66. הצהרה על זכויות היורשים (תיקון התשנ"ח)
(א) הרשם לענייני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על-פי דין – על-ידי צו ירושה; בירושה על-פי צוואה – על-ידי צו קיום צוואה (להלן – צו קיום).
(ב) ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה.
"צו ירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון, בהתאם לחוק הירושה, תשכ"ה-1965… אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסויים מעבר לחלקו על-פי חוק הירושה."
צו הירושה הוא פסק-דין לכל דבר. לפיכך, אם נפלה בו טעות – הדרך הנכונה לתיקונו הוא בהגשת ערעור.
צו ירושה וצו קיום צוואה הינם "פסק דין" אולם אינם מהווים "מעשה בית-דין" לעניין היקף העזבון או זכויות אחרות של יורש בנכסי העזבון. כל שעוסק בו הצו, הוא כאמור, בקביעת זהות היורשים וחלקם בעזבון – כל עניין אחר יכול לידון בנפרד ובמאוחר מבלי שהצו יהווה "מעשה בית-דין".
כך, בעניין י.מ., טענות התובעות נגד אחיהם הנתבע כי יש לסלק על הסף את תביעתו מחמת "מעמה בית-הדין", שכן הסכים לקבלת צו קיום צוואת המנוחה, ואשר בה חילקה המנוחה את זכויותיה בבית בשווה בין כל שבעת ילדיה. נטען שמכיוון שנתבע לא התנגד לצוואה, נחסמה דרכו מלטעון אחרת בתביעתו, במסגרתה טען כי לא נלקחו בחשבון השקעות שהשקיע בבית המנוחה ועל כן הוא זכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בבית, או לכל הפחות בעל מחצית הזכויות.
בית-המשפט דחה את טענת האחיות מן הטעם שצו קיום צוואה הינו צו דקלרטיבי ואינו יכול לשמש מחסום כלפי התובענה אחרת. כמו כן, עצם זה שהנתבע לא חולק על צו קיום הצוואה לאו אומר שאינו חולק על היקף העזבון – ואלה שתי סוגיות שונות.
הרכיבים המטריאליים של הצו כוללים: עובדת המוות, מועד המוות, שמות היורשים, חלקו של כל יורש ומקום מושבו ביחס למשפט הבינלאומי הפרטי. כל הפרטים האחרים שבצו, אם ישנם, כגון מקום הפטירה, אינם כלולים ברכיבים המטריאליים, ולפיכך למרות שהצו הוא החלטה חפצית שכוחה יפה כלפי כולי עלמא – אין הוא כזה אלא לגבי אותם מרכיבים מטריאליים הכלולים בו, כאמור.
צו ירושה וצו קיום צוואה אינם יוצרים זכויות, אלא מהווים צו הצהרתי הקובע מי הם היורשים ומה חלקו של כל יורש בעזבון בהתאם לחוק. הצו "אינו יוצר זכויות", כך שהוא מהווה למעשה תעודה המגדירה את הזכות ותו לו.
זכויותיו של יורש קמות ועולות ביום פטירתו של המוריש (סעיף 1 לחוק הירושה), ועל-כן, צד המבקש סעד המתייחס לנכס שלא היה מצוי כלל בעזבונו של המנוח בעת שנפטר, לא יוכל להסתייע בהגשת בקשה למתן צו ירושה.
יורשי המנוח או הטוענים להיות יורשיו, זכאים, כמובן, לבקש מתן צו ירושה או קיומה של צוואה.
בתיק מס' 1627 קבע הרשם לענייני ירושה כי אין משמעות לבקשה לצו ירושה, הערוכה שלא על-ידי היורש, אלא על-ידי בא-כוחו. במצב כזה תסרב מזכירות הרשם לענייני ירושה לקבל את הבקשה.
מה דינם של גורמים אחרים בעלי עניין?
האם נושה של יורש, לדוגמה, זכאי לבקש צו כאמור כדי להניע את גלגלי הירושה וחלוקת העזבון ליורשים? ב-ע"א 110/89 נדרש כב' הנשיא שמגר לשאלה זו, אולם בנסיבות העניין קבע כי אין צורך להכריע סופית בשאלה זו בנסיבות המקרה הנדון, והשאירה ב-"צריך עיון".
עם זאת, הביע את דעתו למתן פרשנות מרחיבה, כך שכל המעוניין בדבר, ולו בעקיפין, יהא זכאי להגיש בקשה כאמור.
"לכאורה, אין לדעתי מניעה לכך, כי בנסיבות המקרה שבפנינו, כאשר נושה של יורש סבור כי היורש-החייב מסרב להפעיל את מנגנון דיני הירושה במטרה לסכל את מימוש החוב, יוכל נושה להפעיל המנגנון האמור. אינני מוצא הוראה הסותרת במפורש אפשרות כאמור בחוק הירושה… או בפרק כ"ג לתקנות סדר הדין האזרחי… לפיה על המגיש בקשה לצו ירושה לפרט בה את עניינו במתן הצו… לשאלה זו פנים לכאן ולכאן, ומשאין הכרח לפסוק בה בדיון זה, הייתי מותירה בצריך עיון."
לדעת כב' השופט שוחט ב-ת"ע 560/98 נושה של עזבון יכול להיחשב כ-"בעל עניין" ולהגיש בקשה לצו ירושה או למתן צו קיום צוואה. אולם אם לא הנושה הגיש הבקשה, הרי בדרך-כלל הוא אינו צד לבקשה לצו ירושה/ צו קיום צוואה. הבטחת זכותו של נושה של העזבון לפרעון חובות העזבון כלפיו קבועה בסעיף 104 לחוק הירושה והיא עומדת לו גם ללא הוראה מפורשת כלשהי בצוואה, ומבלי שיהיה צד בבקשה. לפיכך, אם נושי העזבון לא היו מלכתחילה צד לבקשה לצו קיום צוואה הם לא הופכים להיות צד לה רק משום שהוגשה התנגדות טרם מתן הצו. זכותם של הנושים לפרעון חובותיהם מהעזבון אינה תלויה בקיום הצוואה או בביטולה.
לאחר שבית-המשפט קבע מי הם הזוכים ומה חלקו של כל זוכה – עדיין אין בקביעה זו כדי להגדיר את היקף עזבונו של המנוח והנכסים הכלולים בו.
ב-ע"א 272/86 נאמר, כי כאשר שאלה זו נתונה במחלוקת בין היורשים או בינם לבין אחר – הדרך הנכונה לבירור שאלה זו הינה בהליך נפרד של המרצת פתיחה או תובענה רגילה ולא במסגרת תיק העזבון. "אין זה רצוי שתיק ירושות ישמש ככלי קיבול לבירורן של תביעות מהסוג דנן".
כנגד גישה זו נמתחה ביקורת בספרות המשפטית, במאמרה של שלומית דרנס שפורסם ב-1984:
"רצוי שבית-המשפט… הדן בענייני ירושה, והמכיר היטב את הצדדים המתדיינים לפניו, מערכת היחסים בינם לבין עצמם, ובינם למנוח, ידון בתובענות שבינם לבין עצמם ובינם לבין מנהל העזבון… כשהמחלוקת הינה סביב השאלה האם נכס הוא מנכסי העזבון או רכושו הבלעדי והיחיד של יורש או זוכה. ריבוי ופיצול תובענות בין בתי-משפט מעמיק מחלוקת… פעמים רבות ההחלטה אם נכס הוא מנכסי העזבון… עלולה להשפיע… אם להתנגד לצו ירושה או לקיומה של צוואה."
חקיקת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 פתחה פתח לגישה שונה, הבאה לידי ביטוי ב-ת"ע (ת"א) 9880/99. גישה זו מסתמכת על תיקון מס' 8 לחוק הירושה, תשנ"ח-1998 אשר הרחיב את סמכויות בית-המשפט למשפחה בסכסוכי ירושה. בתיקון נקבע, שבנוסף לסמכויות מכוח חוק הירושה, מוסמך בית-המשפט למשפחה לדון גם בסכסוכים מסוגים נוספים: "לרבות תובענה, שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו". הסמכה זו באה להוסיף על התביעות שדן בהם בית-המשפט למשפחה מכוח חוק הירושה.
אמת-המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין "סכסוך בקשר לירושה" הוא כי סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה.
לדעת כב' השופט גייפמן, אם העילה נוצרה בחיי המנוח אין זיקה לסכסוך הירושה. זאת בניגוד למקרה, שבו מוגשת תביעה על-ידי מנהל העזבון כנגד יורש או על-ידי יורש כנגד יורש לצורך השבת נכס עזבון שהוצא על-ידי היורש לאחר הפטירה – בו ניתן לומר שסכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. כאשר העובדות מובילות לכיוונים שונים נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים.
ההסמכה לדון בתביעות ש-"עילתן סכסוך בקשר לירושה" מביאה בעקבותיה לכך שתיק עזבון ישמש גם ככלי קיבול לתביעות של מנהל עזבון כנגד יורש או לתביעות ביחסים הפנימיים בין היורשים, ואפילו הסכסוך ביניהם הוא על היקף העזבון. בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך להפעיל בעניין זה סמכויות עזר: לצרף צד שלישי לתביעה או למשוך תביעה מבית-משפט אחר.
אולם בעוד שביחסים הפנימיים בין היורשים – תביעות על היקף העזבון יכולות לבוא בגדר תביעות "שעילתן סכסוך בקשר לירושה" (סיפא סעיף 6(1)(ה) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה), הרי כאשר מדובר בתביעות של צדדים שלישיים המצב שונה:
באשר לצד שלישי, שאינו יורש ושאינו בן משפחה, הכלל הוא, שתביעתו כנגד העזבון, בעניין חוב של העזבון, או היקף נכסי העזבון תוגש לבית-המשפט הרגיל לפי מבחני שווי התביעה ונושאי התביעה (בית-משפט שלום או מחוזי). יחד עם זאת, צד שלישי זר יכול להגיש לבית-המשפט למשפחה בקשה לצרפו כצד מכוח סעיף 6(ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. בדומה, יכול צד שלישי זר להגיש בקשה בתיק עזבון למתן הוראות למנהל העזבון.
כדי להוכיח, כי נכס מסויים אינו מהווה חלק מן העזבון או מהווה חלק מעזבונו של אחר – אין די בכך שיוכח כי הטוען הוא יורש על-פי דין של עזבון מסויים. עליו להוכיח כי הנכס הנטען הינו חלק מן העזבון. על הטוען, כי נכס מהווה חלק מהעזבון אותו הוא יורש – עליו להוכיח, כי נכס זה היה בבעלותו של הנפטר עובר לפטירתו.
ב-ע"א 777/80, נדון מקרה בו טענה יורשת כי כתביו של מנוח הינם חלק מעזבון אותו היא יורשת ולא חלק מעזבונו של אחר.
המחלוקת נסבה סביב השאלה האם הכתבים הושאלו לאותו אחר, ולכן מהווים הם חלק מעזבונו של המשאיל או שמא ניתנו במתנה, ואזי אין הם מהווים עוד חלק מעזבון של הנותן.
נפסק, כי מאחר שנטל הוכחת הטענה כי נכס מסויים אינו כלול בעזבון, מוטל על הטוען זאת – הרי במקרה זה, לא הוכיחה הטוענת כי הכתבים ניתנו לאותו אחר בהשאלה, ולא במתנה.
זאת במיוחד, לאור "מידת הראיה הגבוהה, החלה על מי שמבקש להוציא מעזבון, מהטעם שבהעדר הבעל דין לגופו – אין לדעת אם לא היה מצליח… להזים או לסתור את ראיות יריבו".
ב-ע"א 777/88, הנ"ל היורשים הודו, כי נכס זה ניתן למנוח על-ידי אותו אחר, אולם ניתן במתנה.
נפסק, כי מאחר שהיורשים הודו רק במקצת הטענה, בכך שהנכס היה בעבר של אחר ולא הודו כי הנכס ניתן בהשאלה כנטען – אין מדובר בטענת "הונאה והדחה" ונטל ההוכחה לשלילת הנכס מן העזבון, עדיין רובץ על הטוען זאת.
המועד להעלאת הטענה, הוא בעת כינוס נכסי העזבון ולא בעת הדיון בשאלת קיום הצוואה או מתן צו-הירושה.
בנסיבות ע"א 631/89, נטענה הטענה כי יש לחייב אדם בהשבת כספים לעזבון, כספים שמשך מחשבון הבנק של המנוחה.
נפסק, כי המועד הנכון להעלאת הטענה – "שעתה יפה בעת כינוס נכסי העזבון, כשתפרוץ, אם תפרוץ מחלוקת בדבר זכות העזבון לאותם כספים. גם עניין זה אינו רלוונטי לשאלת קיום צוואתה של המנוחה ולא כאן המקום לדון בו".
המענה לשאלה, האם בית-המשפט מוסמך להצהיר וליתן צו קיום לגבי צוואה אשר הובאה בפניו, אולם לא הוגשה כדין לקיום – (כגון שבמהלך הדיון הוצגה לבית-המשפט צוואה נוספת, אחרת) – הושארה בצריך-עיון.
בעניין בנק צפון אמריקה, נדרש בית המשפט לשאלה האם ניתן לעקוף את הוראות חוק הירושה בדבר הדרך הנדרשת למתן צו ירושה המצהיר מי הם יורשי המנוח, וזאת בדרך של פניה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי נכסי העזבון שייכים ליורשים.
במקרה זה, נקט מפרק בנק צפון אמריקה בע"מ הליכי הוצל"פ כנגד חייב. לאחר חקירה מצא המפרק כי אמו של החייב נפטרה ועזבונה כולל נכס מקרקעין. עוד מצא המפרק כי החייב הוא היורש היחיד של העזבון.
המפרק ביקש לעקל את זכויותיו של החייב בנכס זה, לאור היותו יורש העזבון, ולשם כך פנה לבית המשפט המחוזי וביקש שינתן פסק דין המצהיר כי זכויות הבעלות בנכס העזבון שייכות בשלמותן לחייב, וכן להטיל עיקול על הנכסים לטובת המפרק.
בקשה זו הוגשה במסגרת הוראת סעיף 34 לחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. הוראה זו קובעת את סמכותו של בית המשפט להצהיר כי נכסי מקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב, שייכים לחייב.
כב' השופט שמגר אשר דן בטענה זו סייג את חלותה של הוראת סעיף 34 הנ"ל, במקרה שהפעלת הוראת סעיף זה נדרשת לשם הצהרה שנכס מקרקעין השייך לעזבון – הינו של יורש, מכוח היותו כזה.
בית המשפט ייחד את דרך ההצהרה בענייני ירושה, למסגרת ההליכים הנקובים בחוק הירושה. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שעקיפת הוראות חוק הירושה והצהרת זכאות לנכסים בדרך של פסק דין הצהרתי, מסכלת את מטרת החוק בדבר הצורך בפעולות ספציפיות כהוראות החוק בדבר פרסום, הודעה לנושים וכד'.
"דעתי היא, כי אין לברר ענייני ירושה במסגרת תביעה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. על ענייני ירושה להתברר על-פי הדינים וסדרי הדין החלים לגבי ירושה… כל המנגנון המסועף המתואר יימצא נעקף ומסוכל, אם ניתן יהיה להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי ולמתן צו עיקול בדרך הקבועה בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל".
בעניין רודה נדון תוקפו של צו ירושה, אשר הצהיר מי הם היורשים ומה חלקיהם בעזבון, שלא על-פי כללי הירושה על-פי דין – אלא על בסיס הסכם פשרה אליו הגיעו היורשים על-פי דין והטוענים לזכאות על-פי צוואה.
בעניין זה הוגשה בקשה למתן צו ירושה לעזבון המנוחה, וכן הוגשה התנגדות לבקשה בטענה שהמנוחה הותירה צוואה.
יורשי המנוחה על-פי דין ועל-פי הצוואה הגיעו להסדר פשרה אשר הוגש לבית-המשפט.
לאור ההסדרים שבין הצדדים, ניתן צו ירושה הקובע כי היורשים וחלקיהם יהיו בהתאם למפורט בהסכם חלוקת העזבון.
כשנתיים לאחר מתן הצו הוגשה בקשה לתיקון צו הירושה, על-בסיס הטענה כי לא יתכן ליתן צו ירושה שלא על-פי כללי הירושה על-פי דין (או צו קיום צוואה), ולכן יש לתקן צו זה. רשם בית-המשפט קיבל את הטענה ותיקן את הצו, כך שצויינו שמות היורשים על-פי כללי הירושה על-פי דין, וצויין בצו כי חלוקת העזבון תתבצע על-פי המוסכם בהסכם חלוקת העזבון שבין הצדדים – כך שמבחינה אופרטיבית המצב לא שונה.
כב' הנשיא שמגר, שדן בערעור על החלטה זו, בחן האם מוסמך בית-המשפט ליתן צו ירושה שלא על-פי כללי הירושה על-פי דין, אלא על בסיס הסכמה שבין היורשים.
נקבע, כי בית-המשפט אינו מוסמך לסטות, במסגרת הצו, מכללי הירושה על-פי דין או על-פי צוואה, ולהצהיר על יורשים או חלקים שונים מהנקבע בדין או בצוואה.
עם זאת, חוק הירושה מונה שתי דרכים שבהן יכול יורש להעביר לאחר את זכותו בעזבון בטרם חולק העזבון:
האחת: הסתלקות מן הזכות בעזבון – סעיף 6 לחוק. בדרך זו רואים במסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, אולם יכול הוא להסתלק רק בתנאים הקבועים בחוק ולטובת המנויים בחוק בלבד.
כאשר ההסתלקות נעשתה כדין – יש בכך כדי להשפיע על צו הירושה ולשנותו, ופעולת ההסתלקות מוצאת את ביטויה בצו שיינתן.
השניה – העברה או שיעבוד – סעיף 7 לחוק.
הסכמים הנערכים על-פי הוראת סעיף 7 לחוק, בשונה מהסתלקות מהעזבון על-פי הוראת סעיף 6 לחוק – אין בהם כדי להשפיע על מעמדו של אדם כיורש.
הסכם המעביר זכויות על-פי הוראת סעיף 7 לחוק, מקנה לנעבר את הזכויות המגיעות ליורש בעת חלוקת העזבון, אולם אין בו כדי להקנות לנעבר מעמד של יורש או לשלול מהמעביר מעמדו כיורש.
לפיכך, הסכם כאמור אינו בא לידי ביטוי בתוכנו של צו הירושה.
במקרה הנדון, לאור משמעותו של ההסכם, אין המדובר בפעולות הסתלקות של יורשים מחלקם בעזבון, ולכן עולה כי מדובר בהסכם העברה על-פי סעיף 7 לחוק, ולכן לא היה מקום להשתית את צו הירושה על הסכם הפשרה.
מה דינם של צו ירושה או צו קיום צוואה אשר ניתנו במדינה אחרת?
מה תקפות צווים אלה ביחס לאכיפתם במדינת ישראל?
בעניין אגם נדון מקרה בו הלך אדם לעולמו במדינת נבדה.
בית-המשפט בנבדה נתן צו ירושה, לפיו אשת המנוח יורשת את כל עזבונו.
במסגרת עזבון המנוח, נכללו אף כספים על-שם המנוח, בחשבון בבנק הפועלים בישראל.
היורשת על-פי הצו פנתה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בבקשה לאכיפת פסק-חוץ, ובה ביקשה להכריז על הצו שניתן במדינת נבדה – כפסק-חוץ אכיף בישראל.
סקירת מהותו של חוק אכיפת פסקי-חוץ מוביל להבחנה ברורה בין פסקי-חוץ קנייניים או מעין-קנייניים – שחוק האכיפה אינו מאפשר אכיפתם, לבין פסקים המטילים חיוב אישי (חיוב בר-גביה בהליכי הוצאה לפועל) – אשר אכיפתם אפשרית.
מאחר וצו ירושה וצו קיום צוואה אינם בגדר צווים המטילים חיוב אישי – הרי אכיפתם אינה אפשרית.
לפיכך, הוראות סעיף 10 לחוק אכיפת פסקי-חוץ אינו מאפשר אכיפת צו ירושה או צו קיום צוואה.
הוראת סעיף 11 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, דנה ב"הכרה" בפסק-חוץ (להבדיל מ"אכיפת" פסק-חוץ בו דן סעיף 10 לחוק האכיפה).
סעיף 11(א) דן במקרה בו קיימת אמנה – ובהעדר אמנה בעניין זה אין להוראה זו נפקות מעשית בעניין זה.
סעיף 11(ב) מקנה לבית-המשפט סמכות כללית להכיר בפסק-חוץ אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו –
"אגב דיון בעניין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו עניין רשאי בית-משפט או בית-דין בישראל להכיר בפסק-חוץ, אף אם סעיף-קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן."
הוראה זו מאפשרת לבית-המשפט להכיר בפסק-חוץ במקרה בו השתכנע כי "מן הדין והצדק להכיר בפסק-חוץ".
לאור האמור עולה המסקנה, כי לא ניתן לאכוף צו ירושה וצו קיום צוואה בישראל, אולם ניתן לבקש הכרעה בצווים אלו במסגרת דיון בעניין אחר, במידה ובית-המשפט ישתכנע כי מן הדין והצדק להכיר בפסק-החוץ.
לפיכך, בקשה ישירה לאכיפת צווים אלה בישראל אינה אפשרית. בית-המשפט ציין את החיוב שבמסקנה זו, בכך שעדיף שהליכים אלה יתנהלו באופן מסודר, תוך הבאת הודעת הפטירה לידיעת הציבור ומתן אפשרות לכל אדם לטעון לעזבון.
לעומת זאת, בקשה להכרה בצווי-חוץ אלה, אגב ציון בתביעה אחרת – על-פי לשון סעיף 11(ב) לחוק האכיפה – נראית כהליך אפשרי.
כב' השופט גולדברג מציין את האפשרות, במקרה הנדון, להגיש תביעה כנגד הבנק לקבלת כספי המנוח, ואגב תביעה זו – לבקש הכרה בצו הירושה שניתן בנבדה. עם זאת, ציין שאין בכוונתו להכריע בעניין זה.