדויות אחרות.

עם זאת, ייתכן ותינתן עדיפות לעדותם של עדים מומחים, כפי שקרה למשל בעניןי עיזבון המנוחה שרה יפרח ז"ל. בעניין זה הועדפה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בחיפה גרסתה של המבקשת, ונקבע כי המנוחה הייתה חולה במחלת ה"שיטיון", ולא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. נקבע, כי יש להעדיף את גרסת המבקשת משום שראיותיה נסמכו על שלוש רופאות מקצועיות, בעוד ראיות המשיבים הסתמכו רק על עדויותצדדים מעוניינים ולא מקצועיים שמסרו כביכול את התרשומתם. בנוסף, המשיבים לא הביאו את עדי הצוואה על-מנת שיעידו על נסיבות עריכת הצוואה.

בעניןי עזבון המנוחה ס.ש. ז"ל סמך בית-המשפט ידיו על חוות הדעת הרפואית של המומחה שמונה מטעמו. מעיון במסמכים שהועמדו לרשותו הסיק המומחה מטעם בית-המשפט כי המנוחה סבלה מתהליך דמנטיבי פרוגרסיבי שתחילתו כשנתיים טרם עריכת הצוואה, כאשר כשנה לאחר עריכתה מצבה היה כבר בדרגת חומרה בינונית או יותר. המומחה קבע כי בדרגה כזו של דמנציה כבר קיימת, על פי רוב, פגישה ביכולות החישוב והשיפוט הדרושות על מנת לצוות.

לפי עמדת המומחה, מן הספרות עולה כי מאז תחילתו של תהליך דמנטיבי ועד שחומרתו עולה חולפות בממוצע 2-8 שנים. לכן סבר המומחה כי במועד עריכת הצוואה כבר סבלה המנוחה מדמנציה בדרגת חומרה בינונית, ולפיכך קבע המומחה כי, בשקול כל הנתונים, המנוחה לא הייתה כשירה לצוות בעת שערכה את צוואתה.

באותו מקרה לא הוזמן המומחה לחקירה ולא עומת עם אפשרות של השקפה רפואית אחרת על אדני הנתונים שבעניין הנדון, ולמעשה מסקנתו לא נסתרה. לאור זאת קבע בית-המשפט כי די המסקנה העולה מחוות הדעת הרפואית כדי לפסול את הצוואה ולבטלה.

יש לציין כי בית-המשפט אינו כבול למסקנות חוות דעת המומחה, וזו מהווה רק כלי עזר בידיו. צד המבקש מבית-המשפט להסתמך על מסקנות המומחה מטעמו חייב להביא בפני בית-המשפט את הקריטריונים המדעיים על יסודם בנה המומחה את ממצאיו כדי לאפשר לבית-המשפט לבדוק את נכונות המסקנות. כאשר בית-המשפט מכריע בין חוות דעת מקצועיות נוגדות, עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי.

מעבר לכך, בית-המשפט יכול להתסייע בחומר ראיות אחר מהעדות הרפואית, שיתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית. כך, בעניין פלוני העדיף בית-המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים, אשר הכיר את המנוחה אישית, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המתנגדים, אשר הסתמך על מסמכים רפואיים אשר הוצגו בפניו ומחוות דעתו לא ניתן היה להסיק ממצאים חד-משמעיים וברורים בנוגע לכשירותה של המנוחה במועד עריכת הצוואה.

יחד עם זאת, בית-המשפט אינו חייב למנות מומחה כיד הבקשה הטובה על הצדדים או מי מהם, ובית-המשפט לא יהסס לדחות בקשה למינוי מומחה רפואי אם אין לה יסוד לאור החומר הרפואי המובא בפניו.

אומנם, בית-המשפט מכיר בפער הידע הקיים בין המבקש למתנגד. פועל יוצא מכך הינו נטיית בית-המשפט לאשר הזמנת מסמכים רפואיים במקום שישנה טענה, שאינה מפורכת על פניה, בדבר חוסר יכולתו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. כך גם לגבי מינוי מומחה רפואי, ובלבד שהמסמכים הרפואיים עולה החשש לאי-כשירות המצווה בעת עשיית הצוואה.

המבקש את מינויו של המומחה הרפואי נדרש לתמוך את בקשתו במסמכים רפואיים, שיש בהם כדי להצביע על אותו חשש לאי-כשירות המצווה.

בעניין עו"ד י.ד. עיין בית-המשפט בבקשה למינוי מומחה ובמסמכים הרפואיים שצורפו בתמיכה לה, וקבע כי אין במסמכים שצורפו כדי להצביע על חשש לאי-כשירות המצווה בעת עשיית הצוואה, ולכן דחה את הבקשה למינוי מומחה.

ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה לעת עשיית הצוואה. להוכחת הטענה, אין חובה להסתייע דווקרא בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את אותה צוואה, שקיומה מתבקש. עם זאת, ראוי ונכון לעשות זאת.

בעניין א.ק. נ' ש.מ. נטען, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. בית-המשפט דחה בקשה למינוי מומחה, מהטעם שהמסמכים הרפואיים שצורפו בתמיכה לבקשה לא הצביעו ולא הצדיקו את הצורך במינוי מומחה רפואי. כמו-כן, למרות שניתן לנתבעת היתר להגיש חוות דעת רפואית מטעמה, בחרה לא לנצל היתר זה וביקשה לבסס אותה על המסמכים הרפואיים שהוצגו לתיק בית-המשפט ועל העדויות השונות.

למרות שבית-המשפט קבע כי אין לייחס משקל למסמכים הרפואיים, כיוון שהנתבעת לא פעלה להגשת המסמכים כראיה לאמיתות תוכנם, מעבר לצורך בחן בית-המשפט את המסמכים הרפואיים והעדויות, וקבע כי אינם מלמדים על פגישה בכושרה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה.

בעניין גולדמן הוכח מנסיבות התקופה בה נערכה הצוואה – במקרה זה תקופה בה התקיימו הליכים משפטיים בין המנוח לאשתו – כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה.

מן החומר שהיה מצוי בתיק בית-המשפט עלה כי בין בני הזוג שררה מחלוקת קשה ביותר, אשר הגיעה לכלל התדיינויות בבית-המשפט לענייני משפחה. מערערת מס' 1 אף נטשה את ביתם המשותף של בני הזוג. מחומר הראיות עלה כי המשפטים שבין השניים לא היו קלים ואף הוגשה תביעה לפירוק השיתוף בנכסי בני הזוג, במסגרתה טענה המערערת כי בכוונת להתגרש מן המנוח.

באותו מקרה העידה עורכת הדין אשר ייצגה את המנוח בהליכים משפטיים שהתנהלו בינו לבין האלמנה בפני בית-המשפט. מעדותה של עורכת הדין עלה כי המנוח שיתף עימה פעולה ומצבו השכלי והנפשי הצטיירו בעיניה כתקינים.

כמו-כן, מעדויות שעלו בפני בית-המשפט, לרבות רופאיו של המנוח, עלה כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה במועד שערך אותה.

עוד יצוין כי המנוח התייצב לדיונים והעיד בבית-המשפט קמא לאחר שמסר תצהירי עדות ראשית. מעדותו של המנוח בבית-המשפט לענייני משפחה עולה כי המנוח התייצב בבית-המשפט כשנה לאחר עריכת הצוואה, והעיד בצורה ברורה וחד משמעית. חקירתו שכנגד מלמדת על כך כי הוא התמצא בזמן ובמקום, כל עסקיו וכל ענייניו היו ברורים וידועים לו. העד נחקר אודות אירועים שונים, חובותיו לאנשים שונים, רכושו, ויחסיו עם אנשים זרים והעיד בצורה ברורה, שאין בה כדי ללמד על כך כי הכרתו הייתה מעורפלת כנטען.

כמו-כן, באותו תקופה הגישה האלמנה תצהיר עדות ראשית לבית-המשפט, בו לא טענה דבר באשר לכך שבעלה אינו מצוי בהכרה מלאה. עוד יצוין כי כשנה לאחר מועד עריכת הצוואה חתמו הצדדים על הסכם גירושין ובית-המשפט לענייני משפחה נתן להסכם תוקף של פסק דין.

כך, מחד גיסא טענה האלמנה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה מיום 2.9.97, כאשר מאידך גיסא, בסמוך לאחר מועד זה התקשרה היא עצמה עימו בהסכמים אשר אושרו על ידי בית-המשפט, לחאר שנוכחה לדעת כי המנוח מבין את פשר הסכמותיו.

עוד ציין בית-המשפט כי בית-המשפט קמא בחן את עדויותיהם של הרופאים שטיפלו במנוח, וכן של אנשים שבאו עימו בקשר. כל העדים הנ"ל העידו בפני בית-המשפט כי המנוח היה צלול ובית-המשפט קיבל את עדויותיהם.

המקור היחיד ממנו ניתן היה להסיק, לכאורה, כי המנוח לא היה צלול, הינו חוות דעתו של רופא מומחה, אשר הגיש חוות דעת שאינה מתייחסת דווקא למנוח אלא באופן כללי לחולים במצבו, אשר סובלים לעיתים גם מתופות לוואי נפשיות או של פגיעה בזיכרונם. מכל מקום, המומחה לא קבע כי המנוח עצמו סבל מתופעות אלה.

מן המפורט הסיק בית-המשפט כי אין בכל חומר הראיות כל ראייה שהיא המלמדת על כך שהמנוח היה במצב מעורפל. העובדה כי המנוח נזקק לתרופות, אשר היו מיועדות בעיקרן לטיפול במחלת אי ספיקת הלב ממנה סבל, אין ב כדי ללמד על כך שהכרתו של המנוח הייתה מעורפלת. בית-המשפט התרשם כי המנוח הבין היטב את מעשיו, היה מודע לטיבם וידע להבחין בין הדברים.

בעניין עזבון המנוחה יפה וולף ז"ל נ' מיה (עמליה) וולף, המבקשת לא הציגה בתמיכה להתנגדותה לקיום הצוואה חוות דעת של מומחה רפואי, לצורך הוכחת הטענה כי אמה המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה רפואית-נפשית לעריכת הצוואה. היא ביקשה להסתמך על חקירה נגדית של רופא על מסמך סיכום מחלה, על מסמכים רפואיים מתוך התיק הרפואי של המנוחה ועל מכתבים שכתה המתנגדת. נפסק, כי כל המסמכים הנ"ל והראיות האחרות לא יכולים לבוא במקום חוות דעת של מומחה. מאחר שלא הייתה בפני בית-המשפט ראיה חותכת כי המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה נפשית לערוך צוואה ולחתום עליה לפני נוטריון, ולאור העובדה כי לו היה הנוטריון חש כי מדובר באישה שאינה יודעת מה היא עושה, לא היה מכין לה את הצוואה ולא היה מחתים אותה עליה. לפיכך נפסק, כי הוראת סעיף 26 לא חלה במקרה הנדון והמנוחה ידעה להבחין בטיב הצוואה עליה חתמה בפני הנוטריון.

הכרזתו של אדם כחולה נפש לאחר מותו, בלי שנבדק בחייו על-ידי פסיכיאטר אלא על-ידי עדויות בדיעבד ובהסתמך על מומחים שחוות-דעתם נקבעה פוסט-מורטם – אינה משימה פשוטה. נטל הראיה המוטל על הטוען כי אדם שחלף מן העולם ושלא ניתן לבודקו הוא חולה נפש, הוא, כאמור, כבד ביותר.

ככל שבשאלת הכשירות עסקינן, אין לנו עניין בסבירות מעשיו של המנוח, וגם לא במידת התבונה או ההומניות שבהם, והשאלה היחידה הניצבת היא האם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח, בשעת החתימה על הצוואה, כדי להצביע על כך שהוא ידע להבחין בטיבה של צוואה.

לפיכך, אי-הורשת נכסים לילדים לבדה, אין בה כדי ללמד על פגם ברצון המצווה, כי הכלל הוא שאדם זכאי לקבוע מי ירשנו אחרי מותו ועל פיו יישק כל דבר. הצוואה אינה חייבת לעמוד במבחן ההיגיון, במיוחד לא בסימן הגיונו של צד זה או אחר. מבחן כשירות הצוואה היא אמיתות רצון המצווה בלבד.

 נטל השכנוע בצוואה פגומה

כאשר בצוואה פגומה מבחינה צורנית, רשאי מבקש הקיום לקיים את הצוואה למרות הפגם, על-פי הוראת סעיף 25 לחוק. במקרה זה, על מבקש הקיום לשכנע את בית-המשפט באמיתות הצוואה. הוכחת אמיתות הצוואה, כוללת אף את הצורך להוכיח את צלילות דעתו של המצווה. בכך עובר הנטל להוכחת צלילות הדעת לכתפי מבקש הקיום (וראה בפרשנות הוראת סעיף 25 לחוק).

חשוב להדגיש כי דברים אלו מוסבים על פגם כאמור בסעיפים 23-20 לחוק הירושה, אולם פגמים אחרים לא יעבירו את נטל ההוכחה על המבקש את קיום הצוואה.

 המועד אליו יש לייחס את חומר הראיות

על חומר הראיות להתייחס למועד עריכת הצוואה ממש. לכן, גם אם הוכח שהמנוח לא יכל להבחין בטיבה של צוואה בתקופה שלפני ו/או אחרי עריכת הצוואה – אין בכך בכדי להביא לבטלות הצוואה, אם בתקופת עריכתה ידע המנוח להבחין בטיבה.

המועד בו יש לבחון את צלילות דעתו של המצווה הוא מועד עריכת הצוואה, ואין זה כלל משנה אם עובר לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה היה המצווה במצב של חוסר יכולת להבחין בטיבה של צוואה.

ע"א 1099/90 – במקרה זה מספר שנים לפני עריכת הצוואה היה המנוח מאושפז לטיפול נפשי, ומספר שנים לאחר עריכתה הוכרז כפסול-דין.

נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד עשייתה – חתימתה – של הצוואה. חומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה. לכן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו.

הראיות בנוגע לאי-יכולתו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה, אמורות להתייחס לשעת עריכת הצוואה, ולמצבו בהקשר זה באותו היום.

ראיות בנוגע למצב המצווה במועד סמוך לעריכת הצוואה אם לפני ואם אחרי, המצביעות על תפקודיו הלקויים, עשויות להצביע על העדר יכולת להבחין בטיבה של צוואה. אולם, בכך אין די, ובהעדר ראיה ספציפית וחד-משמעית ליום עריכת הצוואה – לא ניתן לפסול את הצוואה על בסיס זה או אף להעביר את נטל הראיה.

בעניין מרום, הוכח מצב של ירידה ניכרת בתיפקוד השכלי, אולם הראיות התייחסו לתקופה כללית ולא למועד עריכת הצוואה. יצויין, כי במקרה זה היו ראיות ישירות של עורך-הדין עורך הצוואה וכן של עד לצוואה, אשר העידו על מצבו התקין של המצווה ביום עריכת הצוואה ממש.

 מחלה קשה ביותר

העובדה שהמצווה היה שרוי במחלה קשה ביותר, בעת עריכת הצוואה – אין לעובדה זו ולא כלום עם שאלת צלילות-דעתו וגמירות-דעתו של המצווה ואין בכך אף כל חזקה לכאורה.

בע"א 107/76, נדון מקרה בו ערכה מנוחה צוואה בהיותה שרויה במחלה קשה, ולמחרת עריכתה, נפטרה. נפסק, כי בעובדת פטירת המצווה למחרת יום עשיית הצוואה – אין להראות אלא לאיזה שלב מתקדם הגיעה מחלתה באותו יום. אך בנוהג שבעולם, דווקא במצב כזה נוהג אדם לערוך צוואה, ובית-המשפט לא יפסול את תוקפה רק מפאת קיום המחלה, אפילו היא קשה עד לכדי פטירתו סמוך לאחר עריכתה. זאת, כל עוד דעתו של המצווה היתה צלולה והוא הבין היטב את פשר מעשיו.

בעניין עזבון המנוח א.ה., טענו המתנגדים כי במועד עריכת הצוואה היה המנוח חסר עצמאות, במצב גופני ונפשי שלא אישפר לו להבין טיבה של צוואה, ועל-כן הצוואה בטלה בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה.

בית-המשפט קבע כי, ראשית – חזקה על אדם שהוא כשר לעשיית פעולה משפטית בכלל, ועריכת צוואה בפרט. על-כן, חזקה על אדם כי בעת עריכת הצוואה ידע להבחין בטיבה של הצוואה, והטוען אחרת עליו נטל הראיה.

שנית – חוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה עניינה במצבו המנטאלי והפיזי של המנוח. הצוואה תתבטל רק אם יוכח בעדות רפואית או אחרת כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל ההוכחה בעניןי זה מוטל על הטוען לפגם בכשרות המנוח, קרי, המתנגדים לקיום הצוואה.

במקרה הנדון, המנוח סבל מבעיות רפואיות רבות בשלהי חייו. בין היתר עבר גם אירוע מוחי שייתכן שהותיר רשמיו וגרם לירידה קוגנטיבית. עם זאת, היה המנוח באופן כללי צלול, הבין את הסובב אותו ולא התנהג באופן המטיל ספק בכשירותו המנטאלית, כאשר המועד הרלוונטיי לבדיקת כשירותו של המצווה הוא מועד עריכת הצוואה, זאת אף אם בזמנים אחרים המצווה סבל מערפול דעת.

בעניין מצבו הרפואי והנפשי של המנוח א.ה. וכשירותו לצוות, הוגשה חוות-דעת מטעם מומחה שמונה בהסכמת הצדדים על-ידי בית-המשפט. המומחה עיין וניתח את המסמכים הרפואיים, והגיע למסקנה כי המנוח היה בעל כשירות מלאה לחתום על הצוואה.

המומחה ציין כי מסקנה זו מתבססת על היעדר עדות כלשהי למצב פסיכוטי, שטיוני או בלבולי – במועד הנ"ל. כמו-כן, הוא ציין שהמנוח מתואר כעשרה ימים מאוחר למועד עריכת הצוואה כצלול, אינטליגנטי, מדבר לעניןי ורק לאחר שבועיים וחצי מיום אשפוזו בבית-החולים חלה ירידה במצבו השכלי.

בנוסף למומחה הובאה עדותו של מומחה לאורולוגיה שניתח את המנוח, אשר הצהיר כי סמוך למועד הניתוח ניהל עם המנוח מספר שיחות, ונוכח לדעת כי המנוח צלול לחלוטין וחסר תלות, הבין את מעשיו, היה עצמאי מבחינת מחשבתו וידע לעמוד על שלו. עדות זו לא נסתרה.

כמו-כן עלה מעדות הרופאים, כי המנוח היה כשיר להחליט החלטות הנוגעות לבריאותו, החלטות של חיים ומוות, ועל-כן קל וחומר שהיה כשיר להחליט בענייני רכושו.

כאמור, מצבו הפיזי של המנוח לא היה טוב במועד עריכת הצוואה, המנוח עבר התערבויות כרירורגיות ואחרות שהיו לא קלות, במיודח לאדם בגילו ובמצבו. ברם, לגישת בית-המשפט, אין להסיק מכך שמצבו הנפשי לא אישפר לו להבחין בטיבה של צוואה, מה גם שלא הוכח כי מצבו הנפשי של המנוח היה מושפע ממצבו הפיזי, באופן כזה שהוא לא הבין כי הוא מצווה את רכושו למבקשים ומדיר את המתנגדים ו/או לא ידע את היקף רכושו.

חוסר הכושר להבחין בטיבה של הצוואה עניינו במצבו הנפשי של המצווה בשעת עריכת הצוואה, ומצבו הפיזי אינו מעיד בהכרח על מצבו הנפשי של אדם. להוכחת טענה זו נדרשת עדות רפואית או אחרת, לפיה יוכח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה ביום החתימה על הצוואה. היינו, נדרשות ראיות ספצפיות וחד-משמעיות באשר ליום הספציפי של עריכת הצוואה, על-מנת להכריז על בטלות צוואה שהינה מעשה חמור וכבד משקל, והעלאת ספק גרידא אינו מספקי לעניין זה.

במקרה דנן נקבע כי, מצבו הגופני הירוד של המנוח בתקופה הסמוכה ליום עריכת הצוואה, אינו מהווה ראיה חד-משמעית שביום עריכת הצוואה המנוח לא הבחין בטיבה של צוואה.

יתרה מכך, הייתה קיימת הוכחה השוללת את חוסר הכשרות המנטאלית של המנוח. המדובר בבדיקה הפסיכיאטרית שעבר המנוח כשבועיים לאחר החתימה על הצוואה. הבדיקה הועברה על-ידי איש מקצוע מהתחום, והמנוח קיבל ציון התקין לגילו.

טענת 'העדר צלילות דעת' כמובא בפסיקה

"בהתבססו על … מצבה הבריאותי של המנוחה, תשישותה הרבה בעת ששכבה וצורת ההשפעה עליה על-ידי השלושה, שבאו לשדלה… וכן הקושי הפיסי בביצוע מעשה החתימה כשלעצמו – כל אלו יכלו לשמש יסוד סביר להחלטתו של בית-המשפט קמא" – לקבוע כי המנוחה לא היתה מסוגלת להבין את מהותו של המסמך שנערך בבית-החולים.

לעניין עיזבון המנוח ר.ס. ז"ל, מונה מומחה מטעם בית-המשפט כדי לבחון על-פי התיעוד הרפואי אודות מצבה הקוגנטיבי של המנוחה, בסמוך למועד חתימתה על המסמך, הנחזה להיות הצוואה, בחודש יוני 1995. כפי שעלה מחוות-דעתו של המומחה, המנוחה סבלה קודם לחתימתה, מתסמונת אורגנית, אשר סימניה תועדו עוד בחודש בפרואר 1995. בתיעוד צוין כי המנוחה לא התמצאה במקום ובזמן, לא הייתה עצמאית ונזקקה לעזרה, ומצבה החל מתדרדר מחודש אפריל 1994. מאותו מועד החלה המנוחה לקבל עזרה סיעודית יומית. החל מחודש פברואר 1995 החל מצבה הקוגנטיבי של המנוחה להתדרדר.

מסקנתו של המומחה לגבי שאלת כשרותה של המנוחה להבין את האמור במסמך עליו חתמה ביוני 1995 הייתה כי, באתו מועד הייתה המנוחה לקויה מבחינה קוגנטיבית ותלויה בסובבים אותה, מצב שלא איפשר לה לחתום על צוואת המתוך דעה צלולה, שקולה וחופשית.

אם לא די בכך, הרי שבאותו מקרה על מחומר הראיות נסיבות חמורות, אשר הביאו לקבלת ההתנגדות לקיום הצוואה. בין יתר הנסיבות, הליך החתמת המנוחה על הצוואה, כאשר היא יושבת לבדה ברכבם של הורי המבקש, במצב קוגנטיבי מבולבל ומצב גופני קשה, בחניית משרדו של עורך הצוואה, בכביש הראשי, כשעוה"ד רוכן על חלון הרכב ומחתים את המנוחה בהטבת אצבעה על המסמך, באמצעות כריתדיו.

 אישה בת 90 הסובלת משיכחה, מצב נוירולוגי ומנטלי ירוד

מופרעות נפשית של המצווה, שהגיעה לשיאה במעשה המתה של אשתו וגיסתו, ולאחר מכן בהתאבדותו. במקרה זה ניתן תוקף לצוואה, מהטעם שמופרעות זו לא סתרה את העובדה כי הוא כתב וחתם על הצוואה תוך שידע להבחין בטיבה.

צוואה מבולבלת אשר לשם קיומה היה צורך בהפעלת סעיף 32 לשם תיקון הוראות רבות בצוואה.

נטען, כי מאופן ניסוח הצוואה, אשר כללה טעויות רבות בהוראותיה – יש ללמוד על העדר צלילות-דעתה של המצווה.

נפסק, כי כאשר הטענה בדבר צלילות-דעתו של המצווה נטולת יסוד עובדתי וראייתי כלשהו, והיא נשענת על נוסח הצוואה בלבד – אין בכך די להרים את הנטל להוכחת הטענה. (במקרה זה ערך את הצוואה עורך-דין, שרשם את הוראות המנוחה).

אדם השוהה בבית-אבות, מגרש, פיזית, את הזוכים מהמקום, ומותיר בן אחד כיורש יחיד. במקרה זה, לאור עדות האחות, המטפלת בדבר צלילות-דעתו – לא יוחס משקל להתנהגותו המוזרה והדרת הזוכים מעזבונו, אלא ראו בכך פעולה המשקפת את רצונו והרגשתו.

מצווה שנפטר יום לאחר עריכת הצוואה ממחלת סרטן קשה. נפסק, כי מחלה קשה אינה מהווה כל מכשול, או סיבה לפגימה, בכשרות הצוואה, שכן כל עוד המצווה צלול בדעתו בעת עריכת הצוואה – אין כל נפקות לחומרת מחלתו.

ראיות מטעם מומחים ורופאים מטפלים הן לפני עריכת הצוואה והן לאחר עריכת הצוואה, מצביעות כי במצבה של המנוחה דאז חברו שני גורמים: אישה הסובלת מאישיות תלותית, ניתנת להשפעה, ומצד שני אישה סובלת ממחלה גופנית קשה, מחלת הסרטן, מטופלת בכימותרפיה ובהקרנות. צוין בחוות-דעתו של המומחה כי בנוסף לאמור, סמוך למועד כתיבת הצוואה, נמצאה המנוחה במצב חרדתי שחייב טיפול אנטי חרדתי בכמות די גדולה.

כמו-כן, מספר שנים בטרם עריכת הצוואה הגישה המנוחה בקשה לבית-המשפט המחוזרי למנות לה אפוטרופוס, בטענה כי היא נתונה ללחצים מתמידים מצד ילדיה לחתום על כל מיני הסכמים להעברת ככוש אליהם. מחוות-דעת פסיכיאטרית שנערכה באותה תקופה, אובחנה המנוחה כסובלת מהפרעת אישיות, והומלץ למנות לה אפוטרופוס לרכוש, ברם, בית-המשפט המחוזי לא מינה למנוחה אפוטרופוס, אלא הוציא צו מניעה האוסר על ילדיה וחתנה לקבל ממנה את חלקה בנכסיה כל עוד היא בחיים.

למרות מצבה הקשה המתואר, נפסק כי לא הוכחה טענה של היעדר צלילות דעת מצד המנוחה בעת עריכת הצואה.

גם הרופאים הפסיכיאטרים שהעידו בבית-המשפט, הבהירו שאין ממצאים לפסול את כשירות המנוחה לערוך צוואה. גם מינונה של התרופה האנטי חרדתית, שניתנה למנוחה, לא היה בה כדי לפגוע בצלילות דעתה, שכן לא היה זה מינון גבוה, מה גם שהיה זה טיפול מתמשך שהמנוחה הסתגלה לו.

ערעור שהוגש על פסק-הדין התקבל, אולם ההכרעה בדבר כשירותה מנוחה נותרה על כנה.

 הדרת צאצא מכל העזבון – ללא שקילת צרכיו

בעניין כלפה הועלתה טענה כי עצם העובדה שאדם מדיר את בנו מכל עזבונו ומכל רכוש המשפחה – יש בעצם פעולה שכזו כדי להצביע על כך שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה.

כב' השופט מלץ דחה את הטענה והבהיר כי אין כל משקל לתבונת מעשיו של המצווה, לסבירותם או למידת ההומאניות שבהם בבדיקת יכולתו של המצווה להבחין בטיבה של צוואתו, בעת עריכתה.

 מחשבות שווא של קנאה

בעניין כלפה נדון מקרה בו הדירה אם את בתה בצוואתה, וזאת נוכח מחשבות קנאה.

כב' השופט מלץ חידד השפעת הפרעה נפשית מעין זו על הכשירות לצוות, וקבע כי גם אם נרחיק לכת ונניח כי למצווה היתה הפרעה נפשית שהתבטאה במחשבות שווא של קינאה בבתה… זאת מבלי שיתר תחומי התפקוד נפגעו – הפרעה כזו אין הכרח שתפגע בכושר ההפרעה עד כדי… העדר יכולת להבין מה טיבה של צוואה.

קטין שהפך לבגיר – תוקף צוואתו

הוראת הסעיף פוסלת תוקפה של צוואה שנערכה על-ידי קטין.

ומה תוקפה של צוואה שנערכה בידי קטין כאשר זה הפך לבגיר – האם עצם העובדה שהצוואה נערכה בהיותו קטין מאיינת את תוקפה שמא משבגר הקטין ולא ביטלה תיהפך הצוואה לתקפה.

סעיף 5 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשנ"ב-1982, הדן בביטול פעולות של קטין, קובע כי קטין רשאי לבטל פעולה משפטית שנעשתה בעת קטנותו ללא הסכמת נציגו, תוך חודש ימים מעת שבגר.

כחלוף תקופה זו, לא יוכל עוד הקטין שבגר לבטלה.

רציונל זה זהה אף בענייננו, באשר כשבחר הבגיר להותיר את צוואתו שערך בעת קטנותו, על-כנה – אין כל סיבה שלא לראות בה צוואה תקפה.

מנגד, בסיס הטענה נחלש ככל שהצוואה נערכה בגיל צעיר יותר ולא סמוך לבגרותו, באשר ניתן לראות בה משום מעשה נעורים גרידא.

מסקנה זו אף נתמכת בלשון הסעיף החסר הוראה מפורשת המכשירה צוואה זו משבגר עורכה. ל"שתיקת" הסעיף משמעות יתירה. באשר במקרים בהם חפץ המחוקק, בחוק הירושה, להכשיר צוואה חסרת תוקף כחלוף מועד, ציין זאת מפורשות.

כך, בהוראת סעיף 31 לחוק, ציין המחוקק מפורשות כי צוואה שנפסלה מחמת עריכתה באונס, איום או השפעה בלתי-הוגנת, תעמוד בתוקפה אם חלפה שנה מהמועד בו חדלה השפעה או האיום הפוסלים.

בהעדר הוראה מכשירה ביחס לקטין, תהיה אם כן, צוואתו, חסרת תוקף אף משבגר.

27. חופש לצוות

(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.

(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה.