היורשים

צוואה – על-פי דיני הירושה האזרחיים

בהגדירנו את מושג הצוואה לפי סעיף 2 לחוק הירושה, עלינו לגשת אליו על-פי המהות הפנימית ומנקודת הראות של דיני הירושה האזרחיים. מבחינה מהותית, ועל-פי חוק הירושה, מתנה מחמת מוות היא צוואה, תהא הקונסטרוקציה המשפטית המדויקת לכך אשר תהא.

במילים אחרות: מאחר שעל-פי ההלכה היהודית, דרך המתנה היא הדרך החוקית היחידה לחלוקת העזבון שלא על-פי כללי הירושה שבדין תורה, יש לתפוס את מהות העסקה הזאת כצוואה אמיתית במובן חוק הירושה האזרחי.

לפי גישה זו, מה שנדרש מיהודי שומר תורה ומצוות החפץ להסדיר את ענייני ירושתו על-פי כל דקדוקי ההלכה, הוא להקפיד על כללי הדין האזרחי הנוגעים לצוואות. כללים אלה הם ליברליים, ואין למצוא בהם שום פגיעה בחירותו של יהודי לנהוג על-פי דין תורה.

הפרקטיקה מצאה ומציעה נוסחאות מוכנות, היוצאות ידי חובת שתי המערכות הנורמטיביות.

סוגי היורשים

המחוקק, בחוק הירושה, העניק מעמד זהה לשני סוגי היורשים – יורשים על-פי דין ויורשים על-פי צוואה.

חשיבות סעיף זה, מעבר להגדרת המושג "יורשים" והענקת מעמד זהה לשני הסוגים האמורים – הינה בהצבעה על מקור הזכות של "היורשים", לחלקם בעזבון.

משמעות הדבר, מקום שמדובר בחוק ביורשים על-פי דין – הרי בכל שאלה בדבר חלקם בעזבון, כגון אם נמצאו פסולים לרשת – מקור הזכות, שהינה ירושה על-פי דין – תנחה את העברת אותו חלק בעזבון, לשאר היורשים, על-פי כללי הירושה על-פי דין, ולא על-פי האמור בצוואה.

דין זהה יחול גם בהיפוכם של דברים, כאשר מדובר ביורשים על-פי צוואה.

ראה לדוגמה בפירוש סעיף 50 לחוק להלן;

היורשים בצוואה נגטיבית

צוואה נגטיבית, שכל כולה הדרה, ואין בה כל הוראה פוזיטיבית הקובעת מי יזכה בנכסים אשר הזוכים על-פי דין הודרו מהם – אינה צוואה. במקרה כזה, בהעדר צוואה, יזכו היורשים על-פי דין, בעזבון.

יצויין, כי יש לפרש חריג זה, המביא לבטלותה של "צוואה נגטיבית" – בצמצום, כך שאם בצד ההוראות הנגטיביות בצוואה קיימות הוראות פוזיטיביות של הנחלה והורשה – תוכשר הצוואה בכללותה.

וראה בהרחבה בפרשנות סעיף 40 לחוק.

ביטול זכותו של ידוע בציבור – בדרך אחרת מצוואה

בעניין בלאו הביע כב' השופט טירקל דעתו, לעניין סעיף 55 לחוק, כי:

"סבורני כי ביטול הזכות לרשת על-ידי המוריש, במפורש או במשתמע, חייב להיות בצוואה, ולא בדרך אחרת. מסקנה זאת עולה מלשונה המפורשת של הסיפא של סעיף 55, הנוקטת לשון 'צוואה שהשאיר המוריש'. היא עולה גם מתכליתו של סעיף 55, שבא להשוות לעניין ירושה את מעמדם של בני-זוג שלא היו נשואים למעמדם של בני-זוג נשואים, שעל כך עמדנו. כמו שזכותו של בן-זוג נשוי לרשת את בן-זוגו על-פי דין נדחית רק מפני הוראת צוואה שעשה בן-הזוג (סעיף 2 לחוק הירושה), כך זכותו של בן-זוג לא נשוי לרשת את בן-זוגו על-פי סעיף 55 נדחית רק מפני הוראת צוואה שעשה בן-הזוג…

אכן, גם כאן היו שניסו – כמו בא-כוח המערער – להיתלות בדברי השופט קיסטר ב-ע"א 235/72 הנ"ל, שבהם הסתמך על כך 'שבזמן האחרון לפני פטירתו אמר המנוח במפורש שרק בתו תירש אותו' (שם, 649, מול האות ד). מכך ביקשו ללמוד ש-'ההוראה האחרת' יכול שתינתן גם בעל-פה. אולם, הנדון אינו דומה לראיה. באותו עניין נדונה, כפי שראינו למעלה, השאלה אם היחסים בין בני-הזוג, שלא היו נשואים, הגיעו שם 'לדרגת היחסים הממלאים אחר הדרישות האמורות בסעיף 55', ודברי המנוח הובאו רק לחיזוק המסקנה שלא הגיעו לדרגה זאת.

בפרשה אחרת קבע בית-המשפט העליון כי הוראות בהסכם לחלוקת רכוש בין 'ידועים בציבור' ממצות את מלוא זכויותיה של בת-הזוג שנשארה בחיים ואינן משאירות בעינן את הוראות הירושה שלפי סעיף 55. גם מדברים אלה אין ללמוד שניתן לבטל את זכותו של בן-הזוג לרשת על-ידי הוראה בהסכם ולא בצוואה. זאת מן הטעם שבאותה פרשה הסכימו בעלי הדין כי אותו הסכם 'מהווה בחלקו צוואה' והעמידו לדיון את פרשנות הוראותיה הרלוונטיות של הצוואה."

שאר השופטים השאירו נושא זה בצריך עיון, והסכימו עם פסק-דינו של כב' השופט טירקל, מאחר ובאותו עניין לא היתה ההכרעה דרושה, ואת הוראת המנוח ניתן היה לפרש באופן שאינו שולל מבת-זוגו את זכותה לרשת אותו לפי סעיף 55.

בעניין עיזבון המנוח מיכאל איטקיס טענו בנותיו של המנוח, אשר התנגדו לבקשה לצו ירושה, אשר הגישה ידועתו בציבור של המנוח, כי סעיף בהסכם שנערך בין המנוח למבקשת שולל את זכאותה של המבקשת לרשת את המנוח על-פי דין, כלשון סיפת סעיף 55 לחוק הירושה.

לשון הוראת הסעיף הייתה: "מוסכם בין הצדדים כי כל ענייני הירושה שלהם יוסדרו בצוואות שהם יעשו, וכל צד יירש את משנהו רק בהתאם ובמידה שהדבר יצוין מפורשות בצוואת כל צד. צד לא יהיה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על-פי דין, אלא, כאמור לעיל, על-פי צוואה בלבד".

בית-המשפט קבע כי, לו הייתה צוואה או לו היו המבקשת והמנוח כותבים בהסכם במפורש כי ההסכם מהווה בחלקו צוואה, ייתכן מאוד שהיה ניתן לשמוע בעניין זה לטענות המתנגדות.

בהיעדר צוואה, לא ניתן ליצור קונסטרוקציה כזאת, ולכן יש לקבוע כי הוראת סעיף 55 מתקיימת במבקשת בהיעדר צוואה של המנוח, ולמרות הוראות ההסכם שבין המבקשת למנוח, תהה פרשנותו אשר תהא.

נפסק כי, משעברה המבקשת את משוכת סעיף 55 לחוק על כל חלקיו, זכאית היא להיכנס בגדר סעיף 11 לחוק הירושה ולרשת מחצית מעיזבונו של המנוח, כאשר את המחצית השנייה תירשנה בנותיו, המתגדות, בחלקים שווים בינהן.