אני מבקש להתחבר דווקא למקרה של כבוד השופט שילה (35105-01-25). אני ייצגתי שם את הילדים. למרות שביטוח לאומי קבע שהמצווה מפגרת עם אחוזי נכות ולמרות שמומחה מטעם בית המשפט קבע שהיא לא כשירה לערוך צוואה, למרות שהנטל עבר אליי בצורה מוחלטת בכל המישורים, ולמרות זאת בסופו של דבר בית המשפט קבא את שקבע אישר את הצוואה וכך גם בית המשפט המחוזי.
אני רוצה לצטט את אחת השורות האחרונות של פסק הדין של כבוד השופט שילה, שמתחברת בדיוק לדברים שאני רוצה לומר. הוא אמר:
"רק תוצאה זו מתיישבת עם השכל הישר ותחושת הצדק".
זאת אומרת, אנחנו כעורכי דין יודעים, וזה אולי הטיפ הנכון ביותר לעורך דין, שהדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא קודם כול להראות שהוא צודק.
את הדרך המשפטית, גם אם היא דרך חתחתים, הוא יגיע אליה בסופו של דבר. אבל הכי חשוב להביא ראיות בצורה מלאה, ולגרום לשופט כאב בטן לפסוק אחרת מאשר מה שהצדק הפשוט והברור אמור לקבוע.
אם אנחנו נוגעים רגע בחוטים השזורים, יש לי בהחלט דעה מאוד ברורה בעניין הזה, בחלוף עשור מאז פסק הדין של בית המשפט העליון.
בקצרה, אני לא יודע עד כמה אנשים מכירים את הנסיבות של המקרה. ממש על קצה המזלג:
הגיע אליי, כמה שנים טובות לפני כן, בחור, שהוא ואחותו היו צאצאיה היחידים של אישה חולת סרטן. היא שקלה שלושים וחמישה קילו, ערכה את הצוואה כמה חודשים לפני פטירתה והתגוררה אצל בתה. אבל מצד שני, היא המשיכה לעבוד עד שלב מאוחר ויצאה מביתה.
הבת היא זו שליוותה אותה לעורך הדין וגם המתינה לה בקבלה. אבל אנחנו מכירים את ההלכות הברורות שאם המצווה נפגש ביחידות עם עורך הדין, זה מנתק כל מעורבות שיש לפני זה.
לא היה ספק שהיה קשר טוב עם אמו, ולא היה באמת שום היגיון אמיתי לדבר הזה, אבל המציאות הייתה מאוד מתסכלת: היא הייתה כשירה. אמנם שקלה שלושים וחמישה קילו והייתה חולת סרטן, אבל כשירה. אמנם היתה סוג של תלות, אבל לא ברמה של פסק דין מרום. היא גרה אצל הבת, אבל עדיין יצאה מביתה. אמנם היתה מעורבות מסוימת, כי הבת לקחה אותה לעורך הדין והמתינה לה ולקחה אותה משם, אבל היה ניתוק.
הזענו רבות במסגרת ההליך בית המשפט בדק עילה אחר עילה ואמר: "לא הוכחה היעדר כשירות", "לא הוכחה מעורבות". ובסופו של דבר קיים את הצוואה.
הטענה בבית המשפט המחוזי היתה שיש לראות את העילות במצטבר, ופסק הדין אושר בעליון.
האמת היא שמאז פסק הדין הזה זעתי ונעתי ימינה ושמאלה. היו שנים ופסקי דין שהייתי מעורב בהם אישית או ששזפתי את עיני בהם מפסקי דין אחרים, היו מצבים שבהם חשבתי שהגיע הזמן להגביל את הלכת החוטים השזורים, והיו זמנים שחשבתי שלא עושים בה שימוש מספיק וצריך להגביר את השימוש בכלי הנפלא הזה, שמאפשר לפסול צוואות שלא היה מקום שיהיו.
כדי להבין את המסקנה שאני רוצה לומר, ניגע בכמה שורות מפסק הדין.
אומר בית המשפט המחוזי, את המילים הבאות, שנזכר מה זה "החוטים השזורים":
"משהעמיד המחוקק בראש מעיינו את קיום רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה, אין די לטעמי בבחינת התקיימותה של כל אחת ואחת מהעילות לפסילת צוואה. הן אינן עומדות בבדידותן וקיימים ביניהן יחסי גומלין באופן שאחת משליכה על רעותה. כך למשל מצווה שהוא לא יכל לקבוע לגביו כי הוא לא ידע לבחון את טיבה של הצוואה מבחינה פיזית וכו', מצבו הירוד מבחינה זו מהווה נסיבה חשובה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. וכך מעורבות בעריכת צוואה שלא עלתה כדי מעורבות פסולה, מהווה אף היא נסיבה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט העליון, כבוד השופט הנדל, אמר כי "עדיין חוטים שונים של עילות שונות, הגם אם לא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית, יכולים להישזר יחד".
זה נשמע מאוד הגיוני. אבל בסופו של דבר שימו לב: אנחנו מדברים רק על השפעה בלתי הוגנת.
כלומר אם אנחנו מתעלמים מהקצוות: היעדר כשירות מצד אחד, שאז ברור שאדם לא כשיר לא יכול לערוך צוואה ומעורבות מצד שני שאז אנחנו נכנסים לסעיף 35, אין לבית המשפט בכלל שיקול דעת. אם הוא מפעיל את סעיף 35 שיקול הדעת נגמר הוא חייב לפסול את הצוואה, אנחנו נמצאים במצב שבו רוב רובם של המקרים חוסים ונכנסים תחת העילה של השפעה בלתי הוגנת.
כשאתה בוחן את פסקי הדין בהתפתחות במהלך השנים, אני אביא רק דוגמא אחת, מתוך אינסוף פסקי דין, פסק דין פוסטר שבו ייצגתי: בית המשפט למשפחה אישר את הצוואה, המחוזי פסל את הצוואה בגין עילת השפעה בלתי הוגנת.
ואנחנו צריכים לזכור שההשפעה היא לא רלוונטית. אנחנו מדברים על מרכיב חוסר ההגינות שזה עוד יותר בעייתי.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו עוסקים בהשפעה בלתי הוגנת?
כשאנחנו לוקחים את פסק הדין הזה, שהוא משקף נאמנה את רוב רובם של פסקי הדין בהם בית המשפט בעצם מתאר למה הוא פוסל בעילת השפעה בלתי הוגנת, אומר בית המשפט למשל:
"והמרכיב הבלתי הוגן" שזה מה שרלוונטי בהשפעה בלתי הוגנת, "שמצביעים שהצוואה היא פרי תכתיבו של אחר ולא פרי רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, למשל: ניצול תלות או חולשה או חוסר יכולת של מצווה חולה חלש תשוש, חסר כוח להתנגדות, לחץ מילולי שהביא וכו.."
אנחנו רואים שבעצם אנחנו משחקים עם המילים.
הלכת החוטים השזורים באה ואומרת בעצם, אנחנו יכולים לקחת את כל מגוון הראיות ואת כל מגוון העובדות, לא עושים הבחנה דיכוטומית בינהן, אלא יכולים לשלב אותן.
אז אני שואל את עצמי במצב כזה מה בעצם המסקנה אחרי אינסוף פסקי הדין ושימושים שעושים
בהלכת החוטים השזורים:
אני חושב שהמסקנה שלי היא מאוד פשוטה ומאד ברורה, והיא נאמרת בעיקר לאוזניהם של שופטי המחוזי, שבעצם צריכים להתוות את הדרך:
יש אמירה מפורשת שאין לשופט אלא את אשר עיניו רואות. ואני חושב שצריך לדקדק ולומר: את אשר עיניו רואות ולא את אשר עיני רוחו רואות.
כי ההבחנה שאני רואה בפסקי הדין הרבים שניתנו בעניין הזה היא כזו:
אני חושב באופן חד משמעי צריך להגביר את השימוש בהלכת החוטים השזורים במקרים המתאימים, כאשר הצדק דורש זאת. אבל במצבים שבהם למשל מדובר במצווה כשיר, זה לא רלוונטי בכלל. מצווה לקיים את דברי המת גוברת על הכל.
ואני חושב שההבחנה היא, ואולי זה תפקיד של בית המשפט המחוזי לעשות את ההבחנה הזו, ולומר לפסול את הצוואה אפשר, לעשות שימוש חופשי בהלכת החוטים השזורים רק אם יש ראיות ברורות שמורות כן.
אני נתקל בלא מעט פסקי דין שבהם בית המשפט מרגיש שהוא רוצה לפסול צוואה, ועושה דיסרטציות שלא עולות בקנה אחד באופן ישיר עם הראיות.
אמנם בית המשפט יכול ללמוד גם מהנסיבות, אבל צריך לעשות בהן שימוש מאוד זהיר.
אני חושב שאם בית המשפט המחוזי יסבור שצריך לשים קו מסוים לדבר הזה, לא למנוע את השימוש אבל להבהיר שהשימוש אפשרי אך ורק כאשר ישנן ראיות ברורות, וכך למשל, מצווה כשיר לחלוטין זה לא רלוונטי,. אי אפשר, משום תחושת הצדק של השופט, לעשות שימוש שהוא חורג מחובתנו לקיים את רצון המת. אני חושב ששם, במשך השנים הבאות אולי, יעבור קו מאזן יותר בשימוש בחוטים השזורים.