פסלות לרשת

5. פסלות לרשת
(א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על-פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על-ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.


 מי שהורשע במות המוריש

הכללת יורש בהגדרת "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו..." - מצריכה קיומה של הרשעה בפועל. לפיכך, בכל מקרה של העדר הרשעה - לרבות מהטעם שהנאשם נפטר בטרם הרשעתו, או אינו ראוי לעמוד לדין - אין אפשרות לפסול אדם זה מלרשת את המוריש, מכוח הוראת סעיף זה.

ביחס לסעיף זה ניתן ללמוד מהצעת חוק הירושה תשי"ח. לפי סעיף 5 להצעה ניתן היה לפסול את הרוצח מלרשת גם על-סמך עדות שעשויה היתה להיגבות בבית-משפט אזרחי שדן בירושת המוריש ללא פסק-דין פלילי מרשיע. ההצעה לא התקבלה והתוצאה הסופית היתה שכנסת ישראל סברה שאין לשלול מאדם את הזכות לרשת ואין להדביק עליו אות קין של רוצח אלא אם עבר תהליך של העמדה לדין פלילי והורשע בו.

יש לציין, כי הגישה המקובלת בעולם המערבי היא כזו המאפשרת לשלול מאדם את זכותו לרשת גם אם אין פסק-דין פלילי המרשיע אותו, אולם ברור כי המחוקק שלנו דחה גישה זו. לדעת כב' השופט שוחט ההיסטוריה החקיקתית אינה מאפשרת פרשנות אשר תעמוד בסתירה ללשונו המפורשת של המחוקק.

עם זאת, ייתכנו מקרים בהם הצורך בהצגת פסק-דין פלילי מרשיע יכול להביא לתוצאה בלתי-צודקת, למשל כאשר המדינה מטעמים השמורים עימה מעדיפה שלא להגיש כתב-אישום או להגיש כתב-אישום בעבירה פחותה מהריגה עקב עסקת טיעון, או כאשר הגורם למות המוריש הפך לעד מדינה וכלל לא הועמד לדין פלילי. לדעת פרופ' שילה יש לאפשר במקרים כאלה למתדיינים בבית-המשפט האזרחי להוכיח את מעשה הרצח עצמו בצורה אחרת ולאו דווקא על-ידי הצגת פסק-דין מרשיע של בית-משפט בפלילים. אולם לדעת כב' השופט שוחט מקרים אלה הם עניין למחוקק לענות בו ואינם עניין לפרשנות.

עם זאת, במידה ומדובר ביורש על-פי צוואה - ניתן לפסול זכייתו בה על-פי הוראת סעיף 34 לחוק הירושה. הוראת סעיף 34 הנ"ל, מאפשרת לקבוע כי הוראת צוואה המזכה אותו יורש - הופכת את הצוואה לבלתי-מוסרית, ובכך היא בטלה.

בת"ע 3770/01 העלתה המתנגדת לקיום הצוואה, טענה כי הכוח "תקנת הציבור" אין להשלים עם מצב דברים בו המאיים ברצח על המצווה, יהפוך לזוכה. במקרה הנדון, היו ראיות כי מערכת היחסים בין האב המנוח לבין הזוכה הייתה קשה, וזמן קצר לפני עריכת הצוואה אף הגיש המנוח תלונה במשטרה כנגד הבן.

בית-המשפט קבע כיף באשר לטענת תקנת הציבור, אין טענה זו יכולה לעמוד במסגרת טעמי התנגדות למתן צו לקיום צוואה: לא על-פי הורות חוק הירושה ולא על-פי הפסיקה.

המתווה-אם בכלל, הוא סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, וגם לפיו אין לומר כי מי שמאיין ברצח לא יהיה יורש.

מי שהורשע בעבירה שאינה רצח

בעניין נעראני דן בית-המשפט המחוזי בשאלה האם הרשעת אדם בעבירה של סיוע להריגה (ולא בעבירות רצח או בסיוע לעבירת רצח) תפסול אותו מלרשת את המנוח מכוח סעיף 5(א)(1) הנ"ל.

קובע השופט פיזם כי כוונת המחוקק והתכלית החקיקתית היתה לכלול בסעיף הפוסל את מי שהמית את המנוח מלזכות בירושת המנוח, גם את מי שסייע להמתתו במתכוון, אף כי אין מדובר בעבירה הפורמאלית של רצח. מדגיש בית-המשפט גם את העובדה כי המחוקק לא השתמש בביטוי רצח אלא בביטוי של גרימת מוות במתכוון. המחוקק השתמש בביטוי "במתכוון" ולא בביטוי "בכוונה תחילה" שנמנה עם יסודותיה של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לכן קובע בית-המשפט כי גם מי שסייע במתכוון להמתה של המנוח, והורשע בעבירה זו, לעניין זכותו לרשת את המנוח, יש לראותו, כמי שהמית במתכוון את המנוח ויש להחיל עליו את סעיף 5(א)(1).

בית-המשפט קובע כי גם בלי סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, יש לשלול זכות הירושה מן הטוען לירושה שסייע להמתת המוריש במתכוון, וזאת על-פי סעיף 30 לחוק החוזים הקובע כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור - בטל. סעיף 30 לחוק החוזים מוחל על ענייני ירושה על-ידי שימוש בסעיף 61(ב) לחוק החוזים.

מובאת גם קביעתו של השופט בר-אופיר בעניין שלטצר, לפיה התכוון המחוקק למנוע מאדם לזכות בירושת המנוח אם הורשע בגרימת מותו במתכוון, ויהא הלבוש המשפטי של העבירה אשר יהא. עיקר הדברים הוא שניתן יהיה להסיק מהמערכת העובדתית שהעבירה מושתתת עליה, כי גרימת המוות נעשתה במתכוון.

השמדת הצוואה וזיופה

הוראת סעיף 5(א)(2) דנה בפסלות יורש אשר הורשע בהעלמת או השמדת צוואה, או בזיופה ותביעה על-פי צוואה מזוייפת.

לשונו של סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה דורשת באופן ברור כ-"תנאי שבלעדיו אין" להפעלת הסעיף - פסק-דין פלילי המרשיע את היורש בפעולות המפורטות בו בהתייחס לצוואתו האחרונה של המוריש. הפסיקה המחוזית נזקקה לסעיף 5(א)(1) לצורך פרשנות סעיף זה, והוויכוח היה לעניין הלבוש המשפטי של העבירה בה הורשע היורש. כך לדוגמה נקבע לעניין סעיף 5(א)(1) כי אין נפקא מינא מהו הלבוש המשפטי של העבירה בה הורשע היורש. ניתן בהחלט לסבור, כי העובדה שהמחוקק השתמש באותה לשון גם במקרה הפחות חמור לכאורה מבחינת חומרת המעשים המיוחדים לזוכה, מלמדת דווקא כי גם במקרה זה לא סבר המחוקק שמקדם הביטחון הראוי למניעת העוול העומד בבסיס הוראת סעיף 5 יבוא על סיפוקו גם בהליך אזרחי ברף הוכחה נמוך יותר מזה הדרוש בהליך פלילי.

אין מדובר כלל במקרים בהם אין צוואה וספק אם היתה כזו, שהבסיס "לבריאתה" הם דבריהם של המתנגדים למתן צו הירושה.

ברור, שכוונת הסעיף הינה לפסלות יורש כאשר המעשים המנויים בסעיף נעשו בכוונה פלילית, בכוונה לרמות, שאם לא כן - אף מעשים שנעשו בשוגג, כגון השמדה בשוגג של צוואה - היו גורמים לפסלות היורש, דבר שברור שאין כוונת הסעיף לכלול.

אמנם את המחשבה הפלילית הנדרשת לסעיף 5(א)(2) בחר המחוקק שלא לכלול בהוראה עצמה והותיר אותה לדיני עונשין - סעיף 395 ו-426 לחוק העונשין, תשל"ז-1978, אולם לשון החוק ברורה וכוונת המחוקק לעת חקיקת הסעיף ברורה אף היא.

זכותו של זוכה ליהנות מהוראת צוואה הינה זכות יסודית כחלק מזכותו של האדם לשמור על קניינו לרבות קניין המוענק לו בצוואה. אם רצה המחוקק להחיל את סעיף 5(א) לחוק הירושה על סיטואציות בהן אין הרשעה בהליך הפלילי יתערב נא ויאמר דבריו במפורש.

כמו-כן, סביר שהוראת סעיף 5(ב) המונעת פסלות במקרה שהמוריש מחל למי שהורשע בניסיון להרגו, תחול באופן רעיוני, אף על מי שהורשע כאמור בהוראת סעיף 5(א)(2), כך שאם מעשים אלה נעשו בצוואה שקדמה לצוואה האחרונה של המוריש (או נעשו עוד בחייו ולא לאחר פטירת המוריש) - לא יהיה בהם כדי לפסול את היורש מלרשת.

פורסם בקטגוריה מי יורש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.