68. ראיות (תיקון התשנ"ח)
(א) עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית-המשפט, או הרשם לענייני ירושה, מטעמים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר.
(ב) צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית-המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר.
בדונו בנושא זה קבע בית-המשפט העליון כי העולה מתוך כל הנוסחאות שקדמו לסעיף 68(א), ובמיוחד מתוך עיון בסעיף זה גופו, הוא שהמחוקק קבע במפורש מה הן דרכי הוכחת מותו של אדם, וקבע דרכים אלה בחוק לפי סדר חשיבותן ולפי אופן נתינתן:
הדרך הראשונה – המקובלת והטובה ביותר היא "תעודת מוות" הניתנת על-ידי הרשות המוסמכת לכך. בקשר למקרה פטירה בארץ – לפי סעיף 30 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965 ולתקנות מרשם האוכלוסין (צורתן של תעודות לידה ופטירה), תשל"ג-1973.
הדרך השניה – הבאה לאחר הראשונה בחשיבותה ובתוקפה אך דומה לה בכך שאף היא ניתנת על-ידי גוף שהוסמך במיוחד לכך היא "הצהרת מוות" כפי שמפורט להלן.
הדרך השלישית – המנויה בסעיף 68(א) היא הוכחת המוות וזמנו "באופן אחר", וזה יכול וייעשה רק אם התיר בית-המשפט – והכוונה לבית-המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושה – לעשות כך, והנימוקים צריך שיירשמו במיוחד, כמובן שבית-המשפט ישתמש בסמכותו זו רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.
עם תיקון חוק הירושה בשנת תשנ"ח והקמת מוסד "הרשם לענייני ירושה", חלים דברים אלה גם על פעולתו.
הצהרת מוות תינתן בהתאם לחוק הצהרות מוות, תשל"ח-1978, ותקנות הצהרות מוות (סדרי דין), תשי"ג-1952.
בעבר, הצהרה כאמור ניתנה באמצעות בית-המשפט המחוזי בירושלים בלבד, אולם לאחר תיקון החוק – מוסמך לתת הצהרה כאמור כל בית-משפט מחוזי.
בעניין קוקוטק נאמר כי המסלול של סעיף 68(א) לחוק הירושה הוא מסלול המשלים את חוק הצהרת מוות לעניין קטגוריות של נפטרים שלא מנויות בחוק הצהרות מוות. קביעת המוות מכוח סעיף 68(א) לחוק הירושה היא אינצידנטלית, ואין כוחה יפה כהצהרת מוות ישירה על-פי חוק הצהרות מוות.
בעניין ביכובסקי קבע בית-המשפט המחוזי כי עצם העובדה שבנסיבות העניין יש יסוד להנחה בדבר מותו של אדם עקב תאונה, ובשל כך נכנס המקרה לרישא של הגדרת "נספה", אינה מחייבת כי הוכחת מותו של אותו אדם תיעשה אך ורק לפי חוק הצהרת מוות. ישנן נסיבות שבהן יפעילו את הוראת סעיף 68(א).
חזקה על המחוקק כי אינו משחית את מילותיו לשווא ועל-כן, אם מצא המחוקק לנכון להוסיף את אפשרות הוכחת מותו של אדם כאמור בסעיף 68(א) "באופן אחר", אין מקום לטעון כי סיפא זאת אינה מהווה חלופה לשימוש בחוק הצהרת מוות. עם זאת, יש להדגיש, כי בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 68(א) אלא במקרים חריגים.
בתיק מס' 116 השתמש הרשם לענייני ירושה בסמכותו לפי סעיף 68(א) לחוק הירושה והתיר למבקשת להוכיח את עובדת פטירתם של הורי המנוחה שלא על דרך "הצהרת מוות", היות וביום פטירת המנוחה חלפו כמאה שנה מיום לידת הוריה, ולכן סביר להניח כי אינם בחיים.
אולם הוא סרב לעשות כן לגבי פטירת אחיה של המנוחה, שביום פטירת המנוחה מלאו 73 שנה מיום לידתו. לגביו – יש להוכיח את מותו בראיות טובות יותר והיות ולפי טענתה של המבקשת הוא בגדר "נספחה שואה" ואין על כך ראיות חותכות, לא ניתן להסתפק בראיות שהמציאה ועליה להמציא פסק-דין על-פי חוק הצהרות מוות, תשל"ח-1978.
בין אם תוכנה של הצוואה הוא שמשמש נושא ההוכחה, ובין אם עצם קיומה של הצוואה הוא שנוי במחלוקת, על המבקש לקיימה להגיש לבית-המשפט את מקורה.
דרישה זו תואמת את דיני הראיות, לפיהם המבקש להסתמך על תוכנו של מסמך כראיה, חייב להגיש לבית-המשפט את המסמך המקורי ולא העתק כלשהו או עדות בעל-פה. גם כלל זה כפוף לחריגים המאפשרים הגשת ראיה משנית לתוכנו של מסמך. יש הרואים בכלל זה דוגמא ל"כלל הראיה הטובה ביותר" (Best Evidence Rule) או השריד החשוב ביותר שלו.
כחריג לסעיף נקבע – "מותר להגיש ראיה משנית – העתק מן המקור או הוכחה אחרת – אם המבקש אינו יכול להגיש את המקור, כגון שהלך לאיבוד או נשמד", כגון בשרפה.
המחוקק ייחס חשיבות רבה להוכחת הצוואה, וזאת בכך שחייב הגשת הצוואה המקורית דווקא.
על המבקש להגיש ראיה משנית – לטעון ולהוכיח את אי-יכולתו להגיש את המקור.
החריגים לכלל המאפשרים הוכחת צוואה באמצעות ראיות משניות הם:
א. הצוואה המקורית אבדה ואפילו האובדן הוא תוצאה של רשלנות חמורה.
ב. הצוואה המקורית הושמדה, וההשמדה אינה ביטול צוואה על-ידי המצווה.
ג. הצוואה המקורית מצויה מחוץ לתחום הריבונות, והבאתה כרוכה בקשיים מרובים או בלתי-אפשרית.
ראיות המשנה יכולות להיות בעלות צורות שונות, ואין סדר עדיפות בין סוגי ראיות המשנה.
לגבי הוכחת הצוואה, בשונה מהדין החל במסגרת דיני הראיות הרגילים, שם מבחינים בין הוכחת תוכנו של מסמך לבין עצם קיומו – הרי במקרה של הגשת צוואה, הכלל הוא שיש להגיש את המקור תמיד, אלא אם כן הוכיח המבקש כי המקור נשמד או אבד כאמור בהוראת הסעיף.
כאשר הצוואה המקורית אינה בנמצא, הנטל על מבקש צו הקיום להוכיח שניים:
ראשית, כי המקור לא נמצא וכי פעל באופן סביר לחפש ולאתר את המקור, ללא הועיל.
שנית, את קיומן של ראיות משניות המספיקות להצביע על עצם העובדה שהיתה צוואה, ומהות תוכנה.
טענה כי "אינני יודע היכן המקור" – לכשעצמה, אינה מספיקה, והטוען טענה זו בלבד – לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, כי פעל באופן סביר למצוא את המקור.
ב-ע"א 483/80, נדון מקרה בו הגיש מבקש לשם קיום הצוואה עותק מצולם של הצוואה וטען כדלקמן:
האב המנוח אמר לו כי את המקור שמר אצלו;
הצילום, הוא כל מה שקיבל מאביו;
הוא אינו יודע היכן המקור.
נפסק, כי טענות אלו אינן מספיקות להרמת נטל ההוכחה הרובץ עליו.
"אין באמירה זו כדי להצביע, ולו גם בדוחק, על טרחה שטרח המשיב למצוא את המקור, מה גם שלפי האמור בבקשתו גם ידע היכן לחפשו: בדירת המגורים של אביו המנוח….
המשיב לא הצליח לעבור את מחסום הקבילות של ראיות המשנה, ומכאן שאין במשקלן כדי לעזור לו."
בעניין המנוח י.ש נ' א.ב תובענה להוכחת צוואה שלא באמצעות המקור בהתאם לסעיף 68(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), לאחר שהצוואה הוגשה לקיום על דרך של העתק צילומי שלה.
בית-המשפט קבע כי על תובע המבקש להוכיח קיומה של צוואה שלא באמצעות המקור, בהתאם לסעיף 68(ב) לחוק הירושה, לשכנע את בית-המשפט כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, צוואה בכתב יד, בעדים או בפני רשות. לפיכך על תובע להציג בפני בית-המשפט את תוכנה של הצוואה ובוודאי את הוראותיה הענייניות, המנחילות, הקובעות את זהות הזוכים ואת מידת זכייתם ואת התנאים לזכייה ככל שהיו. די בהעתק כדי לשכנע (לכאורה) את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה, ללמד את בית-המשפט על צורתה ולהצביע על תוכנה והוראותיה, אך גם לאחר ששוכנע בית-המשפט באלה, על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות המונעות ממנו את הגשת המקור. על-פי סעיף 68(ב) הנסיבות הן: 1. "אי אפשר להגיש את המקור" או 2. "המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה". אם נטען כי אין אפשרות להגיש את המקור, מוטל נטל השכנוע על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אבדן המקור של הצוואה או אי-היכולת למצוא אותה ובדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית. המבחן לעניןי זה הוא מבחן השקידה הסבירה. אם הוכח קיום הצוואה ותוכנה, בין על-ידי העתק ובין באופן אחר – רואים את התובע כאילו הגיש את הצוואה המקורית לבית-המשפט. אם לא הוגש מקור הצוואה ולא נמצא אפילו העתק שלה, נשלאת השאלה שמא ביטל המצווה את צוואתו. אם נטען שהמקור נשמד, על התובע לשכנע את בית-המשפט שלמצווה לא הייתה כוונה לבטל את הצוואה.
בשאלת היעדר היכולת להמציא את הצוואה במקורה, קבע כב' השופט שמגר כי אין לתחום הוראה זו במבחן צר ודווקני, אלא יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. תנאי להרמת הנטל הוא שהמבקש הוכיח היעדר אפשרות להמציא לבית-המשפט את הצוואה במקורה.
אשר לראיות המשניות המצביעות על קיום הצוואה ותוכנה – בעניין חזה נאמר כי ככל שמדובר בהגשת העתק כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע (לכאורה) את בית-המשפט, כי המנוח הותרי אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.
בעניין עמרני הוגש העתק צילומי של צוואה, אשר הגיע לידי מבקש קיומה בנסיבות הבאות:
המערער טען בפני בית-המשפט קמא שבמועד עריכת הצוואה נעשו ממנה שלושה עותקי מקור, וכי בשל מעשיה ומחדליה של המשיבה, ידועתו בציבור של המצווה, ובתו לא הצליח המערער לאתר אף לא אחד מהם. עם זאת, נמצא העתק מצולם של הצוואה במשרדו של עורך-הדין שיעץ למנוח בהכנת הצוואה, ניסח אותה והיה עד לעריכתה יחד עם מזכירתו. לטענת המערער הוא והמשיבה הגיעו למשרוד של עורך-הדין כדי לקבל עותק מהצוואה לאחר פטירת המנוח. המשיבה התעקשה לקבל ולקחת עימה עותק מקורי שהיה במשרד עורך-הדין. הואיל ועורך-הדין לא היה במשרדו, צילמה מזכירתו של עורך-הדין את הצוואה, מסרה את העותק המקורי שלה למשיבה והשאירה במשרד העתק מצולם. מששב עורך-הדין למשרדו תיארה מזכירתו את השתלשלות הדברים בפניו והוא אישר את צילום הצוואה שנותר במשרדו כנאמן למקור.
השאלה שעמדה לפני בית משפט קמא הייתה אם יש לאפשר למערער להגיש העתק של צוואה, בנסיבות שבהן היעלמות העותק המקורי שלה ממשרדו של עורך-הדין אריעה, לפי הראיות, באופן המפורט לעיל. בית-המשפט קמא סקר את הראיות שבאו לפניו, עמד על סתירות בדברי העדים ומצא כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי אכן אין אפשרות לאתר את הצוואה המקורית, דהיינו את אחד משלושת העותקים המקורים שהמערער טען שהמנוח חתם עליהם.
באותו מקרה המערער טען שקיבל לידיו עותק מקורי אחד, וכדבריו בפני בית-המשפט: "לעת עריכתה של הצוואה קיבלו המערער והמשיבה עותק של הצוואה כל אחד ועותק אחד נשאר במשרדו של עורך-הדין, אשר ערך את הצוואה". המשיבה, אשר התנגדה לקיום הצוואה, טענה כי המנוח אכן ערך צוואה, אולם העתק הצוואה שהגיש המערער אינו תואם למקורה. בית-המשפט קמא קבע כי משטען המערער שלא איתר עותק מקורי של הצוואה שהיה בידו, והטיל את האחריות לכך על המשיבה שהתגוררה עמו, וכאשר המשיבה היא בעלת אינטרס בעניין, שבעצמה קיבלה עותק מהצוואה, היה על המשיבה למצער להסביר מה עשתה בעותק שהיה בידיה מלכתחילה, אך היא לא עשתה כן.
בית-המשפט המחוזי הפך את החלטתו של בית-המשפט קמא, וקבע כי יש להתיר למערער להוכיח את הצוואה באמצעות הגשת ההעתק הצילומי שהיה בידו. לשיטת בית-המשפט, הראיות שהיו לפני בית המשפט קמא, בדבר האופן שבו צילמה המזכירה את העותק המקורי של הצוואה כדי לשמור העתק צילומי ממנו, מלמדות לכאוה שההעתק דנן הוא העתק של הצוואה המקורית שנשמרה במשרד, ולא נמצאו בראיות שהייתה למי שהמעורבים הזדמנות לסלף את ההעתק בזמן שצולם או בזמן אחר, כשהיה במשדו של עורך-הדין. בנסיבות אלו אישר עורך-הדין את נכונות ההעתק על יסוד דברי המזכירה. כמו כן, בית-המשפט ייחס משקל רב לכך שהמשיבה לא הכחישה שהמנוח אכן עשה צוואה. באשר לטענה כי ההעתק אינו תואם את תוכן הצוואה המקורית, קבע בית-המשפט כי טענות מסוג זה מן הראוי שתתבררנה בשלב הראיות ולא בשלב מוקדם זה, שבו טרם הובאו כל הראיות.
שונה הדבר בהוכחת צוואה "באופן אחר", שלא בהגשת העתק. הגם שטרם נבחנה משמעותו של דיבור זה בפסיקה כדבעי, בעניןי אחר הביע כב' השופט שוחט דעתו כי סובל הוא הוכחת קיומה של צוואה באמצעות תצהירים ועדויות בעל-פה בלבד. דיבור זה מופיע בסעיף 68(א) לחוק הירושה בכל הנוגע להוכחת מותו של אדם שלא באמצעות תעודת מוות או הצהרת מוות. תקנה 15 לתקנות הירושה מתווה את הדרך להוכחת מוות "באופן אחר" ומכוונת להגשת תצהירים, משמע עדויות בעל-פה. אין כל מניעה לפרש דיבור זה, על-פי כללי הפרשנות, בהתאם לאפשרות זו, גם בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, מה גם שדיבור זה בא להוסיף על הגשת העתק ולא למעט. זאת ועוד, בסעיף 68(א) קיימת דרישה לנימוקים שיירשמו לצורך היתר הוכחת המוות "באופן אחר", דרישה שאינה קיימת סעיף 68(ב) לחוק הירושה. פרשנות זאת נתמכת גם בחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, המאפשר קבלת אימרתנפטר בדבר תוכנה של צוואה שאבדה, בעדות בעל-פה של עד ששמע על תוכנה של הצוואה מפני הנפטר, כפוף לתנאים מסוימים (ראה קדמי, "על הראיות" חלק 1, 425).
יחד עם זאת, עם הוכחת צוואה ב"אופן אחר" – תצהירים ועדויות בעל-פה בלבד – יש להקפיד הקפדה יתרה, שהרי בהיענות לתביעתו לא רק שנמצא משנים מסדרי ירושה.
על-פי דין, אלא שעלולים אנו לקיים את דברי הזוכה ולא את דברי המצווה. הקפדה יתרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי גם בהטלת נטל שכנוע גבוה יותר מזה הקיים במשפטים אזרחיים, מעין 'נטל ביניים' בין זה לבין הנטל הנדרש במשפטים פליליים. זוהי הדרישה ל- clear cognet and convincing proof הקיימת במשפט האמריקאי. מידת השכונע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה – highly probable – לאמור, יותר מעודף ההסתברויות. במשפט האמרקיאי נדרשו לרמה זו בהקשרים שונים – הוכחת מירמה, השפעה בלתי-הוגנת וכן כאשר ביקשו להוכיח את תנאיה של צוואה שאבדה. על האפשרות ליצור מידת הוכחה שלילית, זו המצויה בין האזרחי לפלילי, עומד בית-המשפט העליון ב-ע"א 475/81, זיקרי יעקוב נגד כלל בחרה לביטוח בע"מ, פ"ד מ'(1)589. בעוד שעב' השופט ג' בך מתייחס לאפשרות זו בחיוב, מסתייג ממנה כב' השופט א' ברק (כתוארו אז). יחד עם זאת, גם השופט א' ברק סבור שהגם שעניין לנו בשתי מידות הוכחה, אזרחית ופללית, הכמות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה משתנה על-פי 'מהות הנושאים ונשוא העניין'. כך או כך, ראוי לדעת כב' השופט שוחט, להקפיד הקפדה יתרת, מבחינת מידת ההוכחה, עם התבוע קיומה של צוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה, בוודאי עם מי שמבקש לעשות זאת על דרך של עדויות בעל-פה.
הקפדה יתרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי הן בנוגע להוכחת צורת הצוואה והן בנוגע להוכחת תוכנה. אשר לצורה – די בשלב ראשוני זה של 'הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור' אם יכויח התובע את קיומן של הדרישות הצורניות הקונסטיטוטיביות, אלה שבעלדיהן אין לנו צוואה. כוחו של בית-המשפט לקיים צוואה, על-אף פגמים צורניים שנפלו בה, לפי סעיף 25 לחוק הירושה, נתון בידיו גם לגבי צוואה שאבדה או הושמדה ואשר נפלו בה פגמים פורמליים/צורניים ברי תיקון, ובלבד ששוכנע בדבר קיומה של צוואה שכזו. אשר לתוכן הצוואה – יש צורך בצואה ברורה ומדוייקת, שכן לא מן הנמנע שצוואה מכילה, לבד מההוראה המנחילה, הוראות נוספות המתייחסות להוראה המזכה כגון שמעדמיות הן תנאים לזכיה או שמטילות מגבלות בנוגע אליה. לעניין זה יש לדרוש מהתובע לפרשו בפני בית-המשפט לא רק את העיקרון העולה מהצוואה – כגון שהזוכה על פיה בנכס כזה או אחר הוא פלוני אלמוני – אלא, ככל שניתן, את לשונה וניסוחה של הצוואה על כל הוראותיה לרבות, אך לא רק, אותה הוראה מנחילה אליה מכוון התבוע. מבחינה זו דומה הדבר לדרישות שהעמידה הפסיקה ביחס לזכרון-הדברים בצוואה בעל-פה. בצוואה בעל-פה מהווה הדרישה לזכרון-הדברים תחליף דחוק לדרישת הכתב כביטוי חיצוני לגמירת-דעתו של המהצווה. משום כך יש להקפיד הקפדה יתרה ברישום הדברים שנאמרו על-ידי המצווה בדווקנות מירבית.
המספיקה הוכחת קיומה של הצוואה המקורית בעבר, במועד כלשהו, לשם הרמת הנטל?
ב-ע"א 483/80, האמור, פסקה כב' השופטת בן-פורת, כי לשם הרמת הנטל, יש להוכיח שניים – כי המקור לא נמצא, והמבקש פעל באופן סביר לחפשו, וכן ראיות המצביעות שהיתה צוואה מקורית ותוכנה.
אולם, האם די בכך שהוכחה קיומה של צוואה מקורית בעבר – או שמא יש להוכיח לאיזה מועד מתייחסות הראיות המבססות קיומה של אותה צוואה.
גדר הספק הוא, שמא צוואה מקורית אכן היתה בעבר, אולם יתכן כי הסיבה לאי-קיומה כעת – נובעת מהעובדה שהמצווה חפץ לבטל את הצוואה ועשה זאת בדרך של השמדתה עוד בטרם פטירתו. לאור חשש זה, יהיה זה מן ההגיון להבחין בין שני מצבים שונים. האחד, כאשר הוכח שהצוואה הושמדה לאחר פטירת המנוח – כגון בשריפה וכד' – במקרה זה ברור שהמצווה לא השמיד את צוואתו והבעיה אינה מתעוררת.
המצב השני מתייחס לכל מקרה אחר, בו לא ברור שהצוואה הושמדה או אבדה לאחר פטירת המצווה. במקרה זה, יש הגיון בדרישה כי הוכחת קיומה של הצוואה המקורית – יתייחס למועד פטירת המצווה והנטל יתרכז בהבאת ראיות המתייחסות למועד הפטירה.
חזקה שבעובדה היא, שאם צוואה אמורה להימצא בחזקתו של המנוח ולא נמצאה שם – יש להניח כי המנוח השמיד אותה.
הנטל להוכיח ביטול צוואה שונה מהנטל להוכיח את עצם קיומה של צוואה. לכן, העובדה כי על המבקש להוכיח את קיומה של צוואה בהעדר מקור – אינו פוטר מהטוען כי הצוואה בוטלה מלהוכיח ביטול זה.
הנטל המוטל על המבקש להגיש ראיה משנית, להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור – אינו משחרר את מי שטוען, כי המצווה ביטל את צוואתו (אם על-ידי ביטול מפורש כאחת הצורות לעשיית צוואה ואם על-ידי השמדתה, כאמור בסעיף 36(א) לחוק) מלהוכיח ביטול זה. על הטוען לביטול הצוואה להוכיח את טענת הביטול, שכן מבקש הוא לסתור את עצם קיומה של צוואה – ואין זה כלל משנה אם מדובר בצוואה מקורית או בהוכחה משנית.
סעיף 68(ב) לחוק הירושה דן בהוכחת צוואה באמצעות ראיות משנה. כללי ראיות אין להן קיום עצמאי, והן נועדו להוכיח ולממש את הזכות המהותית. הוראת סעיף 68(ב) לחוק הירושה מסווגת כהוראה דיונית ולא כהוראה מהותית, ובהיותה הוראה דיונית יחול עליה, על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, דין הפורום ולא הדין הזר.
בתי-המשפט האזרחיים, בדונם בענייני המצב האישי של נתין זר, משתמשים רק בחוק הסובסטנטיבי ולא בחוק הפרוצדורלי הלאומי שלו או בדיני הראיות שבו.
סיווג דיני הראיות כהוראה דיונית תואמת גם את הכלל, שאין לאדם זכות קנויה שעניינו ידון לפי דיני ראיות שהיו קיימים בעת קרות האירוע.