עסקאות אחרות בזכות היורש

7. עסקאות אחרות בזכות היורש
(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון.
(ב) העברה ושעבוד כאמור מצד קטין ומצד מי שהוכרז פסול-דין טעונים אישור בית-המשפט.
(ג) העברה, שעבוד או עיקול כאמור אינם מקנים זכויות אלא כדי המגיע ליורש בחלוקת העזבון; הם שוללים מן היורש את הזכות להסתלק מחלקו בעזבון.
(ד) זכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשיעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון.


לשון ההוראה – העברה או הסתלקות – סעיף 6 לחוק

סעיף 6 וסעיף 7 לחוק דנים באפשרויות הוויתור של יורש, בתקופה שבין מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון.

סעיף 6 דן בהסתלקות יורש מחלקו בעזבון, ואילו סעיף 7 דן בהעברת חלקו בעזבון.

כאשר נוסח הוראת היורש ברורה, דהיינו נקיטת לשון "הסתלקות" או "העברה" - ברורה כוונתו, וברור לאיזו הוראת חוק נופלים דבריו. הספק מתעורר כאשר מלשון היורש לא עולה ברורות כוונתו, להסתלקות או להעברה.

יצויין, כי הנפקות המרכזית בין שתי חלופות אלו היא, בעוד יורש המסתלק מחלקו - רואים אותו "כאילו לא היה יורש מלכתחילה", (וככזה, לדוגמה, אינו יכול להיכלל בגדרו של סעיף 121 לחוק, לפעול בעזבון בהסכמת בית-המשפט, כאשר קיים מנהל עזבון). לעומת זאת, יורש המעביר חלקו - רואים אותו כיורש מלכתחילה.

מאחר והעברה על-פי סעיף 7 אינה מקנה לנעבר מעמד של יורש, ואינה שוללת מעמד זה מן היורש המקורי, הרי הסכם שעושה יורש בנוגע לזכויותיו כיורש אינו בא לידי ביטוי בתוכנו של צו ירושה או צו לקיום צוואה, וממילא אין צווים אלה נוגעים בשאלת תוקפו של הסכם כאמור. "המדובר, איפוא, בהעברה מלבר ההליכים שעל-פי חוק הירושה, שמושאה הוא זכות שהוקנתה לאדם כיורש".

ב-ד"נ 43/74 נדון מקרה בו נקטה יורשת בלשון "וויתור", שאינה לשון "הסתלקות" כאמור בסעיף 6, ואינה לשון "העברה" כאמור בסעיף 7 לחוק.

שופטי המקרה היו חלוקים בדעותיהם לאיזה סעיף מבין השניים לשייך את הוראת היורש. דעת הרוב סברה, כי יש לשייך לשון "וויתור" להוראת סעיף 6 לחוק. במקרה זה בחן בית-המשפט את העובדות הסובבות את הוראת היורש, לרבות הפעולות שנעשו לשם ביצוע הוראה זו, ולפיהן הגיע למסקנה כי כוונת ההוראה היתה להסתלקות, כאמור בסעיף 6 לחוק.

המסקנה העולה מהאמור היא, כי במקרים של נקיטת לשון המעוררת ספק מבחינת סיווגה, יש לבחון את מכלול הנסיבות, ומהם להסיק את כוונתו של היורש בנקיטת לשון ההוראה.

הסכם בכתב

חוק הירושה, אף במקום בו הוא מתיר עסקאות בזכויות הירוש, הרי שהוא מתנה זאת במפורש בהעלאת העסקה על הכתב. עניין לנו בסעיף הבא להגשים מדיניות משפטית ברורה הדורשת ודאות. דרישת כתב זו, ככל הנראה בדומה לדרישת הכתב שבחוק המקרקעין, באה להבטיח הן ודאות והן רצינות בעריכת עסקאות כאלו, ולמנוע מבית המשפט, אי-פריורית, את הצורך לדון בטענות וחלקי טענות המתבססות על פרשנותן של אמירות בעלמא בין בני משפחה ויורשים אחרים. לשון אחר; דרישת הכתב דנן הינה מהותית ולא ראייתית.

זאת ועוד; אם החיל המחוקק דרישת כתב מפורשת שכזו על עסקרות הנעשות לאחר מות המוריש, הרי שמכוח קל וחומר יש להחילה על עסקאות שנעשו לפני מות המוריש, ו-"חמקו" עד כה מ-"ציפורניו" של סעיף 8(א) לחוק. הטעמים לכך מובנים וידועים, ואין צורך להרחיב עליהם את הדיבור: החשש מפני התבססות על אמירות בעלמא והצורך לדון בהן, והרצון למנוע מיורש לאבד את חלקו בשל דברים בעל-פה,גדל עוד יותר כאשר מדובר בדברים שנאמרו לפני מות המוריש, לעיתים שנים ארוכות בטרם חלוקת העזבון. לכן, דירשת הכתב חלה על כל עסקה מותרת בזכויות ירושה, בין אם לפני מות המוריש או לאחריו, ועסקה אשר אינה עומדת בה, דינה בטלות.

ההגבלה - עד חלוקת העזבון

הוראת הסעיף המגבילה עסקאות העברה ושיעבוד של יורש בחלקו בעזבון, וכן האמור בסעיף 7(ד) לחוק, בנוגע לנכס מסויים בעזבון, הוגבלה לתקופה שתחילתה פטירת המוריש וסיומה בחלוקת העזבון. לאחר חלוקת העזבון - "העזבון כיחידה משפטית אינו קיים עוד... ואין לדבר עוד על חלק בירושה".

לכן, לאחר חלוקת העזבון, הדרך העומדת ליורש להעביר את שנפל בחלקו - הינה בדרך הקבועה בחוק להעברת אותו נכס, כגון מכירה, מתנה, הפקרה וכד', והדרישות להסכם בכתב או הגבלת עסקה בנכס מסויים - אינן קיימות עוד.

יצויין כי ההגבלה המונעת העברה, שיעבוד או עיקול של נכס מסויים מנכסי העזבון, הינה כללית ואינה מחלקת בין מקרי הורשת נכס או מנה לבין הורשת חלק כללי. לפיכך, גם כאשר ברור מהו הנכס שנפל לידי היורש, לא ניתן להעבירו, לשעבדו או לעקלו, עד לאחר חלוקת העזבון.

 עד חלוקת העזבון - קיומו של צו ירושה או צו קיום

יורש זכאי לחלקו בעזבון רק לאחר חלוקת העזבון, למרות שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, עוד בטרם חלוקתו.

בדבר מהות הצו קבע כב' השופט לוין:

"פטירת המוריש ואפילו צו ירושה שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים... וזכותו של היורש בנכס מסויים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו בהתאם לחוק."

משמעות הדבר, שחלוקת העזבון תתבצע רק לאחר ביצוע האמור בסעיף 107 לחוק. לפיכך, צו ירושה אינו מאפשר חלוקת העזבון כל עוד לא בוצעו הדרישות האמורות בסעיף 107 לחוק ושאר הוראות החוק הנוגעות לחלוקת העזבון.

עולה מכך, שאין מתן צו כאמור, מאפשר העברה, שיעבוד וכו', אלא רק לאחר חלוקת העזבון.

עסקאות יורש בירושה – אינן שוללות את מעמדו כיורש

בשונה מהוראת סעיף 6 לחוק, הדן בהסתלקות יורש, פעולה שמשמעותה שלילת הגדרת היורש, כיורש, מלכתחילה - הרי בעסקאות הנערכות על-בסיס הוראת סעיף 7 לחוק - אין בעסקאות אלה בכדי לפגוע או לשלול את הגדרת היורש ככזה.

לפיכך, יורש אשר העביר את כל חלקו בירושה על-פי הוראות סעיף 7 לחוק - עדיין אוחז במעמדו כיורש, ואין מעמדו זה עובר במסגרת העסקה. המשמעות הפרקטית בהבחנה זו, הינה אף בחובה לציין עובדה זו במסגרת צו הירושה או צו קיום הצוואה.

בעוד שבהסתלקות יורש, שונתה מפת היורשים, עובדה שיש להכלילה במסגרת צו הקיום או צו הירושה - הרי בעסקאות הנערכות בידי יורשים על-בסיס הוראת סעיף 7 לחוק - אין בעסקאות אלה ובכל הסכם שערכו - בכדי לשנות את מהות הצו ותוכנו.

"הסכם שעושה יורש בנוגע לזכויותיו כיורש אינו בא לידי ביטוי בתוכנו של צו ירושה או צו קיום צוואה,... המדובר איפוא בהעברה מלבר ההליכים שעל-פי חוק הירושה, שמושאה הוא זכות שהוקנתה לאדם כיורש."

 

זכות העיקול של נושי היורש וזכות ההסתלקות של היורש מה גובר?

נושה זכאי לעקל זכותו של יורש בעזבון, וזאת בתקופה שבין פטירת המוריש ועד חלוקת העזבון, כהוראת סעיף 7(א) לחוק.

לאחר חלוקת העזבון, ברור שהנושה זכאי לכך, כפי שהוא זכאי לפעול כנגד כל נכסיו של החייב.

זכות זו תחילתה במות המוריש. רק מרגע זה ואילך רשאי הנושה לעקל את חלקו הבלתי-מוגדר של היורש. זכות זו אינה קיימת, כמובן, בחיי המוריש.

בכדי להימלט מאימת הנושים, יבקש יורש שכזה להסתלק מהר ככל האפשר מחלקו בעזבון, בהתאם להוראת סעיף 6(א) לחוק. בכך, יראו אותו יורש "כאילו לא היה יורש מלכתחילה", כקביעת סעיף 6(ב) לחוק, ובכך לא יהיה לנושה על מה להטיל את העיקול.

ההכרעה בין זכות העיקול של הנושה וזכות ההסתלקות של היורש, החייב - תיבדק בדרך של מבחן זמן פשוט.

במידה והיורש הגיש הודעת הסתלקות כדין, בדרך של תצהיר לבית-המשפט - מאותו מועד רואים אותו כמי שהסתלק. אין כל דרישה בחוק לאישור בית-המשפט להסתלקותו או למתן צו ירושה וכו'. די במסירת ההודעה לבית-המשפט, בכדי שההסתלקות תכנס לתוקפה לאלתר.

מרגע ההסתלקות, אין לנושה כל זכות לעקל דבר, שכן רואים את היורש, כאמור, כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

בנסיבות אלו, בכל מקרה של חייבים שנפלה בחלקם ירושה - אין מנוס מ"מירוץ מהיר" בין הנושים לחייבים - אלו לשם קבלת צו עיקול ואלו לשם הגשת הודעת ההסתלקות, והזריז מבין השניים, יזכה.

יצוין כי עיקול חלקו של היורש, בטרם הסתלקותו - מונעת מאותו יורש את הזכות להסתלק, כהוראת סעיף 7(ג) לחוק.

וראה לעניין סעיף 7(ד) לעיל, בנוגע להגבלת אפשרות עיקול נכס מסויים מהעזבון, גם כאשר ברור שנכס מסויים יישאר בידי היורש-החייב, כגון כאשר ירש מנה המתייחסת לנכס מסויים.

 

עיקול נכס מקרקעין – סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל

בעניין בנק צפון אמריקה, נדרש בית המשפט לשאלה האם ניתן לעקוף את הוראות חוק הירושה בדבר הדרך הנדרשת לעיקול נכס ספציפי בעזבון, ולבצע פעולה זו אף בטרם ניתן צו ירושה, בדרך של פניה למתן פסק דין הצהרתי על בסיס הוראת סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל.

במקרה זה, פעל מפרק בנק צפון אמריקה בע"מ בהליכי הוצל"פ כנגד חייב. לאחר חקירה מצא המפרק כי אמו של החייב נפטרה ועזבונה כולל נכס מקרקעין. עוד מצא המפרק כי החייב הוא היורש היחיד של העזבון.

המפרק ביקש לעקל את זכויותיו של החייב בנכס זה, מפאת היותו יורש העזבון, ולשם כך פנה לבית המשפט המחוזי וביקש שינתן פסק-דין המצהיר כי זכויות הבעלות בנכס העזבון שייכות בשלמותן לחייב, וכן להטיל עיקול על נכס זה לטובת המפרק.

בקשה זו הוגשה במסגרת הוראת סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. הוראה זו מקנה לבית-המשפט את הסמכות להצהיר כי נכסי מקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב, שייכים לחייב.

כב' השופט שמגר אשר דן בטענה זו, סייג את חלותה במקרה שהפעלת סעיף 34 לחוק ההוצל"פ נדרשת לצורך הצהרה, שנכס מקרקעין השייך לעזבון - הינו של יורש, מכוח היותו כזה.

בית המשפט ייחד את דרך ההצהרה בענייני ירושה למסגרת ההליכים המובאים בחוק הירושה. הטעם לכך, נעוץ בעובדה שעקיפת הוראות חוק הירושה והצהרת זכאות לנכסים בדרך של פסק דין הצהרתי, מסכלת את מטרת החוק בדבר קיומן של הוראות ספציפיות, כפרסום, הודעה לנושים וכד'.

"אכן, לפי סעיף 7 לחוק הירושה, יתכן שהמערער יכול לעקל חלקו בעזבון של המשיב. אולם, עד שלא יתברר, בדרכים שמתווה חוק הירושה, כי המשיב הינו יורש יחידי וכי אין לפרוע כל חובות מן העזבון, לא ניתן יהיה לעקל זכויותיו בנכסים המסויימים נושא הדיון".

בעניין שאדיה דן בית-המשפט השלום בעכו (כב' השופט עמית) בהלכה זו, והדגיש כי ההלכה לפיה הליך של הוצאה לפועל אינו המסגרת הנכונה לבירור ענייני ירושה, חלה מקום בו נושה מבקש לפעול כנגד יורש, אולם זה נמנע מלהפעיל את מנגנון דיני הירושה ולבקש צו ירושה, כדי לסכל מימוש החוב כנגדו. במצב דברים זה, הותירה הפסיקה בצריך עיון את השאלה אם רשאי נושה - בהיותו "מעוניין בדבר" כמשמעותו לפי חוק הירושה - לבקש ולקבל צו ירושה, כדי להכריז על החייב כיורש. אולם, כאשר הנושה מבקש לפעול כנגד נכסי העזבון, להבדיל מפעולה כנגד מי מהיורשים לאחר חלוקת העזבון, אין לכך מניעה.

פורסם בקטגוריה מי יורש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.