מנה וחלק בעזבון

47. מנה וחלק בעזבון
ציווה המצווה מנה למי שיורש על-פי דין או למי שזוכה בחלק יחסי מכל העזבון על-פי הצוואה, תבוא המנה בנוסף על החלק בעזבון ולא במקומו.

הוראת הסעיף או רצון המוריש – מה גובר?

בהתאם להוראת הסעיף, כאשר מוריש אדם מנה ליורש, מתווספת מנה זו לחלקו בעזבון, ולא במקום חלקו בעזבון.

מה תהא ההלכה כאשר המוריש הותיר צוואה, בה ציין במפורש או באופן משתמע את רצונו, לפיו הזוכה במנה לא יזכה בכל חלק אחר מן העזבון?

האם אמנם גוברת הוראת סעיף 47 על רצון המצווה כפי שעולה מלשון הצוואה או מראיות אחרות?

ב-ע"א 122/66 נדונה שאלה זו על בסיס ההנחה כי רעיון-העל של חוק הירושה, הוא שיש לתת תוקף לרצון המת, וכי בבסיס הצוואה מונחת ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו.

תוך שימת דגש על לשון הוראת סעיפים 54-53 לחוק, נפסק כי אם מלשון הצוואה משתמע, או מוכח בראיות חיצוניות, שכוונת המנוח הייתה לתת לזוכה מנה בלבד במקום חלקו בירושה על-פי דין ולא בנוסף לחלקו כאמור - כי אז יש לתת תוקף לרצון זה. הוראת סעיף 47 כפופה לסעיפים 54-53, כך שכל משמעותו של סעיף 47 היא קביעת הדין באין כוונה אחרת של המצווה.

בעובדות המקרה הנדון, ציווה המנוח ליורש מסויים סכום סמלי, ובית-המשפט הסיק מכך, כי כוונת המנוח היתה להדירו מכל חלק אחר בעזבונו, שאם לא כן - מדוע צויין סכום סמלי זה.

פורסם בקטגוריה צוואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.