חופש לצוות

27. חופש לצוות
(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה.



הוראה בטלה – אינה פוגמת ביתרת הצוואה

צוואה אשר כללה הוראה המגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה בקיומם של תנאים מסויימים - בטלה, מכוח הוראת סעיף זה. אולם, אין בעובדה זו לכשעצמה בכדי לפגוע או לפגום בשאר הוראות הצוואה, כאשר אלה יכולות לעמוד ללא כל קושי, הגיוני או ענייני, אף אם ההוראה המגבילה בטלה.

הבחינה לאמור הינה בהתאם להוראות סעיף 38(ב) לחוק.

בהעדר ראיה פוזיטיבית אשר מאפשרת להסיק כי רצון המצווה היה שצוואתו לא תעמוד ללא ההוראה המגבילה - ניתן לקיים שאר הוראות הצוואה, כאמור.

הסתמכות אדם על צוואה לטובתו

הוראת סעיף 27 לחוק, שוללת כל אפשרות שמוריש יתחייב לערוך צוואה או לבטלה באופן בלתי-הדיר.

לעיתים, על בסיס התחייבות לערוך צוואה לטובת זוכה, וביתר שאת - במקרה בו ערך המוריש צוואה לטובת זוכה - נוהג הזוכה כלפי המוריש באופן שלא היה נוהג כך אלמלא כן.

לעיתים פועל אדם לטובת המוריש, בחייו, מפאת הידיעה כי ירש את המוריש. קיימים מצבים בהם מתקיימת מעין "עסקה", ברורה או משתמעת, בה נוטל על עצמו אדם לטפל במוריש להיות לו לעזר ומשענת, מתוך הבהרת המוריש או אף הצגת צוואה כתובה, בה צויין אותו אדם כיורש.

הסתמכות זו מביאה את היורש להשקיע מאמצים ואף כספים לטובת המוריש, ולעיתים על-פני שנים רבות.

בהגיע מועד ה"פרעון", בלכת המוריש לעולמו, מוצא היורש כי לא נערכה כל צוואה לטובתו בניגוד למובטח, או שהצוואה שהוצגה בפניו בעבר, שונתה או בוטלה.

ברור הוא, שאין בידי אדם זה לאכוף את התחייבות המנוח אם לעשיית צוואה ואם להימנע מביטולה.

עם זאת, הסתמכותו על הבטחת המנוח או על הצוואה שבוטלה, גרמו לו להפסדי ממון, זמן ומאמצים שלא היה משקיעים אילולא כן.

במקרים קיצוניים, יכול אדם לסבול אף נזקים של ממש, בגין הסתמכות זו ולמצוא כי הקריב חלק מחייו לטובת המנוח ומנע מעצמו לבנות את חייו בדרך הרצויה לו, הכל מפאת הרצון לפעול לריצוי רצונו של המנוח - ואם תרצה - לעמוד ב"תמורה" שהתחייב לתת כנגד "התחייבות" המנוח להוריש לו חלק מעזבונו.

נראה, כי אין כל סיבה שלא לאפשר למי שמוצא עצמו במצב זה, לתבוע פיצוי מן העזבון בגין מה שהובטח לו. אין כל סיבה שלא להכיר, בצד תקפותה של הצוואה, בזכותו של מי שנפגע מהפרת התחייבות המנוח, לתבוע את מלוא נזקיו.

אכן, התחייבותו של המנוח בלתי-אכיפה, אולם אין כל מניעה לאפשר למי שהסתמך על התחייבות זו לתבוע את הפסדיו ונזקיו בגין הפרת ההתחייבות.

נראה כי הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, מהוות בסיס נכון לתביעת שכר הוגן עבור השירותים שניתנו, כמו גם להשבת כספים ששולמו לטובת המוריש.

שאלת השיפוי בגין נזקים קשה יותר, באשר הרצון לרצות את המנוח או ליתן "תמורה" להתחייבותו גוררת השקעת מאמצים נפשיים שאינם ברי-הערכה.

לדוגמא, אדם המסתמך על ירושת דירתו של מנוח, נכס שבהחלט מצדיק "נחמדות" רבה, ובגינה ביקור יומיומי אצל המנוח, על כל המשתמע מכך, במשך שנים רבות.

אין ספק כי התמורה שניתנה במקרה שכזה רבה, ספק אם רבים יכלו לעמוד בה, אולם קיים פער ממשי בין ההצדקה המובנת שאדם כזה ראוי לרשת את המנוח, לבין היכולת לתבוע את שווי הירושה במסגרת תביעת נזק זה מן העזבון.

נראה, כי הכללת מאמצים אלה במסגרת שכר ראוי או אף שיפוי בגין נזקים תוך מתן סעדים כאמור, בדרך רחבה, עשויים לאזן, במידה, את ההגבלה התקיפה בהוראת סעיף זה.

צוואה משותפת והדדית בין בני-הזוג

צוואה היא משותפת והדדית כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה.

צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה.

כאמור, בעבר לא היה הסדר בחוק הירושה בעניין צוואות הדדיות, כך שהפסיקה והספרות המשפטית הם שהתוו את ההלכות ביחס לנושא הצוואות ההדדיות.

לדעת פרופ' ג' טדסקי היה מדובר בהסדר שלילי (ג' טדסקי, "צוואה משותפת", עיוני משפט ו (תשל"ח-תשל"ט) 662 (להלן - "טדסקי")). לעומתו סבר פרופ' ש' שילה כי אפשר לערוך גם צוואה משותפת וגם צוואה הדדית (ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה", התשכ"ה-1965 (כרך ראשון, תשנ"ב) 325 (להלן - "שילה")). כך גם עלה מפסיקת בתי-המשפט בישראל, שהחילו את הוראות חוק הירושה על צוואה משותפת והדדית.

החלתן של הוראות חוק הירושה על צוואה משותפת ועל צוואה הדדית מעוררת קשיים, מכיוון שלכאורה מקצת ההוראות אינן מתיישבות עם צוואות כאלו. דוגמאות להוראות כאלו מצויות בסעיף 8(א) לחוק הירושה, לפיו הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל; בסעיף 21(כ) לחוק הירושה, לפיו זכאי מצווה שהפקיד צוואה להחזירה לידיו בכל עת; בסעיף 27 לחוק הירושה, לפיו הוראת צוואה השוללת או המגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה עו לבטלה - בטלה; בסעיף 28(א) לחוק הירושה, לפיו אין צוואה נעשית אלא על-ידי המצווה עצמו; ובסעיף 35 לחוק הירושה, לפיו הוראת צוואה מזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה; כמו כן השוו סעיף 36(א) לחוק הירושה, שלפיו רשאי המצווה לבטל את צוואתו על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה או על-ידי השמדת הצוואה. בתי-המשפט התגברו על קשיים אלה, בדרך כלל, מבלי להכריע בשאלות העקרוניות, מתוך בחינתו של כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. כך, לדוגמה, הבחינו בין ההסכם בדבר ירושתו של המצווה וההתחייבות המגבילה את זכותו לשנות את הצוואה הגלומים בצוואה משותפת והדדית, שהם לכאורה בטלים, לבין הצוואה גופה שנערכה על בסיס ההסכם או ההתחייבות, שהיא תקפה.

החלתו של דין זה בצוואה משותפת והדדית מעוררת קושי ניכר, שכן בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס ההסתמכות עליו ראוי לכאור להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. גם בצוואה משותפת והדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בפסיקת בית-המשפט העליון אין הכרעה לעניין השאלה מהו הדין הישראלי לגבי אינטרס ההסתמכות ההדדי של המצווים בצוואה משותפת והדדית.

בעניין מלמד קבע בית-המשפט העליון כי ייתכן שניתן לקבוע בישראל, לאור אינטרס ההסתמכות, כי ביטול הצוואה על-ידי המוריש השני לאחר מות המוריש הראשון הינה פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)).

בעניין מלמד ציינו בני-הזוג בצוואתם את זכותם לשנות את צוואתם בכל עת, ובכך לעשה הסכימו מראש לכך שלמרות "ההדדיות", זכותו של כל צד לשנות את צוואתו בכל עת.

לאור כך, אף אם עקרון ההסתמכות יתקבל - הרי במקרה זה שללו בני-זוג תחולתו של עיקרון זה באופן מפורש.

ב-תע"ז _ת"א) 4860/99 הציע כב' השופט גייפמן, כי בהקשר זה ניתן גם להחיל את הקונסטרוקציה של נאמנות משתמעת או נאמנות קונסטרוקטיבית.

בבקשת רשות הערעור על פסק-הדין בעניין פייר בבית-המשפט העליון, הזכיר כבוד השופט טירקל את עמדתו של כבוד הנשיא ברק בספרו, לפיה "שניים שערכו צוואה משותפת והדדת יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום-הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי) את הצוואה". אולם כבוד השופט טירקל הביע דעתו "בלי לקבוע מסמרות בעניין זה", כי "יש להיזהר מאוד שלא להגביל את החופש ולצוות - שמולו ניצב גם החופש לבטל את הצוואה - מחמת אינטרס ההסתמכות".

כבוד הנשיא ברק אמר באותו עניין כי "ניתן גם הפעם להשאיר בצריך עיון את השאלה הנכבדה האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים בצוואה משותפת והדדית. בצוואותיהם ההדדיות ביקשו בני הזוג להביח כי במות אחד מהם יירש אותו האחר... הם הותירו חירות מלאה לבן-הזוג שיאריך ימים לאחר בן-הזוג האחר... מעת שנערכו הצוואות ההדדיות, איש מבני הזוג לא ביטול ולא שינה את צוואתו. במצב דברים זה, השאלה מה כוחם של המשתתפים בעריכת צוואה משותפת והדדית לחזור בהם ממנה אינה מתעוררת. את הדיון באינטרס ההסתמכות מול שמירת החופש לצוות ניתן, אפוא, להותיר לעת מצוא". השאלה האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות נדונה גם בוועדה לתיקון חוק הירושה בראשותו של כבוד השופט טירקל, ובסיכומו של הדיון הוחלט לאפשר עריכה של צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות על-ידי קביעת הוראה שהמצווה שנותר בחיים לא יהיה רשאי לבטל את צוואתו אלא באישורו של בית-המשפט. עוד הוחלט כי בית-המשפט יוסמך להתנות את החזרה מהצוואה בתנאים, כגון קביעת תנאי שהמוריש נותר בחיים יסתלק מהצוואה או בתנאי שיחזיר מה שקיבל על-פי הצוואה. יצוין כי אחרי הדיון בוועדה התפרסמה הצעת חוק הירושה (תיקון מספר 12), התשס"ה-2005, שבאה לקבוע הסדררים בדבר עריכת צוואה משותפת והדדית. לפי הצעת החוק בני זוג יהיו רשאים לערוך צוואה מתוך הסתמכות הדדית של בן-הזוג האחד על צוואתו של בן-הזוג השני, בין בצוואה אחת ובין בצוואות נפרדות שנעשו באותה עת. הזוכה על-פי כל אחת מן הצוואות יוכל להיות בן-הזוג או אדם אחר. ביטולה של הצוואה בחיי שני בני הזוג תיעשה רק אחרי שבן-הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן-הזוג השני; ביטולה אחרי מותו של אחד מבני הזוג תורשה רק אם בן-הזוג המבקש לבטל את הצוואה יוותר עלמה שזכה בו לפי צוואתו של בן-הזוג המת. כאמור, תיקון מס' 12 נכנס לתוקף זה מכבר בדמות סעיף 8א לחוק הירושה.

שאלה נוספת הועלתה בהקשר לאינטרס ההסתמכות הייתה האם פגיעה באינטרס ההסתמכות על ידי מנוח מהווה עילה לפסלות צוואה.

בעניין א.ג. ערכה המנוחה צוואה הדדית יחד עם בעלה, כאשר לאחר פטירת בעלה ערכה צוואה חדשה לטובת שכן שטיפל בה. המתנגדת טענה לקיום הצוואה האחרונה כי המנוחה לא הייתה יכולה לבטל באמצעות צוואה חדשה את הצוואה ההדדית שערכה יחד עם בעלה המנוח, זאת בגלל אינטרס ההסתמכות שבצוואה. ומשעשתה כן הרי המעשה הוא בניגוד גמור לעקרון תום הלב. מטענת הנתבעת השתמע כי אינטרס ההסתמכות בעריכת צוואות הדדיות הוא אינטרס מרכזי ומהותי המגביל, הלכה למעשה, את יכולתו של מצווה הבוחר להיקשר בצוואה הדדית לעשות ברכושו כרצונו.

בהתייחסו לטענה זו סקר בית-המשפט את הפסקה אשר קדמה לתיקון מס' 12 לחוק הירושה (סעיף 8א לחוק הירושה הדן בצוואות הדדיות), שכן התיקון לא חל במקרה זה על הצואה אותה ערכה המנוחה.

התייחסות לאינטרס ההסתמכות בעריכת צוואות הדדיות לפני תיקון חוק הירושה ניתן למצוא בדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, (להלן: "פרשת מלמד נ' סלומון"):

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". .. גם בצוואה המשותתפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר".

וכן בספרו:

"קושי נוסף הקיים הוא בגישה כי גם בצוואה המשותפת וההדדית רשאי המצווה הנותר בחיים לחזור בו מהצוואה ולערוך צוואה חדשה. דבר זה נוגד את ההדדיות שבצוואה. לדעתי ניתן למנוע תוצאה זו תוך שימוש בעיקרון תום הלב. שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום הלב צריך למנוע מהצוואה שנותר בחיים לבטל (באופן חד צדדים את הצוואה)".

בפרשת מלמד נ' סלומון, ולמרות האמירה כי אי הכרה באינטרס הסתמכות בין שני מורישים העורכים צוואה הדדית היא קשה, בחר כב' הנשיא (בדימוס) ברק להשאיר את השאלה ב"צריך עיון", בנסיבות אותו מקרה בו הופיע בצוואה סעיף הקובע במפורש כי כל אחד מהמצווים יכול לשנות את צוואתו בכל עת.

חרף האמירה בפרשת מלמד נ' סלומון, בפסיקה מאוחרת יותר התייחס בית-המשפט העליון באופן ספציפי ומחייב לסוגיה זו של אינטרס ההסתמכות טרם תיקון החוק.

כך, בבעמ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל התייחסה כב' השופטת נאור בדעת רוב (כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ארבל) לאמרה לעיל בפרשת מלמד, וקבעה כדלקמן:

"..אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האג שבעניין מלמד להלכה... לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה אתכוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכול כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד, חוק הירושה מלמדנו כי עיקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק); התחייבות של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה - "אינה תופסת" (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה - בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים הייתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה). בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה. בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה אתכוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בעדר כלר אייה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר".

לאור האמור, ולאור הקביעה המחייבת של כב' השופטת נאור בפרשת זמיר נ' גמליאל ליעל, סבר בית המשפט בעניין א.ג כי לא ניתן לקבל את הטענה כי צד לצוואה הדדית בכלל, והנתבעת בענייננו בפרט, אוחז באינטרס הסתמכות לגיטימי המאפשר לו למנוע מהמנוחה מלשנות את הצוואה ההדדית אשר נערכה טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה.

בעניין עזבון המנוחה ה.מ. ז"ל התנגד בעלה של המנוחה לקיום צוואתה האחרונה מן הטעם כי הוא והמנוחה ערכו צוואה הדדית, אותה יש לקיים מכוח אינטרס ההסתמכות שלו.

לטענת הבעל, המנוחה הייתה מנועה למחזור בה מצוואתה ההדדית בלי ליידע אותו. משמעשתה זאת, יש להגן על אינטרס ההסתמכות שלו ולא לקבל צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית. מבחינה משפטית נטען כי מעמדן של צוואות הדדיות נדון בפסיקה עוד בטרם שינוי החוק (סעיף 8א' לחוק הירושה דהיום), אשר אין חולק כי אינו חל במקרה זה, ובתי-המשפט ראו בצוואות הדדיות סוג של חוזה מחייב בין שני צדדים. לטענת הבעל, בפסיקת בית-המשפט העליון ניתנה הגנה לאינטרס ההסתמכות של בן זוג, אשר מתבטאת באי יכלתו של מצווה לשנות את הצוואה.

הבעל טען כי תוכנה של הצוואה ההדדית משקף התחייבות בין הצדדים אשר בצידה רווח ותמורה לכל אחד מהם: בצוואה נכתב כי במקרה פטירה של מי מהצדדים יעבור על רכושו למשנהו, ובמקרה בו בן הזוג לא יהיה עוד בין החיים יעבור כל הרכוש לבנו של הנתבע, כאשר שלושת ילדיהם המשותפים של המנוחה והנתבע מנושלים מהירושה. עוד נקבע בצוואה כי המנוחה לא תאושפז בשום מקרה במוסד סיעודי, אלא תטופל בביתה עד סוף ימיה. בנוסף הורה הנתבע כי נכדיו יירשו סך של 10,000 דולר ארה"ב כל אחד, בעוד שאין סעיף מקביל מצידה של המנוחה.

עוד נטען כי הנתבע מילא את חלקו על פי הצוואה, דהיינו טיפל במסירות במנוחה, אשר עד יום מותה לא אושפזה במוסד סיעודי. על כן התסמכותו ראויה להגנה ומן הדין שהצוואה השנייה תקבל תוקף מחייב, ממנו לא ניתן לחזור בלא ליידע את הצד השני.

בית-המשפט דחה את טענות של הבעל והעיר כי מדובר בטענה שאם תתקבל, מאיינת היא למעשה קיומן של הצוואות שבאו אחריה.

בית-המשפט סקר את הלכות בית-המשפט העליון המפורטות לעיל, וקבע כי לאור הקביעה מחייבת בפרשת זמיר נ' גמליאל לא ניתן לקבל את הטענה כי צד לצוואה הדדית בכלל, והנתבע במקרה הנדון בפרט, אוחז באינטרס הסתמכות לגיטימי המאפשר לו למנוע מהמנוחה מלשנות את הצוואה ההדדית אשר נערכה טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה. בהקשר זה הוסיף בית-המשפט כי הוא איננו סבור שניתן להבחין בי מצבים שבהם שינוי הצוואה ההדדית נערך בחיי המצווה ועל ידה, או על ידי הצד השני לאחר מות המנוחה. גם עיון מדוקדק בדבריה של השופטת נאור בפרשת זמיר נ' גמליאל לא מלמד על הבחנה מסוג זה.

הלכת זמיר נגד גמליאל היא זו אשר הנחתה את בית-המשפט בדונו בעניין צ' צ'. באותו מקרה ערכו אב ואם צוואה משותפת בעדים. האב הלך לבית עולמו קודם לכן וצוואתו קוימה. בצוואתו הורה האב כי במקרה שאחד מבני-הזוג ילך לעולמו, יירש הנותר בחיים את כל הרכוש בשלמות. כמו כן נכתב בצוואה כי לאחר ששני ההורים ילכו לעולמם, יחולק הרכוש שווה בשווה בין ששת ילדיהם של הצדדים. לאחר מות האב הועברו זכויותיו בדירה על שם האם, והיא העבירה את כל הזכויות בדירה בשלמות לאחד מילדיה, ללא תמורה.

אחת מבנותיה של המנוחה טענה כי לנוכח הצוואה המשותפת שעשתה המנוחה עם בעלה המנוח המתנה מושא התביעה שנתנה המנוחה לנתבע אינה תקפה, בשל הפרתה של האם בחוסר תום לב את אינטרס ההסתמכות של האב המנוח.

בדונו במקרה סיווג בית-המשפט את הצוואה כצוואה שהיא על דרך של "יורש אחר יורש", בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה. כך, על-פי הצוואה, לאחר שהאב הלך לעולמו ירשה האם את כל רכושו בשלמות, ובמסגרת הרכוש ירשה האם אף מחצית זכויות האב בדירה שבמחלוקת.

בית המשפט העליון בעניין זמיר (בע"מ 10807/03 אליקום זמיר ואח' נ' רות גמליאל ואח', מאגר נבו) הסביר את מהות ההסדר על פי סעיף 42 לחוק כדלקמן:

"... בהסדר של "יורש אחר יורש", הקבוע בסעיף 42 לחוק, המוריש מורה כי במותו, יירש אותו יורש א'; וכן מורה המוריש כי לאחר מותו יורש א', יירש את העיזבון יורש ב', עד להגעת הרכוש ליורש ב', ישנה בלשונו של הנשיא ברק בעניןי מלמד "תקופת הביניים", בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" (סעיף 452(ב)). יורש ב' יירש רק "מה ששייר" יורש א'. ואולם, על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג הבעלים, אך לא רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו... רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית... נמצא, שאפילו היה מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש", חופשי היה המנוח להעביר בחייו את הנכסים שירש כאוות נפשו, ו"לרוקן" את עזבונו".

אומנם מקרה צ' צ' לא עסק בשינוי של צוואה, אלא במעשה שהאם עשתה ברכוש כרצונה לאחר שזכתה בעזבונו של האב. יחד עם זאת השווה בית-המשפט וקבע כי גם במקה צ' צ', כמו בעניין זמיר, לא הורה האב בצוואה דבר ולא חצי דבר המגביל את כוחה של האם בעודה בחיים לנהוג בנכסים שבבעלותה כרצונה. לאור האמור קבע בית-המשפט כי לא הייתה שום מניעה חוקית מהאם לתת את המקרעין בחייה למי שנפשה חפצה.

בית-המשפט שם וקבע כי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכול, כמובן, באין אינדיקציה פרשנית אחרת.

ביהמ"ש בית-המשפט אף הדגיש במקרה צ' צ' שלא רק שלא הייתה שום אינדיקציה פרשנית לכוונתו של האב להגביל את כוחה של האם לעשות ברכוש שירשה כרצונה כל עוד היא בחיים, אלא שהייתה אינדיקציה לכך שהאב והאם בצוואתם לא התכוונו להגביל זה את זה לעשות ברכוש כרצונם כל עוד בחיים חייתם.

עוד הוסיף בית-המשפט כי במקה הנדון אין לייחס לאם המנוחה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות, ואין לומר שכל רצונה ומטרת מעשיה (העברה במתנה ללא תמורה) היו כדי לפגוע בזכותו של "היורש השני", שכן -

א. בצוואה הונחלה הדירה לששת ילדי המורישים. כך שהתובעת הייה זכאית אך ל-1/6 מחלקו של האב, דהיינו 1/12 מהדירה כולה. התובעת זכאית, אפוא, אף אם הייתה זוכה בתביעה לביטול המתנה, ל-1/12 מן הדירה בלבד. בנתון זה שווה התובעת לשאר אחיותיה.

ב. האם נתנה את הדירה לבנה אשר סעד אותה וסייע לה באחרית ימיה. יש להניח שתכלית נתינת הדירה, בה היא גרה עם הבן, נבעה מתוך רצון להיטיב עמו ולהכיר לו טובה, ולאו דווקא לפגוע בזכותה של התובעת.

29. מסירת קביעה וסמכות בחירה

אין המצווה יכול למסור לאחר קביעת האדם שיזכה מן העיזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית-המשפט או אדם שיקבע בית-המשפט.

צוואה מעשה אישי ובלתי-תלוי היא לפי סעיף 28(א) לחוק הירושה. על המוריש בעצמו, לקבוע בצוואתו הן את הזוכים בעיזבונו והן את החלק היחסי (או המנה) בה יזכה על אחד מהם. אין הוא רשאי להטיל זאת על אדם אחר, ואין הוא רשאי לקבוע, כי תוקף צוואתו יהיה מותנה ברצונו של אדם אחר. צוואה שאינה קובעת למי ציווה המצווה או מה ציווה, אלו צוואה היא לפי סעיף 33 לחוק הירושה.

חובתו של המצווה לקבוע בצוואתו את הזוכים בעיזבונו וכן את החלק היחסי (או המנה) של כל אחד מהם, סויגה על-ידי המחוקק בסעיף 29 לחוק הירושה. מסעיף זה ניתן ללמוד כי המצווה אינו יכול להעניק לאחר את הסמכות לבחור את מי שחשקה נפשו ואולם, יכול המצווה להעניק לאותו אחר סמכות מוגבלת על-ידי שיציין בצוואתו את האנשים מהם יבחר הזוכה או את הנכסים מהם תיבחר המנה.

בעניין האפוטרופוס הכללי נ' מ.פ., הוריש המנוח בצוואתו השלישית והאחרונה לבניו ולאשתו לבן ע' - $50, לבן ד' - $50, למ' - 5 $50. לכל אחד מנכדיו של המנוח ביחד - $8,000 בחלקים שווים. את כל יתר הרכוש ציוו המנוח לאשתו ל', בתנאי שבעת פטירתו חיה והתגוררה עמו דרך קבע, וסעדה אותו עד יומו האחרון. אם לא יתקיים תנאי זה, אזי כל מה שציווה לה יועבר להקמת קרן על-שם המנוח, אשר תנוהל על-ידי עו"ד בר מוחא, כפי שימצא לנכון.

משהגיע בית-המשפט למסקנה כי הצוואה כשרה, עלתה השאלה, האם אין בנוסח זה של הצוואה משום "מסירת קביעה וסמכות בחירה" לאחר, דבר האסור על-פי סעיף 29 לחוק הירושה.

בעניןי זה קיבל בית-המשפט את טענות האפוטרופוס הכללי, לפיהן, על-אף הוראות סעיף 29 לחוק הירושה, יש לקיים את הצוואה, תוך השלמת פרטיה, וזאת לנוכח הוראות חוק הנאמנות, לפיהן מקימה צוואת המנוח הקד (קרן על-שמו).

על-פי הפסיקה, אין צורך לקבוע את תנאי ההקדש בכתב ההקדש. התנאים יכולים להיקבע על-ידי הנאמן אם שיקול דעת זה נמסר לו, או על-ידי בית-המשפט על-פי סעיף 19 לחוק הנאמנות.

משנוכח בית-המשפט כי הצוואה במקרה הנדון מקימה הקדש, הרי שאין מקום לחשש שסעיף בצוואה עומד בסתירה לסעיפים 28, 29 ו-33 לחוק הירושה, זאת מאחר שהוראות חוק הנאמנות גוברות על הוראות חוק הירושה.

ב-תע"ז (ת"א) 4860/99 הציע כב' השופט גייפמן, כי בהקשק זה ניתן גם להחיל את הקונסטרוקציה של נאמנות משתמעת או נאמנות קונסטרוקטיבית.

בבקשת רשות הערעור על פסק-הדין בעניין פייר בבית-המשפט העליון, הזכיר כבוד השופט טירקל את עמדתו של כבוד הנשיא ברק ספרו, לפיה "שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עיקרון תום-הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד-צדדי) את הצוואה". אולם כבוד השופט טירקל מביע דעתו "בלי לקבוע מסמרות בעניין זה", כי "יש להיזהר מאוד שלא להגביל את החופש לצוות - שמולו ניצב גם החופש לבטל את הצוואה - מחמת אינטרס ההסתמכות".

כבוד הנשיא ברק אמר באותו עניין כי "ניתן גם הפעם להשאיר בצריך עיון את השאלה הנכבדה האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים בצוואה משותפת והדדית. בצוואותיהם ההדדיות ביקשו בני הזוג להבטיח כי במות אחד מהם יירש אותו האחר... הם הותירו חירות מלאה לבן-הזוג שיאריך ימים לאחר בן-הזוג האחר... מעת שנערכו הצוואות ההדדיות, איש מבני הזוג לא ביטל ולא שינה את צוואתו. במצב דברים זה, השאלה מה כוחם של המשתתפים בעריכת צוואה משותפת והדדית לחזור בהם ממנה אינה מתעוררת. את הדיון באינטרס ההסתמכות מול שמירה החופש לצוות ניתן, אפוא, להותיר לעת מצוא".

השאלה האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות נדונה גם בוועדה לתיקון חוק הירושה בראשותו של כבוד השופט טירקל, ובסיכומו של הדיון הוחלט לאפשר עריכה של צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות, על-ידי קביעת הואה שהמצווה שנותר בחיים לא יהיה רשאי לבטל את צוואתו אלא באישורו של בית-המשפט. עוד הוחלט כי בית-המשפט יוסמך להתנות את החזרה מהצוואה או בתנאי שיחזיר מה שקיבל על-פי הצוואה. יצוין כי אחרי הדיון בוועדה התפרסמה הצעת חוק הירושה (תיקון מספר 12), התשס"ה-2005, שבאה לקבוע הסדרים בדבר עריכת צוואה משותפת והדדית. לפי הצעת החוק יהיו בני זוג רשאים לערוך צוואה מתוך הסתמכות הדדית של בן-הזוג האחד על צוואתו של בן-הזוג השני, בין בצוואה אחת ובין בצוואות נפרדות שנעשו באותה עת. הזוכה על-פי כל אחת מן הצוואות יוכל להיות בן-הזוג או אדם אחר. ביטולה של הצוואה בחיי שני בני הזוג תיעשה רק אחרי שבן-הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן-הזוג השני; ביטולה אחרי מותו של אחד מבני הזוג תורשה רק עם בן-הזוג המבקש לבטל את הצוואה יוותר על משה שזכה בו לפי צוואתו של בן-הזוג המת.

בעניין פלונית נדונה צוואה בה הוריש המנוח את רכושו לאשתו השניה, למעט נכס מקרקעין מסויים, אותו הוריש לנכדיו. אולם לאחר עריכת הצוואה העניק המנוח את נכס המקרקעין במתנה בחייו לבתו. הנתבעים, בניו של המנוח מאשתו הראשונה, ביקשו לקיים צוואה קודמת של המנוח, שנערכה במסגרת צוואות הדדיות בין המנוח ואשתו ראשונה. לפי הצוואה ההדדית, כל אחד מבני-הזוג הוריש בצוואתו את מלוא רכושו לבן-הזוג השני והיה אם בן-הזוג ילך לעולמו לפני המוריש, יעבור הרכוש לבניהם במקום לבן-הזוג שנפטר לפני המוריש.

נטען, כי אין לקיים את הצוואה האחרונה כיוון שיש בהוראותיה משום פגישה באינטרס ההסתמכות הלגיטימי של אם הנתבעים המנוחה, אשר ערכה צוואה משותפת והדדית עם המנוח.

נפסק על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בפר-סבא (כב' השופט י' כהן), כי על-אף שבמשפט האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: היינו עם מותו של מצווה אחד הופך המצווה השני לנאמן, הרי שחוק הירושה הישראלי אינו קובע כל הסדר מיוחד באשר לצוואה משותפת הדדית. התוצאה הינה כי הדינים החלים על צוואה הדדית הינם זהים לדינים החלים על כלל הצוואות.

מהיות הדין החל על צוואה הדדית זהה לדין החל על צוואות אחרות, המצב המשפטי הנוכחי הוא כי כל אחד מ ן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו. זכותו של המוריש לשנות את צוואתו בכל עת מקופלת ומצויה בצוואתו מכוח החוק, אפילו בהעדר סעיף מפורש בצוואה המתיר לו לעשות כן. זכות זו אמורה להיות בידיעתו הקונסטרוקטיבית של כל אחד מהלוקחים חלק בעריכת צוואה הדדית משותפת.

בעניין נקדימון נשאלה השאלה, האם ניתן ללמוד מהפירוש המצמצם שנתנה הפסיקה לסעיף 35 בעניין צוואות הדדיות כי כאשר עסקינן בצוואות הדדיות קיימת הגמשה גם של כללי הצורה ? שהרי, כאשר עסקינן בצוואה כתב-יד, אך טבעי הוא, טכנית, כי צוואה משותפת הערוכה במסמך אחד אינה יכולה להיכתב בכתב-ידם שני מצווים.

תשובת הפסיקה לגבי צוואה הדדית שנערכה במסמך אחד היא שלילית, הגם שברי, כי אין אפשרות לערוך צוואה הדדית בכתב-יד במסמך אחד בכתב-ידם של שני המצווים.

מקל וחומר לא ניתן וגם אין צידוק להכשיר מסמך כתוב בכתב-ידו של אחר כאשר הצוואה ההדדית נערכה בשני מסמכים נפרדים ולא קיים היה כל קושי לערכם, כל אחד בכתב-ידו של המצווה.

בהקשר זה, יש להעיר, כי כב' הנשיא ברק בספרו, "פרשנות במשפט, פרשנות צוואה", מציין ככלל, כי בצוואה משותפת, די בחתימה של בן-זוג על צוואה בכתב-ידו של בן-הזוג האחר, לא נדרש שהצוואה תהיה בכתב-ידם של כל אחד מבני-הזוג. מאידך, כאשר התייחס ספציפית לצוואה משותפת בדין הישראלי, ציין, כי לא ניתן יהיה לערוך צוואה משותפת בכתב-יד בצוואה אחת שכן לא כל אחד מהמצווים כתב בכתב-ידו את כל הצוואה.

גם אם ננקוט בגישה הליברלית שהובעה לעיל, הרי שלכולי עלמא, ניתן להחילה לכל היותר על צוואה משותפת שנערכה במסמך אחד, וזאת לאור העדר יכולת טכנית לכתב-יד של שני המצווים. קושי טכני זה, אינו קיים בצוואה משותפת שנערכה בשני מסמכים נפרדים ולפיכך, גם אי כל צידוק להגמיש את כללי הצורה החלים לגביה.

פורסם בקטגוריה פסילת צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.