מסירת קביעה וסמכות בחירה

29. מסירת קביעה וסמכות בחירה
אין המצווה יכול למסור לאחר קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית-המשפט או אדם שיקבע בית-המשפט.

 

אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה

אין הכרח כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצויינו בצוואה בשמותיהם, אולם הדרישה המינימאלית היא - כי הוראות הצוואה יתייחסו לאנשים מסויימים.

הרשאה כללית למסירת הקביעה והבחירה לאחר אינה אפשרית. הרשאה מיוחדת אפשרית, ואולם כהרשאה מיוחדת תוכר רק הרשאה, שבה הגדיר המצווה באופן מדויק את האנשים שמתוכם ייבחר הזוכה, כך שלא יקשה על הממונה לבחירת הזוכה לאתרולזהות את כל האנשים שמתוכם אמור להיבחר הזוכה. על-מנת שהגדרת האשנים תענה על דירת המסוימות האמורה, עליה לעמוד באחד משני המבחנים:

א. מבחן השיוך הקבוצתי- המצווה מורה לזכות אחד מחברי קבוצה מוגדרת היטב. המצווה אינו נדרש אלא לציין את שם הקבוצה שמתוכה ייבחר הזוכה, ובכך יצא ידי חובת המסוימות.

ב. מבחן הזיהוי הפרסונאלי - המצווה מורה לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר, אך כל חבירה ידועים ומוכרים למצווה עת ערך את צוואתו.

בעניין משה-דוד שמחה בית-המשפט הגיע למסקנה בדבר כוונה ברורה מצד המנוח להוריש בעתיד את זכויותיו בדירה למי במניו של הנתבע, אחרי הנתבע, מתוך פירוש הוראות הצוואה.

נפסק, כי במקרה הנדון, ייתכן שלאחל מבחן הזיהוי הפרסונאלי, שכן, עת ערך המנוח את צוואתו, טרם נולדו בניו של הנתבע. יחד עם זאת, נקבע כי מבחן השיוך הקבוצתי מתקיים, שכן לנתבע, שהינו הזוכה על-פי הצוואה, ושאליו הופנה הציווי בהוראה המגבילה, נולדו שני בנים, עוד בחייו של המנוח. לפיכך נפסק, כי הענקת סמכות בחירה לנתבע, מצד המנוח,לפיה מועד עיתוי העברת הזכויות בדירה וזהות הזוכה מבין בני הנתבע מסורים לשיקול דעתו של הנתבע, היא בבחינת מתן סמכות בחירה לגיטימית על-פי סעיף 29 לחוק.

בעניין עיזבון זלוטניק נדונה פרשנותה של הצוואה, לפיה הורתה המנוחה כי אם אחיה יזדקק לכספים, הוא ייקח מעיזבונה, ובאם לא יזדקק, יועבר כל עיזבונה למטרת הצדקה - קרן מלגות לילדים נכים המצטיינים בלימודיהם.

אחיה של המנוחה טענו, כי המנוחה לא ציינה מהו הסכום אותו היא רוצה למסור להקדש, והשאירה זאת לשיקול דעתם של התובעים, וכן היא לא ציינה למי ברצונה להעניק את המלגה, וזאת בניגוד לסעיף 29 לחוק הירושה. לטענתם, מדובר בקבוצה רחבה ובקריטריונים כלליים, כאשר הדבר שולל ממבצע הצוואה אפשרות סבירה לאתר ולבחור את הזוכה מתוך אלפים או רבבות של ילדים.

בעניין זה דחה בית-המשפט את טענת התובעים, וקבע כי אין מדובר באלפים או ברבבות של ילדים, אלא קודם כל יש לבחור את המוסד, ומתוך הילדים הנמצאים בו לבחור את המצטיינים בלימודים.

"להוריש את רכושי... לצורכי צדקה"

בקרה האמור ב-ע"א 433/88, נדונה השאלה האם צווי לצרכי צדקה, מבלי לציין גורמים מסומים אליהם תופנה הצדקה - מספיקה לענות על דרישת הסעיף.

נפסק:

"אכן, המנוחה התכוונה להקדיש את עזבונה למטרות צדקה, אך בציון מטרה לא סגי, אלא נדרש כי יצויינו האנשים המועמדים לזכיה, להבדיל מן המטרה אשר אותה חפץ המצווה לקדם באמצעות נכסי עזבונו."

 הורשה לנאמן שיפעל בהתאם לשיקול-דעתו

ב-ע"א 433/88, הנ"ל, בהערת אגב, אמר כב' השופט לוין:

"מאחר שבצוואה האחרונה אין כל אינדיקציה לכך שהמנוחה חפצה להעביר למערער את הבעלות בנכסי עזבונה, וזה, כנאמן, יקדישם למטרות צדקה – אין אני מחווה דעה באשר לחוקיותה של הוראה מעין זאת, לו נכללה בצוואה."

ב-ע"א 5825/92 נדונה צוואה בה נאמר "אני מצווה בזאת את כל רכושי עלי אדמות... לטובת מילגות עבור סטודנטים וסטודנטיות עניים ונצרכים ללימוד גבוה, שנולדו ומתגוררים בקריית-אתא".

נקבע, כי העובדה שלא צויין בצוואה מיהו הגוף שיבצע את הבחירה אינה משמעותית לאור סיפת סעיף 29, וכך אף השאלה האם הגדרת קבוצת היורשים הינה מסויימת דיה. דין הערעור להידחות לאור הוראות סעיף 17 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. די לעניין תחולתן של הוראות אלה, שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש על-פי משמעותו המהותית-תוכנית. אין לפרש את סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות פרשנות מצמצמת המגבילה אותו אך להוראות הפרטיקולריות של חוק הירושה, ככל שהדבר נוגע לתכנה של הצוואה.

ב-דנ"א 1068/00 נדונה צוואה בה הורתה המצווה לתרום את כל רכושה "לחייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד…". לצורך ביצוע הצוואה מינתה את עורך-דינה כנאמן, עם עורך-דין שימונה על ידו. המצווה ביקשה כי לא יושאר מרכושה דבר לבעלה ולבנה.

בדיון הנוסף אושרה דעתו של בית-המשפט ב-ע"א 4660/94, שדן ביחס בין הוראות חוק הירושה להוראות חוק הנאמנות. נקבע כי ככלל, כאשר הוראת חוק הירושה אינה מתיישבת עם הוראת חוק הנאמנות, ידו של חוק הנאמנות תהא על העליונה. לפיכך, אין באי-התמלאות דרישת המסויימות לפי סעיף 29 לחוק ירושה, כדי לשלול את האפשרות, כי יש בצוואה כדי ליצור "הקדש" לפי חוק הנאמנות.

עם זאת, בשאלה האם במקרה דנן אכן נוצר הקדש, נחלקו דעות השופטים ב-ע"א 4660/94. עיקר המחלוקת נגעה לשאלה האם מהצוואה עולה כוונה ליצור הקדש, כדרישת הוראת סעיף 17(א) לחוק הנאמנות. השופט מצא בדעת המיעוט קבע, כי לא עולה כוונה כזאת, אלא אך כוונה לצוות רכוש לחייל יחיד, שייבחר מקבוצה גדולה של חיילים, על-פי מבחן שהוגדר בלשון כללית מדי. דעת הרוב, הגיעה למסקנה אחרת, בקובעה כי אין בעובדה זו כדי לפגוע בכך שהמנוחה אכן התכוונה ליצור הקדש לטובת אותו יחיד מאותה קבוצה. קביעה זו הולמת את העיקרון של "כיבוד רצון המת". משגם שאר התנאים ליצירת הקדש המנויים בסעיף 17(א) האמור התמלאו, קבעה דעת הרוב, כי יש בדברים האמורים בצוואה כדי יצור הקדש.

בדיון נוסף נאמר, כי בקביעה שאין להחיל, בנסיבות העניין, את הוראת סעיף 29 לחוק הירושה, אין כל חידוש. הפסיקה דנה כבר בעבר ביחס שבין הוראות חוק הירושה והוראות חוק הנאמנות, וגם שאלת היחס בין דרישת המסויימות שבסעיף 29 לחוק הירושה וסעיף 17(א) לחוק הנאמנות הוכרעה כבר. אכן, יישומה של ההלכה שונה מיישומה בעבר, אולם הוא אינו מצדיק דיון נוסף.

בעניין פלוני ציווה המנוח לתובעת את רכושו כשבסעיף 6 לצוואתו ביקש מיורשותיו "להעניק חלק מכספי עזבוני לכל גורם שהיה קרוב לליבי, על-פי הכרתן והבנתן, וזאת בסכום אשר ייראה להן כמתאים...במידה ויורשותיי יחליטו שלא לעשות כן, אני פוטר אותן כליל מבקשתי לפי סעיף זה".

כב' השופט שוחט התבסס על הלכת לישיצקי לקבע כי על-מנת שהגדרת האנשים תענה על דרישת המסויימות האמורה עליה לעמוד באחד משני מבחנים: מבחן השיוך הקבוצתי – המצווה מורה לזכות את אחד מחברי קבוצה מוגדרת היטב; מבחן הזיהוי הפרסונלי – המצווה מורה לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר אך כל חבריה ידועים ומוכרים למצווה עת ערך הוא את צוואתו.

עיון במשנתם של כב' השופט מצא וכב' השופט חשין בעניין לישיצקי ילמד אותנו, כי הוראת המנוח במקרה שלפנינו אינה נופלת לגדר מבחן השיוך הקבוצתי שכן אין בה קבוצה מוגדרת הידועה לכל, והמכנה המשותף היחיד בין הגופים השונים הוא אהדת המנוח כלפיהם. אין לדעת מה מידת "הקירבה ללב" לה מכוון המנוח כדי לוודא שהממונות, הן התובעות, אכן תכלולנה בקבוצה את כל אלה העונים לה. הוראת המנוח עומדת בצורה חלקית או לא מספקת במבחן הזיהוי הפרסונאלי שכן גם אם יכול היה המנוח לנקוב בשמותיהם של הגורמים הקרובים לליבו תיאורם בצוואה אינו מספק כדי כך שאדם אחר, הממונה (התובעות בעניינינו) יוכל לזהותם בקלות ולקלוע לרצונו של המצווה.

המנוח, שהיה דוקטור למשפטים, הבין את משמעות הסעיף ואת הבעייתיות שבו ובכל זאת בחר להעניק את שיקול-הדעת לתובעות לבחור את הזוכה ואת המנה שתענקנה לו או שלא לעשות כך כלל.

 קביעת מנה בצוואה

העובדה שהמצווה קבע מנה מסויימת בצוואתו, אינה מאפשרת לקיים את הצוואה כאשר המצווה השאיר את בחירת הזוכה לשיקול דעתו של אחר, מבלי שציין מספר אנשים מהם צריך הוא לבחור. אין בציון "מנה" בצוואה בכדי לסייע. "התנאים שקבע המחוקק ליוצאים מן הכלל הם מצטברים".

 מתן שיקול-דעת לאחר בקביעת מנהל העזבון

בתיק מספר 2558 קבע הרשם לענייני ירושה כי הוראה בצוואה, המשאירה שיקול-דעת בבחירת אישיות מנהל העזבון לפי שיקול-דעתו המוחלט של אחר, לא של המצווה, הינה הוראה בטלה על-פי הוראת סעיף 29 לחוק הירושה.

 30. אונס איום וכו'

(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה.

(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.

מתן שיקול-דעת לאחר בקביעת מנהל העזבון

בתיק מספר 2558 קבע הרשם לענייני ירושה כי הוראה בצוואה, המשאירה שיקול-דעת בבחירת אישיות מנהל העזבון לפי שיקול-דעתו המוחלט של אחר, לא של המצווה, הינה הוראה בטלה על-פי הוראת סעיף 29 לחוק הירושה.

 

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.