נושא הצוואה

40. נושא הצוואה

אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים –

(1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו;

(2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו (בחוק זה – מנה).

משמעותה של צוואה

משמעותה של צוואה הינה הענקת זכות בעזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין, ולא עקירת זכות ממי שהיא מוקנית לו בדין, ללא הענקתה לאחר.

צוואה נגטיבית

צוואה נגטיבית אשר כל כולה הדרה – אינה צוואה, והיא בטלה.

צוואה שהוראותיה היחידות הינם עקירת זכויות ממי שזכאי להן על-פי הדין, ללא שום הוראות פוזיטיביות לגבי הענקת זכויות אלו לאחרים – אינה צוואה.

בהתבסס על הצעת החוק בעניין צוואה נגטיבית, עולה בברור כי הצעה זו הכילה הוראה מפורשת (סעיף 50) אשר קבעה "המצווה רשאי לשלול את זכות הירושה מיורשיו על-פי דין – פרט למדינה – מבלי להעניקה לאחר". הוראה זו הושמטה, במתכוון, מנוסח החוק עצמו, וזאת מהטעם המפורש – "מצאנו שזו לא צורה של צוואה, לשלול סתם מאדם זכות הירושה, מבלי לקבוע בידי מי יפול העזבון".

מכאן, ומהעובדה כי סעיפי חוק הירושה מדברים כולם בלשון הענקת זכויות ולא עקירתן – עולה בבירור כי משמעותה של צוואה, היא הענקת זכות בעזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין, ולא עקירת זכות ממי שהיא מוקנית לו בדין, ללא הענקתה לאחר.

צוואה פוזיטיבית שהפכה לנגטיבית

ההלכה הפוסלת צוואה נגטיבית, חלה אף על צוואה אשר היתה פוזיטיבית, והפכה, עקב הנסיבות, לנגטיבית.

ב-ע"א 122/88, נדון מקרה בו ערך אדם צוואה בה הוריש את כל רכושו לפלוני, והדיר מפורשות אחרים מעזבונו.

אותו זוכה יחיד הלך לעולמו ולא הותיר אחריו כל קרובים.

נפסק, כי אין זה משנה אם בעבר היתה הצוואה פוזיטיבית. העובדה כי כעת, לאחר בטלות הוראותיה הפוזיטיביות הינה נגטיבית בלבד – מביאה לבטלותה.

אזכור צוואה פגומה בצוואה תקפה

אזכור צוואה פגומה, החסרה חתימה, עדים וכד' בצוואה תקפה שנעשתה כדין – האם פעולה זו מתקנת את הפגמים שבצוואה הפגומה ומכשירה אותה? – שאלה זו הושארה ללא הכרעה ב-ע"א 127/87.

וראה בהרחבה בפרשנות סעיף 54 לחוק, אף בנוגע לצוואה נגטיבית שהוזכרה בצוואה מאוחרת האם הוראות ההדרה יהוו חלק מן הצוואה המאוחרת ובכך יקימוה אם לאו.

הזכות לצוות דיירות מוגנת

הסעיף דן בזכותו של אדם לצוות את עזבונו, חלקו או נכס ממנו.

פועל יוצא מכך הוא, שאין אדם יכול לצוות דבר שאינו כלול בעזבונו.

הזכות לדיירות מוגנת אינה חלק מנכסי העזבון, והיא עוברת אך ורק על-פי התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר.

הוראה לציווי דיירות מוגנת – לא תמיד בטלה

הגם שהוראת צוואה שמשמעותה ציווי דיירות מוגנת – בטלה, שכן דיירות מוגנת עוברת על-פי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר בלבד – ניתן ליישם הוראה זו בצוואה על-ידי הפעלת סעיף 54(א) לחוק הירושה בדבר "פרשנות כפולה" של הוראת צוואה.

במסגרת זו, רשאי בית-המשפט לומר שהמילים שהמצווה השתמש בהן, לא היו מכוונות להביע משמעותן הפשוטה, אם הנסיבות המסובבות שהוכחו, מחייבות מסקנה זו בתורת מסקנה בלתי-נמנעת.

לפיכך, כאשר ברור שכוונת המצווה היתה לחלק באופן מסויים את חלקו בדמי המפתח, הרי גם אם על-פי חוק -הדיירות בנכס המוגן עוברת לאחד מהיורשים בלבד – רואים את דברי המצווה כאילו הורה לאותו יורש להעביר מנכסיו הוא את חלקם של שאר היורשים, ורק בתנאי זה יזכה בחלקו.

אמנם, בהתאם לסעיף 45 לחוק אין מצווה רשאי לצוות לאחר לעשות פעולה ברכוש שאינו של המצווה – אולם נפסק כי תנאי זה תקף. סיבת התקפות נעוצה בכך שאותו יורש אליו כוון התנאי – רשאי לסרב לקיים תנאי זה, ובכך – יפסיד את הזכיה שנקבעה לטובתו בצוואה. מקרה כאמור נדון, ב-ע"א 765/87, בהתאם לאמור לעיל.

ציווי נכס שהוגדל והשתבח לאחר הציווי

מה דינו של נכס שהוגדל לאחר עריכת הצוואה?

האם ציווי הנכס כולל את כל שיוסף לו – או שמא זכאי היורש לנכס כפי שהיה בעת הציווי, והתוספות יחולקו בין שאר היורשים, כחלק מהעזבון?

המענה לכן נעוץ בלשון הציווי כפי שהוא בכל מקרה ומקרה, וכפי שמובן על-פני הדברים. בהעדר בהירות – יבחן דין השבח בהתאם לאומד-דעתו של המצווה כאמור בסעיף 54(א) לחוק.

כאשר לדוגמה, מצווה אדם דירה מוגדרת ליורש ולאחר עריכת הצוואה הוספו תוספות למבנה, ברור, כי היורש יזכה בה, כפי שהיא, בשעת מות המוריש, לרבות תוספות שהוספו לה.

ההגיון בדבר הוא בכך ש"צוואה" משמעותה וכוונתה להקנות ליורש נכס לאחר פטירה, ולפיכך – במצבו לאחר פטירה.

ציווי דירה שבבעלותו החלקית של המצווה ורכישת יתרתה לאחר עריכת הצוואה

מקרה כאמור נדון ב-ע"א 102/80, שם ציווה המנוח למד"א את מניותיו בחברת גוש חלקה, שהיוו מחצית מבעלות דירה מסויימת.

לאחר עריכת הצוואה ובטרם פטירתו – רכש המנוח את יתרת הבעלות בדירה.

השאלה שנדונה היא, האם תזכה מד"א בדירה כולה, או רק בחציה כמוגדר בצוואה.

בבחינת "אומד דעתו" של המצווה, כאמור בסעיף 54(א) לחוק, ובדיקת החלתו על מקרה זה – הסיק בית-המשפט כי אין להרחיב את הוראת הצוואה מעבר למוגדר בה במפורש, ולפיכך תזכה מד"א במחצית הדירה בלבד.

הגדרת "מנה" לפי סעיף 40

סעיף 40 לחוק הירושה, קובע, כי המוריש רשאי לצוותלאחד או לאחדים את כל עזבונו, או חלק יחסי מעזבונו – סעיף 40(1), או נכס מנכסי העזבון, דהיינו "מנה" – סעיף 40(2). על-פי סעיף זה, "מנה" היא "נכס מנכסי העזבון" שהמוריש התייחס אליו בצוואתו וציווה אותו במפורש ליורש מסויים. המונח "מנה" כמוגדר בסעיף זה יחול בכל מקום בחוק הירושה שבו נזכרת המילה "מנה".

"מנה" אינה כוללת גם נכס מנכסי העזבון, שהמצווה לא ציווה אותו, במיוחד ובנפרד. לפיכך, כאשר נכס לא פורט בצוואה בנפרד ולא יועד ליורש מסויים, אין רשאי יורש העזבון להסתלק ממנו לפי סעיף 6(א). זאת משום יש לשאוף להרמוניה חקיקתית בין הוראות סעיפי חוק שונים ורק במקרים מיוחדים ניתן לפרש הוראות חוק, כך שהן מאיינות הוראות חוק אחרות.

המשמעות של הגדרת חלק בעיזבון כ"מנה" נעוצה בחלוקת אופן נשיאת החובות בין הזוכים השונים: הזוכים במנה/ות או אלה הזוכים בחלק שיורי. הכלל הוא כי חובות העיזבון מתחלקים בין הזוכים כולם, למעט מחלקם של זוכים במנות ספציפיות. דהיינו, קיים הבדל באחריותם של זוכים לכיסוי חובות העיזבון: אחריות הזוכה במנה עולה כדי שוויה של המנה רק במרה בו לא ניתן לגבות החוב מזוכה אחר, שאינו זוכה במנה. הסיבה לכך נעוצה בהתחקות המחוקק אחר רצון המוריש, כאשר ההנחה היא שהמוריש המצווה נכס מסוים לזוכה מסוים רוצה שאותו זוכה יקבלו שלם וכפי שהוא, בהתאם לסעיף 51 לחוק הירושה.

זכותו של מקבל המנה היא מעין זכות עצמאית, ללא התחשבות ביורשים האחרים. זכות זו מתגבשת בתאריך מות המוריש, ולכן מקבל המנה זוכה בה כמות שהיא באותו תאריך, כאשר בפירות הנכס הוא זוכה רק באותו מועד ואילך.

באשר לנטל חלוקת חובות העיזבון: מצד אחד, כשיש אפשרותלשלם את חובות העיזבון מנכסי העיזבון שאינן מנות, אין היורשים הכלליים זכאים לדרוש השתתפות בתשלום החובות מבעל המנה. מצד שני, לאור סעיף 51 לחוק הירושה, אין בעל המנה זכאי לדרוש השתתפחת היורשים האחרים לפיצוי עבור מנה שירדה בערכה במשך השנים, שנעלה כליל, או ששועבדה לאחר. כל זאת, כמובן, בכפוף להוראה -מפורשת או מכללא – של הצוואה.

בעניןי עזבון המנוחה ר.ע.ע. ז"ל נדרש בית-המשפט להכריע במחלוקת באשר לפרשנות צוואת המנוחה: האם סך של 200,000 דולר ארה"ב, אותו ציוותה המנוחה לאחת היורשות, יפורש כסכום נטו או ברוטו.

לצורך הכרעה במחלוקת בחן בית-המשפט האם ניתן להגדיר סכום זה כ"מנה" בהתאם לסעיפי חוק הירושה. במקרה הנדון מדובר היה בסיטואציה בה המנוחה לא הורישה את הנכס אשר מהווה עיקר העיזבון, אלא הורישה את תמורתו – כסף – אשר תתקבל תמורת מכירת הנכס. כלומר, הנכס השתנה – "הפך" מנכס מקרקעין לכסף, וההוראה לשינויו ולמכירתו, לרבות אופן חלוקת הכסף אשר יתקבל תמורת המכירה, ניתנה על ידי המנוחה בעצמה בצוואה. דהיינו, לא היה מדובר במנה במובן הקלאסי שלה (כמו, להבדיל, נכס מסוים אותו מצווה המוריש לזוכה מסוים, או סכום כסף ספציפי המהצוי בחשבון הבנק עם מות המוריש).

בנסיבות אלה נשאלה השאלה האם המנוחה הייתה יכולה לייחד חלק מסוים מהתמורה ממכירת הנכס ולהגדירו כ"מנה", משהכסף עצמו לא היה בידה בעת כתיבת הצוואה.

בית-המשפט קבע כי לאו ההגדרה הגמישה המצויה בסעיף 40 לחוק למונח "מנה", ולאור מהות ותוכן הצוואה – ומאחר והיה מדובר בנכס בבעלות המנוחה אשר היה בר-מימוש (כלומר, לא הייתה מניעה חוקית למוכרו) – כי התשובה לכך חיובית, קרי, אפשר וניתן, בנסיבות המתאימות, להגדיר חלק מהתמורה בעד מכירת הנכס כמנה, למרות שהתמורה עצמה, כסכום כסף, לא הייתה בידי המנוחה בעת כתיבת הצוואה.