(א) כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו.
(ב) מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי-כן.
(ג) לעניין זכויות הירושה של ילד אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה, ואם לא.
הוראה זו הינה כללית וחלה על כל סעיפי חוק הירושה, למעט סעיף 42 לחוק, אשר הוראתו קובעת מפורשות את אי-תחולת הוראת סעיף זה לגביו.
לפיכך, מי שלא היה בחיים במועדים האמורים בסעיף, ואינו נכלל בחריג המפורט בסעיף 3(ב) לחוק – אינו כשר לרשת, בין אם מדובר ביורש על-פי דין ובין אם צויין כיורש בצוואה.
יצויין כי המונח "כל מי שהיה בחיים" בא לכלול אף פגים או יילודים אשר עקב מומים נפטרו לאחר תקופת חיים קצרה ביותר, ולו של כמה דקות.
כאשר המצווה הורה בצוואתו, במפורש, כי פלוני ירש, כגון "הצאצא הראשון שייוולד לבנו", וזה נולד בחלוף המועד הקבוע בסעיף – האם אף במקרה זה אינו זכאי לרשת, מאחר ולא היה בחיים במועדים האמורים, או שמא כאשר זהות היורש ברורה – אין נזקקים כלל להוראת הסעיף.
בנסיבות ע"א 172/78 נדון מקרה בו ציווה המנוח חלק מעזבונו לנין הראשון שייוולד, שיישא את שמו.
נין זה נולד בחלוף המועד האמור בסעיף 3(ב) לחוק.
נפסק:
"ההוראה שבסעיף-קטן (א) הקובעת, שכאשר מדובר ביורש שהוא בן אדם, הרי הוא כשר לרשת רק אם היה בחיים במות המוריש. שמע מינה, בן-אדם שלא היה בחיים במות המוריש אינו כשר לרשת אותו."
יצויין כי ניתן לעקוף הגבלה זאת בדרך של הקמת נאמנות פרטית.
המחוקק, בהוראת סעיף 3(ב) לחוק, קבע תנאי מגביל ליכולת הירושה של וולד שנולד לאחר פטירת המוריש, והיא לידתו תוך 300 יום לאחר מות המוריש.
המחוקק איפשר לסתור תחולת חזקה זו, וזאת אם יוכח שהורתו של הוולד היתה לאחר פטירת המוריש.
שילוב תנאים אלה, בצירוף העדר קביעה בדבר האפשרות לסתור חזקה זו אף בכיוון ההפוך, קרי – מי שלידתו היתה לאחר 300 הימים האמורים – מובילה למסקנה כי מי שנולד לאחר 300 יום – לא יהא זכאי לרשת.
המחוקק הישראלי אימץ כאן את גישת החוק האיטלקי תוך קביעת תקופה מוגדרת ממות המוריש ועד הולדת העובר, בה בשעה שהמחוקק האמריקאי לא קבע תקופה קצובה.
יצויין, כי עיקרון "הנפילה המיידית" שבסעיף 1 לחוק לא מיושם על עובר. העזבון לא עובר ברגע מותו של המוריש לעובר אלא כשהעובר נולד. עם לידתו של העובר הירושה נופלת לו למפרע. סעיף 107(ב) לחוק הירושה מנחה: "אין לחלק את יתרת העזבון… כל עוד לא נקבעו הזכויות התלויות לפי סעיף 3(ב) בלידתו של אדם".
קיימת הקבלה בין זכויות עובר שנולד לאחר מותו של מוריש לבין זכויות תאגיד יורש אם לא היה בעולם בעת מות המוריש (סעיף 4 לחוק הירושה). בנסיבות אלה יכול ויהיה מקום לעקוב מטעם העובר אחר דרך ניהול העזבון. הכרה במעמד העובר מצויה גם בסעיף 42(ג) לחוק הירושה, הדן ביורש אחר יורש, ובסעיף 44(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, לעניין מוטבים.
ילד שנולד לאחר מות המוריש זכאי למזונות מן העזבון מכוח הוראת סעיף 57(ד) לחוק הירושה. באשר לזכות למזונות אין הגבלה של תקופה ממות המוריש ועד ליום הולדת העובר.
הגבלת תקופת 300 הימים אינה מתיישבת עם ההגיון ותחושת הצדק, ובמיוחד במקרים בהם ההתעברות היתה תקופת זמן לאחר פטירת המוריש, כגון שזרעו הוקפא ובוצעה הזרעה מלאכותית לאחר פטירתו. במקרה זה ברור שהצאצא ייוולד בחלוף 300 הימים הנקובים.
בתי-המשפט יצטרכו, כאשר המקרה יובא בפניהם, להתמודד עם מחסום טכני זה, שאינו עולה בקנה אחד עם תחושת הצדק.
בעניין אלמונים נדון מקרה בו המנוחה ציוותה סכום מסויים "לכל אחד מנכדיה". 30 יום לאחר מותה נולדה נכדה נוספת. נשאלה השאלה האם סעיף 3 חל על מקרה זה. נטען כי הוראת סעיף 3 "מתייחסת מעצם טיבה וטבעה רק לירושה על-פי דין ולא לירושה על-פי צוואה כאשר המנוחה התייחסה ל-"נכדי" בצוואתה, לא התייחסה ולא יכולה היתה להתייחס לנכד שכלל לא בא לעולם". כב' השופט כהן דחה טענה זו וקבע כי הוראות סעיף 3, הנמצאות בפרק "הוראות כלליות", חלות הן על ירושה על-פי דין והן על ירושה על-פי צוואה.
בצוואתה נמנעה המורישה מלנקוב בשמות נכדיה, וזאת על-אף שידעה בעת עריכת הצוואה וגם טרם פטירתה מי הם נכדיה אשר לכל אחד מהם היא מתכוונת להוריש את אותו סכום של $20,000. עובדה זו מחזקת את הטענה כי במינוח שבו נקטה "נכדי" לא ביקשה המורישה להוציא אף את נכדתה שטרם נולדה מכלל יורשיה.
חוק הירושה מעניק זכות ירושה לילדו של מוריש, שהינו ילדו הטבעי.
העובדה שילדו של מוריש אינו ילד "חוקי" על-פי משפטו האישי של המוריש – נסוגה בפני הוראות חוק הירושה, ודי בהיות הילד ילדו הטבעי.
בעניין פלונית טענה המתנגדת, קטינה, באמצעות אמה, כי היא בתו של המנוח. אחותו של המנוח, המבקשת, התכחשה לקירבה המשפחתית הנטענת של הנתבעת/המתנגדת. נפסק כי ספק אם אב יוכל לטעון שהוא איננו אביו של ילדו לאחר שהוא הכיר בו ככזה. במקרה שבפנינו – מקל וחומר. הנתבעת הינה כבת 17 שנה, גדלה וחייתה כבתו של המנוח. המנוח הכיר בנתבעת במודע כבתו, התנהג אליה והתייחס אליה ככזו במשך שנים רבות.
בית המשפט הינו "אביהם של ילדים קטנים" ואם האב שהכיר בילדו ככזה מנסה להתכחש לכך, חובתו של בית המשפט לשמור על זכויותיו של הילד ולא לאפשר לו לטעון טענה זו. קל וחומר במקרה שלפנינו. ניתן צו ירושה לפיו הנתבעת הינה היורשת הבלעדית של עזבון המנוח.
קביעת תקופת 300 הימים, נעוצה בבסיס הרפואי אשר היה ידוע בעת חקיקת חוק הירושה, כאשר מועד זה הוא המועד המכסימאלי הנדרש ללידת ולד, ככל שההפריה בוצעה בטרם פטירת האב.
התפתחות טכנולוגיית ההפריה החוץ גופית בעשורים האחרונים, לרבות הקפאת זרעו של האב והקפאת ביציות המופרות בזרעו של האב, מאפשרת לידת צאצאים אף תקופה ארוכה לאחר פטירת האב, ואפילו שנים לאחר פטירתו.
אדם אשר הקפיא זרעו או ביצית המופרית בזרעו, ניתן לעשות בהם שימוש אף שנים לאחר פטירתו, ובאם שימוש זה צלח – ייוולד למנוח צאצא זמן רב לאחר תום שלוש מאות הימים.
ד"ר יוסי גרין, בחן סוגיה זו, ומסקנתו ההגיונית והמתבקשת מפנה לצורך המיידי לתקן את חוק הירושה ולאפשר אף לצאצא שנולד בדרך זו, לאחר תום שלוש מאות הימים, לרשת.
אכן, מאזן האינטרסים מצדיק הגבלת המועד כדי לאפשר את סופיות הירושה ולאפשר ליורשים המצויים בעולם בעת פטירת המוריש – לסיים את חלוקת העזבון. אולם, אינטרס זה ניתן לאיזון בכך שפרק הזמן יוגבל (כגון במועד החופף את המועד המירבי המותר לשמירת ביצית מופרית על-פי התקנות). כן, ניתן להגביל הכרה כאמור בהסכמת האב לעשות שימוש בזרעו לאחר פטירתו.
יצויין, כי בעייתיות כאמור עשויה להתעורר אף בנוגע להורשת אישה, אשר צאצאה נולד מביצית מופרית מוקפאת שהושתלה ברחמה של אישה אחרת לאחר פטירתה.