צורות הצוואה

18. צורות הצוואה
צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה.

גמירות-דעתו של המצווה

צוואה צריכה לשקף את גמירות דעתו של המצווה. לפיכך, כאשר ברור מהנסיבות כי המצווה לא גמר בדעתו לצוות כפי שאמר או רשם - חסר הציווי "גמירות דעת", ואינו בגדר צוואה.

ב-ע"א 796/87 נדון מקרה בו שוחח אדם עם רב העיר, והלה רשם זכרון-דברים לגבי הנאמר.

בזכרון-דברים זה רשם הרב:

"לבקשתי מבטיח שיסדר צוואה באופן חוקי אצל עו"ד, אבל בינתיים מבקש שהרב ירשום את עיקר הדברים, על כל צרה שלא תבוא."

המדובר היה ב"שכיב מרע", ונפסק, כי דברים אלה מעידים שדברי המנוח, כפי שנרשמו בזכרון-הדברים, אינם בגדר צוואה.

הציטוט האמור מזכרון-הדברים מעורר ספק, האם תוכן הדברים שנרשמו בזכרון-הדברים מעיד על גמירות-דעת סופית של המנוח, או שמא דברים אלה מביעים קווי מחשבה כלליים על כוונותיו בדבר חלוקת רכושו.

גמירות-הדעת הינה הבסיס המרכזי בבדיקת ובחינת תוקף הצוואה. ככל עשייה משפטית, כחוזה, כך הצוואה - תוקפה מתגבש בגמירות-דעתו של עושה הצוואה, ובהעדרה - אין תוקף ומשמעות לצוואה.

גמירות-דעתו של המצווה נבחנת מלשון הצוואה, תוכנה ונסיבות חיצוניות.

"נסיבות חיצוניות" אלו כוללות כל עובדה אשר יש בה להאיר את "גמירות-דעתו" של המצווה.

כך, לדוגמה, ב-תע"ז (ת"א) 7511/86 נדון מקרה בו ציוותה מנוחה את רכושה לאדם זר, לאחר היכרות קצרה ביניהם.

במקרה זה הסיק בית-המשפט מעובדת היכרותם הקצרה, מצוקתה הנפשית של המצווה ומעורבותו של הזוכה במתן הצוואה - כי המנוחה לא היתה שלמה עם הצוואה ולא היתה מצידה גמירות-דעת לעשייתה.

מצווה לקיים את דברי המת – חוק יסוד

כלל בסיסי ויסודי בענייני צוואות הוא - "מצווה לקיים דברי המת". כלל יסודי זה עולה ועובר כחוט השני בכל הוראות חוק הירושה ופסיקת בתי-המשפט, וכדברי כב' השופט ח' כהן בעניין בריל - "כללו של דבר... בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת, כשרצונו... בא לידי ביטוי בצוואה ואין ספק באמיתותה...".

כלל עתיק זה קיבל חיזוק נוסף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שעולה מסעיפים 3-1 לחוק היסוד, המתבטא בכיבוד רצונו האחרון של המת ובחירות הקניין.

מאחר ומדובר בחוק יסוד, הרי בהתאם להוראת סעיף 8 שבו, אין לפגוע בזכויות המוקנות על-פי חוק יסוד זה.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.