שניים שמתו כאחד

9. שניים שמתו כאחד
(א) מתו שניים או יותר ולא נקבע מי מהם מת תחילה, יהיו הזכויות בעזבונו של כל אחד מהם לפי כללים אלה:
(1) היה אחד התובעים יורש-ודאי ותובע אחר היה יורש-ספק, עדיף התובע שהוא יורש-ודאי;
(2) היו שני התובעים יורשי-ספק, עדיף התובע שהוא בן-זוגו או קרובו של המוריש שאת עזבונו מחלקים;
(3) בין תובעים אחדים באותה דרגת עדיפות יחולק העזבון, באין צוואה, לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין.
(ב) בסעיף זה, "יורש-ודאי" - מי שהיה יורש בין אם האחד ובין אם האחר מת תחילה; "יורש-ספק" - מי שהיה יורש רק אם אחד מהם מת תחילה.


שניים שמתו כאחד

הסעיף דן בשניים או יותר שמתו "ולא נקבע מי מהם מת תחילה".

אמנם, כותרת הסעיף הינה "שנים שמתו כאחד", אולם לשון הסעיף מחילה את הוראותיו על כל מקרה בו לא ידוע מי מהם מת תחילה ומה סדר פטירתם.

בכל מקרה כאמור, גם אם ברור שחלפה תקופה בין פטירותיהם, אולם לא ידוע סדרם - יחולו הוראות הסעיף.

"המחוקק הניח הנחה שכביכול מתו כאחד ודבר זה ניתן להסיק מהערת השוליים 'שניים שמתו כאחד'. מכל מקום לקביעה זאת אין חשיבות."

יצויין כי אין בהוראת הסעיף כדי לשלול את זכותו של צד לטעון ולהוכיח כי על-פי הראיות העובדתיות והסקת המסקנות מהן - עולה מי נפטר תחילה. אף בנוגע להיקף הראיות הנדרשות ומידת ההוכחה - אין לראות כל סיבה לנטל גבוה יותר מהנדרש בעניינים אזרחיים רגילים. הסעיף אינו מחלק בין יורשים על-פי דין לבין יורשים על-פי צוואה, אלא דן ביורשים, ללא הבחנה ביניהם.

 

מקור הסעיף ומטרתו

 

סעיף 9 לחוק משלים חוסר בחקיקה. עד לחקיקת סעיף זה, נפתרו הבעיות הנדונות בסעיף במסגרת "חקיקה שיפוטית". למעשה, אימץ המחוקק "חקיקה שיפוטית" זו, שמקורה בדיני המשפט העברי.

 

להלן דבריו של השופט ד"ר זילברג ב-תיק ירושה 147/48, המצוטטים בפסק דינו של כב' השופט דונקלבלום ב-ע"א 70/49, אשר יפים לנוסח הסעיף כפי שנחקק לאחריו.

 

"...לפנינו שני סוגי טוענים לעזבון: מחד גיסא - אח ואחות, אשר להם ודאי יש קשר לעזבון אחיהם, ואין כל ספק בדבר שהם בגדר יורשים; מאידך גיסא - קרובי אלמנתו של אחד מאחיו של המנוח, אשר ספק גדול הוא, אם יש להם בכלל "מקום עמידה" לגבי עזבון זה. האחד - ודאי יורש, השני ספק וכלום יש למוד את שניהם במידה אחת? נראה לי שלא! נראה לי כי שורת ההגיון מחייבת, כי במקרה כגון זה - ואין אפשרות ודרך לפשוט את הבעיה ולפתור את החידה - על בית המשפט להעדיף ולבכר אותו יורש אשר לו יש על-כל-פנים זיקה לעזבון. אותו רעיון ממש אנו מוצאים בתלמוד (יבמות דף ל"א ע"א) והוא 'אין ספק מוציא מידי ודאי' (ע"ש ברש"י ותוס' ודו"ק: השווה גם תוס' בבא בתרא, דף קנ"ח ע"א ד"ה נפל). "ספק" פירושו: אדם אשר אין אפשרות מעשית להוכיח או לסתור את מעמדו כיורש לגבי הנכסים הנדונים... 'ודאי' הוא: אדם אשר עצם זכות הירושה שלו - אם כי לא היקפה של הזכות - הוכחה ואינה מוטלת בספק כלל ועיקר; הדיון הוא, כאמור שם, אין ספק מוציא מידי ודאי. כלומר: מכריעים את הכף לטובת ה"ודאי" ומניחים כי "לספק" לא היה מעמד יורש מעולם וכתוצאה מזה מקבל ה"ודאי" את הכל, אף על פי שלא הוכיח - ולמעשה גם לא יכול להוכיח - כי הוא היורש היחידי...".

 

האמור מהווה למעשה את דברי כב' השופט זילברג ב-ת"א 147/48, אשר אומצו כאמור ב-ע"א 70/49.

 

המחוקק מתייחס לתובעים שנותרו בחיים, ואין הוא קובע סדרי הירושה בין הנפטרים לבין עצמם:

 

"החוק ברור: אם מתו מספר אנשים בנסיבות שאין לקבוע סדרי פטירתם, זכויות התובעים תקבענה לפי קרבתם למנוחים מבלי שסדר הפטירה הבלתי ידוע ישפיע על זכויותיהם."

 

יורש ודאי ויורש ספק

המחוקק הגדיר יורשים אלו באופן ברור ופשטני.

יורש ודאי, יחשב ככזה כאשר זכותו לרשת את עזבון הנפטר - בין אם נפטר ראשון, אחרון או בכל סדר פטירה אחר, במקרה של יותר משני נפטרים.

יורש ספק, יחשב ככזה כאשר זכות הירושה תעמוד לו בסדר פטירה מסויים בלבד, ולא בכל סדר שהוא.

בדיקה כאמור תעשה לגבי כל אחד מהנפטרים, ויישום האמור בסעיף 9(א) לחוק יעשה לעזבונו של כל נפטר בנפרד.

הגדרת המחוקק ל"יורש ספק" אינה מבחינה בין סוגים שונים של יורשי ספק. לפיכך, כאשר נפטרו יותר משניים, ואחד מ"יורשי הספק" יורש ביותר מקרים, כיורש ספק, מאשר "יורש ספק" אחר - הרי לאור העדר כל חילוק בסעיף, נראה שלא יועדף "יורש הספק" היורש במספר גדול יותר של חלופות.

יצויין כי חוסר איזון זה עולה ביתר שאת בנוגע לחלוקה בין יורש ודאי ויורש ספק, כאשר העדפת יורש ודאי הינה גורפת, ואינה מבחינה בין מצבים בהם חלקו של היורש הוודאי הינו קטן ביותר לעומת חלקו של יורש הספק, ולמרות זאת, על-פי הוראת החוק הגורפת - יועדף.

כאשר מדובר ביורשים על-פי צוואה, הרי המוריש, אשר חושש או צופה לאפשרות הנדונה בסעיף - יכול להתייחס לאפשרות זו בצוואתו, ולציין מי יהיו יורשיו במקרה של ספק בסדר הפטירה כאמור.

מאחר ומוריש זכאי לציין כל יורש בצוואתו ואף להתנות ולסייג זכותם לרשת בסיטואציות שונות - נראה שאין כל הגבלה אף לקביעת היורשים במקרה הנדון בסעיף, ובכך להתלות עליו.

הוראת סעיף 10 לחוק תוחמת ,מחד, את הזכאים לרשת על-פי דין, אולם מאידך- אינה מגבילה זכאותם זו בכל תנאי.

לפיכך, רק קרובי המוריש המנויים בסעיף זה זכאים לרשת, אולם זכאותם הינה גורפת ואינה ניתנת לביטול (למעט בחריגים הקיצוניים שמונה החוק- כמי שהורשע בהריגת המוריש וכד').

עולה מהאמור, כי גם קרובי מוריש שלא היו בכל קשר עם המוריש, או שהיו ביחסים עכורים וקשים עמו- כל עוד לא נערכה צוואה, זכאותם לרשת אינה נפגעת.

יצויין כי גם בקיומה של צוואה, כאשר הצוואה לא התייחסה למלוא נכסי העזבון- יהיו היורשים על-פי דין זכאים לחלק העזבון אשר לגביו לא נערכה צוואה.

על המבקש לרשת על-פי דין מוטלת החובה לא רק הוכיח שהוא יורש, אלא גם החובה להוכיח שאין יורשים אחרים זולתו או מי הם היורשים האחרים, ואת זאת בראיות פוזיטיביות ולא על דרך השלילה. הטעם לכך נעוץ בעיקרון שהתובע את העזבון לעצמו חובת הראיה עליו וההוכחות שלו אינן שלמות אם אינו מראה שאין יורשים על-פי דין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד אתו.

אין להמציא צו ירושה לגבי כל העזבון לטובת יורשים מוסיימים כאשר לא נשללה אפשרות שקיימים יורשים אחרים שאף הם זכאים לרשת.

אולם, על-אף שההלכה דורשת ראיה פוזיטיבית, ציין השופט י' כהן בע"א 500/78: "אני מסכים לגישת השופט המלומד שמן הראוי להקל בהבאת ראיות בדבר קיום יורשים אחרים, כאשר מדובר בקרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה או בקרובי משפחה שמקום מגוריהם הידוע האחרון היה בארצות שמעבר למסך הברזל. ברם, בעניין זה אין להגיע לידי אותה עמדה קיצונית שנקט השופט המלומד, לפיה אין צורך כלל בראיות בדבר קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים בנסיבות כגון אלה שלפנינו. הקירבה שבין המנוחה ובין בני קמושר היא בדרגה רחוקה מאד ולעיתים קרובות, אף בזמנים כתיקונם, קרובים בדרגות כאלה אינם מקיימים כל קשר ביניהם ואינם יודעים אחד על קיומו של האחר. בנסיבות אלה אין לראות בעובדה שבני קמושר אינם יודעים על קיומם של קרובים אחרים כל ראיה, שקרובים כאלה אינם קיימים.. אין זה כלל בלתי-מתקבל על הדעת, וביום מן הימים יופיעו ויתבעו את זכותם."

בענין פרידמן חזרה כב' שופטת שיצר על ההלכה לפיה כי עם חלוף השנים מאז השואה והרמת מסך הברזל, יש מקום לנקוט בגישה מקלה יותר, באשר לנטל הראייתי המהוטל על המבקש לרשת. כב' השופטת קבעה, כי במקרים בהם מתקשה המבקש להביא ראיה פוזיטיבית ישירה על פטירתם של צאצאים, הוא נדרש לשכנע ברמת הסתברות גבוהה כי לא נותרו יורשים אפשריים.

יש לפנות למודל של הסתברות אינדוקטיבית, אשר באמצעותו מנסים להרחיק ספקות ראייתי. דרישת הראיה הפוזיטיבית מעוררת קושי לודי במיוחד, היות ולא ניתן להביא ראיה פוזיטיבית ישירה על משהו או מישהו שאינו קיים. המבחן צריך לפיכך להתבסס על מבחני משנה:

א. יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מהם המעשים שהיו יכולים להיעשות באופן סביר וענייני למציאת אותה ראיה פוזיטיבית לו היתה בנמצא.

ב. בהמשך יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי. דהיינו, איזה ראיות הובאו ביחס לביצוע חיפושים שלא העלו דבר.

ג. יש ליתן משקל ראוי הן לאיכות הראיות הללו והן לכמותן.

מכאן מובן שבית-המשפט לא יסתפק בהעלאת השערה כי לא קיימים יורשים נוספים. אלא, נדרש להראות כי נעשו ניסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על-מנת לאתרם. בין היתר, יש לברר אצל קרובי משפחה רחוקים, לבקר במקומות בהם סביר כי אדם התגורר בעבר, לתחקר שכנים ומכרים, לחפש במאגרי מידע, בארכיבים ובפנקסי קהילות. ההנחה המתבקשת, על-פי הגיונם של דברים, היא כי אם אדם קיים, תימצא בחיפושים מסוג כזה, עדות כלשהי בדבר קיומו.

בעניין ברגמן עלה מהראיות כי המבקשים עדו במשך 30 שנה חיפושים ממשיים, נרחבים ומגוונים כפי שפורט לעיל, ללא תוצאות. יש במעשיהם בכדי לשלול בהסתברות גבוהה את האפשרות כי יתגלו יורישם נוספים בעתיד. בכך יש בכדי להוות תחליף לראיה הפוזיטיבית הנדרשת.

מסקנה זו מתיישבת עם הצורך בפרשנות תכליתית- דינמית לדרישות ההוכחה המופנות אל יורש הנתקל בקשיים להוכיח את גורל בני משפחתו בתקופת השואה. גישה מקלה ביחס למידה ולסוג ההוכחה הנדרשת נראית ראויה ואף מתבקשת. עברו מעל 56 שנה ממלחמת העולם השניה ומעל 50 שנה ממלחמת השחרור. גישה קפדנית היתה מוצדקת סמוך למלחמות, כאשר היתה סבירות גבוהה שיורשים אולי נותרו בין החיים ויתגלו בשלב כלשהו. גם מסך הברזל כבר הורם. אין יותר חשש מצד מי שחיו מאחוריו, להיחשף. שוב אין גם חשש לאזרחי מדינות טוטליטריות כי השלטונות ינסו להלאים רכושם, אם יוודע כי זכו בירושה. בחינה מחודשת מתבקשת לאור העובדה כי העולם גם עבר מהפכה תקשורתית. הדבר מחייב התאמת החשיבה והשיקולים של בית-המשפט למצבים בהם לא קיים קושי תקשורתי. לפיכך, סביר ביותר להסיק שאילו היו נותרים יורשים, גם הם מצדם, היו מנסים לחפש ולאתר קרובים. זאת ולא רק מטעמים חומריים של חיפוש ירושה, אלא בעיקר כדי לקיים קשר משפחתי. חיפוש קרובים הפך למוסד ידוע בעולם היהודי. הכל מכירים את דבר קיומה של מדינת ישראל, מוסדותיה, שגרירויותיה, משרד הפנים, יד ושם, בית התפוצות ועיתונים המתפרסמים בה. באמצעות כל אלה ניתן ומקובל לחפש קרובים ללא קושי . מכאן שאילו ניסו יורשים אפשריים לחפש את קרוביהם בארץ, היו מוצאים את המבקשים. עצם העובדה שאיש מהיורשים האפשריים האפשריים לא ניסה מצידו הוא, לאתר את הקרובים בארץ, היא המוסיפה והנותנת משנה סבירות, ברמה גבוהה ביותר, למסקנה כי לא נותרו קרובים חיים.

אין להתעלם מהעובדה כי גם המבקשים שנותרו בחיים מזדקנים. אין למנוע מהם ליהנות מיתרת העזבון, על-ידי עודף הגנה על יורשים אפשריים, שלא ידוע דבר על קיומם מזה שנות דור, למרות חיפושים משכנעים שנעשו לאיתורם בדרכים מגוונות. חלוף העתים מחייב איזון מחודש של השיקולים השונים שפורטו לעיל, תוך מתן משקל ראוי לכך שלא צודק למנוע מהחיים את רכושם בשל ספק קלוש, בהסתברות שולית, כי יתגלו יורשים נוספים. יש להעדיף את החי והוודאי על ספק ספיקא.

לכך יש להוסיף כי צו ירושה לעולם אינו סופי. אם יתגלו יורשים ניתן יהיה לתקנו. ניתן להבטיח יורשים בלתי-ידועים אלה, בכך שצו הירושה יתוקן, כנגד התחייבות היורשים הידועים, כי במידה ויתגלו יורשים נוספים, הם יעבירו להם את חלקם. איזון כזה יש בו כדי להבטיח הן את האינטרס של המבקשים והן את האינטרס של היורשים הבלתי-ידועים, במידה והם קיימים ויתגלו אי-פעם.

בעניין מונטג הדגישה כב' השופטת שיצר, כי הגישה שנקטה בעניין פרידמן האמור אין משמעותה ויתור על רמת שכנוע מספקת. יש למצות תחילה ניסיונות לאתר יורשים פוטנציאליים. בבקשה בעניין מונטג הפנתה המבקשת לנתונים הבאים: המבקשת הבינה מתוך שיחותיה עם המנוח כי מעולם לא היו לו כל צאצאים וכי הוא היה בן יחיד להוריו; במכתב בקשה לביטול חיובי ארנונה כתב המנוח כי הוא אלמן ערירי שכל קרוביו הושמדו בשואה; במשך עשרות שנים לא התגלו הקרובים; המנוח נפטר בגיל 88 שנה; חיפוש באינטרנט, ב"יד ושם" וב"פנקס הקהילות" לא העלה דבר. כב' השופטת דחתה את הבקשה: ראשית, המבקשת הכירה את המנוח עשת שנים בלבד; הוא מיעט לדבר על משפחתו, החיפוש באינטרנט וב-"יד ושם" לא היה יסודי; לא נעשו מאמצים לאתר קרובי משפחה בעיר הולדתו של המנוח; לא נעשה חיפוש במקורות הישירים ביותר, ודהיינו, במאגרי מידע, רשימות, ספרי עירייה וספרי מוסדות מקומיים אחרים בעיר הולדתו ומגוריו של המנוח, מהם ניתן היה ללמוד על הרכב המשפחה. כמו-כן לא נעשה כל מאמץ לברר מה עלה בגורך בני משפחה אחרים באמצעות תשאול מכרים, או שכנים בארץ ובחו"ל. מכאן שאין בראיות ובמאמצי החיפוש הנוספים שהראתה המבקשת בכדי להעיד בהסתברות מספיק גבוהה, כי למנוח לא נותרו קרובים שהם צאצאי הוריו. הנתונים כפי שהוצגו על-ידי המבקשת, אינם מגיעים בכמותם ובאיכותים לרמה הנדרשת כדי להוות באופן הסתברותי תחליף לראיה פוזיטיבית, על היעדרם של יורישם פוטניצאלים.

בעניין בוקסר, המבקשת והעדים לא ידעו ידיעה ודאית אם למנוח היו אחים. המשיב טען כי יש להחיל על העניין את ההלכה, לפיה מי שתובע זכויות בירושה עליו להביא ראיות כי אין יורשים אחרים זולתו. כב' שופט כהן בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא פסק כי יש לאבחן הלכה זו מענייננו, שכן מדובר כאן באדם שנפטר 55 שנה לאחר תום השואה, ויותר מעשור לאחר ששערי ברית-המועצות נפתחו. כב' השופט כהן ציטט מפסק-הדין בעניין זימן האמור לפיו מן הראוי להקל בהבאת ראיות בדבר קיום יורשים אחרים כשמדובר בקרובים שעקבותיהם נעלמו בזמן השואה, וקבע כי יש ליתן צו ירושה נוכח הזמן שחלף,פתיחת שערי ברית-המועצות, קרבת משפחתה של המבקשת למוריש (אשתו במשך חמישים שנה), גילו של המנוח (83 שנה) ותצהירי העדים לפיהם שמעו כי המנוח היה בן יחיד.

"מבחן השקידה הסבירה"

במסגרת ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון בעיין האפוטרופוס הכללי ' פרידמן (להלן: פסק-דין ברגמן), טבע כב' השיא אהרון ברק את המושג "מבחן השקידה הסבירה" באיתור יורשים.

כאמור, על-מת לקבוע במדויק את אופן חלוקת העיזבון, צריך לעמוד על מערך קרובי המשפחה של הפטר וגם על סדר פטירתם של קרוביו, על-מת שיתן יהיה לברר אילו קרובי משפחה יוכלו לזכות בעיזבון בעדיפות על אחרים, ומה יהיה שיעור חלקם בעיזבון.

במסגרת בקשה למתן צו ירושה, יכולים להיווצר שני מקרים טיפוסיים. המקרה הראשון הוא מקרה בו ברור שקיים קרוב משפחה הזכאי לרשת את המנוח, אך אין ידוע אם הוא מצוי בחיים אם לאו. סוג זה לא התעורר בעניין ברגמן.

המקרה השני, הוא המקרה שנדון בפסק-דין ברגמן- מקרה בו לא ידוע אם קיים בכלל קרוב משפחה הרלוונטי לצורך חלוקת העיזבון.

שאלת היסוד שעמדה לנגד עיניו של כב' הנשיא ברק הייתה סוגיית הנטל הראייתי, הנדרש לשם ביסוס מערך היורשים על-פי דין.

לשיטתו, קביעת טיבו של הנטל הראייתי המוטל על הטוען לזכאותו לירושה צריכה להתחשב בתכליות שבאים דיני הירושה להשיג. תכליות אלו קשורות קשר הדוק לערכים החברתיים העומדים בבסיס מוסד הירושה על-פי דין. אחד הערכים המרכזיים בהקשר זה הוא הגשמת רצונו המשוער של המוריש, לפיו רכושו יחולק בין קרובי משפחה. על רקע זה יתן להבין כי חשוב להקפיד על חלוקת העיזבון בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק, באופן מדויק ככל הניתן.

יחד עם זאת, יישום שיקול זה בסוגיה הנדונה הינו מורכב. מן הצד האחד הוא מוליך לצורך להקפיד ולברר כהלכה את מערך היורשים הקייים, על-מנת שלא תתבצע חלוקת העיזבון בניגוד להוראות חוק הירושה. אולם, מן הצד האחר, סטנדרט ראייתי נוקשה מדי לגבי הוכחת מערך היורשים עלול אף הוא למנוע חלוקה נאותה של העיזבון, ובכך תסוכל תכליתו של חוק הירושה.

בונסף לאמור, לצד שיקול הגשמת רצונו המשוער של המוריש, יש להוסיף את שיקול זכותם של הירושים לירושה. לשיקול זה יש שני פנים. מן הצד האחד, עומדים היורשים הקיימים הטוענים לחלקם בעיזבון. מן הצד האחר, עומדים היורשים הפוטנציאליים שדבר קיומם אינו ודאי. חלוקה לא נאותה של העיזבון- ללא ידיעתם ובהתעלם מקיומם- עלולה להעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת, לפיה ייעשה שימוש בנכסי עיזבון, כך שלא יוכלו להינות מהם. שיקול זה קשור קשר הדוק לצורך לשמור על יציבותו של צו הירושה. אי הקפדה על דרישות ראייתיות מספקות שישמשו בסיס להוצאתו, עלול להוליך לתוצאות קשות. הוא עלול לעורר את הצורך לחזור ולתקן את צו הירושה, שעה שיופיעו יורשים שחלקם בעיזבון לא ניתן להם.

הצורך לתקן את צו הירושה באופן תכוף, לאור בסיסו הראייתי הרעוע, עלול לפגוע ביורשים שחלקם בעיזבון כבר ניתן. הוא עלול לפגוע באלה שמתקשרים עימם. יחד עם זאת, מתן משקל מכריע לצורך זה עלול להקשות יתר על המידה על היורשים הקיימים, ובכך לפגוע בזכותם לקבלת חלקם בעיזבון ולסכל את הגשמת רצונו המשוער של המנוח.

כלל השיקולים והתכליות שהובאו לעיל נלקחים בחשבון בקביעת הנטל הראייתי- בו צריכים לעמוד היורשים הקיימים- ולאחר בחינתם, פנה כב' הנשיא ברק לבצע איזון נאות ומורכב בין התכליות העומדות על הפרק. כב' הנשיא ברק קבע לעניין הנטל הראייתי במקרה הנדון, כי הסתפקות בהצהרה של צד מעוניין, שאינה נשענת על דבר מלבד השערות כלליות, תשמש בסיס רעוע ביותר לצו ירושה, והיא עלולה לסכל את תכליותיו של חוק הירושה, רצון המוריש, זכויות היורשים הפוטנציאליים ואת חוזקו של צו הירושה. לגישתו, מדובר בנטל ראייתי מקל מדי, ועל היורש להציג תשתית ראייתית משמעותית יותר לפני שיוכל לזכות בעיזבון המנוח.

אם היורש יכול להוכיח בראיות פוזיטיביות ברמת הראיות הנדרשות במשפט אזרחי כי לא קיימים קרובי משפחה אחרים הזכאים לירושה, הרי שהוא יוצא- כמובן- ידי חובתו.

הבעיה היא שבמקרים רבים לא ניתן לעשות זאת, לאור הקושי הרב להוכיח כי אדם פלוני אינו קיים.

בית-המשפט העליון בעניין זימן, הכיר באפשרות להסיק כי יורשים אחרים אינם קיימים על-פי הנסיבות. כך העיר השופט לוין, כי כשמתבקש צו על ירושתו של נפטר מופלג בשנים, שלא השאיר צאצאים, לא בהכרח יידרש המבקש להוכיח באופן פוזיטיבי שהמנוח לא השאיר הורים, אם כי בוודאי שהדבר ייתכן. מכאן, הרי שהלכה למעשה, מוכנים בתי-המשפט להסיק מנסיבות היעדרם של יורשים אחרים אם חומר הראיות שלפניהם מאפשר זאת.

לגישת הנשיא ברק בפרשת ברגמן, הגשמה ראייתית זו הינה מתבקשת וברורה מאליה. שלילתה תציב בפני היורש, המבקש צו ירושה, משימה בלתי אפשרית, שתסכל את תכליות חוק הירושה למלא אחר רצון המנוח, ולממש את זכויות היורשים הקיימים.

לשם הגשמת תכליות חוק הירושה, ותוך איזון האינטרסים השונים המובאים לעיל, קבע כב' הנשיא ברק, כי יש לאמץ את אמת המבחן של "שקידה סבירה" בכדי לבסס את מפת היורשים של המנוח, שבהינתן קיומה יוצאים היורשים הקיימים ידי חובתם הראייתית, והם יהיו זכאים לחלוקת מלוא העיזבון.

דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים שונה במהותה מהנטל הדרוש מהיורשים הקיימים לבסס ממצא (בדרך קביעה ישירה או בדרך הסתברותית), לגבי זהותם של יורשים פוטנציאליים. גם לאחר שקידה ארוכה וממושכת, עלולים חיפושי היורשים אחרי יורשים פוטנציאליים שלא להעלות דבר. במצב דברים שכזה, אם נדרוש מהם לבסס ממצא אודות קיומם או אי קיומם של יורשים אחרים- הרי שדין בקשתם לחלוקת מלוא העיזבון יהיה דחייה. לעומת זאת, אם נדרוש מהם שקידה סבירה לאיתור היורשים- הרי שיוכלו לעמוד בנטל זה.

לשיטת כב' הנשיא ברק, הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה הועמדות על הפרק. מצד אחר, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש- לנסות לאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעיזבון. מצד שני, אין המדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת ממצא פוזיטיזי, שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העיזבון. על-כן, דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעיזבון.

נשאלת השאלה, מתי ניתן לומר כי השקידה לאיתור יורשים פוטנציאליים הינה שקידה סבירה?

בית-המשפט השיב כי אין מענה אחיד לשאלה זאת, שכן כל מקרה ונסיבותיו. הכל תלוי במפת היורשים הקיימת ובמקורות האפשריים לאיתורם.

מבחינת יציקת תוכן למבחן זה, ועמידה בנטל הראייתי שהוא קובע, בית-המשפט לא יסתפק בהעלאת השערה כי לא קיימים יורשים נוספים. אלא, נדרש להראות כי נעשו ניסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על- מנת לאתרם. בין היתר, יש לברר אצל קרובי משפחה רחוקים, לבקר במקומות בהם סביר כי אדם התגורר בעבר, לתחקר שכנים ומכרים, לחפש במאגרי מידע, בארכיבים ובפנקסי קהילות. ההנחה המתבקשת היא, על-פי הגיונם של דברים, כי אם אדם קיים, תימצא בחיפושים מסוג זה עדות כלשהי בדבר קיומו.

כמו-כן, סבירות השקידה תושפע ממשך הזמן בו נעשה המאמץ, ומרצינותו. היא גם תושפע ממשך הזמן שחלף מאז מת המנוח ולא נוצר קשר עם קרובי המשפחה פוטנציאליים נוספים.

בנוסף, סבירות המאמץ תהיה גם פועל יוצא של גודלו של העיזבון. היקף החיפוש והמאמץ, שעה שעל הפרק עומדים סכומי כסף נכבדים ביותר, צריך שיהיה משמעותי יותר יחסית למצב בו מדובר בעיזבון ששיעור נכסיו אינו כה גדול.

השקידה הסבירה צריכה להיות בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית. על-כן, לעתים, עליה לכלול פנייה למדינות זרות בהן יכולים לגור יורשים, לשם איתורם. כמו-כן, יש להתייחס לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים.

כב' הנשיא ברק מוסיף כי ניתן לעגן את דרישת השקידה הסבירה בדיני הירושה הקיימים בישראל, שכן דיני הירושה אינם נוקטים כל עמדה בסוגיה, והמחוקק לא הסגיר אותה. לשיטתו, אין מניעה כי בית-המשפט יסדיר סוגיה דיונית זו, שכן חלקים משמעותיים מדיני הראיות בישראל הם תוצאה של המשפט המקובל הפסוק, וכך גם יהיה "מבחן השקידה הסבירה" הקובע רף ראייתי.

בפרשת ברגמן עמד על הפרק עיזבון בעל ערך כספי רב, הכולל, בין השאר, מספר נכסי מקרקעין. מבחינת חומר הראיות נקבע כי נעשה מאמץ רב לאיתור יורשי המנוח, אולם מאמץ זה לא העלה כל ממצא אודות קיומם או אי קיומם של קרובי משפחה.

נשאלה השאלה האם תוצאת חיפוש זו מהווה שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מצד המשפחה של אמו של המנוח.

בית-המשפט העליון קבע כי, חומר הראיות מבסס חיפוש מקיף ומשמעותי אחר יורשים פוטנציאליים מצד אמו של המנוח בפולין, שכלל חיפוש במאגרי מידע של ארגונים יהודיים שונים ושל גורמים שונים בפולין. מבחינה זו נראה כי אכן נעשה די.

יחד עם זאת, היה בולט, בנסיבות העניין, היעדרו של הליך פרסום שמטרתו ניסיון להתחקות אחר יורשים פוטנציאליים, תוך שימוש, למשל, בעיתונות בעלת תפוצה רחבה.

לפיכך נפסק כי, התיק יוחזר להמשך דיון בבית-המשפט המחוזי, על-מנת לבחון את השאלה האם לנקוט בהליך פרסום ואת דרך הפרסום. במקרה זה נקבע, כי על המשיבים לשאת בהוצאות הפרסום, במידה שיוחלט על ביצועו. בית-המשפט ציין כי לאור חלוף הזמן בו נעשים מאמצים למצוא יורשים פוטנצאליים נוספים, הליך הפרסום- אם יימצא לנכון לנקוט בו- אינו צריך להימשך זמן רב.

כמו-כן, במקרה הנדון המשיבים נטלו על עצמם התחייבות להעביר ליורשים העתידיים את חלקם בעיזבון היה ואלה יימצאו.

עמידה במבחן השקידה הסבירה, שהוטבע בפסק-דין ברגמן, הינה כאמור תלויה בנסיבות המקרה הנדון, ולעיתים נראה כי מה שערכאה אחת קבעה כעמידה במבחן, ערכאה אחרת קבעה כאי עמידה, ולהיפך.

בענין מבטחים הגיש האפוטרופוס הכללי תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה, שיורה למבטחים להעביר לידיו כספים שהופקדו על-ידי המנוח באחת הקרנות שהיא מנהלת.

לטענתו, כל עוד לא עלה בידי מבטחים להוכיח בצורה פוזיטיבית את אי קיומם של יורשים, הכספים שהופקדו בקרן הינם בגדר "נכס עזוב" שהאפוטרופוס רשאי להחזיק בו.

מבטחים טענה כי על-פי תקנונה, בהיעדר יורשים היא זו שהופכת לבעלת הכספים שבקרן.

בית-הדין האזורי קיבל את עמדת האפוטרופוס הכללי, מכאן הוגש ערעור על-ידי מבטחים לבית-הדין הארצי.

הרכב בית-הדין הארצי קבע כי זכותה של מבטחים לקבל את הכספים שהצטברו לזכות המנוח, תקום לה אך ורק החל מהמועד בו יעלה בידה להוכיח, כי המנוח לא השאיר אחריו נהנים.

עם זאת, בית-הדין הארצי ציין כי על-מנת לשלול מכספים אלה את הגדרתם כ"נכס עזוב", אין מבטחים צריכה להוכיח הוכחה פוזיטיבית, כי אין למנוח יורשים כטענת האפוטרופוס.

אמנם, בעבר יצאה הלכה מלפני בית- המשפט העליון, לפיה על הטוען לזכות בירושה להוכיח, כי לא קיימים יורשים אחרים זולתו, ובתי-המשפט המחוזיים שדנו בסוגיה, מושא ערעור זה, הלכו בתלם הלכה זו. אולם בשנת 2003 שונתה הלכה זו, כאשר בפרשת ברגמן הומרה הדרישה להוכחה פוזיטיבית בדבר אי קיום היורשים במבחן "השקידה הסבירה".

לאור מבחן "השקידה הסבירה", קבע בית- הדין הארצי כי מבטחים צריכה לפעול באופן סביר לאיתור היורשים, ורק אם לאחר שקידה סבירה לא יימצאו כל יורשים, תהא מבטחים זכאית בדין לזכות בכספים.

נשאלה השאלה, מהי "שקידה סבירה" בנסיבות המקרה.

בעניין הנדון, אין חולק, כי המנוח לא הותיר אחריו קרובים מדרגה ראשונה, ואף לא זכאים מכוח צוואה. מאז פטירת המנוח בשנת 1969, לא הוגשה כל בקשה לצו ירושה ולא הופנתה למבטחים ולאפוטרופוס הכללי כל בקשה מטעם יורשי מהנוח על-פי דין לקבלת כספים.

מאידך, לא נטען ומימלא לא הוכח, כי נעשה ניסיון על-ידי מבטחים לאתר את יורשי המנוח.

אשר-על-כן, בהתחשב בכל האמור לעיל ובהתחשב בכך שחלף זמן רב ממות המנוח ובהתחשב בסכום הכספים, קבע בית-הדין כי מבטחים תצא ידי חובתה החוקית לפעול בשקידה סבירה לאתר את היורשים על-פי דין, אם תפרסם הודעה בדבר זכותם של היורשים לקבל לידיהם את הכספים שהצטברו לזכות המנוח במבטחים- בעיתון יומי אחד.

כמו-כן נפסק כי, אם תוך חודשיים ממועד הפרסום לא יתגלו נהנים הזכאים בהתאם לתקנון הקרן לכספים שהצטברו לזכות המנוח, הרי שעל-פי תקנון הקרן יהיו כספים אלה לרכוש מבטחים, ועל האפוטרופוס הכללי יהיה להשיבם למבטחים.

מן הראוי להדגיש, כי במקרה דנן הרחיב בית-הדין את תחולתו של מבחן השקידה הסבירה, גם על מקרה בו לא עמדו בפניו יורשים ולא הייתה על הפרק בקשה לוצו ירושה.

בעניין עיזבון המנוח ל' עיקר הדיון נסוב בסיס הוכחת הרכב משפחת המנוח- יורשים מן הפרנטלה השנייה- אחים ואחיות של המנוח וצאצאיהם, ובאין כאלה יורשים- בהוכחת קיומם של יורשים מהפרנטלה השלישית- צאצאי הורי הוריו של המנוח וצאצאיהם, עליהם נמנות התובעת ואחותה, אשר עתרו למתן צו ירושה, לפיו שתיהן יורשות את המנוח בחלקים שווים.

כב' השופט שוחט קבע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי לתובעת אין ידיעה אישית, ברורה וחד-משמעית באשר למספר האחים והאחיות של המנוח, צאצאים להוריו, ומה עלה בגורלם ובגורל צאצאיהם, ככל שהיו להם כאלה.

עדותה של התובעת בבית-המשפט הייתה רווית סתירות, וניכר כי השתנתה בהתאם למידע שהתגלה לה בחיפושים שערך בא-כוחה.

כמו-כן קבע הופט לעניין דפי העד שהביאה התובעת כראיה לעתירתה, כי ניתן ללמוד מהם על הרכב המשפחה של המנוח, בפרנטלה השנייה, הן לחיוב והן לשלילה. רוצה לומר- דפי העד מלמדים אותנו על בני משפחה שנספו בשואה. אודותם ממלאים דפי עד. על בני משפחה שלא נספו בשואה לא ממלאים דפי עד, ומכאן אין לדעת אם היו או לא היו למנוח אחים ואחיות נוספים שלא נספו בשואה.

לפיכך נקבע, כי עסקינן בהרכב משפחה חסר של הפרנטלה השנייה, העונה למקרה השני המוזכר בפסק-הדין ברגמן: לא ידוע כמה ילדים נולדו אי פעם להורי המנוח, אחים ואחיות למנוח עצמו. אין זה ידוע אם אין קרובי משפחה נוספים- בדרגה זו- למנוח, מעבר לאלה שנתגלו.

כיוון שכל שהיה בפני בית-המשפט הם דפי העד ועדותה שהייתה רווית סתירות, נפסק כי על התובעת הנטל לפעול ולהביא ראיות נוספות, שכן היא לא עמדה במבחן "השקידה הסבירה", בכל הנוגע להוכחת הרכב המשפחה של המנוח מהפרנטלה השנייה.

לאור אי עמידתה בהוכחת הפרנטלה השנייה, נקבע שאין צורך ואין מקום כרגע להיכנס להרכב הפרנטלה השלישית עליה נמנית התובעת.

החלטה דומה בדבר היעדר שקידה סבירה באיתור יורשים פוטנציאליים, ניתנה על-ידי השופט שוחט בעניינו של עיזבון המנוח גרשון דויטש ז"ל.

במקרה זה, הוטל על מנהל העיזבון לאתר את צאצאי הורי אבי המנוח, אשר על-פי צו ירושה שניתן, הינם יורשים את מחצית העיזבון. אמנם, מנהל העיזבון פעל לאיתורם של יורשים אלה, אולם משהעלה חרס, פנה לבית-המשפט בבקשה לתיקון צו הירושה שניתן, כך שייקבע שהמבקשת יורשת בשלמות של עיזבון המנוח.

המחלוקת הייתה סביב השאלה, האם הוכח כי לאחים ולאחיות של אב המנוח לא היו צאצאים- הוכחה שתביא לכך שהמבקשת תוכר כיורשת הבלעדית של עיזבון המנוח.

בבחינת עמידתה של התובעת במבחן השקידה הסבירה באשר לאיתורם של היורשים הפוטנציאליים, השווה השופט שוחט את המקרה שלפניו למקרה שנדון בפסק-דין ברגמן.

לגישתו, רמת השקידה הסבירה אליה מכוון פסק-הדין בפרשת ברגמן הינה פונקציה של סבירות קיומם של יורשים, שנטען כי אין הם קיימים. לפיכך, מכיוון שבמקרה הנדון יש סבירות גבוהה יותר לקיומם של יורשים, רמת "השקידה הסבירה" שנדרשת עולה בהתאם.

כמו-כן, במקרה הנדון, מפת היורשים שנחקרה הייתה גדולה ורחבה הרבה יותר מזו שבפסק-הדין ברגמן, ולכן, לדעת כב' השופט שוחט, נדרשה מידת שקידה סבירה גדולה הרבה יותר.

זאת ועוד, בעוד שבפרשת ברגמן מקום פטירתה של אם המנוח (שצאצאיה היו היורשים הפוטנציאליים) היה ידוע, במקרה זה הגם שאין מחלוקת, כי כל אותם שמונת אחיו ואחיותיו של אבי המנוח נפטרו, לא ידוע היכן חיו הם והיכן נפטרו. לפיכך, הגם שידוע, כי אחיו ואחיותיו של אבי המנוח נולדו בהונגריה, הרי שאין כל ראיה, כי הם או מי מצאציהם לא עזבו למדינה אחרת, כשם שבתו של אבי המנוח והמנוח עצמו עזבו, זו ללונדון וזה לישראל.

על-מנת ש"השקידה הסבירה" תהיה בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, על החיפוש והפרסום לאיתור היורשים הפוטנציאליים להיעשות בכל מקום בו ישנה סבירות להימצאם.

במקרה הנדון הפרסום נעשה בהונגריה, אולם כאמור, אין זה ודאי שצאצא כלשהו של מי ההאחים והאחיות של אבי המנוח או מי מצאצאיהם שלהם לא עזב למדינה אחרת.

נוסף על כך, במקרה הנדון לא עבר פרק זמן רב ממועד פטירת המנוח, וכן גם משך הזמן שבו נעשו המאמצים לאיתור היורשים הפוטנציאליים לא היה רב. למעשה, בסך הכל חלפו חודשיים ימים מאז מתן צו הירושה וצו קיום הצוואה ומיניו של מנהל העיזבון.

לפיכך, הוחלט כי אל-אף שמנהל העיזבון שקד רבות על איתורם של יורשים פוטנציאליים, לא עמד הוא במבחן השקידה הסבירה, בנסיבות העניין.

לדברי השופט שוחט, דרישה זו של "שקידה סבירה", הגם שמכבידה היא על היורשים הקיימים, לעתים כדי עול בל יתואר, תכלית ראויה לה. דרישת "השקידה הסבירה" עומדת בבסיס האיזון הראוי בין שתי התכליות העומדות על הפרק- מניעת פגיעה בזכותם של היורשים הקיימים לקבלת חלקם בעיזבון, מחד; ושמירה על חלקם בעיזבון של היורשים הפוטנציאליים שדבר קיומם אינו ודאי, מאידך.

על החלטתו של השופט שוחט הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר נדרש לשאלה האם לנוכח האפשרות שקיימים יורישם נוספים, למרות שהסיכויים לאתרם קלושים, יימנע בית-המשפט מלקבוע שהורם הנטל להוכיח שקידה סבירה.

כמו-כן נשאלה השאלה, אילו פעולות נוספות יכלה המערערת לנקוט כדי להרים את הנטל המוטל עליה? האם עליה לנסות לאתר יורשים במדינות אירופה הסמוכות להונגריה? אם כן- באילו מדינות? האם בכולן? מדוע שתנסה לאתר את היורשים במדינה פלונית ולא במדינה אלמונית? הרי אין בידי המערערת כל אינדיקציה היכן עשויים להימצא היורשים האחרים, אם בכלל, וכל פעולה שתבצע המערערת כניסיון לאתרם תהיה מעתה שרירותית.

לאור זאת קבע בית-המשפט, כי יש לפרש את מבחן השקידה הסבירה באופן שמחייב ביצוען של פעולות לאיתור יורשים פוטנציאליים, במקומות שלגביהם קיימת אינדיקציה כלשהי שהיא בבחינת "ראשית ראיה" כי עשויים להימצא בהם יורישם פוטנציאליים.

פרשנות זו הביאה את בית המשפט לקביעה כי המערערת עמדה במבחן השקידה הסבירה, וכי יש לקבל את ערעורה ולתת צו ירושה מכריז עליה כמי שיורשת את עיזבון המנוח בשלמות.

כמו-כן, נקבע כי לעניין מבחן השקידה הסבירה יש לקחת בחשבון את גודלו של העיזבון, לעומת ההוצאות שהוצאו עד כה באיתור היורשים, וכן את העובדה שחרף הזמן הרב שחלף מאז השואה, לא נמצאו למנוח קרובי משפחה. בית-המשפט ציין כי אף שיקולים אלה, בהצטרפם למכלול, הטו את הכף לטובת המערערת.

בעניין קליין הוגשה בקשה למתן צו ירושה על-ידי אחייני המנוחה, אולם בשל התערבותו של האפוטרופוס הכללי, הועברה הבקשה לדיון בפני בית-המשפט. הטעמים להתערבות היו: בית-המשפט הצהיר על מות המנוחה, אולם לא נקבע מועד פטירה מדויק. לפיכך, לא ניתן לקבוע את זהות היורשים, שכן לא ניתן לדעת באם נפטרו לפני המנוחה או לאחריה. כמו-כן לא הוכח הרכב משפחתה וגורל יורשיה מהדרגה הראשונה, וכן לא הוכח מצבה המשפחתי של המנוחה.

מאחר שהוסכם בין הצדדים כי ייקבע שהמנוחה לא נפטרה לפני 31.01.71, נוצרה תמונת מצב, לפיה כל אחיה ואחיותיה של המנוחה נפטרו לפניה, כך שהנכנסים בנעליה כיורשיה הם צאצאיהם של אותם אחים ואחיות.

מכאן, כל שנותר בפני בית-המשפט היה לבחון אם הוכח מצבה המשפחתי של המנוחה, והאם הוכח הרכב משפחתה מהפרנטלה הראשונה- כל זאת כדי לקבוע את זהות יורשיה על-פי דין.

במקרה הנדון, ידיעותיהם של התובעים אודות מצבה המשפחתי של המנוחה התבססו על חליפת מכתבים בין הוריהם לבין המנוחה, וגם זאת עד פרוץ מלחמת העולם השנייה; מסמכי עוה"ד שטיפל בעיזבון אחות המנוחה, מהם עלה כי אין כל ידיעות אודות המנוחה; פנייה למשרד ארכיב בליטא; פנייה למשרדי קהילת יהודי ליטא- כל אלה לא העלו דבר.

לטענת האפוטורופוס הכללי, בחיפושי התובעים אין דבר, שכן החיפוש שהתמצה בפניות שונות התרכז רובו ככולו בליטא, וייתכן כי המנוחה העתיקה את מקום מגוריה.

כב' השופט שוחט, בסטיית מה מעמדתו בעניין עיזבון דויטש, קובע כי אין בטענת האפוטרופוס הכללי ממש, שכן אין באפשרותם של התובעים לחפש בכל רחבי העולם, ואך סביר הוא שינסו למצוא את קצה החוט בליטא, מקום מושבה האחרון של המנוחה הידוע להם.

כמו-כן, עצם העובדה שלאחר מות אחות המנוחה, כשנה לפניה, ועד היום, לא בא אף אדם לקבל את המגיע לו מעיזבון האחות, בין אם בעלה של המנוחה ובין מי מצאצאיה, מעידה כי סבירות גבוהה היא שהמנוחה לא נישאה ולא השאיה אחריה צאצאים.

כך, העובדה כי במשך שנים ארוכות לא ניסו בעל או צאצאי המנוחה ליצור קשר עם משפחתה, מצביעה כי סביר שאין הם קיימים.

בפרשת ברגמן הבחין בית-המשפט העליון בין שני מקרים. האחד- מקרה בו ברור שקיים קרוב משפחה הזכאי לרשת את המנוח, אך אין זה ידוע אם הוא בחיים או לא. השני- מקרה בו אין זה ידוע אם קיים כלל קרוב משפחה, הרלוונטי לצורך חלוקת העיזבון.

במקרה הנדון נותרה אי בהירות עקב מכתב בנמצא וממנו עולה כי היו למנוחה צאצאים, ברם, כותב המכתב, במסמך אחר, סותר עצמו באומרו כי אין הוא ידוע דבר על גורל המנוחה.

בשל סתירה זו, קובע כב' השופט שוחט כי מקרה זה הינו מקרה ביניים, אולם גם לגביו יוחל מבחן "השקידה הסבירה".

לאחר בחינת חומר הראיות, החיפושים ותוצאותיהם, הורה בית-המשפט על מתן צו הירושה, שכן התובעים עמדו במבחן השקידה הסבירה, וזאת לאחר שפרסום שבוצע בליטא, בהוראת בית-המשפט, לא הניב פירות.

שאלה נוספת שהועלתה בפסיקה, והושארה בצריך עיון בפסק-דין ברגמן, הינה על מי מוטל נטל מימון איתורם של אותם יורשים עד כדי עמידה בדרישת השקידה הסבירה.

בעניין זהר הועלתה טענה כנגד המבקשת, כי לא נעשו די מאמצים על-מנת לאתר יורשים נוספים, וכי עליה לבצע פרסומים בחו"ל, וכן לחפש בפולין עקבות בני המשפחה האובדים. בעקבות דרישה זו, הגישה המבקשת בקשה להורות לאפוטרופוס הכללי להעביר לידיה סכום כסף המנוהל כיום על-ידו עבור "יורשים בלתי ידועים", וזאת על-מנת לממן את ההוצאות הכרוכות בחיפוש אחר יורשים אלה.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי האינטרס של היורשים שאינם ידועים הוא כי החיפושים ימומנו מכספם, שכן אם לא יחפשו אחריהם, סופם של הכספים שלא ידיעו לידיהם כלל.

לגישתה, אם יוכתרו מאמציה של המבקשת בהצלחה, ייהנו מכך אותם יורשים שיאותרו, ובאם לא תצלח משימתה, הרי ממלא תיוותר היא עצמה היורשת של המחצית הנותרת של העיזבון, מתוכו יילקחו הכספים.

האפוטרופוס הכללי טען, כי לא ניתן להפריד בין שאלה נטל החיפוש ובין שאלת מימון הרמתו של הנטל. כמו-כן, מימון מראש של הוצאות החיפוש מתוך הכספים השמורים ליורשים שאינם ידועים, יצריך מעקב צמוד של המשיב לבדיקת אופן ניצול הכספים שיוענקו למטרה זו, ובכך עובר, למעשה, נטל החיפוש אל המשיב, וזאת בניגוד לפסיקה בפרשת ברגמן.

בתשובה לשאלת זהות המממן, הסבה כב' השפוטת פלאוט את תשומת הלב לכך שהשאלה שהושארה בבצ"ע בפרשת ברגמן מתייחסת למקרה בו השקידה הסבירה מאתרת יורשים נוספים, ואלו במקרה הנדון אין היא מתעוררת, שכן טרם הוכח כי נעשתה שקידה סבירה ובוודאי שטרם אותרו יורישם נוספים.

לפיכך, ובהתאם לפסק-דין ברגמן, נטל הראיה מוטל על המבקשת והיורשת (הידועות) עמה, ולכן לא יעלה על הדעת לחייב את הנתבע בהוצאות הנדרשות להוכחת תביעתן.

כמו-כן, וכפי שהדגיש הנשיא ברק בפרשת ברגמן, קיימת חשיבות בשמירת חלקם של היורשים הבלתי ידועים, שכן חלוקה לא נאותה של העיזבון- ללא ידיעתם ובהתעלם מקיומם- עלולה להעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת, לפיה ייעשה שימוש בנכסי העיזבון, כך שלא יוכלו ליהנות מהם.

לפיכך נקבע כי יש להגן ולשמור על חלקם של היורשים שאינם ידועים, עד אשר יתגלו, ואין מקום להקל ראש בכספים אלה, ולהתיר את השימוש בהם לצורך הרמת הנטל המוטל על היורשות הידועות, כאשר פשיטא שלא היה נעשה דבר דומה בכל תביעה אחרת בה מוטל נטל ההוכחה על התובע.

טעם נוסף לדחיית הבקשה היה חשש לניגוד אינטרסים, שהרי, הבקשה הייתה להתיר למבקשת להשתמש בכספי היורשים הלא ידועים, לצורך איתורם, כאשר האינטרס של המבקשת היה מנוגד, היינו- כי היורשים הנוספים לא יימצאו, ואז לשיטתה, היא זו שתוכרז כיורשת של יתרת העיזבון. כמו-כן, נוכח חשש זה, אין זה בטוח כלל ועיקר כי ייעשה בכסף שימוש נכון, כאשר, כאמור, אינטרס המשתמש בכסף הינו מנוגד לאינטרס הבעלים בכספים, שאינם ידועים בשלב זה.

זאת ועוד, גם בפסק-דין ברגמן, אשר העובדות בו דומות לעניין זהר, חויבו בסופו של דבר היורשים הידועים בהוצאות הפרסום הנדרש לצורך מילוי תנאי השקידה הסבירה, ולכן לא היה מקום, לדעת השופטת פלאוט, להגיע לתוצאה שונה.

עמדה זהה לזו של השופטת פלאוט, הובעה על-ידי השופט שוחט בעניין עיזבן המנוחה סופי גמל.

אף לגישתו של השופט שוחט, שאלת "מימון הביניים" לא נותרה בצריך עיון בפסק-דין ברגמן, ונהיר כי נטל ההוכחה והמימון מוטל על היורשים הידועים.

לשיטתו, במקרה שלא אותרו יורשים נוספים והיורשים הידועים עמדו במבחן "השקידה הסבירה", יורשים אלה את מלוא העיזבון, ומימלא לא מתעוררת שאלת עלויות החיפוש ומי צריך לשאת בהן.

אולם, במידה שיאותרו יורשים, תעלה השאלה האם ראוי להשיב להם את שהוציאו, וזוהי, למעשה, השאלה שנותרה בבצ"ע בפרשת ברגמן.

לפיכך, בדחותו את הבקשה למימון חיפוש מכספי היורשים הבלתי ידועים, קבע השופט שוחט כי במקרה שלא יאותרו היורשים והתקיים מבחן "השקידה הסבירה", תוגש בקשה לקביעת היורשים הידועים כיורשים בשלומות. לעומת זאת, אם יאותרו היורשים הבלתי ידועים- תוגש בקשה להחזר העליות, ואז ידון בית-המשפט בשאלה שהושארה בבצ"ע בפרשת ברגמן.

פורסם בקטגוריה מי יורש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.