עסקאות בירושה עתידה

8. עסקאות בירושה עתידה

(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.

הסכם בדבר ירושה – מטרת הסעיף והיקפו

המחוקק הבחין בין "ירושה" לבין "עזבון". בנקטו לשון "ירושה" בסעיף זה, התכוון לאסור עסקאות ב"ירושה" ולא בעזבון.

המחוקק מבחין היטב בין "ירושה מכאן לבין "עזבון" מכאן; ה"ירושה" היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש "העזבון" לידי יורשיו.

סעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים ויש לפרשו על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה.

"מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של המוריש אשר עודנו חי… האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון."

"דיני הירושה אינם אוסרים על עשיית פעולה משפטית בנכסי העזבון, אלא שוללים הסכם, שיש בו התערבות בסדר הירושה שלא בדרך צוואה."

אבחנה זו מוזכרת ומיושמת גם בעניין סנוב, שם נאמר, בין השאר, כי "במידה שהאחים הסכימו ביניהם לשנות מסדרי הירושה הקבועים בחוק, ההסכם בטל, מה שאין כן במידה שהסכימו ביניהם מה לעשות בנכסים מסויימים, שלפי דיני הירושה יפלו להם בבוא הזמן בירושה (…) ההתחייבות לתת מחציתו של נכס שייפול לו בירושה מתנה לאחיו, היא התחייבות כשרה ותופסת (…): והיה אם ייפול לו הנכס בירושה, יקיים התחייבותו; לא ייפול, לא יוכל ולא יצטרך לקיימה".

הרעיון המונח ביסודו של סעיף זה, הוא כי המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו, על-ידי כל סידור או הסכם, אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.

השופט קיסטר בפסק-דין שרון הרחיב: ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע מה מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה שגה ויבקש לחזור בו, ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקין שאינם נענים והמחוקק רצה למנוע זאת.

לפיכך, הסכם בדבר עזבונו של אדם הינו הסכם תקף, כל עוד אין בהסכם כדי לשלול או לשנות את זכות הירושה.

ההסכם האסור בסעיף 8(א) לחוק הירושה אינו מוגבל רק להסכם בין יורשים ויכול ויכלול גם הסכם בין המוריש ובין היורשים או מקצתם או בין המוריש לבין צד שלישי.

בעניין יפה דוד הותיר השופט טירקל בצריך עיון את השאלה האם הסכמת הצדדים לשיפוטו של בית-הדין הרבני, לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה – כוחה יפה להכשיר הסכם הבטל לפי הוראת סעיף 8(א).

יצויין, כי ההבחנה בין הסכם בדבר ירושה לבין הסכם בדבר עזבון על-פי רוב אינה קלה. אולם ניתן ללמוד מן העובדות והנסיבות שההתחייבות הינה בגדר "הסכם בדבר ירושה". כך נקבע בעניין שטרנשיין, כי עולה שילובם של נוסח ההתחייבות, מהנסיבות שאפפו אותה ומהתנהגות המנוחה מאז נחתמה ההתחייבות ועד ליום מותה של המנוחה, כי כוונת הצדדים להתחייבות היתה שהיא תמומש רק עם מותה של המנוחה.

מתנה מחמת מיתה- מטרת ההוראה והיקפה

בשיטות המשפט השונות- וגם בישראל- מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקרים:מתנה בין החיים ומתנה מחמת מיתה. הסוג האחד מוסדר בחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן:חוק המתנה), ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד. הסוג האחר- מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו.

חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר (סעיף 2 לחוק המתנה), ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה). לעומת זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל אימת שירצה.

אולם לו היתה כוונת המחוקק בסעיף זה אך להבטיח את אפשרות החזרה של נותן המתנה לא היה צריך לקבוע שההתחייבות חייבת להיעשות בצוואה ושאחרת היא בטלה. במקום זאת יכול היה להסתפק בקביעה שנותן המתנה רשאי לחזור בו בכל עת עד ליום מותו, אולם אם לא עשה כן- ההתחייבות שרירה וקיימת גם לאחר המוות.

פרופ' ראבילו במאמרו מביא כמה נימוקים עיקריים שלדעתו עמדו בבסיס סעיף 8(ב) הנ"ל: שאיפת המחוקק כי מתנות מחמת מיתה יוענקו באמצעות צוואה, כדי להבטיח את רצינותו של המקנה; גישת המשפט הצרפתי- שבו קיים כלל דומה- על פיה יש לצמצם את מספר המתנות ולשמור את הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה; שמירת חופש הצוואה; והיותה של זכות החזרה מנתינת המתנה מנוגדת לאופיה החוזי של המתנה. המחבר מציין, כי נימוקים אלה אינם משכנעים ככל שהדבר נוגע לשיטת המשפט הישראלית זאת לאור העובדה שחוק המתנה מבטיח את רצינותו של המתחייב להקנות מתנה, על-ידי דרישה שההקניה תהא מעוגנת במסמך כתוב (סעיף 5(א) לחוק המתנה); לא זו אף זאת: על-פי השיטה בישראל, כפי שכבר נאמר, מדובר בהתחייבות חוזית "חלשה" ייחסית והנותן רשאי במצבים רבים לחזור בו ממתן המתנה.

על-אף הביקורת שלעיל, ראוי סעיף 8(ב) לחוק הירושה גם ללמד עליו זכות. החשיבות העיקרית של הסעיף, היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוורה. אין להכחיש כי התחייבות להקניית מתנה במועד שלאחר מות המקנה טומנת בחובה בעיות, כגון החשש שההתחייבות נעשתה כאשר המוות לנגד עיניו של המתחייב, בהיותו במצב בו לא היה מסוגל לקבל החלטה שקולה; החשש שמצב מצוקה בו היה שרוי המתחייב נוצל על-יד אחרים כדי לגזול ממנו את רכושו לאחר מותו; הקושי הראייתי לברר באופן מדוייק לאחר מותו של המתחייב את כוונותו ואת הנסיבות שבהן ניתנה ההתחייבות. ההסדרים שבחוק הירושה נועדו להתמודד, בין השאר, עם הבעיות האמורות. כך קבע המחוקק כי ניתן לעשות צוואה רק בדרכים מסויימות, ולכל דרך נקבעו כללים מחייבים. אלאמלא היה קיים סעיף 8(ב) לחוק הירושה, היה נפתח בכך פתח רחב לעקיפת הכללים האמורים.

יהא הדבר אשר יהיה, אין ספק בדבר שנטיית הפרשן היא לתת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה פרשנות מצמצמת. ואכן, הדעה השלטת בפסיקה ובספרות היא כי יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה". גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו, היא בוודאי נכונה מקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת, איפוא, הן על יסוד שיקולים כללים והן על רקע ההלכה הפסוקה.

מתנה או הורשה – אימתי?

ההבחנה המובאת בהוראות סעיף 8(ב), בין מתנה הניתנת לפני המוות, שהינה פעולה תקפה, לבין מתנה המוקנית לאחר המוות, שתוקפה מותנה בביצועה בדרך צוואה – הינה הבחנה אובייקטיבית בהתאם למשמעות המתנה.

השאלה הנבחנת במקרה זה, לצרוך סיווג הפעולה, הינה – האם המתנה ניתנה לאלתר או שמא זכו בה מקבלי המתנה בפועל רק עם פטירתו של נותן המתנה.

אופן עריכת העסקה אינה משנה את מהותה. לפיכך, אם מהות העסקה הינה ירושה שתוקנה רק עם מות המוריש – הרי בהתאם להוראת סעיף 8(ב) לחוק, העסקה בטלה.

בעניין שפיצר נדרש בית המשפט להכרעה האם "אמירת מנוח" אותה אמר בטרם פטירתו, היה בה כדי ליתן מתנה מחיים, או שמא כוונת הדברים היתה לצווי לאחר מיתה.

כב' הנשיא שמגר חזר והדגיש את הכללים העיקריים המשמשים להבחנה בין מתנה מחיים לבין צוואה. בעריכת ההבחנה יש לבחון את הנסיבות הסובבות את האמירה.

כאשר מנסיבות אלה עולה הכוונה להורות מה יעשה בנכסים "לאחר ובעקבות מותו", הרי שמדובר בצוואה.

מאידך, כאשר מהנסיבות עולה הכוונה להורות מה יעשה בנכסים "לאחר המוות דווקא", לא ניתן להסיק כוונה לצוות. במקרה כזה המסקנה תהא כי הכוונה היתה למתנה מחיים.

 בדיקת כוונת המצווה

בבדיקת כוונת המצווה, יש לבחון את מכלול האמירה של המצווה וללמוד מתכנה.

הכוונה לצוות לאחר מיתה, אינה חייבת להיות מפורשת, ודי כי כוונה כאמור נלמדת ונשמעת ממכלול האמירה.

לעניין זה חידד כב' הנשיא שמגר את העדר הצורך באמירה דווקנית ואף את שלילת החשיבות של אמירה ספציפית בתוך מכלול האמירה.

"הגישה בכגון דא אינה דווקנית: בבואו לבחון את דברי המנוח, על בית-המשפט להתייחס לכוונתו, כפי שזו עולה ממכלול הדברים שאמר, ולא להתפס לביטוי זה או אחר. לכן, אף אם ביטויים מסויימים אינם מתיישבים לכאורה עם כוונה לצוות, אך כוונה כזו עולה בבירור מתוך מכלול הדברים שנאמרו יחד עם נסיבות אמירתם, יהיה בידי בית-המשפט להסיק קיומה של כוונה לצוות".

בעניין שפיצר נקט המנוח במונח "הבטחה והתחייבות". בית-המשפט ציין כי גם אם משתמעת ממונח זה הכוונה ליתן מתנה בחיים, הרי אין ליתן לביטוי זה משמעות מכרעת, אלא יש לבחון את מכלול האמירה והכוונה המשתמעת מן המכלול.

מה דינה של התחייבות לתת מתנה במועדים קבועים?

בעניין אוניברסיטת בן-גוריון נתנה המנוחה מכתב לנשיא האוניברסיטה, המעיד באופן ברור על התחייבות של המנוחה לשלם לאוניברסיטה סך של 50,000$ כל שנה, עד לסכום של 1,000,000$. אולם המנוחה הוסיפה במכתב פסקה לפיה, במקרה של פטירתה, תועבר על-ידי מנהלי העזבון היתרה על ל-1,000,000$ בסכום אחד. האוניברסיטה טענה לפני בית-המשפט קמא כי הבטחתה של המנוחה מחייבת את עזבונה ויש לקיימה (בניכוי התשלום של 50,000 דולר שכבר שולם) בטרם תחולק יתרת העזבון ליורשים.

השאלה היתה האם הבטחת המנוחה היתה הבטחה בין החיים או הבטחה מחמת מיתה. לו המנוחה לא היתה מוסיפה את הפסקה השניה במכתבה העוסק באפשרות שתמות לפני תום מילוי התחייבותה, לא היתה מתעוררת שאלה כלל. במקרה כזה לא היה ספק שמדובר בהתחייבות ברורה, לשלם לאוניברסיטה סכום של 50,000$ כל שנה, עד לסכום של מיליון דולר, ובלא קשר למועד מותה של המנוחה.

בית-השמפט המחוזי קבע כי הראיה היחידה ממנה ניתן ללמוד על כוונת המנוחה היא המכתב, וכי הפירוש המילולי לטקסט הוא נהיר וברור: עניין לנו בסכום, שהמנוחה חפצה להעביר למבקשת לאחר מותה. לפיכך מדובר במתנה מחמת מיתה, שחל עליה סעיף 8(ב) לחוק הירושה, והרי היא בטלה. בית-המשפט העליון הפך החלטה זו.

בית-המשפט העליון הסתמך על ספרו של פרופ' ראבילו, שם הוא דן בשאלה מה דינה של התחייבות לתת מתנה במועדים קבועים (למשל באחד בכל חודש, בכל יום הולדת וכו'). לדעתו כל תשלום ששולם בפועל מהווה מתנה גמורה, שאין הנותן רשאי לחזור בו מנתינתה. באשר לתשלומים שעל -פי ההתחייבות צפויים להשתלם במועדים עתידיים קבועים, יחול הדין הרגיל של התחייבות לתת מתנה בעתיד. המחבר סבור כי מועדה הסופי של ההתחייבות הוא המועד שנקבע בה, ואם המבטיח נפטר לפני שהגיע מועדו של התשלום האחרון, יעבור החיוב לעזבון.

זהו גם המקרה לענייננו: המנוחה התחייבה לשלם סכום של 50,000$ בכל שנה, עד להצטברותו של סכום כולל בן מיליון דולר, ומועד הפטירה משמש אך לגיבוש החיוב לשלם את היתרה שלא נפרעה בשיעור אחד. לאותה תוצאה אפשר להגיע גם בדרך אחרת: המירב שניתן לטעון לטובת המשיבים הוא שהמנוחה התכוונה שלפחות חלקו של סכום התמורה ישולם לאחר מותה; זאת בשל גילה המבוגר ביום מתן ההתחייבות ומודעותה- יש להניח- לכך כי קרוב לודאי שלא תזכה לחיות עשרים שנה נוספות עד לקיום מלוא ההתחייבות. אולם חסרונו של טיעון זה, בהנחה שמקבלים אותו, הוא שלא ניתן לחשב מהו חלק התמורה שנועד להשתלם לאחר מות המנוחה. מכאן שיש ליתן או לא ליתן תוקף להתחייבות כמכלול אחד. נמצאים אנו, איפוא, במצב שבו פרשנות המסמך אינה חד- משמעית, ובכגון דא מחייבת הפרשנות המצמצמת של המסמך שנראה בהתחייבות כולה מתנה בין החיים. זאת בעיקר לאור הנסיבות שמהן עולה כי המנוחה הבטיחה את שהבטיחה מתוך רצון חופשי ובחפץ-לב, מתוך נדיבות אותה הפגינה גם ביחס למוסדות ציבוריים אחרים, ולא מתוך חולשה כלשהי.

לאור האמור התחייבותה של המנוחה הינה התחייבות תקפה לתת מתנה על-פי חוק המתנה. לא למותר לציין כי אף-על -פי שהמתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו בתנאים מסויימים, כקבוע בחוק המתנה, המדובר הוא בזכות אישית המוקנה למתחייב בלבד; ולאחר מותו היא איננה עוברת לעזבונו או ליורשיו.

 מתנת מקרקעין – מתי תחשב להורשה?

ב-ע"א 763/88 נדון מקרה בו רכש אדם דירה באמצעות כספים שקיבל מאמו, יחד עם שניים מאחייניו, ורשמוה על-שמם. במקביל לרישום, חתמו הבן והאחיינים על מסמך, בו התחייבו כלפי המנוחה כי יאפשרו לה לגור בדירה כל חייה, ואם תחפוץ למכור את הדירה – יחתמו על כל מסמך שיידרש, ויעבירו את התמורה, במלואה, לידיה.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה מדובר במתנה שתוקנה לאחר מיתה, ולפיכך העסקה בטלה. פועל יוצא מכך, שהדירה תהווה חלק מעזבון המנוחה.

בית-המשפט נימק החלטתו בכך, שכל שקיבלו הבן והאחיינים בחיי המנוחה – היה רישום הבעלות בדירה על-שמם בספרי האחוזה, אולם הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה. "בעלות" הוגדרה בסעיף 2 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 – כ"זכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה".

בהתאם למסמך עליו חתמו מקבלי המתנה – נותרה זכות זו בידי המנוחה וזו הוענקה להם רק עם מותה, ולפיכך המתנה בטלה.

ב-ע"א 524/84, ב"ש 77/83 נדון מקרה בו חתם מנוח על הצהרה בשבועה בפני שופט (תצהיר), אשר תוכנו היווה הצהרה כי רושם הוא נכס מקרקעין שבבעלותו על-שם ילדיו, בחלקים כמצויין שם, וזאת בתמורה שישרתוהו כל ימי חייו. נפסק, כי אין המדובר במתנה, אלא בהתחייבות מותנית לתת מתנה. הקניית הבעלות במקרקעין אפשרית רק בדרך הקבועה בסעיף 7 לחוק המקרקעין, ובעובדה שחלפו 4 שנים ולא בוצע רישום המתנה על-שם הילדים – מלמדת כי הכוונה ליתן מתנה, בוטלה.

מאידך, אם לאור התמורה האמורה בתצהיר היתה כוונה למתנה שתמומש לאחר מות האב – בטלה היא מפאת הוראת סעיף 8(א) לחוק.

ב-תמ"ש 16880/99 דובר בהסכם בין ההורים לילדיהם בו ביקשו ההורים להעביר לבניהם, התובע והנתבע, את נחלתם. להבטחת החלוקה נקבע כי במעמד רישום זכות החכירה על-שם התובע, ייחתם שטר משכנתה לטובת הנתבע אשר תבטיח לו את חלקו. המשכנתה הוטלה על התובע כשמועד פרעונה דחוי לאחר מות ההורים.

לאחר-מכן טען התובע כי המשכנתה בטלה מכוח סעיף 8(ב) בהיותה מתנה שניתנה על-מנת שתוקנה רק לאחר מותו של הנותן. בית-המשפט (כב' השופט שוחט) קבע כי התשובה נעוצה באופייה המהותי של העסקה ולא באופן עריכתה או בלבוש המשפטי שהקנו לה הצדדים. ראשית כל קבע כב' השופט, כי המדובר במתנה לאלתר שהוענקה כמתנה בחיים, גם אם המועד למימוש ההתחייבות המגולמת במשכנתה נדחתה עד לאחר מות ההורים. שנית, שטר המשכנתה אינו אלא אמצעי להבטחת אותה מתנה שהוענקה לצדדים על-ידי ההורים. כלומר הצהרה על בטלותו של השטר אינה מביאה אוטומטית לבטלותו של ההסכם ולזכויות הנתבע על פיו.

לחלופין קבע כב' השופט כי התובע מנוע מלטעון כנגד המשכנתה עליה חתם ובה הכיר בהליך קודם, בשל עקרונות המניעות ותום-הלב.

 מתנה או הסכם למשק חקלאי – בן ממשיך

קביעת "בן ממשיך" למשק חקלאי במסירת טופס ההתחייבות – כוחו יפה להעברת זכויות המתיישבים לבן הממשיך בין החיים. העברה מחמת מיתה, יש לעגן בצוואה שתיעשה כדין. לפיכך, בין אם מדובר בהסכם בדבר ירושה, ובין אם מדובר במתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן – קביעת בן ממשיך שלא במסגרת צוואה – בטלה.

יש לשים-לב כי אם נותן הרשות הגביל את עבירות הזכות במשק ואסר על העברתה בירושה, הרי בר-הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו. לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב מבלי שאלה יהיו לחלק מעזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו.

בעניין ברמלי קבע החוזה המשולש סעיף לפיו: "במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת-הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת-זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על-ידי ההורים ושאושר על-ידי המיישבת…".

עוד הוסכם כך: "למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזאת כי אין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר באגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו…".

נקבע כי "ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירם לחבריה תוך הגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו בעזבונם. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין יותר ממה שניתן להם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעזבונה של האם, ואינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו על-כן לבן הממשיך על-פי הקבוע בהסכם המשולש".

במילים אחרות: זכויותיו של בר-רשות במשק אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת, והקנייתן של זכויות כאלה ל-"בן ממשיך" אינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. וכך קבע בית-המשפט בדיון הנוסף ב-דנ"א 3231/00.

בעניין ציון חסן אכן נקבע בהסכם המשולש כי הזכות במשק איננה חלק מהעזבון, ולפי ההסכם אין תוקף משפטי לצוואה אשר מתייחסת להורשת המשק כאילו היה חלק מהעזבון. ולכן נשאלת השאלה איזו פעולה משפטית ביצעו ההורים המנוחים כאשר חתמו על התחייבות בה קבעו באופן בלתי-חוזר את הנתבעת ובנם המנוח כבנים ממשיכים?

נפסק, כי לאחר שנחתמו על-ידי ההורים המנוחה ברי-הרשות ההצהרה וההתחייבות הבלתי-חוזרים ואושרו על-ידי הסוכנות והמינהל, די בכל כדי להשלים את המתנה ולא ניתן לחזור ממנה. בע"א 2836/90 נקבע בנסיבות דומות כי כיוון שלמנוחים היו זכויות של "בר-רשות" בנחלה, הרי "שאין בידם להעבירם בלא הסכמת המינהל…אולם כשניתנה הסכמה אשר כזאת, העברת הרישיון היא מיידית, (שהרי אין זכויות המושב והמתיישבים רשומות בלשכת רישום המקרקעין) ודי במסירת המסמך לידי מקבל המתנה המזכה אותו לקבלה (סעיף 6 לחוק המתנה וראה ע"א 641/83)".

מעמדה של הנתבעת ובעלה המנוח כבנים ממשיכים הוכר ואושר על-ידי מוסדות האגודה, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל. מדובר בהצהרה והתחייבות בהם נאמר במפורש כי הינם בלתי-חוזרים. כיוון שכך, הרי שמדובר במתנה שהושלמה ולא בהתחייבות ליתן מתנה, ולכן לא ניתן לחזור ממתנה זו.

לחילופין גם אם המדובר בהתחייבות ההורים המנוחים לתת מתנה הרי שהנתבעת ובעלה המנוח שינו את מצבם לרעה בהסתמך על ההתחייבות שניתנה להם ולכן עם מסיבה זו לא ניתן לחזור ממנה. הנתבעת ובעלה נהגו כבנים ממשיכים, הסתמכו על הצהרה בלתי-חוזרת זו והשקיעו במשק ממיטב זמנם כספם ומרצם, בתמיכה ועידוד של ההורים המנוחים לאורך השנים. לפיכך, יש לראות את המתנה שקיבלו כמתנה שהשתכללה ואיננה ניתנת לביטול.

התחייבות להעברת משק לאחר מיתה

התחייבות להעברת משק לאחר מיתה נוגדת את הוראת סעיף 8(א) לחוק, שכן הוויתור על המשק לטובת הזוכה, הופך להיות סופי – בנסיבות אותו מקרה – רק לאחר המוות.

בעניין בוצאני בחן בית-המשפט התחייבותם של סב וסבתא, אשר ניתנה בתצהיר, לפיו נכדם יהיה "נכד ממשיך".

מבחינת התצהיר, מסמכי המושב ומינהל מקרקעי ישראל – הסיק בית-המשפט כי מדובר במתנה והעברה שתוקפן לאחר מות הסב והסבתא – ובהתאם להוראת סעיף 8(א) לחוק – פסולות וחסרות נפקות.

וראה ע"א 566/89, החוזר על קביעה זו, לפיה קביעה להעברת זכויות שלא על דרך צוואה, מהווה מתנה לאחר פטירה, ונוגדת את הוראת סעיף 8(א) לחוק.

התחייבות ליתן מתנה הנוגדת צוואה

מוריש אשר התחייב למתנה בחייו, אולם הענקת המתנה לא הסתיימה בחיי המוריש (כגון הענקת נכס מקרקעין במתנה, ואי-רישום הזכויות על-שם מקבל המתנה, בחיי המוריש), ובטרם פטירתו ערך צוואה בה ציווה את אותו הנכס לאחר.

אילו משתי פעולות אלה תגבר?

לכאורה, דובר בשתי זכויות אובליגטוריות ויש מקום לשקול את סדר העדיפויות ביניהם. יצויין, כי כאשר הוספו להתחייבות ליתן מתנה אף פעולות, כגון ויתור נותן המתנה על זכותו לבטל את התחייבותו, או יפוי כוח בלתי-חוזר לביצוע המתנה, הרי זכות המתנה אינה עומדת עוד בשורה זהה לזכות האובליגטורית המוקנית בצוואה.

ע"א 1522/94, וראה לעניין הודעת ביטול המתנה שנרשמה בצוואה לרבות בנסיבות בהן נודע על הצוואה למקבל המתנה, רק לאחר פטירתו.

ב-ע"א 6301/95 לא הוצג כל מסמך שיש בו כדי לעגן את התחייבותו של המנוח להעביר את הדירה במתנה למשיבים, כי אם רק יפוי-כוח להעברת הנכס בחברה המשכנת. הנכס הועבר על-שם המשיבים בחברה המשכנת. נקבע, כי יפוי-הכוח אינו יכול לשמש מקור לזכות, ואף איננו תחליף למסמך כאמור, אלא מכשיר לביצוע התחייבות בלבד. אולם משהושלמה פעולת העברת הזכויות בנכס בחברה המשכנת, ומשלא נסתרה גרסתם של המשיבים בדבר ההתחייבות, נקבע כי זו גוברת על הוראות הצוואה.

עריכת צוואה בתמורה כספית

העובדה כי מוריש קיבל מהיורש תמורה, מראש, בגין רכוש אשר ציווה לו המוריש בצוואה, אינה פוסלת את הצוואה ואינה פוגמת בחופשיות רצונו של המצווה לשנותה או לבטלה.

הסיכון שמא המנוח ישנה את הצוואה או יבטלה – הינו סיכונו של נותן התמורה.

אם המצווה ישנה את הצוואה או יבטלה – הרי למרות שניתנה תמורה בגינה – השינוי או הביטול יהיו תקפים לכל דבר ועניין.

אין לראות בצוואה הנערכת בתמורה כספית עסקה פסולה בירושה, כמשמעותה בסעיף 8 לחוק הירושה.

צוואה המכוונת למימוש עסקת מכירה בלבד

אין בעובדה שצוואה נערכת לצורך מימוש עסקת מכירה בלבד – כדי לפסול את הצוואה. זאת, משום שאין מניעה לעשות צוואה למטרה זו ואין לראות בכך "עיסקה פסולה בירושה", כמשמעותה בסעיף 8 לחוק.

ב-ע"א 760/86 נדון מקרה בו מכר המצווה, בחייו, את ביתו, בתמורה, לאחר, ובמסגרת הצוואה סיים עסקת מקרקעין זו.

ירושתו של אדם – מה כלול בה?

הוראת הסעיף קובעת, כי הסכם בדבר ירושתו של אדם, שנעשה בחייו – בטל.

הוראה זו ברורה, אולם הספק מתעורר במקרים בהם ההסכם מתייחס לנכסים שאינם בבעלותו של אותו אדם, או שזכויותיו בהם הינם זכויות שימוש, חכירה וכו' בלבד.

ב-ע"א 390/85 נדון מקרה בו חכר אדם משק חקלאי מאת הקרן הקיימת לישראל. במסגרת חוזה החכירה שעשה המנוח בחייו, צויין, כי במקרה שילך לעולמו – זכאית קרן הקיימת לישראל להשיב את המשק לעצמה.

נפסק, כי זכותה של המחכירה, הקרן הקיימת, לקבל את הקרקע לידיה עם מות החוכר, ואין בהוראה האמורה בחוזה כדי להוות "הסכם בדבר ירושתו של אדם", הבטל בהתאם לסעיף 8(א) לחוק.

כאשר בעל הקרקע נוטל את הקרקע חזרה לעצמו, על-פי זכותו, כפי ששמר זכות זו בהסכם החכירה – פוסקת הקרקע להיות חלק מהעזבון, ודיני הירושה אינם חלים עליה עוד.

הוראת החוק חלה על "עזבונו" של המוריש בלבד. כאשר מלכתחילה נכס מסויים ניתן למוריש בהגבלת זמן, הרי פוסק נכס זה להיות חלק מעזבונו, עם פטירתו, כאשר הגבלת הזמן היתה עד הפטירה. לפיכך, אין בהוראת סעיף 8(א) בכדי לבטל תנאי מגביל זה.

הקושי שבסעיף 8 אינו מתעורר בכל האמור בהתייחס לקביעת מוטב בקופת גמל, שכן סעיף 147 לחוק הירושה, מוציא מכלל העזבון סכומים אשר יש לשלמם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח או על-פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על-פי עילה דומה.

הסכם המאיין בעלות בנכס עם מיתה

סעיף 8(א) לחוק אוסר עריכת הסכמים בדבר ירושת אדם שלא בדרך של צוואה. דינו של הסכם כזה – בטלות ההסכם.

אולם, מה דינו של הסכם שאין בו הוראה מפורשת להעברת הנכס לאחר עם מיתה – אך משמעותו ויישומו הוא העברת הנכס עם מיתה?

ב-ד"נ 39/80 נדון מקרה בו חתם אדם על מסמך אשר משמעותו היא מתן תוקף להוראת סעיף בתקנות החברה, לפיו בעלות על המניות שברשותו, הינה עד פטירתו.

אמנם, אין בסעיף זה הוראה פוזיטיבית המורה למי יעברו המניות עם מות בעליהם, אולם משמעותו המעשית היא, שעם פטירתו – מאחר ואין הוא בעליהם עוד – יזכו בהם אחרים.

בדיון נוסף זה נדונה השאלה האם הוראת סעיף 8(א) "הסכם בדבר ירושתו של אדם" – כוללת אף הסכם מאיין, שאינו "הסכם בדבר ירושתו של אדם", אולם מהותו היא כזאת.

דעת הרוב היתה כי אין בהסכם שכזה משום הסכם הנוגד את הוראת סעיף 8(א) לחוק, אולם נימוקיהם היו שונים.

כב' השופט שמגר (כתוארו אז), סבר כן משני טעמים:

"ראשית, דיני הירושה אינם אוסרים על עשיית פעולות משפטיות בנכסי העזבון, אלא שוללים הסכם, שיש בו התערבות בסדר הירושה שלא בדרך של צוואה. שנית, אם ניתן להגביל תוקפה של מניה כאמור, הרי מניות א' אינן נכללות כלל מעצם טיבן בעזבונו של המנוח; היינו, אם הן עוברות מן העולם עם מות המחזיק בהן, אין הן יכולות להיות נושא לבעלות אחרי מות המחזיק בהן, לא של היורשים ולא של כל אדם אחר."

כב' השופט ברק השיב אף הוא בחיוב, והיטיב להגדיר את הבעייתיות:

"האם הביטוי "הסכם בדבר ירושתו של אדם" חל רק על הסכם, אשר הוראותיו הנורמטיביות הן אשר קובעות, כי זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון; או שמא משתרע ביטוי זה גם על הסכם, אשר הוראותיו הנורמטיביות אינן קובעות דבר על העברת זכות, אך שתוצאתו של ההסכם, הלכה למעשה, היא, כי זכותו של אדם תימצא בידי רעהו עם מותו של הראשון?"

כב' השופט ברק העדיף את הפירוש הנורמטיבי על-פני הפירוש הפיזי, וזאת תוך מתן פרשנות מצמצמת להוראת סעיף 8(א) לחוק:

"נראה לי כי במסגרת סעיף 8(א) לחוק הירושה, על-פי כוונת המחוקק, עניין לנו בזכות, המועברת עם המוות מאדם לרעהו – על תכונותיה, היקפה וחולשותיה…

מקובל הוא לגרוס, כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה". במסגרת זו ניתן למצוא הכשר לצמצום תחולתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה להעברות נורמטיביות בלבד."

הסכם מאיין שמטרתו עקיפת סעיף 8(א) לחוק

כב' השופט ברק סייג קביעתו האמורה, לאותם מקרים בהם ההסדר המאיין מייצג אינטרס כלכלי בריא ונעשה בתום-לב.

כאשר ברור שמטרתו היחידה של ההסכם המאיין היא עקיפת הוראת סעיף 8(א) לחוק – הרי גם אם הפירוש הפיזי לא ייכלל בהוראתו הנורמטיבית של סעיף זה – תחול עליו הוראתו האוסרת של סעיף 8(א) לחוק.

"על כן, אם יוכח, שהצדדים מלבישים מטרת העברה בלבוש התרבות, יהא מקום לשלול עקיפה זו של החוק. כך למשל, אם כל מטרתם של הצדדים בייסוד החברה היא התחמקות מהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, יש לפסול את ההסדר כנוגד את החוק."

הכללת סעיף בתקנון חברה המגביל בעלות במניה עד פטירה

ב-ד"נ 39/80 הנ"ל נדון מקרה זה, וכאמור לעיל, נקבע כי אינו נוגד את הוראת סעיף 8(א) לחוק.

כמו-כן, נפסק כי תקנון החברה הינו בגדר חוזה, וככזה – כלול הוא בהגדרת "הסכם" האמור בסעיף 8(א) לחוק.

הגבלה בתקנון חברה להורשת מניות בצוואה

ראה לעניין זה ה"פ (ת"א) 1011/90.

הקניית זכות קדימה לרכישת מניות עם פטירת בעל המניות

בעניין וולוסקי טענו המשיבים, כי החוזה שנכרת בין בעלי המניות ותקנות ההתאגדות – המקנים לכאורה לבעל המניות הנותר זכות קדימה או זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות הנפטר – בטלים נוכח הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה. באי-כוח המשיבים ביקשו לאבחן בין מקרה ברדיגו למקרה וולוסקי, שכן לטענתם בברדיגו דובר על פקיעת מניות, מבלי שתתבצע כל העברה בין המוריש לאחר-ולכן מותרת לפי חוק הירושה, בעוד שהעברת מניות המנוח לבעל המניות הנותר היא פעולה אסורה לפי חוק. לטעמם, כאשר מוצגת עמדה כאילו זכות הרכישה נכפית על העזבון עם מות המנוח, זהו חוזה פסול האסור לפי חוק הירושה שכן עניינו בחוזה למכירת ירושה.

כב' השופטת גילאור פסקה, כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה". הקניית זכות קדימה לרכוש מניות של בעל מניות שנפטר, אינה זהה לזכות הבעלות במניות, ולכן הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה אינן חלות על זכות זו דווקא ולאור ההלכה שנקבעה בפסק-הדין ברדיגו.פסק-הדין מצוי בהליכי ערעור.

פקיעת חלק בשותפות

בעניין אקסל נדון הסכם שותפות במשרד עורכי-דין, לפיו, במקרה פטירתו של אחד השותפים תקבל אלמנתו את התגמולים על-פי פוליסת ביטוח החיים בסכום של 150,000 דולר. כספי הפרמיה בגין פוליסה זו שולמו מכספי השותפות. תשלום דמי הפוליסה כאמור ייחשב כתשלום מלא בגין חלקו של הנפטר בשותפות, והשותף הנותר בחיים יהיה בעל הזכויות היחיד במשרד. האלמנה טענה כי ההסכם בטל נוכח סעיף 8(א) לחוק הירושה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט קלינג) פסק כי על-פי ההסכם שבין השותפים, חלקו של המנוח בשותפות עבר מן העולם במותו. דומה הדבר למניות, שתקנה קובעת כי הן בטלות במות בעליהן. בעניין ברדוגו קבע השופט שמגר (לימים הנשיא) כי הוראה כזו אינה סותרת את סעיף 8(א), באשר אין כאן התערבות בסדרי הירושה. העולה מכל האמור כי אין פגם בהסכם שעשו המנוח והמשיב.

דרכה של האלמנה תביא לסיכול כוונתם של בעלי ההסכם. אין בהסכם נישול, כי תחת חלק בשותפות, מובטחים לה מכוח ההסכם תגמולי ביטוח, שמימונם בא מפרמיות ששולמו על-ידי שני השותפים גם יחד.

לולא ההסכם היו שאיריו של המנוח זוכים "בחלקו של הנפטר" ולא בתגמולי ביטוח. אולם הסדר הביטוח שבהסכם בא תחת חלקו של העזבון בכל נכס של השותפות לרבות חלק ברווחים.

חשבון בנק משותף – חלקו של השותף הנותר בחיים

מה דינם של הכספים המצויים בחשבון הבנק של המנוח, כאשר חשבון זה רשום על-שם המנוח ועל-שם אחר במשותף? האם זכותו של השותף לקבל כספים אלו, או שמא יהוו חלק מעזבון המנוח?

התשובה לשאלה זו תלויה, במידה רבה, בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה.

להלן נסקור את ההלכות הבסיסיות בנושא זה ואת ההלכות המשתנות, בהתאם לנסיבותיו העובדתיות של המקרה.

יוקדם ויצויין, כי השאלות דלעיל מתייחסות לבעלי החשבון בינם ובין עצמם, ולא כלפי הבנק.יחסי השותפים עם הבנק הוסדרו בהוראת חוק, בסעיף 13א לפקודת הבנקאות. בהתאם להוראה זו, הרישום המשותף מחייב את הבנק לראות את הרשומים כבעלי החשבון, כשותפים גם אחרי פטירתו של אחד מהם. הוראה זו מתייחסת, כאמור, למערכת היחסים עם הבנק בלבד, וכדברי כב' השופט אשר:

"להגן על הבנק ולהבטיח את פעולתו הסדירה במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של בעלי החשבון בינם ובין עצמם."

כמו-כן, הדרישה של השותף הנותר בחיים אפשרית למחצית החשבון בלבד, שכן טענותיו, כאמור להלן, לזכאות זו – משתרעות, לכל היותר, על מחצית החשבון (אלא אם כן קיימת ראיה חד-משמעית על הענקת מתנה של החשבון כולו או צוואה וכו').

ונקודה נוספת בטרם בחינת החלופות – טופס פתיחת החשבון בבנק, או התחייבות להעברת כל החשבון לנותר בחיים בטופס זה, אינו יכול להיחשב לצוואה.

עם זאת, בעניין ברטהולד נאמר על-ידי בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת למלשטריך-לטר), כי לפי התפתחות הפסיקה, המצמצמת תחולתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה ומסייגת תחולתו למקרים מסויימים, אין הוא מביא לביטול זכות "ההיוותרות בחיים" הרשומה בטופס הבנק.

בעניין ברדיגו אבחן כב' הנשיא ברק לצורך תחולתו של סעיף 8(א) לחוק הירושה בין שני סוגי הסכמים – הסכם אשר הוראותיו קובעות כי זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון. לגבי הסכם כזה יחול סעיף 8(א). ההסכם השני הוא כזה שאיננו דן בהעברת זכות על תכונותיה לאחר, אלא עניינו "בהתרבות זכותו העצמאית של האחר, אשר יונקת את כוחה מזכותו העצמאית". על הסכם כזה לא יחול סעיף 8(א) לחוק.

אם ניישם למקרנו, הרי זכותו של השותף בחשבון היא זכות מקורית ועצמאית "שתוכנה הכלכלי מתרחב" בשל מות השותף האחר. לפיכך, גם לפי אבחנה זו, לא תחול הוראת סעיף 8(א) לחוק.

 מועד היות החשבון משותף

יש להבחין בין שני מצבים עיקריים:

האחד – חשבון הבנק נפתח מלכתחילה במשותף בין שני שותפים או יותר.

השני – חשבון הבנק נפתח על-שם המנוח, ורק לאחר פתיחתו, בנקודת זמן מסויימת, הוסף שותף או שותפים לחשבון.

במקרה הראשון, בו נפתח החשבון במשותף עם אחר או אחרים – הרי לפי סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 – חלקיהם של כל אחד מהשותפים במיטלטלין, חזקה שהם שווים, וסעיף 13(א) לחוק הנ"ל מחיל הוראה זו אף על שיתוף בזכויות, הכולל את הזכות למשוך כספים מהבנק.

לפיכך, ביחס לחשבון שנפתח במשותף כאמור, קיימת חזקה שהכספים בחשבון הם בבעלות משותפת של כל השותפים, חזקה לכאורה, אלא אם כן הוכח ההיפך.

חשבון יחיד ההופך למשותף – הענקת מתנה

החזקה הקיימת בפתיחת חשבון, שהוא מתחילתו משותף – אינה קיימת במקרה בו החשבון נפתח על-ידי המנוח, ורק בשלב מאוחר יותר הוסיף המנוח, אחר, כשותף לחשבון.

הבסיס המשפטי להכרה בזכותו של השותף שהוסף – הוא בפעולת מתנה. דהיינו, בהוספת שמו של האחר לחשבון – התכוון המנוח ליתן לו, במתנה, מחצית מהחשבון.

ומה נדרש בכדי להוכיח שאכן היתה כוונה למתנה? –

"על-מנת שתוכר פעולה זו כהענקת מתנה לאלמוני של מחצית הכספים באותו חשבון ושל הזכות למשוך כספים מהחשבון, דרושה הוכחה בדבר גמירות דעת מצד פלוני – הנותן – להענקת אותה מתנה."

להלן נבחן את דרך הוכחת המתנה ונפקותה.

 הענקת מתנה – מועד גיבוש המתנה

בטרם נבחן את אופן הוכחת "הענקת המתנה", יש להדגיש את חשיבות מועד הענקתה.

גם כאשר מוכח כי המנוח "גמר בדעתו" להעניק את מחצית החשבון במתנה למי ששמו הוסף לחשבון – עדיין יש לבחון את השאלה מתי הושלמה מתנה זו.

כאשר כוונת המנוח היתה ליתן את המתנה לאלתר, עם הוספת שמו לחשבון – אכן זכה השותף בכספים אלו לאלתר, וזכותו לקבלם לאחר פטירת המנוח.

אולם, אם מסתבר מהנסיבות כי כוונת המנוח היתה שהאדם ששמו הוסף כשותף לחשבון, יקבל כספים אלו רק לאחר פטירתו – משמעות הדבר, מתנה שמוקנית לאחר מיתה, וככזו, נוגדת את הוראת סעיף 8(ב) לחוק, ובטלה.

הענקת מתנה לאלתר – דרך ההוכחה והיקפה

מה היקף ההוכחה הנדרשת בכדי שיראו בהוספת שמו של אחר לחשבון הבנק, כרצון של המוסיף להעניק לאחר מתנה לאלתר.

כב' השופט ויתקון ב-ע"א 679/76 הגדיר את מידת ההוכחה:

"…הקושי הוא רק לגבי כמות ההוכחה הדרושה, וכאן הייתי מציע לנהוג זהירות רבה. אין דבר קל מלפברק ראיות בעל-פה ולנשל יורשים חוקיים… את העדות על המתנה הייתי מעדיף לראות במסמך הנושא את כתב-ידו של המנוח."

במקרה הנדון שם הסכים כב' השופט ויתקון לראות גם בראיות בעל-פה הוכחה כאמור, מבלי שהיתה עדות בכתב לכך.

כב' השופט בך, בסכמו את ההלכות הקודמות:

"אין לשלול את האפשרות, שבעל חשבון בנק, המצרף אחר כשותף לאותו חשבון, אכן עושה זאת מתוך כוונה להעניק לאותו שותף מתנה לאלתר… אולם בית המשפט לא קבע זאת כעובדה, אלא אם כן מצביע חומר הראיות בבירור על קיום כוונה כזאת. עדיף שכוונה זו תוכח על-ידי מסמכים בכתב, אך בהעדר מסמך ניתן לקבוע מימצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות."

במקרה הנ"ל נפסק, כי העובדה שהמנוחה סירבה לעשות צוואה, והעובדה שהמוסף לחשבון היה מיופה כוחה של המנוחה בחשבון זה במשך שנים רבות בטרם הוסף – אין בהם, לכשעצמם, בכדי להרים את נטל ההוכחה ל"מתנה לאלתר". קיימת חשיבות להעדת פקיד הבנק, כאשר המנוח הביע את כוונתו בפניו בעת הוספת אחר לחשבון, להעניק לו מתנה לאלתר.

בהתאם לסעיף 2 לחוק המתנה, יש להוכיח קיומם של שני מצטברים. הראשון – הסכמה שהדבר ניתן במתנה, והשני – הקניה.

העיקר בהוכחת האמור הוא, הוכחת גמירות-דעתו של המנוח לתת מתנה כזאת לאלתר.

לסיכום, הלכה פסוקה היא כי פתיחת חשבון משותף בבנק יכולה לשמש רק כהוכחה לכאורה לרצונם של בעלי החשבון לקיים ביניהם שיתוף בכל הנוגע לכספים המופקדים בחשבון. נקבע כי על-מנת שתוכר הפעולה של פתיחת חשבון משותף כהענקת מתנה דרושה הוכחה בדבר גמירות-הדעת של הנותן לעניין הענקת אותה מתנה. חומר הראיות צריך להצביע בברור על כוונה כזו.

 יפוי-כוח בלתי-חוזר

בדרך-כלל יפוי-כוח אינו יוצר, הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני ליפוי-הכוח. אולם יתכן מצב בו יפוי-הכוח, מחד, יעיד על גמירת-דעת הצדדים לביצוע המתנה ולהענקת הזכויות, ומאידך, ישמש כהרשאה לפעול בשם המעניק. "תפקיד כפול זה ליפוי-הכוח אינו נדיר… וכל עוד מבחינים בין הפן השליחותי לבין הפן החוזי, לא תנבע מכך כל תקלה…". הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך.

יפוי-כוח בלתי-חוזר שנכתב בו "אינו ניתן לביטול או לשינוי והוא מחייב אותי ואת יורשי וכל הבאים במקומי מאחר וכרוכות בו זכויות צד שלישי" – יש בו משום ויתור בכתב על זכותו של נותן המתנה לחזור בו ממנה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה.

הסכם ויתור בדבר ירושתו של אדם

סעיף 8(א) קובע כי הסכם או ויתור על ירושתו של אדם, שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.

יש להבדיל בין שני מצבים בסיסיים.

האחד – הסכם המשנה את סדרי הירושה הקבועים בחוק, וקובע הסדרים לחלוקת הירושה בשונה מהקבוע בחוק – הסכם כזה בטל.

השני – הסכם אשר מתייחס להתחייבויות יורש לעשות פעולה בנכס מסויים מהעזבון, לאחר שאותו נכס ייפול לו בבוא הזמן, בירושה – הסכם כאמור תקף.

ב-ע"א 489/78, 263/80 נדון מקרה בו חתמו אחים על הסכם הנוגע לירושת אביהם, עוד בחייו. נפסק:

"במידה שהאחים הסכימו ביניהם לשנות מסדרי הירושה הקבועים בחוק, ההסכם בטל, מה שאין כן במידה שהסכימו ביניהם מה לעשות בנכסים מסוימים, שלפי דיני הירושה יפלו להם בבוא הזמן בירושה."

בעניין טורנר, דן בית- המשפט בביטול הסתלקותו של חייב בפש"ר מחלקו בעיזבון אביו המנוח. בין היתר, בית-המשפט דחה את טענתו של החייב, כי בעת מות המנוח לא הייתה בידיו כל זכות, מפני שוויתר מראש על זכותו לרשת, וקבע כי ויתור מסוג זה בטל, הן בשל סעיף 8(א) לחוק הירושה והן בשל דרישת הכתב באותו חוק עצמו- כאשר החייב לא הציג כל מסמך כתוב בעניין זה.

התחייבות לתת נכס שייפול בירושה – במתנה

בהתאם להבחנה האמורה בין הסכם המתייחס לעצם זכות הירושה, לבין הסכם המתייחס להתחייבות לבצע פעולה בירושה, לאחר שזו תיפול לידיו – אין כל פסול בהתחייבות כזו, ולפיכך:

"התחייבות לתת מחציתו של נכס שייפול לו בירושה מתנה לאחיו, היא התחייבות כשרה ותופסת."

הסכם לבצע פעולה שמשמעותה ויתור על ירושה

כאשר התחייב יורש בהסכם לבצע פעולה, ומשמעותה ויתור על ירושה, כגון – התחייבות לתת נכס שייפול בבוא הזמן בירושה, במתנה – הרי למרות שמשמעות ההתחייבות היא ויתור, לא יפסל ההסכם. הסעיף פוסל ויתור ישיר על ירושה, ואין להשליך הוראת הסעיף על פעולה משפטית כשרה של התחייבות לביצוע פעולה, לאחר שהנכס ייפול בירושה כדין, למרות שמשמעות ההסכם היא ויתור.

"אמת נכון הדבר שההתחייבות לוותר על מחצית חלקו בירושה פלונית, היא בטלה, אבל אין צורך בוויתורים, כשיש בהסכם החלוקה שווה בשווה משום התחייבות תקפה לתת מתנה."

 הוראה בטלה בהסכם – אינה פוסלת ההסכם כולו

בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) אין מבטלים את החוזה כולו, אם עילת הביטול נוגעת רק לאחד או אחדים מחלקיו, וניתן להבדיל בין החלקים הכשרים לחלקים הפסולים.

 הסכם ממון – חוק יחסי ממון בין בני-זוג

הסכם ממון בין בני-זוג, כמשמעותו בחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 – מעגן הסדרי ממון בין בני-זוג במסגרת הסכם, אשר משמעותו הסדרת עניינים אלה במקרה של פקיעת הנישואין – הן כתוצאה של גירושין והן כתוצאה מפטירת אחד מבני-הזוג.

השאלה העולה בעניין זה, הינה תוקפו של הסכם כאמור בעת פקיעת הנישואין עקב פטירת אחד מבני-הזוג. גדר הספק הוא, האם הוראת סעיף 8(א) לחוק, הפוסלת הסכמים בדבר ירושת אדם, גוברת, או שמא מאחר ומדובר בהוראת חוק ספציפית ומאוחרת, הרי גוברת היא ומהווה הוראה ספציפית וגוברת.

א' רוזן-צבי מייחס השפעה ישירה של הוראת סעיף 8(א) לחוק אף על הוראת חוק יחסי ממון בין בני-זוג.

פרופ' רוזן-צבי חילק בין שני סוגי הסכמי ממון.

כאשר הסכם הממון מתייחס אך ורק לתוצאת פקיעת הנישואין עקב פטירה או מחלק בין פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות וקובע הסדרים שונים בכל מקרה – מהווה הסכם זה הסכם ירושה כאמור בהוראת סעיף 8(א) לחוק, ולפיכך – בטל.

לעומת זאת, הסדרת פקיעת הנישואין במסגרת הסכם ממון, ללא חלוקה בין השניים, וקביעת הסדר זהה לפקיעת הנישואין הן עקב גירושין והן עקב פטירה – הסכם כאמור יוכר.

פרופ' שיפמן, לעומתו, סובר כי הוראות חוק יחסי ממון בין בני-זוג הינם מאוחרות וספציפיות, ולכן גורס הוא שהסכם ממון יהא תקף בכל מקרה.

נראה, כי הוראות חוק יחסי ממון המאוחרות להוראות חוק הירושה, אשר קובעות מנגנון זהיר (שאף עולה בדרישותיו על דרישות עריכת צוואה – באישור בית-המשפט), אכן מהוות הסדר ספציפי, ולאור הדרישות הצורניות והפרוצדורליות למתן תוקף להסכם ממון – נראה שאין בהוראת סעיף 8(א) לחוק כדי לפגוע בתוקפו.

בעניין שי נתנה השופטת בן-פורת טעם נוסף לכך שהסכם ממון אינו יכול להיות כפוף להוראת סעיף 8 לחוק הירושה באשר על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון הזכות מהווה התחייבות תקפה כבר במהלך הנישואין, וניתן לנקוט אמצעים לשמירתה של הזכות. הסדר זה אינו מתאים לציפייה לרשת נכס עזבון על-פי דיני הירושה שיכול ולא תמומש.

כן קובעת השופטת כי הסכם ממון אינו בגדר הסכם בדבר ירושתו של אדם המאוזכר בסעיף 8(א) לחוק הירושה. הסכם ממון נובע מיחסי ממון בין איש לאשתו ומזכויות הנובעות מקשר האישות (השווה סעיף 148 לחוק הירושה).

בעניין ברדוגו הדגיש השופט ברק כי את סעיף 8(א) יש לפרש על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה. על דרך פרשנות זו יש לאמץ את הגישה שהסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

סעיף 8 לחוק הירושה מבקש להבטיח את גמירת-דעתו של המוריש על-ידי הפניה לעריכת צוואה במקום עריכת חוזי ירושה. חשש מעין זה לא קיים בהסכם ממון. על-פי חוק יחסי ממון, הסכם ממון נערך בכתב, וטעון אישור בית-משפט. האישור לא יינתן אלא רק לאחר שבית-המשפט נוכח שבני-זוג עשו את ההסכם בהסכמה והבינו את תוכנו.

הקביעה שהסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, תקף חרף הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, אינה נוגדת את תקנת הציבור.

בפסק-דין עמית-ארנולד הובא הטעם שבמדיניות המשפטית העומדת מאחורי כלל זה: יש עניין בסיסי לעודד בני-זוג – בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין – ולהגיע להסדרי ממון כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך גם יתייחסו באותה מסגרת למצבים שלאחר פטירת אחד מבני-הזוג. הרציונאל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העזבון, תקף על אחת כמה וכמה לגבי הסכם ממון בין בני-זוג, הנוגע למאטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני משפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן.

פסק-דין אף מסיק כי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.

 מתנת בריא

ב-ע"א 2555/98 נדונה "מתנת בריא". המסורת המשפטית היהודית אינה מאפשרת לאדם להוריש נכסים ל-"מי שאינו ראוי ליורשו" וכן אינה מאפשרת "לעקור הירושה מהיורש", אולם "אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים".

על-פי ההלכה היהודית, נועדה נפקות משפטית מיוחדת למתנת בריא, שבה מצויין כי הנכס ניתן "מהיום ולאחר מיתה". משמעותה המשפטית של נוסחה זו היא, כי גוף הנכס מוקנה למקבל המתנה מיום החתימה (או מיום המסירה לידי המקבל), אך קניין הפירות בנכס נשאר בידי הנותן עד למותו. כלומר, בידי מקבל המתנה מצויה מיום חתימת השטר הבעלות הערטילאית בלבד; זכויות השימוש עוברות אליו רק לאחר מיתת הנותן. אולם, הנוסחה המופיעה בשטר שנדון באותו עניין שונה היתה מן הנוסחה הנזכרת בפרט חשוב הנוגע למועד התחילה. לא נאמר בה "מעתה ולאחר מיתה" אלא "מעתה ושעה לפני מותי". בשינוי זה מצא בית-המשפט המחוזי פגם העולה כדי בטלות חוזה המתנה.

השאלה האם המתנה הנדונה נתפסת על-ידי ההוראה הקוגנטית אשר בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. בית-המשפט המחוזי סבר כי הוראת סעיף 8(ב) אכן חלה על שטר המתנה שלפנינו. הטענה העיקרית בערעור היא, כי על-פי נוסח השטר ניתנה המתנה על-מנת שתוקנה כולה לרב לפני מותו של המנוח – חלק באופן מיידי, עם חתימת השטר, וחלק שעה לפני מותו של המנוח, ולכן – כך נטען – אין תחולה להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

אכן אין לכחד, כי מבחינתה של ההלכה היהודית, מתנת בריא מוקנית, מבחינת גוף הקניין, מעכשיו ולא לאחר מותו של הנותן. אך באשר לשימוש בנכס (בלשון ההלכה: הפירות), הקניין בו חל רק עם מותו של המנוח. צדק איפוא בית-המשפט המחוזי בציינו כי הדיבור "שעה אחת לפני מותי", משמעותו המעשית היא הקניה לאחר המוות, משום שהמועד של שעה זו יתברר תמיד רק לאחר מותו של הנותן. מאחר שלפי הדין האזרחי טעונה הקנייתם של מקרקעין רישום שהוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, ומאחר שרישום זה יכול, כאמור, להתבצע רק לאחר התרחשות המוות, הרי לפחות זכות השימוש במקרקעין נתפסת על-ידי לשונה של הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

יתרה מזו; בפועל, גם קניין הגוף, אותה זכות קניין ערטילאית, אינה עומדת להיות מוקנית למקבל המתנה לפני מותו של הנותן. במקרה שלפנינו, ה"גוף" הוא זכות החכירה, וזו לפי מהותה זכות שימוש במקרקעין היא. כדי להקנותה למקבל המתנה, טעונה אף היא רישום. אך כיצד תירשם זכות חכירה ערטילאית, המשמרת את השימוש המהותי בנכס (זכות "אכילת הפירות") אצל נותן המתנה? יש להניח כי הדבר הוא אפשרי, אם כי מסובך למדי (אולי בדרך של חכירת-משנה לזכות נותן המתנה). בשל קשיים אלה, אפשר להניח כי הצדדים התכוונו, מלכתחילה, לבצע את הרישום הכולל (של גוף המתנה ושל פירותיה) לאחר מותו של נותן המתנה, כפי שאמנם קרה בפועל. נמצא, אפוא, כי גם לפי היבט זה המתנה נתפסת על-ידי הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, המחייבת עשיית צוואה.

אולם לדעת כב' השופט אנגלרד, אין כלל צורך להיזקק להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה. הן מתנת בריא ("מעתה ושעה לפני מותי או לאחר מותי") הן מתנת שכיב מרע הנערכות על-פי ההלכה היהודית, הן צוואות לפי חוק הירושה ולא מתנות לפי חוק המתנה. כלומר, הוראות חוק הירושה בעניין צוואות חלות במישרין על "מתנות" אלה, ולאו-דווקא דרך הוראת סעיף 8(ב) לחוק. מקבלי מתנות אלה הם יורשים הזוכים על-פי צוואה במובן סעיף 2 לחוק הירושה. על-כן עליה לעמוד במבחני התקפות של צוואה.

השבה עקב בטלות הסכם לפי סעיף 8 לחוק הירושה

בעניין מסלווטי נטען לזכותה של התובעת להשבה עקב בטלותו של ההסכם שבין המנוחה לתובעת, שלו טענה התובעת, ואשר בטל בשל סעיף 8 לחוק הירושה. נקבע, כי ההשבה על-פי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מוליכה לאותה תוצאה שהניבה הסתמכות על דיני עשיית עושר ולא במשפט. בסעיף 21 לחוק החוזים נאמר:

"משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקיבל."

על-פי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) חל סעיף 21 גם על התחייבות שבטלה לאור סעיף 8 לחוק הירושה. כאשר אין אפשרות להשיב את טובת ההנאה שקיבלה המנוחה משירותיה של התובעת, יש לשום את שווי מה שהמנוחה קיבלה.

פסק-הדין אושר, למעט עניין החזר הוצאותיה של התובעת, על-ידי בית-המשפט העליון.