מנה של נכס מסויים

51. מנה של נכס מסויים
(א) ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה.
(ב) אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שעבוד ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה.
(ג) אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו.
(ד) פירות הנכס ויציאותיו עד מות המצווה הם לחשבון העזבון, מאז ואילך הם לחשבונו של הזוכה, זולת אם זכה בנכס במועד מאוחר יותר.

הוראה ספציפית

הוראת סעיף זה, כהוראת סעיף 52 לחוק, הינה הוראה ספציפית הבאה להבחין בין סוגים שונים של "מנות" בצוואה.

סעיף 40 לחוק מגדיר כמונח "מנה" - "נכס מנכסי העזבון".

הוראות סעיפים 52-51 לחוק מבחינות בין מנה המורכבת "מנכס מסויים" לבין מנה המורכבת "מנכס בלתי-מסויים". בהיות סעיף זה, כסעיף 52 לחוק, הוראה ספציפית - גוברת היא על הוראות אחרות בחוק המתייחסות ל"מנות בצוואה", ללא הבחנה בין מנה המורכבת מנכס מסויים ומנה המורכבת מנכס בלתי-מסויים.

ראה לעניין זה פירוש סעיף 109(ג) לחוק, ויישום סעיף 51 לחוק, שם;

53. כפיפות להוראות הצוואה

הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות.

מגמתו של סעיף 53 היא לאפשר למוריש, בעת עריכת הצוואה, חופש פעולה רחב שאינו כפוף להגבלות סעיפים 52-41 למעט סעיף 42(ד).

להשלמת חסר בצוואה ניתן להיזקק לכמה ערוצי השלמה. דיני הטעות עשויים להשלים את החסר, הדין הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק הירושה עשוי להשלים את החסר וכך גם ה-"פרשנות המשלימה" ("ההשלמה השיפוטית") אשר חורגת מלשון הכתוב בצוואה ויוצרת אמצעי חד - לשון חדשה - אשר בעזרתה מוגשם רצונו (הריאלי/ההיפותטי) של המצווה.

מבחינת סדרי העדיפויות בין שלושת ערוצי ההשלמה יש ליתן עדיפות לדיני הטעות. דיני הטעות מבוססים על רצונו הריאלי של המהצווה ויש ליתן עדיפות לכלי פרשני המגשים רצון ריאלי זה על פני הסדר המגשים רצון היפוטתי. דיני הטעות אם כן עדיפים על פני הדין הדיספוזיטיבי ועל פני הפרשנות המשלימה/ההשלמה השיפוטית.

ההשלמה השיפוטית עדיפה על פני הדין הדיספוזיטיבי שכן זו מתבסס על הרצון (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה. הצורך לכבד את רצון המת, המהווה את "עיקר העיקרים והוא בריח התיכון" בדיני הצוואות מצדיק מתן עדיפות לערוץ השלמה זה.

חוק הירושה קובע, כי ההוראה הדיספוזיטיבית תחול "במידה שאין בצוואה הוראה אחרת". אם יש חסר בצוואה ממילא אין הוראה אחרת והדין הדיספוזיטיבי אמור לחול, אלא אם מוכח בפני בית-המשפט רצון ריאלי אחר של המצווה.

רוצה לומר בשלמה החסר על-ידי "הפרשנות המשלימה/ההשלמה השיפוטית" אין לנו כבר חסר וממילא אין תחולה יותר לדין הדיספוזיטיבי.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.