צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית

34. צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית
הוראת צוואה שביצועה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או בלתי-אפשרי - בטלה.

הוראה הנוגדת את תקנת הציבור

לשון הסעיף אינו מתייחס להוראה הנוגדת את תקנת הציבור.

ב-ע"א 245/85 נבחן מקור הסמכות לבטל הוראה בצוואה הנוגדת את תקנת הציבור. נפסק, ברוב דעות, כי הוראה הנוגדת את תקנת הציבור - בטלה. כב' השופט בייסקי סבר, כי הדבר נעוץ בכך שעיקרון תקנת הציבור קנה שביתה בשיטת המשפט שלנו והוא חלק ממנה - בין אם הוא מוזכר בעניין מסויים ובין אם לאו, ואילו כב' השופט ברק תמך דעתו בכך שמכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים חל סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) אף על צוואה, שהינה פעולה משפטית.

 צוואה של אדם שפשע

ב-ע"א 15/85 נדון מקרה בו אדם רצח את אשתו וגיסתו והתאבד. סמוך לפני כן הותיר צוואה לגבי עזבונו.

תוך ניסיון לתקוף את הצוואה ולהתנגד לקיומה, נטען, כי קיום צוואה זו נוגד את תקנת הציבור, ואינו מוסרי, כמשמעות הוראת סעיף 34 לחוק.

נפסק:

"בקיומה של הצוואה על-ידי בית-המשפט בא לידי מימוש רצונו של המוריש בצוואתו... להחלטה זו של בית-המשפט אין ולא כלום עם 'מתן הכשר לפעולותיו של המנוח' או עם מתן 'תוקף לעוול, שתוצאותיו במעשי פשע'."

תנאי בדבר מגורי היורשים בישראל, ותקנת הציבור

בעניין ניימן נדון מקרה בו ציווה מוריש בצוואתו את דירתו לילדיו, אולם התלה את השימוש והסחרות של ילדיו בה, בהגעתם לישראל.

בחלוף 20 שנה טרם עברו הילדים להתגורר בישראל ולא היה בדעתם לעשות כן אף בעתיד. פנייתם לבית-המשפט לפסילת הוראת המנוח בצוואתו התבססה, בין השאר, על פסילת ההוראה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור. לטענת ילדי המנוח, טובת הציבור מחייבת את פסילת ההוראה המגבילה, לאור הצורך הגובר בדירות בארץ וכן מהטעם שיש להגביל את יכולת הנפטר לשלוט על החיים.

כב' הנשיא שמגר דחה טענות אלה וסירב להכיר בנסיבות אלו כנסיבות הנוגדות את טובת הציבור.

בדבר הטענה כי קיים צורך גובר לדירות בישראל, נקבע כי קיומו של צורך חברתי כללי לא מהווה הצדקה לשינוי צוואתו של אדם פרטי. באימוץ גישה נוגדת - לא יוותר הרבה מן החופש לצוות. בדבר הטענה כי יש להגביל את יכולת הנפטר לשלוט על החיים - אכן, במקרים קיצוניים יש בטענה זו ממש, אולם בנסיבות מקרה זה מדובר בהגבלת הסחרות של דירה, קרי - שמירת הדירה כנכס משפחה. נסיבות אלו אינן עולות עד כדי תניה הנוגדת את תקנת הציבור.

גם ב-רע"א 5715/95, סייג המצווה את זכותם של היורשים לרשת את רכושו וליהנות ממנו בתנאי שכל קרן הרכוש ופירותיו יישארו בישראל ויושקעו תמיד בישראל. אם יורשיו יבואו להשתקע בישראל יוכלו ליהנות ולהשתמש בירושה. היורשים טענו כי דין הסייג שבצוואה להתבטל מן הטעם שהוא סותר את תקנת הציבור ואת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מאחר והוא מחייב אותם לעזוב את מקום מושבם על-מנת לזכות בנכסי העזבון.

נקבע, כי הוראת צוואה לפיה יזכה יורש בחלקו בעזבון בתנאי שישתקע בישראל, או יהיה זכאי ליהנות ממנו רק בישראל, אינה סותרת את תקנת הציבור. קל וחומר, כאשר דברים אמורים במצווה יהודי שחי בישראל, רכושו נמצא בישראל והוא מבקש למנוע את הוצאת הרכוש מישראל אחרי מותו. יתר-על-כן, הוראה בצוואה שמטרתה לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל לעולם אינה מנוגדת לתקנת הציבור. "המקור ממנו שואב בית-המשפט את תוכנה המהותי של תקנת הציבור הוא השקפות המוסר והתרבות שלנו. על אלה נמנית השאיפה לקבץ את נידחי ישראל לעלות לארץ".

בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי

התניית ירושה בגירושין

התניית זכייתו של יורש באי-ביצוע גירושין, או הורשת נכסים לנכדים במקרה ואביהם, בן המוריש, יתגרש - אין בה כל פגם ואינה בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית.

חוסר מוסריות של הזוכה

כאשר הוראות הצוואה מזכות אדם שפשע כנגד המצווה, ניתן לראות בהוראות הצוואה המזכות אותו - כהוראות אשר קיומן כעת, לאור מעשי הזוכה - הינן בלתי-מוסריות. כך נקבע, כי אדם שגרם למותו של המצווה (מאחר שלא הורשע בכך, עקב פטירתו, לא הופעל סעיף 5(א)(1) לחוק - הדן במי שהורשע בלבד) - הוראות צוואה המזכות אותו בוטלו, עקב העובדה שקיומן בנסיבות אלה - יהיה בלתי-מוסרי.

עולה מכך, כי הוראה "בלתי-מוסרית" - אינה רק הוראה בלתי-מוסרית במהותה, אלא בחינת מוסריות ההוראה הינה אף ביחס לזוכה המסויים בצוואה.

הדרת קטין - אינה בלתי-חוקית

בעניין כלפה נדון מקרה בו הדירה אם את בתה בצוואתה, ונטען כי הדרת קטינה מהעזבון הינה בלתי-חוקית בהיותה נוגדת את הדין האישי החל על המצווה.

כב' השופט מלץ דחה את הטענה, בקבעו כי סעיף 56 לחוק ריסן את חופש ההורשה בקביעת מוסד המזונות מן העזבון שאין בכוח הצוואה לשללו, ובכך דאג לקיומו של הקטין. חופש הציווי, לפיכך, אינו מוגבל בהיות המודר קטין.

העדפת צאצא - אינה בלתי-מוסרית

בעניין כלפה נדון מקרה בו הדירה אם את בתה מכל עזבונה, והורישה עזבון זה לבתה הנותרת.טענת הבת המודרת כי הדרתה מכלל העזבון והעדפת אחותה על פניה, הינה הוראה בלתי-מוסרית - נדחתה.בית-המשפט סקר את הוראות המשפט העברי המקנות דרך להדיר ולהעדיף אחר על-פני היורש על-פי דין, והגיע למסקנה כי גם אם במקרים רבים ההדרה היא תוצאה מסובכת של מערכת יחסים עכורה בין הצדדים - שהאובייקטיבי והסובייקטיבי מעורבים בו - עדיין הדרה כשלעצמה איננה בלתי-חוקית, בלתי-אפשרית או בלתי-מוסרית.

כב' השופט מלץ עיגן יתדותיו בעניין אנגלמן, שם נקבע כי האינטרס הציבורי איננו בהבטחת זכויות חלשים, אלא בקיום רצונו של המצווה.

מועד ההכרעה בטענה - בהליך המקדמי

כאשר בית-המשפט בוחן קיום צוואה, הנוהל התקין הוא לבדוק הוראות הצוואה - אם לבקשת הצדדים ואם מטעם עצמו - ולבטל הוראות העומדות בסתירה להוראות חוק.

בית-המשפט יכול לעשות כן בשלב הדיון בעניין קיום הצוואה ואף בשלב קדם המשפט, ואין כל צורך להמתין לבקשה נוספת לאחר קיום הצוואה.

צוואה שביצועה בלתי-אפשרי

ב-ע"א 3953/93 קבע בית-המשפט כי אי-האפשרות שמדבר בה סעיף 34, היא אי-אפשרות אינהרנטית, כמו - דבר הלמד מעניינו - אי-החוקיות ואי-המוסריות. הוראת צואוה שהיא בת-ביצוע, אלא שהיא תלויה בתנאי כשר ואפשרי - היא תקיפה. סירובו של יורש למלא אחר התנאי מסכל אמנם את זכייתו, אך אין בו כדי לעשות את הוראת הצוואה להוראה שביצועה בלתי-אפשרי באורח אינהרנטי. ביצועה אפשרי, למשל, אם וכאשר יחזור בו המערער מסירובו; או, למשל, אם וכאשר היורשים האחרים יוותרו לו על מילוי התנאי שנעשה לטובתם.

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.