הפנקסים
מנוסח הוראות סעיף 123, אנו למדים, שלגבי פסקי-דין של בית-המשפט, אין לרשם המקרקעין שיקול-דעת, אם לרשום אותם.
השוני בנוסח מלמד, כי לגבי עסקאות רגילות שהצדדים עצמם ביקשו לבצע, התנאי המוקדם לרישום בפנקסי המקרקעין, הוא שהרשם אישר עסקאות אלה.
כאשר מדובר בסעיף 123(ב)(1) הנ"ל, על רישום פסקי-דין של בית-המשפט, לא נכתב כי הרשם צריך לאשר את העסקה. השמטה זו איננה מקרית והיא מלמדת על כך שרצון המחוקק היה, כי פסק-דין של בית-המשפט, לגבי זכויות במקרקעין שמוגש לרשם המקרקעין לשם רישום, חייב הרשם לרשמו, ואין לו שיקול-דעת אם לרשום את פסק-הדין ואין צורך באישורו – כמו בעסקאות רגילות – כדי לרשום את פסק-הדין.
כל פירוש אחר יביא לתוצאה שאין הדעת סובלתה, היינו שרשם המקרקעין יכול להעביר תחת שבט ביקורתו את נכונות פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט.
על חובתו של הרשם לפעול לפי פסק-דין הצהרתי – נאמר:
"(התובע) בפרשת תביעתו הוא ביקש שבית-המשפט יצהיר, כי הוא זכאי להעביר ולרשום בשמו כבעלים בלשכת רישום הקרקעות את הזכויות הרשומות על שם המנוחים לגבי החלקה… ועל-פי מסקנתו, שלפיה קיבל השופט את תביעת (התובע), נתן השופט פסק-דין הצהרתי שתכנו מתאים לעתירה הנ"ל. פסק-דין זה בר-רישום לשם רישום (התובע) כבעל הזכויות ההן בספרי האחוזה גם בלי הוראה מפורשת לכך על-ידי בית-המשפט (סעיף 123(ב)(2) של החוק)."
עוד נאמר על כך כי:
"כאן מתעוררת השאלה: שמא חייב היה רשם המקרקעין, משניתן לו צו הרישום, למלא אחרי הצו, אפילו ניתן שלא כדין? בדרך כלל, משניתן צו על-ידי בית-משפט מוסמך, כל עוד לא בוטל הצו, אין רשות מינהלית רשאית להתנכר לו."
עם זאת, חובת הרישום של פסקי-דין ללא שיקול-דעת, אין בכוחה לפגוע בזכויות רשויות המס שעסקה לא תירשם כל עוד לא הומצא אישור על תשלום המס, והוראות תקנה 9(ב)(4) לתקנות המקרקעין חלות גם על רישום כזה. ואכן, בחוזר 6/2000 דאגה הממונה על המרשם לבטל את הנוהל 5.180.20, לפיו לא נדרשו אישורי המיסים.