צוואה סתומה וכו

33. צוואה סתומה וכו'
הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה - בטלה.

זהות היורש

כאשר עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד - יש לפסול את הצוואה מהטעם "שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה".

 ציון שם בצוואה באופן סתמי

כאשר מופיע שם אדם בצוואה, אולם לא מצוין מפורשות כי הוא היורש - הצוואה בטלה.

ב-ע"א 714/88 נדון מקרה בו השם "יובל", מוזכר בצוואה פעמיים. פעם אחת, מופיע השם בתוך הוראה כי אין להראות את הצוואה ליובל, ופעם שניה - בסוף המסמך, במסגרת האמירה כי הוריו של יובל יודעים על רצונותיה של המצווה.

אזכורי השם, במקרה זה, מותירים את הקורא ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד, ולכן הצוואה בטלה.

 "להוריש את רכושי... לצרכי צדקה"

ציווי סתמי שכזה אינו מאפשר לקבוע מי הם הגורמים הזכאים לרכוש זה - "הדרישה היא לכך שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון."

סתירה לגבי זהות היורשים או חלקיהם

כאשר קיימת סתירה בצוואה לגבי זהות היורשים או חלקיהם, ומקביעת הוראה אחת בצוואה ניתן ללמוד קביעה שונה מהוראה אחרת בה - הרי בהתאם לאמור בסעיף 33 לחוק, הצוואה בטלה.

"לא ניתן לצאת מן המבוי הסתום הנוצר על-ידי הסתירה בין המשפט הראשון שבו לבין המשפט השני שבו, סתירה היורדת לשורשו של עניין, מאחר שהיא מתייחסת לשאלה מי היורשים ומה החלקים אשר הם יורשים."

בעניין פלונים, המנוח הותיר שתי צוואות: בצוואה הראשונה היורשים הינם כל ילדיו, משתי נשותיו, ובצוואה המאוחרת יותר (היא נשוא ההתנגדות) היורשים הינם המשיבים בלבד (ילדי המנוח מאשתו הראשונה).

לטענת המתנגדים, ילדיו של המנוח מאשתו השנייה, קיימת סתירה פנימית בתוך בהוראות הצוואה היורדת לשורש העניין. בסעיף 2 לצוואה נאמר:

"הנני להבהיר כי את הבית והקרקע, קניתי יחד עם אשתי נ' ז"ל ושנינו יחדיו ביצענו הרחבה והגדלה של הבית מכספים שלנו בלבד וללא סיוע כספי מילדינו."

נ' ז"ל הייתה אמם של המתנגדים, ולמרות זאת, כאמור, הוריש המנוח את חלקו בבית למשיבים.

המתנגדים ראו בכך סתירה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת הצוואה, או חלקה, מה גם שתוכן ההצהרה, לטענתם, עובדתית אינו נכון.

בית-המשפט דחה את טענתם של המתנגדים, והבהיר כי המתנגדים ירשו את חלקה של אמם המנוחה בבית, וכי בעובדה זו יש כדי להפריך את הטענה שיש בהצהרתו של המנוח בצוואתו משום סתירה פנימית, שהרי המתנגדים קיבלו "פיצוי" בגין השקעת אמם בבית, בכך שירשו את חלקה.

כמו-כן נקבע כי, השאלה האם דייק המנוח בעובדות, באשר לאופן ההשתתפות בהוצאות הבנייה, כלל אינה רלוונטית, שכן הדיון הינו על קיום הצוואה, ולא על היקף העיזבון, כך שהעובדה הרלוונטית היחידה בעניין זה, הינה הרישום בספרי המקרקעין.

 קריאת הצוואה כמכלול אחד

ב-ת"ע 28/89 טען אחד הצדדים כי אחד מסעיפיה של הצוואה יוצר תנאי שלילי, אשר אינו מורה למי ציווה המצווה את רכושו וטען לבטלות הצוואה לפי סעיף 33. בית-המשפט קבע כי את הצוואה יש לקרוא כמכלול אחד ולכן - אם בסעיף אחר לאותה צוואה נאמר מה ייעשה ברכוש, הרי שאין המדובר פה בצוואה סתומה ואין לומר שזוהי צוואה או הוראה, המדירה את היורשים על-פי דין, מבלי לכלול הוראה פרטנית באשר ייעשה ברכוש.

 יצירת הקדש בצוואה

ב-ת"ע 28/89 נדרש בית-המשפט לשאלה האם יש ביצירת הקדש בצוואה יציאה ידי חובתו של סעיף 33 לחוק הירושה, הקובע כי הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה - בטלה?

סעיף 17 לחוק הנאמנות קובע כי אחת הדרכים ליצור הקדש היא בצוואה. אולם השאלה שנדונה באותו מקרה היא האם גם ללא התייחסות מפורשת למינוח שבחוק הנאמנות, ניתן ליצור הקדש, כאשר מבחינה מהותית כוונה זו עולה מהצוואה.

פסק-הדין מביא את דבריו של הנשיא שמגר ב-ע"א 477/88, לפיהם דרישת החוק איננה מתייחסת לכך שיוצר ההקדש יביע את רצונו ליצור הקדש במובנו הטכני-פורמאלי של המונח; די, לעניין תחולת החוק, שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש על-פי משמעותו המהותית-תוכנית, היינו, כי יורה על "הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת..." כפי שמוגדר ברישא לסעיף 17(א) לחוק הנאמנות. לכן יש לבדוק אם אכן התקיימו בהסדר הכתוב בצוואה התנאים ליצירת הקדש.

 התנאים לכך הם ארבעה:

1. הבעת כוונתו של היוצר ליצור נאמנות. אין המחוקק דורש ביטוי מסויים של הכוונה, או את השימוש במונחים, כגון הקדש או נאמנות.

די אם הכוונה הובעה בצורה ברורה לפי תוכן המסמך.

2. קביעת מטרות ההקדש, כולל קביעה מי הם הנהנים, או מה הן המטרות שלשמן תפעל הנאמנות.

3. קביעת נכסי ההקדש. הקביעה יכולה להתבצע על-ידי ציון או תיאור הנכס. היא עשויה להיות גם קביעה של סכום כסף, או של חלק מהנכסים.

היא יכולה להתייחס לנכס קיים או לנכס שטרם בא לעולם. קביעת נכס משמעה, לעניין זה, הגדרה מספקת של הנכס לצורך מימוש כתב ההקדש.

נראה שיש להבין את הביטוי "נכסי הקדש" כביטוי "נכסי נאמנות", המופיע בפרקים אחרים של חוק הנאמנות. נכסי ההקדש משמעם, איפוא - נכסי נאמנות שנוצרה על-פי כתב ההקדש.

4. קביעת תנאי ההקדש, לרבות הקביעה באילו תנאים יש להעביר נכסים או טובות הנאה אחרות, למי, מהי תקופה קיומו של ההקדש, התנאים לסיומו וכדומה. תנאי ההקדש מתייחסים הן לנהנים או למטרה אחרת, הן לנאמן והן ליוצר, זכויותיהם וחובותיהם.

תנאי נוסף שאין חובה לכללו בכתב ההקדש, ואולם בלעדיו לא תקום נאמנות, מצוי בסעיף 17(ב) לחוק הנאמנות הקובע, כי תחילתו של ההקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן. מכאן שחיוני לקיומו של ההקדש כי יהיה נאמן.

על-פי סעיף 21 לחוק, יכול נאמן להתמנות בכתב ההקדש או כאשר אין מינוי כאמור, רשאי בית-המשפט למנות נאמן. בית-המשפט קבע ב-ת"ע 28/89 כי אפשר לראות במנהלי העזבון שמינו המצווים נאמנים לעניין זה.

בית-המשפט קובע כי ביצירת הקדש יש משום מענה לדרישה שבסעיף 33 לחוק הירושה, כי ניתן לראות מתוך הצוואה למי ציווה המצווה.

בית-המשפט קובע כי את חוק הירושה יש לקרוא במשולב עם חוק הנאמנות. זו כוונתו של חוק הנאמנות המתייחס לחוק הירושה בסעיף 17(א). משכך רואים את פני הדברים, הרי לא ניתן לומר כי מצווה שבצוואתו יצר הקדש, לא הורה למי הוא מצווה, והוראתו בהתאם לסעיף 17(א) לחוק הנאמנות תהיה בטלה במצוותו של סעיף 33 לחוק הירושה.

בעניין עיזבון המנוח ש' א' ז"ל נקבע על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, כי כאשר המנוח קבע כללי בהקדש, אזי אפילו לא קבע את מטרות ההקדש, די שכוונת המקדיש הובעה בצורה ברורה לפי תוכן המסמך ואין חובת שימוש בביטוי מסוים או במונחים של הקד או נאמנות. הלכה זו נועדה לקיים את דברי המת, לקיים את דברי המת, לקיים את צוואתו ולהוראות על ביצועה על פני פסילתה וביטולה. מהות הדברים היא שתקבע ולא צורתם, התוך ולא הקליפה, והכל במטרה לקיים את דברי המת.

בעניין האפוטרופוס הכללי נ' מ.פ., הוריש המנוח בצוואתו השלישית והאחרונה לאשתו וילדיו: לבן ע' - 50$, לבן ד' - 50$, למ' - 50$. לכל אחד מנכדיו של המנוח ביחד - 8,000$ בחלקים שווים. את כל יתר הרכוש ציווה המנוח לאשתו ל', בתנאי שבעת פטירתו חיה והתגוררה עמו דרך קבע, וסעדה אותו עד יומו האחרון. אם לא יתקיים תנאי זה, אזי כל מה שציווה לה יועבר להקמת קרן על-שם המנוח, אשר תנוהל על-ידי עו"ד בר מוחא, כפי שימצא לנכון.

בית-המשפט בחן את שאלה האם יש לקיים את האמור בסיפא לסעיף 4 לצוואה, המורהה ייעשה עם רכוש המצווה באם ל' לא תחיה עמו ותסעד אותו. כאמור, במקרה זה, על-פי האמור בצוואה - תוקם קרן על-שמו של המנוח, אשר תנוהל על-ידי מנהל העזבון, עו"ד בר מוחא. הקרן ומטרותיה ייקבעו על-פי שיקול דעתו הבלעדי של מנהל העזבון.

בעניין זה קיבל בית-המשפט את טענות האפוטרופוס הכללי, לפיהן, יש לקיים את הצוואה, תוך השלמת פרטיה, וזאת לנוכח הוראות חוק הנאמנות, לפיהן מקימה הצוואה הקדש.

על-מנת לקבוע האם סעיף 4 סיפא לצוואה עונה על דרישת סעיף 17 לחוק הנאמנות, בחן בית-המשפט את קיומם של ארבעת היסודות: הבעת כוונתו של יוצר ההקדש ליצור נאמנות, קיבעת מטרת ההקדש, קביעת נכסי ההקדש וקביעת תנאי ההקדש.

שנוכח בית-המשפט כי הצוואה מקימה הקדש, הרי שאין מקום לחשש שסעיף 4 סיפא לצוואה עומד בסתירה לסעיפים 28, 29 ו-33 לחוק הירושה, זאת מאחר שהוראות חוק הנאמנות גוברות על הוראות חוק הירושה.

בית-המשפט הוסיף עוד, כי לעניין יסוד תנאי ההקדש נקבע בפסיקה כי אין צורך לקבוע את תנאי ההקדש בכתב ההקדש. התנאים יכולים להיקבע על-ידי הנאמן אם שיקול דעת זה נמסר לו, או על-ידי בית-המשפט, על-פי סעיף 19 לחוק הנאמנות.

לעניין זלוטניק הותירה המנוחה צוואה, לפיה, אם יזדקק אחיה לכספים, יטול מכספי עיזבונה, אותם היא הורתה לתת כמלגות לילדים נכים המצטיינים בלימודים.

לטענת התובעים, המנוחה ביקשה לדאוג לרווחתו של אחיה ולא ציוותה את עיזבונה להקדש, כפי שטען האפוטרופוס הכללי. לטענתם, ההוראה בדבר הקדשת היתרה למלגה ולזכר הורי המנוחה, נוגדים את הוראות סעיפים 28, 29 ו-33 לחוק הירושה, ודינם להתבטל, הואיל ועסקינן ביורש בלתי מוגדר.

מנגד, לטענת האפוטרופוס הכללי, יש להעדיף את הפירוש הנותן תוקף לצוואה על פירושם של התובעים, המבקשים חלקים ממנה.

לגישת האפוטרופוס הכללי, רצונה הברור של המנוחה היה להקדיש את עיזבונה, כולו או חלקו, למטרה צ יבורית להנצחת הוריה. לחילופין, במידה שהוראות הצוואה אינן מתיישבות עם סעיף 29 לחוק הירושה, הרי שיש להחיל על הצוואה את הוראות חוק הנאמנות, ולקבוע כי בצוואתה יצרה המנוחה הקדש ציבורי, שהנהנים בו הינם ילדים נכסים המצטיינים בלימודים וזקוקים לסיוע כספי.

לטענתו, המנוחה קבע את המנה שתוקדש למטרה הציבורית בדרך השלילה - היא הותירה לאחיה לבחור את המנה לה הוא זקוק ואת היתרה ציוותה למטרה ציבורית. לחילופין, אין כל מניעה לפרש את הצוואה כיוצרת הקדש על נכסי העיזבון כולו, ואילו האח התובע הינו אחד הנהנים ממנו - נהנה על תנאי - על-פי התנאים שנקבעו בצוואה, קרי, על-פי מידת היזקקותו לכספי העיזבון במועד פטירת המונחה. בית-המשפט קיבל את עמדת האפוטרופוס הכללי וקבע כי צוואת המנוחה מקימה הקדש פרטי.

השאלה הראשונה שביקש בית-המשפט להשיב עליה הייתה: האם המנוחה קבעה מי הם יורשיה? לגבי המיטלטלין, התכשיטים והבגדים - נראה כי המנוחה התכוונה להורישם לשתי אחיותיה, הלא הן התובעות 2 ו-3. לגבי נכסי העיזבון האחרים - המנוחה לא נקבה בשם כלשהו שיירש אותם. כל שנקבה המנוחה הוא כי רצונה שיפתחו מלגה על-שם הוריה.

בית-המשפט פירש את צוואת המנוחה, וקבע כי כוונת המנוחה הייתה להקמת קרן או הקדש למתן מלגות לילדים מצטיינים הנמצאים במוסד, וכי זהות מקבלי המלגות, מתוך ילדי אותו מוסד, ייקבעו על-ידי שלושת התובעים. לאחר מותם של שלושת התובעים, תועבר יתרת כספי הקרן או ההקדש למוסד אותו בחרו התובעים בחייהם. דהיינו, יורשי המנוחה הם הילדים המצטיינים, הנמצאים במוסד, שיקבלו מלגה על-פי קביעת שלושת התובעים.

כמו-כן נקבע כי, המנוחה לא קבעה כי אחיה, התובע 1, יירש אותה. המנוחה רק אפשרה לו לקחת מכספי העיזבון כל סכום, אולם הלקיחה שלו הוגבלה בתנאי הבא: היותו זקוק לכל אחד מהסכומים שייקח. לשם כך הורה בית-המשפט לתובע 1 למסור תצהיר, שבו יפרט את כל זכויותיו, נכסיו וחובותיו, וכן את צרכיו, ויתמוך אותם במסמכים. עיון בתצהירו של התובע 1 מלמד כי הוא עתיר נכסים, כך שספק אם הוא זקוק או יזקק לכל סכםו שהוא מהעיזבון.

המנוחה הורתה כי כל נכסים העיזבון שייוותרו, לאחר מותו של האח, או במידה שהאח אינו זקוק לכספי העיזבון - עוד בחייו, ישמשו למלגות לילד/ה או לילדים המצטיינים במוסד. המנוחה נתנה דוגמה המאפיינת את הילדים להם תינתן מלגה, ממנה עולה כי כוונתה הייתה לילדים עם מוגבלות גופנית מסוימת, המוחזקים במוסד, אך בעלי כושר לימוד ושהם אף מצטיינים בלימודים. השימוש במילה "מלגה" מלמדת כי, כוונת המנוחה הייתה שהכסף ישמש לצורכי מימון הלימודים ולא לצרכים אחרים של אותם ילדים. מכאן, ייתכן שהילדים מקבלים את כל צורכי הלימודים שלהם במוסד בו הם נמצאים, ולכן המלגה צריכה לשמש להשכלה גבוהה של אותם ילדים מצטיינים.

מן האמור הסיק בית-המשפט, כי המנוחה הקדישה בצוואתה את נכסיה לטובת נהנים, שהינם - אחיה, התובע 1, והילדים המצטיינים, וכך התמלאו הוראות סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. לפיכך נקבע כי יש להקים הקדש פרטי, לפי חוק הנאמנות, כאשר נכסי ההקדש הם כל נכסי העיזבון פרט למיטלטלין. עסקינן בהקדש פרטי ולא בהקדש ציבורי, הואיל והנהנים הם אנשים פרטיים, ואין בצוואה הוראה בדבר מטרות בעלי עניין ציבורי, כאמור בסעיף 26(א) לחוק הנאמנות.

לעניין זהות הנאמן, נקבע כי לכאורה, קיימת סתירה בין הוראות הצוואה, הקובעת את התובעים כנאמנים, לבין הוראת סעיף 21(ה) לחוק הנאמנות, הקובע: "נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש". ברם, מאחר שהצוואה התירה את מינויו של האח כנאמן לעצמו ואף השאירה לו שיקול דעת לגבי כספים שהוא ייקח, כפוף להיזקקותו להם, אין לכאורה מניעה למנות גם את האח כנאמן ביחד עם שתי אחיותיו.

כמו-כן נקבע כי אמנם, אין מניעה למנות את התובעים כנאמנים להקדש, אולם לנוכח ניגוד האינטרסים בין האח לבין הילדים והמוסד שיבחר, יש לעשות שימוש בהוראות סעיף 36(ב) לחוק הנאמנות, ולמנות את הנאמן הציבורי כנאמן נוסף.

צוואה המפרטת את הרכוש אך חסרה הוראות מצוות

בעניין איובי נקבע כי העיון בתוכן הצוואה מראה שאחרי שפורטו שם סוגי הנכסים שנכללו בהגדרת "רכוש", נשמטו, ככל הנראה, ההוראות - שניתן להניח שהיו אמורות להיכתב שם - בדבר שיטת חלוקתו של הרכוש ובדבר אישיותם של הזוכים. נשארה איפוא הגדרה של הרכוש שעליו חלה הצוואה בלי הוראות מצוות. עם כל מאמץ פרשני שיושקע, אי-אפשר לגלות הוראות אלה מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות, ואף אין כלי ראייתי או פרשני כדי לגלותן, אלא השערות גרידא - אך באלה לא די. ולכן ניתן לבטל את הוראות הצוואה מכוח סעיף 33 לחוק העוסק בביטול הוראות בצוואה סתומה.

נכסים שהוחלפו

בעניין מילשטיין נטען בעניין העדר זהות הנכסים וחוסר אפשרות להבין משמעות הצוואה נוכח העובדה כי הנכסים המצויינים בה מזמן אינם קיימים. הצוואה אינה קובעת זהותו של הזוכה לגבי נכסים שהוחלפו ואינם מוזכרים בצוואה שמימונם נבע מכספים או מתמורת מכירת נכסים הכלולים בעזבון.

נפסק, כי אין כל דרישה בחוק לפרט את זהות הנכסים אלא קיימת דרישה לראות מתוך הצוואה מה ציווה המצווה. הצוואה בענייננו עונה על דרישה זו במדויק. סעיף 3א מתייחס לדירה ספציפית וסעיף 3ב מתייחס ליתרת הרכוש שלא הוזכר במפורש בצוואה. באותו אופן מולאה גם הדרישה לראות מתוך הוראות הצוואה למי ציווה המצווה את אותם נכסים שלא מוזכרים בצוואה כמפורט בסעיף 3ב לצוואה, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הנכסים שאינם מוזכרים בצוואה הינם חלופיהם של נכסים שמימונם נבע מכספים שהתקבלו בתמורה מנכסים אשר צויינו בצוואה. מכאן, כי קיימת זהות ברורה לנכסים וזהות ברורה לזוכים.

 מסויימות וגמירת-דעת בצוואה

בעניין חנוכה נדונה צוואה בעל-פה, אשר ממנה לא עלה ברורות אם המנוחה התכוונה לקבוע את המערערת לבדה כיורשת, או גם את בני משפחתה (מי מהם?) כיורשים נוספים, וגם לא ברור אם המנוחה התכוונה בדבריה לצוות את דירתה בלבד או את כל רכושה. בדעת רוב (כב' הנשיא ברק וכב' השופט א' א' לוי) נקבע כי התמונה המצטיירת היא שהדברים לא היו מוחלטים וגמורים, וכי מתעורר ספק ממשי בדבר גמירת-דעתה ורצונה של המנוחה לצוות את רכושה או חלק ממנו למערערת.

בדעת מיעוט (כב' השופט טירקל) נאמר, כי בדבריה של המנוחה אמנם לא היה זיהוי ברור של הנהנים - האם רק המערערת או גם בני משפחתה - וגם שיעור המנה שבקשה להוריש לא היה מסויים דיו; האם רק דירתה, או כל רכושה. אולם, אין ללמוד מכך שהמנוחה לא גמרה בדעתה לצוות. מדבריהם של העדים עולה כי הציווי של המנוחה לטובת המערערת היה בגדר ברי ורק הציווי לטובת משפחתה היה בגדר שמא. כך גם לגבי שיעור המנה שבקשה להוריש: הורשת הדירה היתה בגדר ברי ורק הורשת יתרת הרכוש היתה בגדר שמא. במילים אחרות, הוכח כי מינימום מסויים בצוואה - זיהוי הנהנית ושיעור המנה - אינו מוטל בספק והוא בגדר "ברי". היורשים והרכוש שמחוץ לגדר זה, אלה שהם בגדר שמא, מוטלים בספק, אולם אין בספק זה כדי לקעקע את הוודאי. הספקות שהועלו טפלים לעיקר ואין לבטל את העיקר מפני הטפל.

דומה שיפה לכך גם הוראת סעיף 54(ב) לחוק הירושה, לפיה "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על הפירוש שלפיו היא בטלה".

נאמר, לעניין כריתת חוזה, כי היסודות של גמירת-הדעת והמסויימות הם נפרדים, אם כי הם עשויים לאצול זה על זה. במצבים מסויימים עלול העדר המסויימות לשמש ראיה להעדר גמירת-דעת אך אין זה בהכרח כך. הכלל הוא שהעדר מסויימות אינו משמש עילה לצד לחוזה להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו מתוך גמירת-דעת, אם ניתן לתת לחיוב פירוש נאות המאפשר לקיימו. עשיית צוואה היא, אמנם, פעולה משפטית חד-צדדית, אולם, כמו לגבי חוזה, גם לגביה ניתן לקבוע שהיתה גמירת-דעת של המצווה, אפילו לא הוגדר היסוד של המסויימות די צורכו. אם היתה גמירת-דעת של המצווה ואם היתה מידת המסויימות שבצוואה מספקת לשם ביצועה, יש לקיים את הצוואה. מטעם זה אין לראות בצוואה הנדונה "צוואה סתומה" כהגדרתה בסעיף 33 לחוק.

 

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.