44. יורש על תנאי מפסיק
(א) המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.
(ב) לא קבע המצווה מי יזכה בהתקיים התנאי או בהגיע המועד, יזכו יורשיו על-פי דין כיורשים אחרי אותו יורש בהתאם להוראות סעיף 42.
יורש על תנאי מפסיק
'תניית סילוקין' – מוריש השולל זכאות היורש המתנגד לצוואה
תניה בלשון "במידה וזוכה יתנגד לצוואתי הוא יסולק מעזבוני" נדונה ב-ע"א 245/85. בדעת רוב הוחלט, כי אין היא נוגדת את תקנת הציבור ויש לקיימה. לפיכך, הזוכה אשר התנגדה לקיום הצוואה במקרה זה – לא תזכה בכל חלק מהעזבון, שכן בכך שהגישה התנגדותה לצוואה – הפעילה את התנאי השולל ממנה כל חלק בעזבון.
עם זאת, הגישה שאומצה בדעת רוב, מבחינה בין שתי סיטואציות שונות, בהן תכובד תניה זו באחת, ובאחרת תיפסל.
המצב האחד – כאשר ההתנגדות היתה התנגדות סרק, חסרת ביסוס, ויתברר כי הועלתה שלא בתום-לב – יינתן תוקף לתניית הסילוקין, והזוכה יפסיד חלקו.
המצב השני – כאשר ההתנגדות הוגשה מחמת טענה צודקת של פגם בצוואה, תהווה תניה זו משום תניה הנוגדת תקנת הציבור, ולא יהיה בה משום הפעלת התנאי וסילוקו של הזוכה המתנגד מפאת הגשת התנגדותו.
וכלשון כב' השופט בייסקי:
"נראה לי פתרון הביניים, המוצא על-ידי חברי השופט ברק, ראוי לאימוץ. פתרון זה מאפשר קיום איזון בין מגרעותיה ויתרונותיה של כל שיטה קיצונית: תניית הסילוקין שוב אינה תניית in terrorem עבור מי שסבור כי נפגע מחמת פגם רציני בצוואה שגם החוק פוסל את קיומה, אך מאידך גיסא מהווה הרתעה מספקת נגד התנגדויות סרק, אשר אם יתברר כי לא היו מבוססות וכי הועלו שלא בתום-לב, התוצאה תהא מתן תוקף לתניית הסילוקין."
במקרה זה נפסק, כי התנגדות הזוכה היתה התנגדות סרק ללא כל ביסוס ושלא בתום-לב, ולפיכך אושרה הצוואה מבלי לבטל את תניית הסילוקין.
היקף פרשנות "תניית הסילוקין"
בעניין יונה נדונה פרשנות היקף תניית סילוקין בצוואה. בעניין זה הכליל המנוח בצוואתו תניית סילוקין, בה קבע כי כל מי שיתנגד לקיום הצוואה או לביצועה מנימוק כלשהו יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על-פי צוואה זו, ולא יקבל דבר. עוד ציין המנוח מי ירש את זכויותיו של מי שיפעל בניגוד לתניית הסילוקין.
אשת המנוח, לה לא שייר המנוח בצוואתו כל זכויות, הגישה תביעה לפסק-דין הצהרתי, במסגרתה ביקשה להוציא ממסת רכוש העזבון נכסים אשר כלל המנוח בצוואתו, וזאת מכוח היותה אשתו ועל בסיס הלכת השיתוף. התביעה כוונה בעיקרה כנגד המערערת, ידועתו בציבור של המנוח והזוכה על-פי הצוואה.
ילדי המנוח, שאף הם זוכים על-פי הצוואה, לא הגישו כתב הגנה בתביעה זו ונמנעו מלנקוט הליכי הגנה כנגד התביעה.
המערערת ביקשה לשלול את זכאותם של ילדי המנוח לרשת על-פי הצוואה, וזאת בטענה כי הימנעותם מלהתגונן בתביעה שהגישה אימם סייעה לאמם לתקוף את מסת העזבון, ובכך פעלו בניגוד לתניית הסילוקין.
השופטת שטרסברג-כהן קיבלה את העיקרון כי תקיפת מסת העזבון יכולה לעלות כדי פעולה בניגוד לתניית סילוקין, אולם הגיעה למסקנה כי אין כן בנסיבות מקרה זה.
את תניית הסילוקין יש לבחון באופן רחב, על-פי "אומד-דעתו" של המצווה.
כוונת המצווה בתניית סילוקין, הוא למנוע כל פעולה העשויה לפגוע ברצונו לחלק את העזבון על-פי שיקול-דעתו הוא והוראותיו באשר לצוואתו.
ביצוע רצונו של המנוח עשוי להיפגע לא רק בהתנגדו לקיום הצוואה, אלא אף בתקיפת היקף הרכוש הכלול בצוואה וניסיון להוציא חלקים מסויימים ממסת העזבון, עליה הורה המנוח בצוואתו.
העובדה שהמנוח כלל בצוואתו רכוש אשר מי מהיורשים זכאי לתבוע בעלות בו מכוח זכאות חוקית אחרת, ואף הכלל כי אין אדם יכול להוריש אלא את ששייך לו – אינה עומדת בסתירה לאמור.
עוד בעניין טורנר נקבע כי אם רוצה זוכה להיפטר מהוראת צוואה המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידו גם מן הנכסים שזכה בהם על-פי הצוואה.
לפיכך, תניית הסילוקין שהכליל המנוח בצוואה, מותירה בפני היורש לכבד את רצון המצווה על כל פניו, לרבות ההוראות הנוגעות לרכוש שלדעתו יכול הוא להוציא ממסת העזבון, או לעמוד על זכותו החוקית ולהוציא נכסים מסויימים מרכוש העזבון, אולם בכך לוותר על זכויותיו על-פי הצוואה.
עולה מכל האמור, שאף תקיפת מסת רכוש העזבון יש בה כדי להוות פעולה הנוגדת את תניית הסילוקין, אולם מיד יאמר, כי כל ההגנות העומדות ליורש התוקף את קיום הצוואה בניגוד לתניית סילוקין, עומדות ביתר שאת ליורש המבקש לתקוף את מסת העזבון. כפי שנקבע בעניין אנגלמן, יורש הפועל בתום-לב ומטעמים טובים וסבירים רשאי לפעול בניגוד לתניית הסילוקין ותניה זו לא תפגע בזכויותיו על-פי הצוואה.
בעניין יונה הנדון, נמנעו ילדי המנוח מלהתגונן כנגד תביעת אימם, ומששוכנע בית-המשפט כי לא היתה כל קנוניה בין הצדדים, קבע כי אין בהימנעותם של אלה מלהתגונן כנגד תביעת אימם, כדי להוות פעולה הנוגדת את תניית הסילוקין.
בית-המשפט במקרה זה הוסיף כי אף אם היה בהימנעות ילדי המנוח משום פעולה הנוגדת את תניית הסילוקין, הרי שהיה קובע כי פעולתם היתה בתום-לב ומטעמים סבירים, ובכך, על בסיס הלכת אנגלמן, היה די כדי למנוע הפעלת תניית הסילוקין.
אציין, כי במקרה זה תניית הסילוקין קבעה שתי הוראות אסורות – "כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לביצועה…" דהיינו לקיום או לביצוע.
אמנם בית-המשפט לא התייחס לעניין זה, אולם נראה לי כי ללשון תניית הסילוקין קיים משקל מרכזי בהתחקות אחר רצון המצווה.
צוואה יש לפרש, ראשונה, מתוך הנוסח הכתוב של הצוואה. באופן תדיר ורגיל, מבקש מצווה למנוע את תקיפת קיום הצוואה. הכללת הוראות בצוואה לחלוקת נכסים השייכים לצד ג', יכולה לנבוע מרצון מכוון של המצווה או מטעות. כאשר כולל המצווה בתניית הסילוקין הוראה מפורשת של התנגדות "לביצוע" וזאת בנוסף להתנגדות "לקיום", יש בלשון המפורשת כדי להכליל אף כל פעולה שיש בה משום התנגדות למסת רכוש העזבון.